להיכנס לנעליו של אורח / רונן נויבירט

כיצד לשבור את תחושת הזרות של אלפי האורחים המגיעים לבתי הכנסת לתפילות יום הכיפורים? עשרת הדיברות לקהילה המארחת

 אחת התמונות המרהיבות ביותר בהוויה הישראלית הינה זו של המרחב הציבורי ביום הכיפורים. שיירות לבנות של אנשים מכל הסוגים ומכל הגוונים פוסעים בשלווה בכבישים הריקים מכלי רכב. כל המדינה מודממת ומושבתת, לא בשל חוק מנוחה ביום הכיפורים אלא דווקא בזכות העובדה שהדברים באים מבחירה חופשית של מרבית הציבור הישראלי.

במקום הנסיעות והטיולים, רבבות מחפשים את דרכם, אחת בשנה, אל החוויה של מטעמי התפילות וניגוני הימים הנוראים. מאות נשים, אנשים וטף צובאים על פתחי בתי הכנסיות בשעת כל נדרי ובעת נעילת השערים, מנסים לספוג מעט מן הארומה של רוח ישראל סבא. אך אליה וקוץ בה. בתי הכנסיות לא יודעים כיצד לעכל את האורחים, ולא פלא שהפעם הבאה שבה נרגיש אחווה כל כך גדולה עם כל אחינו בית ישראל תהיה רק ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה.

המציאות הזו יכולה להשתנות, עם מעט הכנה ותשומת לב מצד הקהילה וציבור המתפללים הקבוע של בית הכנסת. כדי להגיע לשם, עלינו לשנות קודם כול את נקודת המבט. בסדרת הסיפורים על הלל ושמאי (מסכת שבת לא ע"א) מסופר על שניים שהתערבו ביניהם מי יצליח להקניט את הלל הזקן, נשיא ישראל. האחד שטען שיצליח הגיע שלוש פעמים ברצף לבית הנשיא לפני כניסת השבת, וצעק ברחוב: "מי כאן הלל?". כאשר הלל יצא אליו, אותו אדם שאל אותו שאלות טיפשיות ולא רלוונטיות על אנשים החיים במקומות שונים בעולם. בכל פעם ענה לו הלל בסבלנות: "שאלה גדולה שאלת, בני". המדרש ממשיך לתאר את הלל הזקן היוצא שוב ושוב מן האמבטיה של ערב שבת לקראת השואל: "נתעטף ויצא לקראתו". מילים אלו מבטאות את גישתו החינוכית של הלל. הלל יוצא מעצמו ונכנס לנעליו של השואל. גם השואל צריך להתכונן לקראת שבת, ואם חשוב לו כל כך להגיע להלל שלוש פעמים בערב שבת, כנראה שעבורו מדובר בשאלה גדולה. הלל אינו בוחן את העולם דרך זווית הראייה האישית שלו (כפי שעשה שמאי), אלא דרך זווית הראייה של העומד מולו – השואל.

זו הראייה שאנו חייבים לסגל לעצמנו, המתפללים בבתי הכנסת חדשים לבקרים. עלינו להיכנס לנעליו של האדם המגיע אחת לשנה אל בית הכנסת ומרגיש תחושת זרות, כמו תייר הנמצא במדינה זרה ואינו מבין את השפה. שאלות הנראות טריוויאליות ביותר עבור אלו שרגילים במוסד התפילה עשויות לשמש מחיצה של ברזל בפני המבקרים החד־פעמיים. היכן מותר לשבת בבית הכנסת? מה לוח הזמנים של התפילה? מתי היא נגמרת? איזה "ציוד" צריך להביא? איך משתמשים ב"ציוד" הזה? איזה ספר לוקחים מן הספרייה שמלאה בכל כך הרבה ספרים?

תחושת הזרות של המבקר בבית הכנסת עשויה לבא לידי ביטוי בניסיון נואש לעקוב אחר תנודות הציבור. המבקר עשוי להסתכל ימינה ושמאלה כדי להבין מתי עומדים, ועד שהוא מחליט להיעמד, לפתע כולם כבר מתיישבים. פעולה פתאומית של כלל הקהל, כגון אמירת אמן או מנגינה בלתי מוכרת שכולם שרים יחדיו, מלבד האורח שלנו, עשויה ליצור אצלו תחושת ניכור, כאילו זהו לא המקום שלו.

מה עושים? כיצד אנו, באי בית הכנסת, יכולים לשנות את המצב? להלן "עשרה דיברות", המצריכים מעט הכנה ויצירתיות אך עשויים לשנות את חוויית המבקרים מקצה לקצה, ואולי אף לתת להם טעם של עוד.

אנשים מכל הגוונים פוסעים בכבישים הריקים מכלי רכב. יום כיפור בירושלים, 2009 צילום: רויטרס

אנשים מכל הגוונים פוסעים בכבישים הריקים מכלי רכב. יום כיפור בירושלים, 2009
צילום: רויטרס

מקום של כבוד

א. הזמנה: כל אורח המגיע ללא הזמנה עלול להרגיש בלתי רצוי או לכל הפחות לא שייך. לכל קהילה מסודרת צריכה להיות רשימה של משפחות מהשכונה שביקרו בקהילה, בעתות שמחה או אבלות. שליחת הזמנה אישית מטעם הרב והקהילה לכל תושב בשכונה שאי פעם היה בקשר עם הקהילה, בתוספת מכתב שבו יפורטו סדרי התפילות ולוחות הזמנים, בכוחה להפיל מחיצות רבות.

ב. מקומות ישיבה: בקהילות רבות, הימים הנוראים הם מקור מרכזי להכנסות הקהילה, באמצעות מכירת מושבים. גדולתה של קהילה נמדדת בין השאר ביכולת שלה "לתרום" מספר מושבים פנויים עבור האורחים. יש לסמן אותם בסימון ברור, וכן לציין את דבר קיומם בהזמנות שתישלחנה. התחושה שלא צריכים לעמוד מאחור אלא אפשר לשבת עם כולם יכולה לסדוק את תחושת הזרות.

ג. הכנת הקהילה: כמו בכל תחום, דברים לא מתרחשים מאליהם. כדי להגיע למצב שבו הקהילה מקבלת אורחים כראוי, על הרב להכין את קהילתו לקבל כל אדם בסבר פנים יפות. כל מתפלל ומתפללת קבועים יכולים וצריכים להתייחס אל האורחים, לברך אותם בברכת חג שמח ולהציע להם מקום לשבת, אפילו על חשבון המושב שלהם. אני, כדוגמה אישית לקהילה, דואג להושיב את האורחים בכיסא הרב ובכיסאות ילדיי, ועומד במהלך התפילה, ובלבד שיהיה לאורחים מקום לשבת.

ד. הסברים: ניתן לעצור את התפילה לצורך מתן הסברים קצרים, בעיקר בשלבים שבהם יש אורחים רבים בבית הכנסת. הדבר ייתן תחושה טובה יותר של התמצאות, וגם המתפללים הקבועים עשויים להרוויח תפילה משמעותית יותר.

ה. התמצאות בתפילה: יש לסייע לאורחים למצוא את מקום התפילה במחזורים. ניתן לעשות שימוש במחזורים אחידים, להקריא מספרי עמודים ולהפעיל את המתפללים/ות הקבועים שיסייעו לאורחים להתמצא. עם זאת, יש להיזהר לא להגזים – אין צורך לסייע באובססיביות, ולפעמים פעולות הבאות ממקום טוב, כגון נתינת המחזור שלי לאחד מן האורחים, עשויות לייצר תחושה לא נעימה של פטרונות.

ו. קשר אישי: צריך לנסות ליצור קשר אישי עם האורחים. כרב קהילה, אני מבלה חלק גדול מהתפילה באגף האחורי, מנסה לתת חיבוק או לחיצת יד לכל אחד מהאורחים. המהדרין במצוות קירוב לבבות נוהגים להשאיר אצל האורחים כרטיס ביקור או פלייר של הקהילה, עם בקשה אישית לשמירה על קשר.

ז. דבר תורה: נקודות הזמן המשמעותיות ביותר שבהן הרב יכול לפגוש את מרבית האורחים הן מיד לאחר "כל נדרי" ורגע לפני תפילת נעילה. הלבבות פתוחים בשעה הזו, ועל הרב להכין דברים נוגעים ומרגשים. זה לא הזמן להתפלפל בפרשנויות, בחידושים ובדברי תורה למדניים. יש להציע מסר פשוט, קליט ורלוונטי, מתובל בסיפור מרגש ובדוגמאות אקטואליות.

ח. שירה: מרכיב מאוד משמעותי בחוויית התפילה, בעיקר בימים הנוראים, הוא השירה והמנגינות. יש לתאם עם החזנים מנגינות קלאסיות וידועות, כדי שכולם יוכלו להתחבר. ניתן להציע חלוקה מוקדמת של דיסקים עם שירים וניגונים של יום הכיפורים, או לשלוח דוא"ל מקדים עם קישורים למנגינות הקלאסיות.

ט. תפילת יזכור: תפילת יזכור משמעותית מאוד לכל משפחה שאיבדה מי מיקיריה. כדאי לשלב בהזמנה לאורחים הסבר קצר על תפילת יזכור, והזמנה מיוחדת להשתתף בתפילה זו. ראוי להקדיש מספר מילים לפני אמירת יזכור, כדי לצקת תוכן ומשמעות לאמירת היזכור. השנה, בפרט, ניתן לשלב סיפורי זיכרון על חיילים שנפלו.

י. חום ואהבה: מעל הכול, חשוב מאוד להקרין הרבה אהבה, אהבה ועוד אהבה. הדבר שינפץ יותר מכול את חומת הזרות והפחד הוא תחושה של חום ואהבה, תחושה של בית, של שייכות, של חזרה אל אותו ניחוח עתיק, אל נגיעות הקדושה של בית אבא, עבר ועתיד המשלבים ידיים זה עם זה.

בעניין זה יש להזכיר את משנתו של הלל: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". על משנה זו כותב הרב חרל"פ: "הנה מטבע חוש האהבה כשהיא אהבה אמיתית, בלתי תלויה בדבר, היא פועלת באמת על הנאהב שיתבטל להאוהב, וזו היתה מדתו של אהרן אשר בכח גילוי אהבתו פעל שיתבטל זה שנפגש אתו, וממילא נתבטל גם לקדושתו". אהבה שאינה תלויה בדבר תמוסס את כל המחיצות.

לא לשפוט

קראתי בעבר מאמר של רב אמריקני שהסביר את סוד ההצלחה של דיסנילנד. לטענתו, מה שהופך את דיסנילנד ל"מקום השמח בעולם" הוא עשרות אלפי ניצבים שעומדים ומחייכים לכל עובר ושב. אותו רב קרא לקהילתו (הנמצאת לא רחוק משם) לאמץ את היסוד הזה מפארק השעשועים – לחייך לכל אורח ומבקר בבית הכנסת. בית הכנסת אינו פארק שעשועים חלילה, אך אין סיבה שהוא לא יהיה "המקום השמח בעולם". זו האחריות שלנו, מתפללי בית הכנסת – לתת תחושה לכל אורח שהוא נמצא במקום חם, שמח, אוהב ומזמין.

המשנה בסוף מסכת תענית אומרת ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". יום הכיפורים אינו יום כבד ועצוב. זהו יום טוב של שמחה ואהבה, לא פחות ומן הסתם אף יותר מאשר ט"ו באב. חיוך, חום, אהבה והרבה שמחה יעניקו יותר מכול את תחושת הבית והשייכות, וישברו את חומות הברזל המפרידות בין בתי הכנסיות לבין הציבור החילוני.

זאת ועוד. דומני ששורש הבעיה של בתי כנסיות שאינם ידידותיים למבקרים הוא ההגדרתיות והשיפוטיות. במרבית בתי הכנסת של עדות המזרח נמצא בכל שבת מתפללים רגילים מן השורה אשר לאחר התפילה ייסעו ברכבם לבילוי עם החברים או לטיול משפחתי. הם אינם מוגדרים "חילונים" או "אורחים". כאשר הם בתוך בית הכנסת, הם מתפללים מן השורה. לכן כל אדם מרגיש בנוח להיכנס לבתי כנסיות אלו – לא מכניסים אותו לקופסה ולא מגדירים את רמת דתיותו לפי צורת הכיפה והלבוש, או לפי מכנסי הג'ינס והתסרוקת. אם נאמץ הסתכלות זו, ונראה באורחים בני בית גם אם הם מגיעים לביקור אחת לשנה, אם לא נסתכל עליהם כשונים אלא כחלק מאיתנו, אולי הם באמת ירגישו נוח לבקר כל שבת בבית הכנסת, ללא קשר לרמת שמירת השבת שלהם.

עלינו לאמץ את הסלוגן שהטביע רבן יוחנן בן זכאי בישיבתו ביבנה: "אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו. ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שָׁנִינוּ, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים". תפיסה בלתי שיפוטית זו היא המפתח לפתיחת בית הכנסת לכולם. הדבר לא דורש משאבים רבים, רק מעט תשומת לב.

הרב רונן נויבירט הוא מנכ"ל "בית הלל" ורב קהילת "אהל ארי" ברעננה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014

פורסמה ב-3 באוקטובר 2014, ב-גיליון יום כיפור תשע"ה - 895 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: