מי שמוסיף – מוסיפים לו | גבי אשר  

סיפור

א

ערב יום הכיפורים. החזן כבר סיים להתפתל מעלה ב"לְךָ אלי תשוקתי". פיוט אחד שמתחיל כשכולם עדיין ביום חולין, ומסתיים חצי שעה אחר כך בתחושת הקדוּשה של יום הכיפורים. בתוך הקדושה החגיגית והדחוסה הזאת תתחיל עכשיו מכירת המצוות של "כל נדרי".

אלעזר הגבאי מתחיל למכור את המצוות, ויש הרבה: פתיחת ההיכל, החזקת ספרי התורה, הלבשת הרימונים והכתרים, אבל כולם מחכים למכירה של "כל נדרי". כל שנה שוברים שיאים בבית הכנסת. המחיר של "כל נדרי" עולה, אבל בסוף הַפַּרְסִי הוא זה שזוכה.

אבא אמר שהשנה הוא ישים לזה סוף. עכשיו הוא מעיף מבט בַּפַּרְסִי שמגיע לבית הכנסת פעם בשנה, ביום כיפור, ומצליח תמיד לקנות את מצוות ספר "כל נדרי". הפרסי מרגיש את המבטים הננעצים בו, ומתעלם מכולם. בינו לבין עצמו הוא בוחן את האפשרויות, תוך שהוא מזיע קלות מתחת לחליפה ההדורה, בעוד שאר המתפללים רטובים לגמרי מתחת לחולצות הדיאולן הלבנות ולטליתות הצמר.

לפרסי זה אף פעם לא קל, כי זה לא רק העניין של הכסף. הפרסי יודע שהוא צריך גם לגמור את זה יפה. כולם מדברים עליו. הוא לא טיפש. הוא צריך להיזהר מלהתנהג בגסות יתרה. הוא צריך להראות שגם לו קשה, שהוא לא יכול כל כך בקלות להעלות עוד ועוד את המחיר בכל פעם. אפילו שזה ממש לא מדגדג לו, הסכומים האלו שנזרקים לחלל בית הכנסת, הוא יכול להרשות את זה לעצמו בלי שום בעיה, הוא יודע שצריך גם להראות קושי, לא רק קשיחות. זו רק השאלה איך הוא יצליח לזכות שוב בלי להיראות עשיר מדי לאחרים.

אבא והפרסי יושבים לא רחוק אחד מהשני. כבכל שנה, ביום הכיפורים אבא לובש חליפה. הכובע שעל ראשו עדיין קיצי, מאוורָר יותר. בדרך כלל רק בחנוכה אמא מחליפה לו לַכובע החורפי מלֶבֶד, זה שהוא חובש בשבתות ושממש מחמם את הראש. אז הוא גם יתחיל ללכת עם כובע הברט מצמר, המשוך על ראשו כלפי מטה, כמו כומתה.

אלעזר הגבאי עובר בין האנשים בסיבובים מסביב לבימה, מדרבן. פה הוא מושיט לאחד טבק הרחה, ושם מחייך לאליהו או אל ילד אחר, צובט אותם בלחי. אליהו יושב ליד אבא מצד אחד, ומן הצד השני יושב בנימין אחיו הקטן. שניהם עטופים בטליתות המשי הלבנות. אליהו מחליק את הציצים הקטנים כל הזמן בין הידיים, כמו התורכים הזקנים שיושבים בשוק של העיירה וממוללים ביד מחרוזת של גולות צבעוניות, מעבירים אחת, ועוד אחת, ועוד אחת הלאה, בשרשרת שלא נגמרת אף פעם.

ב

בית הכנסת מלא מפה לפה. למרות הדחיפוּת שיש השנה באוויר, ואולי בגללה, בית הכנסת מלא. אומרים שיש משהו, מכוניות צבאיות מסתובבות בכבישים כבר מאז כניסת החג, וכולם שואלים מה קורה. מישהו אומר תרגיל, אבל כולם יודעים שלא עושים תרגילים ביום כיפור. חלק מהפרצופים הרגילים של בית הכנסת חסר, דבר שמעלה סימן שאלה אצל חלק מהאנשים. "משהו מתבשל", הם אומרים אחד לשני.

אלעזר קורא בקול גדול: "מי שמוסיף, מוסיפים לו". פרנסה כל השנה, בריאות, הצלחה לילדים ולמשפחה. חלק קטן מהקהל נענה בהתלהבות, מוסיף ומעלה את המחיר, חלק אחר צופה במתרחש כמו במחזה שבו השחקנים קבועים והתפאורה לא משתנה, רק סכומי הכסף שנזרקים לחלל האוויר גדלים משנה לשנה.

אחרי כמה פעמים ששומעים את הגבאי אומר "מי שמוסיף, מוסיפים לו", מי יכול עוד להישאר אדיש? מי שיכול מוסיף, וסכומים גבוהים יותר ויותר נשמעים. ספר "כל נדרי", "המצווה" כמו שקוראים לה בבית הכנסת, לא נמכר בזול. כמה מאות טובות של לירות, לפעמים אלף, אלף וקצת. ויש כאלו שסתם מעלים את המחיר, כדי לעשות לפרסי חיים קשים יותר.

הפרסי לוקח את כל העניין בקלילות. מדי פעם הוא מחייך מאוזן לאוזן, מדושן עונג. שום שריר לא זע בפניו חוץ מעווית הצחוק הקבועה לו מעל לשפמו. הוא לא ממהר להוסיף ולא צועק.

אבא בוחר באסטרטגיה פשוטה: התשה. הפרסי מעלה את המחיר, ומסביבו מעלים עוד אנשים את המחיר, אולי סתם כדי להכביד על הפרסי, אבל אבא לא מצטרף עדיין למירוץ. כשסתם מישהו מעלה את המחיר, אבל אלעזר יודע שאין ביכולתו לשלם את הסכום, אלעזר מביט בו בעיניים נוזפות, ומתעלם מהמחיר החדש. אבל ההוא נעלב וצועק שוב בקול, מי שלא שמע עד עכשיו לא יוכל להתעלם. קריאות הקהל לא מאפשרות לאלעזר הגבאי ברֵרה, והוא קובע את המחיר החדש בהתאם להצעה של ההוא.

איור: אורית אמתי

איור: אורית אמתי

ג

אבא הוא ממקימי בית הכנסת. מחר בבוקר הוא אפילו יהיה חזן, ואחר כך יתקע בשופר בסוף תפילת נעילה. השנה הוא פשוט החליט שהוא נלחם את המלחמה של כולם, של כל אלו שבאים בוקר בוקר לשחרית, עם בגדי העבודה ושקית האוכל, ועוד לפני שמסתיימת התפילה הם כבר חייבים לרוץ לאוטובוס הממהר לתל אביב או לפתח תקווה. קיץ וחורף הם יתייצבו בַּמועד הקבוע בבוקר בבית הכנסת, ואחר הצהריים גם למנחה ולערבית. כמה גרושים לקופת הצדקה, או כמה לירות בכל פעם שבה מעלים אותם לתורה, בחישוב שנתי, יוצאים לא פחות ואולי אף יותר מהסכום האגדי שהפרסי משלם על "כל נדרי" פעם בשנה. רק של"כל נדרי" יש הכבוד שלו, והעלייה המכובדת מחר בבוקר, ולגרושים וללירות של כל השנה אין עדים. ואבא החליט: זה לא שהוא רוצה את העלייה הזו. הוא ייתן אותה לאלעזר הגבאי. מה יש? לא מגיע לו?

"מי שמוסיף מוסיפים לו", אומר הגבאי, והוא מתכוון שיאריכו לו ימים ושנים, ויעשו לו "מי שבירך" מיוחד למצווה, עם "יתעלה ויתרומם ויתנשא" והוא כמובן גם יתכבד בנשיאת הספר הראשון, ספר "כל נדרי", וגם עלייה מחר בבוקר, בשלישי, מיד אחרי הכהן והלוי.

הפרסי מחכה שאלעזר הגבאי יעבור על ידו, יגיע ממש עד אליו, כדי להוסיף את מאת הלירות שלו למחיר כרגע. הוא לא אומר מילה. הוא רק מניד בראשו לגבאי, בניד אלכסוני של הראש, כלפי מטה, כמאשר לו שהוא ממשיך במשחק, והוא שָׂם עוד מטבעות על השולחן.

האוויר דחוס ומעט הקדוּשה שעוד נותרה אחרי הרגעים הנשגבים של "לך אלי תשוקתי" כבר מזמן התאדה השמַימה בחום המהביל. כל החלונות פתוחים והמאווררים התלויים מעל שועטים אנה ואנה בכל צורות הסיבוב האפשריות, לייבש את הזיעה שממהרת להגיח במקום זו המתייבשת. הערב היורד מכחיש את כוחו של החום המעיק וכיפורים־אוקטובר של השנה כבר פחות חם מזה של שנה שעברה וגם מזה של לפני כחצי שעה, כשהגבאי התחיל את המכירות.

הפנים של אלעזר מעט קודרות היום, אפשר לראות את זה גם כשהוא עובר על יד אבא או כשהוא נותן למתפללים לגעת קלות בקצות שתי אצבעותיהם, האצבע והאגודל, וליטול מעט מטבק ההרחה שבקופסת הכסף הקטנה. אומרים שאשתו חולה מאוד, אבל הוא משתדל להמשיך ולשחק את המשחק. הוא יעשה את כל מה שהוא יכול כדי שבנייתו של בית הכנסת הזה תסתיים סוף סוף. הוא עובר בין כולם, מפלס דרכו בין המושבים הרגילים והכיסאות שהוכנסו בצפיפות במעברים, לדרבן ולהשיג תרומות נוספות לבית הכנסת. הוא נמנע מלהישיר מבט אל אלו שממילא לא יכולים לתרום, למרות שחלק מהם, החצופים, מעלים את המחיר סתם כך, העיקר שהפרסי ישלם יותר בסוף.

"מי שמוסיף, מוסיפים לו", הוא ממשיך, והמחיר עולה. כבר עוד מעט אלף לירות ומי יודע לכמה יגיע השנה.

אבא נע בחוסר נוחות על מקומו וחושב האם זה הזמן להצטרף. זו תהיה הפתעה. הוא מעולם לא נטל חלק בקרקס הזה, ככה הוא היה מכנה את זה כל השנים. אבא יודע שברגע שהוא יצטרף למשחק כל החוקים ישתנו. הפרסי יסתובב אליו, יזוז סוף סוף מהמקום, להסתכל מי זה שמפריע לו השנה. הוא מכיר את אבא, הוא יודע שהוא לא כמו הזבובים הטורדניים שסתם מעלים את המחיר ושעוד מעט אפילו אלעזר או שאר המתפללים לא יוכלו לחפות על חוסר תום הלב שלהם.

אבא אומר "אלף מאה" והס מושלך בבית הכנסת לשנייה אחת, שאחריה קול המולה קטן. אלעזר מבקש שקט כמה פעמים, ומזכיר לקהל שהם נמצאים בתוך בית כנסת. אבא לא זורק מבט אל הפרסי שהסתובב אליו ומיד החזיר את ראשו. פניו של אבא אדומים לגמרי. גם המתפללים שלצדו לא יכולים להסתיר את התרגשותם. הם מחייכים לעברו אבל הוא מתוח מאוד ולא יכול כרגע להסיר את עיניו מההתרחשות, מפַּחַד שיאבד את הריכוז.

לאחר שהחזיר את מבטו מאבא, הפכו הפנים המופתעות של הפרסי למפויסות ומחויכות. כיוון שאלעזר כבר על ידו, הוא מנצל את הרגע ואומר מיד, הפעם בפה ולא בניד הראש המזלזל, "אלף חמש מאות", ולא נותן לאבא ליהנות אפילו חצי שנייה מההצעה שלו.

ד

היה משהו משפיל בהקפצה המהירה הזו של הפרסי, ואולי זה היה גם רגע של חולשה. אבא הבין את זה מיד. הוא נתן לאלעזר לעשות סיבוב אחד נוסף, הפרסי שוב מתרווח על מקומו, ועוד חצי סיבוב, ואז, כשאלעזר היה בקצה השני של בית הכנסת, אבא צועק בקול "אלף שמונה מאות", ממרחק.

הפרסי מחכה שאלעזר יגיע קרוב אליו ואומר "אלף תשע מאות". השכן שליד ממלמל שבשנה שעברה זה נגמר באלף. עכשיו זה כבר אלף תשע מאות. לאן נגיע השנה?

האחים סטמטי שרועים על מושביהם המרווחים, כיפות משי לבנות לראשיהם, משקפיים עבי עדשות מורכבים על קצה אפם הגדול. הם משוחחים ביניהם, אי אפשר לשמוע על מה. אחד מהם מניד בראשו לשני. אולי הם מדברים על ההצטרפות המפתיעה של אבא למשחק, אולי על משהו אחר.

מהומת מה מתרחשת במבואת בית הכנסת. אליהו מביט לשם אבל לא רואה כלום. עוד ועוד אנשים מנסים להגיע אל פְּנים בית הכנסת, מקום שבו הם אולי קרובים יותר.

"מי שמוסיף, מוסיפים לו", ממשיך אלעזר הגבאי לצעוק. הוא קורא בקול, אבל גם הוא כבר מתחיל להתעייף, כשהוא עובר ליד האחים סטמטי הם משפילים את מבטם, יראים מלהסתכל בפניו.

אבא מחכה שאלעזר יעשה סיבוב אחד נוסף, ושוב, כשהוא בקצה הנגדי של בית הכנסת, המקום המרוחק ביותר מהמקום שבו הוא יושב, הוא מעלה לאלפיים. ושוב הפרסי עושה את אותה טעות ומגיב מהר מדי ומקפיץ לאלפיים מאה, בצעקה, כשאלעזר לא לידו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא הרים את הקול במכירה בכלל, והערב בפרט, ואולי גם הפעם הראשונה שרבים מהמתפללים שומעים את הקול שלו.

הבן הגדול של אלעזר הגבאי לא נמצא בבית הכנסת. מוזר. ערב יום הכיפורים והוא לא כאן. אלעזר עוד מוסיף להסתובב, הפרסי מתמודד עכשיו רק מול אבא, והמחיר עדיין אלפיים מאה, ובצד של הפרסי.

אבא מתרווח על מקומו, יודע שזה מתקרב. אלעזר כבר מתחיל לקרוא את שלוש הפעמים שצריך לקרוא, "אלפיים מאה פעם ראשונה", כשבין פעם לפעם הוא משלים הקפה נוספת של בית הכנסת. זה הזמן, אומר אבא לעצמו. צריך גם לרחם קצת על אלעזר, הוא ודאי כבר עייף מכל הסיבובים הללו.

מאחורי העורף, באמצע הגב, זורם כעת נחל שלם של זיעה בתוך החליפה של אבא, עד למעמקי אחורי הגוף, לרטיבות בתוך הלבנים והמכנסיים. באבא עולה תשוקה עצומה להסיר לרגע את הכובע, ולמחות בממחטה היפה שבתוך כיס החליפה את הזיעה מהראש, אבל הוא יודע שאסור עכשיו להראות שום סימן של חולשה. מחיית זיעה היא רגע של חולשה. כשאבא ראה את הפרסי זע באי נוחות על מקומו, מתכופף מצד לצד כדי לחפש באיזה כיס של המכנסיים נמצאת הממחטה שלו – גם הוא רצה למחות את הזיעה – הוא כבר הבין שהקרב הזה הולך להסתיים, ולטובתו.

ה

גם האחים סטמטי, שישבו פחות או יותר מול אבא, עם הפנים אליו, היו מופתעים כשהוא נכנס למכירה. הם לא ציפו לזה. האחים סטמטי, שניהם בגיל העמידה, חָלְקוּ בית דו משפחתי בהמשך הרחוב שבו התגורר אלעזר. הם יצאו מהבית שלהם הרבה אחרי אלעזר, שבערב יום כיפור צריך לצאת מוקדם מהבית כדי להכין בבית הכנסת את הכול. הם עברו ליד הבית של אלעזר שהיה בדרכם לבית הכנסת, וראו את התכונה שהתרגשה ליד הבית, ואת האמבולנס שהחליק אל תוך הרחוב, בלי שום צפירה, אבל לא יכלו להגיד לו כלום. הם חששו להבהיל את אלעזר, וגם ידעו שלהפריע לאלעזר במכירה של ערב יום כיפור אפשר רק במקרים מיוחדים. הם לא ידעו אם זה מקרה מיוחד.

אבא יודע שהרגע מתקרב, הוא לא יכול ככה להמשיך לטרטר את אלעזר. עכשיו זה הרגע, הוא יודע, והוא מרגיש אותו בְּהפסקה פתאומית של זרם הזיעה במורד גבו, בְּהתייצבות מפתיעה של קצב דפיקות הלב, ברוגע שננסך עליו. הוא מחכה שאלעזר שוב יתרחק ממנו, ויגיע לקצה השני של בית הכנסת. הפרסי עסוק עכשיו במחיית הזיעה מתחת לכובע, ומִשוּלי הפנים והשפם, ואבא נותן מרחוק את הקריאה האחרונה – “שלושת אלפים“.

המתפללים המומים, והתגובה בבית הכנסת מתחלפת במהירות מקריאת הפתעה קצרצרה לשקט שאחרי, ואחריו בהמולת רעש הדיבורים של כולם. אלעזר מנסה להסות את הרעש, וכך עושה גם החזן, שמזכיר לכולם מעל התיבה שאנחנו בבית כנסת, ושאסור לדבר בבית הכנסת, אבל הקהל בשלו. אלעזר שמע היטב את קריאת ה“שלושת אלפים“ של אבא, אבל לפני שהכריז על ההצעה בעצמו התכופף קלות אל עבר אחד המתפללים, לוודא שהוא שמע נכון, ושאכן אבא הוא בעל ההצעה הגבוהה כרגע.

 אבא נרגש כעת ומזיע כולו. הוא לא יודע אם כוחו יעמוד לו למכת ניצחון נוספת בערב הזה. את כל כוחותיו ואת ערמומיותו, זו אשר למד בעסקים עוד מתורכיה, הטיל אל הקריאה הזו, האחרונה, של ה“שלושת אלפים“. הוא מרשה לעצמו להסיר לרגע את הכובע המיוזע, לפרוס על ראשו את המטפחת היפה שאמא כיבסה, גיהצה והניחה בכיס הקדמי של החליפה, ולנגב איתה את הזיעה. מסביבו של אבא ההמולה שוככת, אבל קריאות עידוד וברכות מזל טוב מגיעות אליו מכל עבר, כבר עכשיו, אפילו ששום דבר עדיין לא נגמר.

הפרסי לא מאבד את שלוותו. גם כשהוא הולך להפסיד הוא נטול תו אחד של מתח על פניו, מלבד זה שהסגיר מקודם את המתח שבו היה נתון – ניגוב הזיעה. הפרסי כבר רגיל למשחק הזה, את כולם הוא מצליח לנפנף כל שנה. אולי כי הוא יודע שהם באים רק בשביל להפריע. הוא ידע לזהות את הרגעים הללו, ותמיד הצליח מולם. הפעם זה לא כך. אבא משחק לאט ומורט לו את העצבים. תמיד היה הוא הרגוע והאחרים, בראש ובראשונה אלעזר, תחת הלחץ. הפעם הוא מרגיש שזה שונה. הוא מרגיש את השינוי קודם כול בלחץ שלו עצמו.

ומה שהפרסי לא ידע, וכאן הטעות הגדולה ביותר שלו, זה ששלושת אלפים היה הסכום המקסימלי של אבא, זה שעד אליו החליט להגיע. הפרסי חשב שאם מישהו מעלה מאלפיים ומאה ישירות לשלושת אלפים, אז כנראה שיש לו עוד עתודות כספיות נוספות, או תוכניות לערב של מכירה בלתי נגמרת. אבל השלושת אלפים של אבא היו ההצעה הגבוהה ביותר שיכול היה להציע. הפרסי לא ידע את זה והחליט כבר עכשיו לפרוש. זה סוג אחר של משחק, זה משהו שהוא לא התכונן אליו. אולי בשנה הבאה.

ו

החזן כבר מתחיל לאבד את הסבלנות והוא מנסה לסמן לאלעזר הגבאי שיביט בשעון. צריך כבר לסיים. "שלושת אלפים", אלעזר קורא מיד, שוב. "פעם ראשונה, שלושת אלפים", והוא עושה עוד סיבוב.

בעוד הוא קורא שוב, בפעם המי יודע כמה, "מי שמוסיף, מוסיפים לו", ואומר "שלושת אלפים פעם שנייה", אפשר לראות לפתע, אי אפשר היה לפספס את זה, שביל שנפתח כמו מאליו במבואת בית הכנסת. האנשים זזים לצדדים, מפנים את המעבר לבן הגדול של אלעזר הגבאי שנכנס בצעדים מהירים ודחופים פנימה. אלעזר לא שם לב לבנו שנכנס, וכבר עומד לו על קצה הלשון "שלושת אלפים פעם שלישית – בכבוד מי שבירך", לסיים את המכירה הזו ולהודיע על ניצחונו של אבא. האחים סטמטי שוב משפילים את מבטם בעוד הבן של אלעזר פונה אל אביו ולוקח אותו הצידה. אלעזר מסתודד עם בנו באמצע בית הכנסת, באמצע המכירה של "כל נדרי". כולם כבר רוצים לשמוע את הקריאה "שלושת אלפים פעם שלישית" יוצאת מפיו של אלעזר, והוא עסוק עכשיו עם הבן שלו.

מרקו סטמטי, אחד מהאחים, קם ממקומו, הולך לאבא ולוחש משהו באוזנו. שבתאי, האח השני, קם ומתקדם אל עבר אלעזר ובנו. פניו של אלעזר מחווירות, והוא מחזיק את ראשו בין ידיו, כממאן להאמין.

"נו…", עולה קריאה מהקהל, "נו…", אומר גם החזן ויורד ממקומו על הבימה והולך לאלעזר, לברר מה קורה.

הפרסי כבר מאבד עניין במתרחש. הוא מחכה שרק יסתיים כבר הסיוט הזה שאליו לא היה מוכן. הוא מטיל את עצמו על הכיסא, וכמו בלון שיצא ממנו כל האוויר הוא מתרפט על המושב. אלעזר עדיין שם עם הבן שלו. את ההמולה של קריאות ה"נו" וקריאות השמחה וההשתאות לרגל זכייתו הצפויה של אבא במצווה קורעת פתאום יבבתו של אלעזר הגבאי, חלושה, עייפה, מיוסרת. בצעדים כושלים הוא הולך אחרי בנו והם יוצאים מבית הכנסת.

הקהל לא מבין מה קורה, והס מושלך בבית הכנסת. אבא קם ביחד עם מרקו סטמטי אבל החזן תופס אותו בידו באמצע הדרך וקורא בקול "שלושת אלפים פעם שלישית. מזל טוב, תזכה למצוות", ומתחיל לברך את ה"מי שבירך" המיוחד לזה שזוכה במצוות ה"כל נדרי".

אבא משתחרר ממנו ורץ אחרי אלעזר החוצה, לשאול מה קרה, אבל מרקו ושבתאי סטמטי תופסים אותו ביד, ואומרים לו, "מואיז, תישאר, זכית במצווה".

בלי קול, בעיניים קרועות, אבא שואל אותם: "אבל למה הוא יצא באמצע, דווקא עכשיו?"

מרקו ושבתאי סטמטי מביטים זה בזה, ומרקו, הבכור, שאוחז באבא בעדינות, לוחש לו לתוך האוזן: "זהו. זה נגמר. אשתו של אלעזר נפטרה".

 פרק ראשון מרומן העתיד לראות אור בהוצאת "פרדס"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014

פורסמה ב-3 באוקטובר 2014, ב-גיליון יום כיפור תשע"ה - 895, סיפורים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: