חיה בתנועה | אריאל הורוביץ

רות יאיר־נוסבאום גדלה על תורתם של הרב קוק והרב סולובייצ'יק והייתה חסידת ברסלב, אבל רק אצל הרב שלמה קרליבך מצאה את שורש נשמתה. כיום היא מלמדת חסידות בארץ ובעולם ומציעה דרך אחרת בחוויה הדתית, שבה במקום אשמה מצוי אמון עצמי. שיחה על הממד הפנימי של יום הכיפורים

בסלון רחב ידיים בבית ירושלמי יושבת קבוצה של כחמישים גברים ונשים – חלקם על כיסאות, חלקם על פופים גדולים ועל ספות. בקצה החדר ממוקדת מנורה גדולה על שולחן חום עגול, כוס מים ודף מקורות מקושקש מונחים עליו. מדי חודש מגיעה לכאן רות יאיר־נוסבאום ומעבירה שיעור בחסידות. השיעור נולד מיוזמה של תלמידים בישיבת ההסדר ברמת גן, שביקשו ללמוד איתה. יאיר־נוסבאום הופתעה מן ההצעה, אך נעתרה. שמעו של השיעור יצא מפה לאוזן, וכיום מגיעים אליו, מלבד בחורי הישיבה מרמת גן, גברים ונשים מכל רחבי הארץ. בקהל ניתן למצוא גם רבה קונסרבטיבית, ר"מים בישיבות הסדר וחוקרי מחשבת ישראל.

 "הגיוון הוא לא מה שמעניין", היא אומרת. "מה שמעניין זה שכולנו מבקשים ללמוד באופן ישר. לא עוסקים כאן בלבושים, אלא בשלד של השלד. אחרי 15 שניות כל המחיצות נופלות והופכות לא רלוונטיות. ואז מתחילים לעסוק בעיקר". בשיעוריה של יאיר־נוסבאום נלמדים מקורות חסידיים, תורות של אדמו"רים כרבי פנחס מקוריץ, ר' שמחה בונם מפשיסחא ור' נחמן מברסלב, אך עיקר מעייניה נתונים לבית המדרש של איזביצא־ראדזין, שאותו היא מתווכת מפולין של המאה ה־19 אל החיים היהודיים כיום.

מפגש עם האני

מסע של ממש עברה רות יאיר־נוסבאום מבית שנשבה בו רוחו של הרב סולובייצ'יק, דרך נערות ובגרות בציונות הדתית בצל תורתו של הרב קוק; המשך בשנים אינטנסיביות בלב חסידות ברסלב בירושלים ובצפת ובשיעוריו השבועיים של הרב שג"ר, ועד לחיבור העמוק עם מורהּ המובהק, הרב שלמה קרליבך, "המתרגם" שלה, כהגדרתה, שלו היא מתעקשת לקרוא "שלמה" ("כך הוא ביקש מאיתנו", היא אומרת בחיוך). בתיווכו היא נשאבה לעולמה של חסידות איזביצ'א ולתורתו של ר' מרדכי יוסף ליינר (1800־1854), ששמו יעלה עוד הרבה בהמשך השיחה. כיום היא מלמדת בבתי מדרש שונים, בין השאר בתוכנית "עבודה שבגוף" של מת"ן, הקושרת בין עבודה גופנית לבין לימודי חסידות, ב"נשמת", בבית הספר לקולנוע מעלה ובבית המדרש "דרישה" בניו־יורק.

יאיר־נוסבאום מהססת כשהיא מדברת על יום כיפור. "אני מרגישה שיש לאדם בעולם הזה שתי מערכות יחסים שהן הכי אינטימיות: עם בן או בת הזוג ועם הקב"ה, ועל שתיהן אנחנו לא מדברים סתם כך, בלי הקשר. אלו תחומים עדינים ששתיקה באמת יפה להם, לא כי אי אפשר לדבר עליהם אלא כי הם פשוט מאוד אינטימיים.

"למרות שאני מלמדת את המהלך הזה כבר ארבע שנים, אני עדיין נוטה להתייסר לפני כל שיעור ומקדימה הסתייגויות שונות. אני חשה אחריות גדולה, במיוחד בימים העדינים שלפני החג. מצד שני, אומר בכנות, דווקא כמי שתמיד הייתה דתיה 'רצינית' מאוד, שהלימוד הזה הציל לי את יום כיפור מעצמו".

תסבירי.

"בעולם הדתי שבו גדלנו, התחושה הייתה שהיו קיימות, למעשה, שתי אופציות ביחס ליום כיפור בכל מה שנוגע לבין אדם למקום. האופציה אחת היא שאתה דתי 'רציני' שעובד באופן אינטנסיבי, ומד ההצלחה שלך הוא כמה הצלחת למחוק את עצמך, להתבטל. לפי האופציה השנייה, אתה מבין שאתה דתי 'לייט' שעושה עבודה 'לייט', וממילא אתה מבין שזה לא באמת היום שלך. משלמה למדתי שיש אופציה שלישית, נוקבת, מאתגרת, שדורשת שינוי תודעתי עמוק. האופציה הזו נשענת על תורות חסידיות רבות, ובבסיסה לא עומדת הסליחה. הסליחה היא פועל יוצא של תהליך העבודה. היא משהו שקורה בעקבות היציאה לדרך, לא המטרה הסופית".

אז מהו הסיפור של יום כיפור אם לא הסליחה?

"הסיפור הוא להאמין שאתה יכול להיות בתנועה, שיש בידך להגיע לקודש הקודשים, מקור המקורות שלך. הסיפור הוא, בשפה חסידית, גילוי ה'רצון' שלי, חשיפת ה'ניגון' שלי.

"במשך השנה, הניגון הזה מכוסה וקבור תחת רעלים שהופכים להיות מגדירי הזהות שלנו –אשמה, כעס וכדומה. הדרך המקובלת בעבודת יום הכיפורים היא להסתכל על החטאים שלנו ולהתבוסס בהם, להידחות מהם ומעצמנו. המיאוס הזה שאני חש אל מול כל מה שעשיתי הוא התניה דתית קלאסית. סוג של ציפייה אמונית ממני בתחילתו של היום. הדרך שלמדתי היא לשחרר. לשחרר, כדי לעשות את העבודה באמת".

זה לא דבר קל, לשחרר.

"נכון. קשה מאוד מאוד לשחרר, ובעצם, הרבה יותר קל לבקש סליחה. אנחנו נוטים להפעיל מניפולציה פנימית מורכבת, להיאחז בכעסים שלנו, להיאחז בתחושות האשמה שלנו, כדי לא לצאת למסע של עבודה על הרצון. הפחד שלנו ממפגש עם הרצון שלנו, הניגון שלנו, הוא עמוק מאוד. לכן יום כיפור הוא מתנה. אנחנו מוזמנים לעשות את הדרך, יחד עם הכהן הגדול, אל תוך קודש הקודשים. מקור הניגון.

"היעד הזה מאפשר לי דברים שרוב השנה אני נלחם בהם. הטוב, למשל. אני טוב, הקב"ה טוב, הקב"ה רוצה להיטיב איתנו, יש בינינו אהבה, גם אם אני לא מרגיש בה. אם הקב"ה לא אוהב אותי, מדוע לחזור ולהידבק בו? אם אני לא טוב בשורש, למה בכלל לחזור לשורש? כשאני שומעת את הדימוי המוכר בנוגע לתפילת נעילה, כאילו עוד שנייה השער ננעל וכולנו במירוץ מטורף, כי הקב"ה עומד עם סטופר, קשה לי. איך אפשר לחשוב כך? מן הרב'ס שלי אני לומדת שזו טעות יסודית לחשוב שיש זמנים שבהם השער של הקב"ה סגור. תפילת נעילה מתייחסת לא לחלק שנעול בקב"ה אלא לחלק שעדיין נעול בי. מה יש בי, ברגעים האחרונים האלו, שאני עדיין נעול בהם, שאני עדיין נועל אותם, בפני הקב"ה, בפני עצמי?

"אבל הכרטיס המגנטי של כל המהלך הזה הוא האהבה. בלי להאמין באהבה, לא אגיע אל הרצון, לא אאמין שיש לי בכלל ניגון ובוודאי לא אנסה לעשות את הדרך אליו. המסד לעבודת יום הכיפורים הוא האהבה.

"תחשוב, אם הסיפור של יום כיפור הוא לספור את החטאים שלי – האם יכול להיות עוד יום במהלך השנה שבו ארגיש יותר חסר ערך מאשר יום כיפור?! האיז'ביצר, ר' נחמן ואחרים באים ועושים מהפך: אתה לא עומד לפני הקב"ה בגלל שטעית אלא למרות שטעית".

זה נשמע רחוק לא רק מהתפיסה המקובלת של יום כיפור, אלא גם ממילות התפילה.

"בעיניי לא; להיפך. הווידוי הוא נקודת אחיזה קריטית בגישה הזו. אתן לך דוגמה. כשאתה נפגש עם מישהו בבית קפה, יש סבב ראשוני של 'מה נשמע', והתשובות, בדרך כלל, די שטוחות, כי שני הצדדים עוד לא נפתחו מספיק ועוד לא נוצר אמון. אחרי עשרים דקות, שוב, אותה שאלה: נו, אז מה נשמע? והפעם, אנחה, התשובה תהיה כבר קצת אחרת. האם באמת השתניתי בעשרים הדקות האחרונות? לא. אבל הנוכחות שלי, ההתכווננות שלי, עברו שינוי, וכך מפעם לפעם השיח הולך ומעמיק. כך גם בווידוי. הווידוי הוא תחנת עצירה, שמציפה בך את התודעה של התנועה. אם הווידוי היה משתנה, התנועה הייתה בו ולא באדם. יום כיפור הוא סיפור התנועה שלנו. כל השנה אתה מפחד להיות בתנועה, אתה מפחד לשחרר, כי אם תשחרר – מה תגלה? מי אתה? ממה אתה עשוי?

"המפגש הערום עם עצמך כרוך בכאבים עזים. יש כל כך הרבה מרחק בין הרצוי למצוי. לפעמים אנחנו מעדיפים להיות בגלות מעצמנו, לא לעשות את הדרך, כי אנחנו מעדיפים להיות עם תמונה אידיאית, פנטסטית, של מי שאנחנו במקום פשוט להתחיל לעשות את הדרך. אז מה שקורה, כמו שכותב החידושי הרי"מ, הוא שאתה נאחז בבוץ שלך. מפחד להרפות ממנו. אתה סרבן תנועה".

המהלך שמשרטטת יאיר־נוסבאום נשען על הליבה של בית המדרש של חסידויות איז'ביצא, קוצק, פשיסחא וראדזין, ששם דגש על גילוי העצמי כנקודת המוצא לעבודת השם. "הדרך היחידה להיות עבד השם היא דרך גילוי העצמי, הכרת העצמי, מגע עם עצמי, על כל המשתמע. אין פה זכר למה שחלקנו חווה בעבר במוסדות הלימוד שלנו: או שאתה עבד השם, ומבטל את העצמיות שלך כדי להיות עבד השם, או שאתה עצמך, ובאיזשהו אופן מוותר על הקשר איתו. הנחת היסוד היא שהקב"ה מבקש ממני, דורש ממני, להיות עצמי. ואז אתה יוצא למסע, לתנועה, שבעקבותיו הסליחה מתרחשת. הסליחה איננה אוטומטית; היא תולדה של תנועה".

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

תורה של הקרבה

רות יאיר־נוסבאום נולדה ב־1966, וגדלה לסירוגין בארץ ובארה"ב. ילדותה נעה בין בית של תלמידי הרב סולובייצ'יק ובין תורת הרב קוק ששלטה בכיפה באולפנא שבה למדה ובסניף בני עקיבא בעירה, רחובות. היא שירתה בצבא כמדריכה במדרשה בראש פינה, ולאחר מכן למדה באוניברסיטה העברית והייתה תלמידה בבית מדרש "אלול" בשנותיו הראשונות. בשנים האלה גם הייתה חסידת ברסלב.

תורתו של רבי נחמן מברסלב לא הייתה אז כה פופולרית בציבור הישראלי כפי שהיא היום. "אין קשר בין ברסלב של תחילת שנות השמונים ובין ברסלב של 2014", היא אומרת. "חוץ מרבי נחמן, שלא השתנה, הכול השתנה. התפיסה הייתה מאוד מאוד קשה. עם השנים אני מבינה שאני עדיין נושאת פצעים מן התקופה הזו".

תארי לי קצת את הקהילה הזו, את היומיום.

"כשניסיתי לתאר לבעלי את מה שחווינו אז, קראתי לזה 'מבחן הפוליאסטר'. הנה, נוחתות הישר מדרום אמריקה בחורות צעירות בשיער מתבדר ובגדי כותנה פרחוניים. יפות וחופשיות. מה שעורר בי אי נוחות לא היה השינוי הדרמטי שעברו – המעבר לבגדים סינתטיים, שחורים, הספוג העבה ששמו תחת המטפחת הסינתטית כשנישאו, אלא התחושה שזה מבחן. את מוכיחה בדרך של ייסורים עד כמה את מסורה. כמובן שזה דרש ויתור על העולם שלך, על הטבע שלך. הדיבור היה על תמימות ופשיטות, אבל הדרך הייתה לשבור. הכול היה צריך לשבור. אם לבשת כותנה – היום תלבשי פוליאסטר. אם את אישה ואהבת לשיר או לרקוד, לא תשירי ולא תרקדי לעולם. והכאבים שאת עוברת בגלל שאת לא רוקדת, הם האות לכך שאת עושה את הדבר הנכון".

ואחרי שמונה שנים עזבת.

"כן. הרגשתי שהתורה הזו מכניסה אותי לפלונטר שאינו פתיר מבפנים, וממילא מתלבש עליו יסוד לא בריא. המוצא היחיד היה לשנות את הפרדיגמה. למשל, בעניין העבודה סביב ביטול וגאווה. אתה עובד על מידת הגאווה, עובר התנסויות לא פשוטות, ואז מגיע רגע שבו אתה מרגיש שהצלחת – ופתאום בום, יש קול בתוכך שאומר: 'מי אתה שתחשוב שהצלחת לשבור את הגאווה', ואתה נזרק לקצה השני של המטוטלת ומתחיל שוב. רבי נחמן מדבר, כמובן, על העניין הזה, אך התרגום שנעשה לו היה מהול בקולות אחרים, קשים מאוד, אינטנסיביים מאוד, ובמובן מסוים גם אובססיביים. זה היה קול של דור ספציפי בעולם התשובה. הייסורים קיימים בעולם; גם אם ארצה לבטל אותם, לא אצליח. אבל אז, בעולם של ברסלב, בגלל שהייסורים הפכו להיות מד ההצלחה שלך, אתה כבר הולך, מבלי משים, לחפש אותם, את אותם ייסורים.

"היום מלמדים את רבי נחמן באופן הרבה יותר רך. יש בקשה לחיים אורגניים עם העבר, עם ההורים והמשפחה, עם תהליכי הנפש שלי. יש הרבה יותר רכות וקבלה. רקדת בבת־דור, בואי תפתחי סדנה לריקוד לנשים. היית זמר – תמשיך להקליט שירים אבל אחרים. אז זה לא היה כך. אחרי שמונה שנים הרגשתי שאני צריכה לעזוב".

הדרך השלישית

לאחר שנישאה לבעלה גבריאל, נסעה יחד איתו לניו יורק ושהתה שם במשך כמה שנים. שם נולדו ילדיהם הגדולים ושם המשיכה ללמוד, באוניברסיטת N.Y.U. רות, שהכירה את ארצות הברית כילדה, חוותה את המציאות האמריקנית אחרת לגמרי מכפי שחוותה אותה בילדותה. המפגש עם ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות גרם לה לשידוד מערכות עמוק.

“עברתי סדרה של משברים תיאולוגיים“, היא משחזרת. “כל המערכת שלי אותגרה. שום דבר ממה שראיתי בארצות הברית לא ענה להגדרות שגדלנו עליהן פה, בעולם הציוני־דתי ובתורה של הרב קוק כפי שהיא תורגמה לנו. אמריקה לא ענתה, למשל, על אף הגדרה של ‘גלות‘. היא הייתה מקום שלם, מקום של שפע שלא חסר בו דבר, כולל יצירה יהודית מקורית, שאי אפשר היה להתכחש לה. אני זוכרת איך בשנים הראשונות באמריקה הייתי הולכת ומחפשת את הגלות הזו, את מה שסיפרו לנו עליה בארץ. חיפשתי אותה בבתי כנסת, בפרצופים של יהודים: היכן הגלות, איפה הגעגוע, בכל מקום חיפשתי את החלק הלא מטויח שבקיר“.

ולא מצאת.

"לא. הרגשתי מרומה. הבנתי שהתיאולוגיה הציונית־דתית לימדה אותנו לחשוב שהיא האישון של העין, בעוד שלמעשה היא רק זגוגית, ויש הרבה זגוגיות שדרכן אפשר לקרוא את המציאות. תפיסתו של הרב קוק שזרמה בוורידים שלי, כמו כל בת מוצלחת של העולם הציוני דתי, כאילו לא מצאה חלות שם. היא פשוט לא הייתה רלוונטית. איך יכול להיות שתהיה תורה שבוערת בעצמות, אבל היא חלה רק במתחם נפשי ובמתחם גיאוגרפי מסוים? זה שבר אותי.

"במשך שלוש שנים הייתי במשבר. והמשבר הזה הביא אותי לכתוב לעצמי, מאפס, יחד עם בעלי, לקסיקון חדש של מונחי היסוד שעליהם גדלנו. הכול עבר שינוי. הפרדיגמה הקלאסית של 'גלות וגאולה' הוחלפה ב'גלות ובית'. ה'בית' זה לא רק הבית הלאומי, אלא כל סוגי הבתים – מה שאתה סוחב על הגב, עם מי אתה סוחב אותו… מילים כמו: פנים, חוץ, גבול, שבר, תיקון, עברו שינוי. התפיסה הגאולית השתנתה.

"עם הזמן מתחדד לי שהתפיסה הגאולית שלאורה התחנכנו עלולה גם להכשיל, ולא רק בתחומים ה'גדולים', הלאומיים, אלא גם בתחומים ה'קטנים', הלכאורה טריוויאליים. היסוד המכשיל הוא השאיפה למושלמות. אני חושבת שאחת המכשלות הכי בסיסיות בעבודת השם שלנו זו השאיפה למושלמות, ולפי הבנתי היא קצת נגזרת מתיאולוגיית ה'גאולה' שגדלנו עליה. יש תמונה חזונית כזו, גאולית, איך המציאות צריכה להיראות. איך אני צריכה להיראות, איך הילדים שלי, הבעל שלי, הסביבה שלי צריכים להיראות, וזו מכשלה. לכודה שם אנרגיה כל כך חזקה של מה צריך להיות, ולא מה שישנו; מה התוצאה, ולא מה התנועה. התפיסה הגאולית כאילו מכוונת את כל הפרוז'קטורים שלה אל העתיד, ובכך משאירה את ההווה, על כל המורכבויות שלו, קצת בחושך. מבחינתי זו לא רק מכשלה כלפינו, זו מכשלה גם כלפי התורה שלנו".

למה?

"זה חוזר לעניין המניפולציה הפנימית שביום כיפור. יותר נוח לי להשקיע את האנרגיה שלי בלהתגעגע לאני המושלם, במקום לקבל את עצמי ולעבוד עם מי שאני ומה שיש בי. איך כותב אחד האדמו"רים: 'כל עכשיו והעבודה שלו'. לא שייך להתגעגע ל'עכשיו' של אתמול, כשהייתי ממש 'חזק', ולא ל'עכשיו' של מחר, כשאתפנה מן הטרדות ואוכל להשקיע באמת, ולא ל'עכשיו' של השכנים הצדיקים המדהימים שלי. המלך בשדה רוצה לפגוש אותי, בעכשיו שלי, בהכי הכי טוב שלי, ואני עושה את העבודה שלי. זו התמודדות של כל אדם נברא. קטן כגדול. אני לא מושלם, וגם המורים שלי לא.

"זה לא דבר שצריך לחגוג עליו ולקדש אותו, זו פשוט המציאות. לפעמים אני שומעת צעירים מדברים על שלמה בשפה הזו של הצדיק השמימי, הלא אנושי, לכאורה, ומצד אחד זה גורם לי שעשוע, אך גם כאב. ברור לי שהם לא הקשיבו באמת למורכבות של התורה שלו. הוא היה הראשון שהודה בכך שהוא עושה טעויות.

"אפשר גם להיות אדם פלאי ונדיר וגם, למשל, לעשות טעויות, והדברים הללו לא סותרים. להיות 'קדוש' זה לא להיות מושלם. עניין הקדושה כרוך בתנועה, ועניין המושלמות כרוך בתוצאה. אלו הן שתי שיחות נפרדות. לפעמים הן נפגשות – וזו חוויה נפלאה – אך הן לא זהות. מי שעושה הקבלה ביניהן עושה לדעתי עוול איום, בוודאי לכל מי שמנסה לאחוז בקדושה".

התפיסה ש"קדוש" זה מושלם עולה פעם אחר פעם אחרי שרבנים או מנהיגים דתיים נחשדים בעברות ובחטאים.

"כן. יש לתפיסה הזו הרבה מחירים. ומי שאחראי לכך הוא לא רק המנהיג שמאפשר לציבור לראות אותו כמושלם, אלא הציבור שמבקש זאת. בית המדרש של פשיסחא־איז'ביצא, לפי הבנתי, רואה בכך רמייה עצמית. החסידות הזו דורשת בגרות. אחריות, עצמאות פנימית. יש תפיסות שהמהות שלהן היא ההתכתבות עם הכישלון – תנועת המוסר, למשל. הכישלון הוא הדלק שלהן. לא בתפיסה הזו. שלמה תמיד אמר שתחושת כישלון מהותית, אימננטית, היא לא דלק, היא אנטי־דלק. גם ככה יש כל כך הרבה כוחות משתקים בעולם שלנו. בואו נגלה קצת חמלה, גם כלפי עצמנו.

"התפיסה שאנחנו מכירים היא שהחיים הדתיים מתרחשים בין שני עמודי תווך, של טוב ורע, ואתה כל החיים רוקד, מתנדנד, בין שני עמודי התווך האלה. זו גם הנחת היסוד השגורה בהכנה ליום כיפור – אם יש משחק של סולמות וחבלים, אתה מתחיל מהמשבצת הראשונה שאומרת שאתה רע, ועכשיו בוא תתחיל לעבוד. זו ההתניה הדתית. אני מאמינה, בעקבות שלמה, בפרדיגמה אחרת. זה לא שיש שני עמודי תווך שביניהם האדם מתנהל, אלא שיש עמוד תווך אחד, והוא להיות בפנים, להיות בבית. נכון, לפעמים האדם מרוחק, הוא בגלות. ולפעמים הגלות הזו נמשכת רוב החיים, אבל זה לא משנה כהוא זה את העיקרון – יש עמוד תווך אחד. כמה רחוק שלא תהיה, תמיד תהיה ביחס אליו. אין כאן תפיסה דיכוטומית".

אפשר להיות גם אדם פלאי ונדיר וגם לעשות טעויות. ר' שלמה קרליבך, 1989  צילום: גטי אימג'ס‎

אפשר להיות גם אדם פלאי ונדיר וגם לעשות טעויות. ר' שלמה קרליבך, 1989
צילום: גטי אימג'ס‎

חינוך להכרעה

רות יאיר־נוסבאום עוסקת בעיקר בתורות של חסידות פשיסחא־איז'ביצא ומה שמסתנף ממנה. היא מדברת בשיעוריה על גילוי רצון ה' מתוך פנימיותו של האדם; על אותנטיות ועל אינטואיציה, על ביטול של דיכוטומיות, על אינטגרציה. חסידות איז'ביצא נחשבת לאחת החסידויות הרדיקליות ביותר מבחינת ההגות שלה, ובמשך שנים רבות נאסרו ספריה לפרסום, בעיקר ספר "מי השילוח" שכתב ר' מרדכי יוסף ליינער.

יאיר־נוסבאום נחשפה ל"מי השילוח" בעיקר דרך קרליבך. "יום אחד, כשהייתי בארצות הברית", היא מספרת, "אמרתי לו: די, שלמה, אי אפשר יותר. 'מי השילוח' הוא המורה שלי והמהדורה שאני לומדת ממנה חסרה. אני צריכה עותק מלא של הספר. זה היה בסביבות 1986, כשאי אפשר היה להשיג את מי השילוח – סירבו למכור אותו אז. שלמה כתב לי על פתק כתובת בברוקלין. לקחתי, לראשונה בחיי, את הרכבת התחתית, כשכולי התרגשות שקשה לתאר. דפקתי על הדלת, פתח לי אדם זר, יהודי חרדי. בלי הרבה מילים הוא הוביל אותי למרתף הבית שלו, מרתף חשוך, טחוב. הוא הדליק את האור, נורה משתלשלת, והתגלה מראה עוצר נשימה – מכונה גדולה במרכז החדר, וסביבה ערמות ערמות, מן הרצפה ועד לגובה, של ספרי חסידות איז'ביצא. כנצר למשפחת ליינער, הוא הדפיס את הספרים בעצמו. הנשימה שלי נעתקה. כשחזרתי ברכבת, אפילו לא יכולתי לשים את הספרים בשקית. החזקתי אותם קרוב קרוב אליי, וחייכתי חיוך לא נשלט מאוזן לאוזן. גלות קטנה שהותרה. מצאתי את המתווך שלי. אושר. זה מה שהרגשתי".

היום הספרים האלה זמינים לכל קונה בחנויות במאה שערים. אפילו בעולמות הניו־אייג' כבר מכירים את האדמו"ר מאיזביצ'א.

"אחת ההתמודדויות שיש לי בשיעורים היא לפרום את החוטים השקופים שאנשים תופרים, שלא מדעת, בין עולם החסידות לבין הניו אייג'. ברור שמי שמחפש היום עולם רוחני מחוץ לבית המדרש, הניו־אייג' הוא ההיצע הרווח. יש לי הרבה כבוד לעולם הזה, בעומקו, בעיקר בזכות חברים, מורי הוראה בעולם הזה. אבל הזיהוי שנעשה בין חסידות לניו־אייג' מפריע לי. אם יש דיסציפלינה שמשלמת מחירים בעקבות הפופולריות של עולם הניו־אייג', זה עולם החסידות. כי השפה היא לכאורה אותה שפה. אבל היא לא.

"לפעמים קורה, בשיעורים, שאנשים אומרים: טוב, אז איך עושים את זה? תני לנו 'חוברת הפעלה'! ועצם השאלה גורמת לי אי נוחות. לא רק כי כל אדם צריך לכתוב את חוברת ההפעלה שלו, אלא כי עיסוק ב'שורות תחתונות' יסיט את הדיון מן התנועה אל התוצאה. האיז'ביצר, לאורך הספר, מפזר תוכניות עבודה, אבל אני בשום אופן לא אבנה טבלה בת 17 סעיפים של 'איך מגיעים לכך וכך'. אנחנו חיים בעולם מערבי שהוא כולו תלוי־תוצאות. אתה בוחן את המעשים שלך רק בהתאם לתוצאה שהשגת. בעולם החסידות זה אחרת. התוצאה חשובה מאוד, כמובן, אבל החסידות היא עולם של תנועה. שם מתרכזת העבודה שלנו, בתנועה. לאו דווקא בתוצאה.

"יש סטריאוטיפ על עולם החסידות, כאילו הוא מזמין אותך להיות אינפנטיל. כל הזמן מלטפים אותך, מרפדים אותך: אומרים לך: אתה טוב, יש בך נקודה טובה וכן הלאה. אתה יושב באינקובטור שלך, והתורה היא מין ספק צרכים ינקותי. התפיסה החסידית שאני מאמינה בה עומדת כנגד הגישה הזו. להיות אדם יהודי זה כל הזמן לקבל הכרעה. להכריע האם אני באמת פתוח לקבל את הטוב. האם אני מכריע לראות את העולם בעיניים יפות או לא. אם אני פתוח לזה העולם משתנה עבורי, וממילא יש דינמיקה שמתרחשת, אבל זה חייב לבוא מתוך ההכרעה שלי. לא של המורה שלי, לא של הרב שלי. לא של אף אדם אחר. ההכרעה הזו דורשת משהו ממני".

מה היא דורשת?

"היא דורשת ענווה, ביחד עם יושר. כמה שזה נשמע אולי מוזר, בעולם הדתי שבו גדלנו, 'יושר' קיומי לא היה מדורג גבוה בסדרי העדיפויות. זה לא היה נושא. העיקר היה להיות מסור למה שצריך לעשות כבן תורה, וזהו. החסידות דורשת יושר מתמיד, גם כשיש לכך מחירים, והמחיר הראשון הוא חווית הדיסוננס. הפער השורף שעולה לפעמים בין מה שאני בוחר להאמין בו לבין מה שאני חש. צריך גם להיזהר מלעשות רומנטיזציה לדיסוננס, להיבנות או להרגיש חיות רק מתוכו. הדיסוננס הוא פשוט עובדה מוגמרת. מציאות".

לצאת מן הבונקר

יאיר־נוסבאום מרבה לדבר על השואה. אמה היא ניצולת שואה, והיא רואה בשואה את המניע העיקרי לפעולתו של ר' שלמה קרליבך. את פועלו היא מבינה כניסיון ליצור תיאולוגיה יהודית פוסט־שואה. "השואה השאירה אותנו עם עולם חרב. עולם של שבר ונשמות מרוסקות. הרפלקס הטבעי של האדם אחר חורבן שכזה הוא להיכנס אל תוך הבונקר. כל עיסוקו של שלמה היה להוציא אנשים מן הבונקר".

מה הוא בעצם עשה?

"שלמה הבין, כבר בסוף שנות החמישים, שהמרקם הקיומי הקולקטיבי שלנו נמצא בתוך בית הקברות. אני מתייחסת כאן לבית הקברות השכונתי שלנו, השואה, אבל אני לומדת מכאן על בית הקברות ככלל. אני ערה לכך שמה שאני אומרת יכול להישמע מוזר. הנה אנחנו כבר עשרות שנים אחרי, עסוקים בעשייה והכול פורח. אבל מתחת לפני השטח אנחנו מתחילים להבין שאנחנו חיים בפוסט טראומה קיומי, כולנו. התורה והקב"ה נכנסו להקפאה עמוקה.

"והנה, משהו קורה. מתחילה איזו התעוררות. קודם הפנמה, הכרה שקטה שמשהו בכלל עומד לנו בגרון. דלת נפתחת. ואז, מתחילים לאט לאט לצאת אל מחוץ לבונקר, לפרוץ אל חשיבה מאווררת יותר, בוטחת יותר, לחפש חיבורים אורגניים. פתאום להאמין שאפשר להאמין, שאפשר לנשום מחוץ לתודעת הפריזר.

"אני יודעת שנהוג לייחס לחסידות שבדורנו ממד גאולי, כחלק מן השיבה הפיסית לארץ, ואני לא חולקת על כך, רק הייתי רוצה להציע שהסיפור מתחיל עוד קודם. לא המפגש של החסידות עם אדמת ארץ ישראל, אלא המפגש של החסידות עם התודעה הקיומית שלנו, זו הפצועה המבקשת כלים לחיות בעולם. חסידות, במובן זה, היא לא רק עזרה ראשונה, בלון חמצן, אלא היא ספקית השפה שלנו. זו שמאפשרת ליצור גשר אל הרגשות הקמאיים שבתוכנו.

 "אני חושבת שככל שהפצעים שלנו יהיו יותר מוצפים בתודעה, באופן הישר שעליו אני מדברת, לימוד החסידות יתפוס יותר ויותר מקום. עולם המקורות החסידיים מתייחס בדיוק לאימה הקיומית הזו. ביושר נדיר, בפילוח מדויק, ברגישות בלתי נתפסת. עולם החסידות נדיר בכך שהוא נוגע גם בשורשי השבר, ובו זמנית, וללא סתירה, בשורשי האופטימיות. חסידות, על פי ההבנה שלי, היא בעצם תגובה קיומית לרעיון החורבן, רעיון השבר, ושברים כנראה תמיד יהיו.

"שלמה הבין את זה. כבר לפני עשרות שנים הוא הבין את זה. כשאיש עוד לא דיבר על השואה, כשעוד לא היו מילים, אפילו, לקיפאון".

בקיץ האחרון שהתה, כבכל קיץ, בארצות הברית, בניו יורק, לימדה חסידות בתוכנית של "דרישה" ובבתי מדרש נוספים ועקבה בחרדה אחרי מהלכי המלחמה בישראל. "אלה היו בין שלושת השבועות הכי קשים שהיו לי", היא מודה. "הדיסוננס שהרגשתי בין היהודיות שלי לישראליות שלי צרח. למרות שבכל קיץ אני מיטלטלת ומאותגרת מחדש, יש לי קשר עמוק לעולם שם. תמיד אני אומרת בהומור איך בכל קיץ אני מרגישה שליחת סוכנות של העין החסידית בע"מ, אבל השנה הרגשתי שליחת סוכנות ממש. תיווכתי את הארץ מן הבוקר עד הערב.

"לפני שנסעתי לחו"ל, עצרתי בשבעה של משפחת פרנקל בנוף איילון. הבנים שלנו למדו יחד ב'מקור חיים'". רות עוצרת, לוקחת נשימה עמוקה. "אמרתי לרחלי שאני נוסעת ללמד בחו"ל, והאם יש משהו שהיא רוצה שאגיד בשמה. היא אמרה: 'אני רוצה שתדברי על האחדות, אבל אני מבקשת שתגידי שאני לא נאיבית!'. ומה שהבנתי מזה, זה שלא נפל עלינו ענן מיסטי, מטאפיזי, פאסיבי, ענן מתקתק ודביק שהפך את כולנו לאחד. לא. נעשתה פה הכרעה אקטיבית של משפחת עם ישראל, להיות בעלי עיניים יפות. לראות טוב. זו הכרעה בוגרת. הרגשתי דחיפות להגיד את זה בארצות הברית, דווקא כי יש, בקהילות מסוימות, תפיסות מאוד רומנטיות בנוגע לארץ. תפיסות רומנטיות זה כיף, אבל זה לא מחזיק, בגלל שזה לא אמיתי. אז דיברתי, הרבה, על המורכבות הכואבת ואיתה הפלאיות שבלהיות יהודי בארץ ישראל. כמה קשה אבל כמה נפלא, וכמה הם מפסידים שהם לא פה. לעורר את הגעגוע, אבל ביושר, להביא מן הפלא אבל בפניו המורכבים.

"פתאום הבנתי שלפחות בחלק מן הקהילות שעברתי בהן, יש אימה מאוד גדולה מן הגעגוע. זה כאילו עומד כנגד האתוס האמריקני. מה פתאום געגוע? חסר לך משהו – תקנה אותו, תארגן אותו. אין פה מקום לחוש מצב קיומי של געגוע. כמה הבדל יש בין העולמות. הבנתי שכדי לאפשר את פתיחת הלב אל הדיבור על המורכבות והפלאיות של המקום הזה, חייבים ללמד על הגעגוע, ללמוד תורות שמפנות מקום לגעגוע, שעושות לו מקום. עולם החסידות בשירות הסוכנות. למה לא, בעצם".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באוקטובר 2014, ב-גיליון יום כיפור תשע"ה - 895 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. יפהפה. תודה !

  2. בס"ד י"ב בתשרי תשע"ה

    אולי כדי למנוע את הרגשת הדיכאון שבהתעסקות בפרטי הכשלונות, עליה דיברה הגב' רות יאיר-נוסבאום, משולב הוידוי בתוך 'סנדביץ". לפניו 'אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו'; ולאחריו – 'מלך מוחל וסולח לעוונותינו ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה… מקדש ישראל ויום הכיפורים'. בהיותנו 'כלי יקר' של המלך, אנחנו עוברים כמו ב'טסט השנתי', בודקים את עצמנו לפי הרשימה: 'אשמנו? בגדנו? גזלנו? דברנו דופי?' וכו' – ויוצאים מה'טסט' עם 'רשימת תיקונים' עליה נצטרך ליתן את הדעת ולהשקיע יותר בשנה הבאה עלינו לטובה.

    הראי"ה קוק מלמדנו שיש לשמוח לא רק בהשגת השלימות, אלא בידיעה שאנו נמצאים בדרך אליה. ואין המודעות לחסרונות מונעת את השמחה, שמחתו של אדם היודע לאן פניו מועדות:

    'על כן יעמול האדם להשיג דעת אמת ועינו תמיד על מה שחסר ממנו להשלמתו, ונפשו דבקה באהבת צור עולמים שהכבוד שלו ועוז וחדוה במקומו… ואם ידיעתו גודל מה שחסר לו מהשלימות – לא תמנעהו כלל משמוח בהמעט שיש לו, שכיוון שדיעותיו ומידותיו הולכות על דרך חשבון האמת, אין רעיון אחד מעכב את חבירו כלל… ואינו זז משמוח בחלקו הטוב עם עוצם כוספו למלאות' חסרונותיו שמרגישים מאד…'

    (מוסר אביך, פרק ג,ג)

    בברכת שנה טובה, ש.צ. לוינגר

    • בפרק ח של 'אורות התשובה' מתאר הרב את עוצמתם של 'מכאובי החטא וייסורי התשובה'. דוקא כשאדם מתעורר לתשובה גדלה הכרתו בחטא והצער עליו: '… כיוון שכוחו המוסרי מתעורר, מיד נגלה אור הנשמה, ועל ידי האור נבדקת היא נפשו כולו אצלו, ורואה הוא את כל כתמיה,וליבו דואג בקרבו בחרדה גדולה על מיעוט שלימותו ועומק נפילתו'.

      אבל 'דוקא אז ישים אל ליבו, שראיה זו והדאגה הבאה עימה – הנה הן הסימנים היותר טובים המבשרים לו ישועת עולמים בתיקון הנפש, ויתחזק מאד בזה בה' אלקיו' (שם).

      המודעות הבהירה המייסרת, היא עצמה מרפאה. כפי שמבאר הרב בפרק ט: החטא מגלה את עוצמת הרצון שבאדם 'שכבר נתגשם במעשה עד ששבר בעוזו גם את הכח של המוסר והאמונה'. את אותו פרץ אנרגיה שנוצל בצורה שלילית – הופכת התשובה לאנרגיה חיובית:: 'ומכיוון שהאור האלקי מתעורר יפה והרצון נעקר מעיקרו – איננו חוזר לתוהו, כי אם פועל הוא בעוזו על יסודו של עולם להטביע בהווייה כולה רצון כביר לאור וטוב'.

      הרצון הטוב מתעצם על ידי התעצמות ההכרה:
      'התשובה באה אחר בינה. כשמגבירים את הכרת הטוב, הבאה בשלימותה גם עם הכאת הרע, הרע מבחין את הטוב. כשעומק הרע נעשה ידוע ברעתו, מבהיק יותר עומק הטוב בטובו. וכל מה שידיעת הטוב מתבררת… מתעוררת על ידי ההכרה גם כן הנטייה לבסס את רצון הטוב… וממילא כח המושך הרוחני שיש בכל נפש להימשך אל הטוב, פועל הוא להגביר את הכרעת הטוב ולהעמיד את סדרי החיים של היחיד והציבור כולם על המרכז של הטוב הגמור, שמילתו האחרונה היא אור ה" (שם).
      '

    • בתחילת הציטוט שבפיסקה האחרונה

      …הבאה בשלימותה גם עם הכרת הרע…

    • בציטוט מ'מוסר אביך', שורה 2-

      … ועם ידיעתו גודל מה שחסר לו מהשלימות…

    • הוידוי - כללי או פרטני?

      לגבי נוסח הוידוי 'אשמנו בגדנו גזלנו…,' – יש להעיר, שאין כאן פירוט מלא של חטאים ספציפיים. החטאים הזוכים לפירוט הם הנוגעים לפגיעה ברכוש הזולת, כגון 'גזלנו' ו'חמסנו', וכן חטאים שבדיבור: 'דברנו דופי', 'כזבנו', 'לצנו', 'תעתענו' (אפשר להציע גם: 'הרשענו' – שדננו אחרים לכף חובה). מן הסתם באה הדגשה זו בעקבות דברי חז"ל: 'רוב בגזל ומיעוט בעריות, והכל באבק לשון הרע' (בבא בתרא קסה,א).

      על אי הפירוט עמד בעל 'חיי אדם' הנותן (בכלל קמג) ביאור רחב לנוסח הוידוי, והוא מקדים: ' הנה וידוי זו "אשמנו" נתקן על פי הפוסקים שאין צריך לפרוט החטא, ולכן תקנו אותו על פי הכינויים הרעים שנתכנו בהם לישראל לגנאי, ולפי שהחוטא פוגם בכ"ב אותיות התורה, ולכן תיקנו על פי א"ב, שיפרש אדם חטאיו בין האותיות, כגון ב"אשמנו" יאמר: "אכלתי דבר איסור", וכן בכולם'.

      הפירוט שיש ב'אשמנו, בגדנו' מבטא את הקלקולים השונים שיש במציאות החטא: החטא מביא לשממון וריקנות – 'אשמנו… שהוא לשון שממה, שמהראוי שתהיה הנפש שוממה'; החטא מבטא כפיות טובה לקב"ה – 'בגדנו – מילת "בגידה" הוא, כאשר ייטיב אדם לחבירו, ואם כן בודאי ראוי שיחזיק לו טובה…'; החטא מהווה גזילת הכוחות שנתן לנו הקב"ה – 'גזלנו – על שם הכתוב "כי אתם קובעים אותי", ועל שם הפסוק "גוזל אביו ואמו" , ואמרו רז"ל: אביו הקב"ה, ואמו – כנסת ישראל'. וכן על זו הדרך בשאר אותיות הא"ב.

      ה'חיי אדם' הולך, איפוא, בשני הכיוונים. הוא מרחיב גם בפירוט החטאים מעבר לנוסח הקבוע, ובכל אות ואות הוא מציע חטאים נפוצים הפותחים באותה אות. ומאידך, את עיקרו של נוסח הוידוי הוא רואה בתיקון ובנייה מחדש של היחס הנפשי של האדם לאלקיו, יחס שנפגם כתוצאה מהחטא.

      [ביאורים לנוסח הוידוי, הקצר 'אשמנו'; והארוך 'על חטא' – ימצא המעיין במאמרו של ר' אליעזר אלינר, 'פירוש מלוקט לתפילות ימים נוראים', בתוך: ד"ר חיים י' חמיאל (עורך), מעיינות – מאסף לענייני חינוך והוראה,כרך ט: ימים נוראים/ב, ירושלים תשכ"ח, עמ' 672-682; וב'סדר הוידוי השלם', בתוך: ר' רן שריד (עורך), נתיבות החסידות – ימים נוראים, תשס"ט, עמ' 380-389].

    • מדבריו של בעל 'חיי אדם' בביאורו לנוסח הוידוי, שאינו מסתפק בפירוט החטאים, אלא מתמקד בריחוק שנגרם על ידי החטא בין האדם לאלקיו – ניתן אולי למצוא חיזוק לכיוון אליו מעוררת הגב' יאיר-נוסבאום לבנות את הקשר הנפשי בין האדם לאלקיו. זו היתה תמיד דרכם של גדולי התורה היראה והחסידות מכל החוגים.

      טוב שהגב' יאיר-נוסבאום מצאה את מקומה בעולמם של חסידי איז'ביצה, ושל ר' שלמה קרליבך. . מי שיודע להעריך את הטוב שבכל יהודי באשר הוא – על אחת כמה וכמה שיזכה להעריך את הטוב שבעולמות התורה בהם גדל ומבארם שתה – אלו ואלו דברי אלקים חיים!.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: