המלחמה המתחוללת בראש | ירון אביטוב

ברוך חונך כפטריוט אך מאמין שכשל ברגע האמת בשוחה בסיני. סימפטום להלם הקרב שממנו סובלת החברה הישראלית

8600009584bשלישיית בית הכרם

אביחי אורן

גוונים, 2014, 399 עמ'

כשברוך הלום הקרב עוקר סוף־סוף מדירת אחותו לחדרון קטן ודל משלו, הדבר הראשון שהוא עושה זה לפתוח את החלון ולאמוד את המרחק בינו לבין המלונות הסמוכים, כדי לוודא שאורחיהם לא ישמעו את צעקותיו בלילות מסויטים. לילות שבהם הוא חוזר שוב ושוב אל השוחה המדממת שממנה נמלט במלחמת יום כיפור והותיר את חבריו גוססים.

סיפור הלם הקרב של ברוך מזכיר את הפער המושגי הקיים בין "בדיון" ל"מציאות". בתודעה שלו, קיבע ברוך את עצמו כמי שנמלט מזירת הקרב בעודו מפקיר פצועים, בניגוד לכל מה שהתחנך עליו בבית. כעבור שנים מתגלה שברוך לא הפקיר איש והוא סובל למעשה מייסורי מצפון על חטא שלא חטא בפועל. אבל ברוך לא נותן לעובדות לבלבל אותו. גם לאחר גילוי האמת הוא מתעקש להאמין לנרטיב שבנה לעצמו והוא ממשיך לסבול מהסימפטומים של הלם הקרב – לצעוק בלילות ולהאמין שקרובי המשפחה של החיילים שכביכול הפקיר עומדים להתנקש בחייו. תאונת פגע וברח, שמותירה אותו פצוע בשולי הדרך, רק מאששת את החרדות שמהן הוא סובל מזה עשר שנים, בנוסח: "הנה, אמרתי לכם, ניסו לחסל אותי".

הרומן של אביחי אורן עוסק במלחמת יום כיפור וספיחיה. הספר מעמת בין הורים לבנים – בין מודל הגבורה שעליו צמח ברוך בביתו (אביו היה תת־אלוף) לבין המציאות העגומה שלו עצמו. את ברוך חינכו להקרבה פטריוטית, אבל הוא כשל ברגע האמת. לקרב הוא מגיע כמילואימניק המסופח ליחידה שכבר נמצאת בשטח, ומכיוון שמספחים אותו בלי הכנה לקרב, הוא נתון בהתקף אמוק עוד לפני שהקרב החל. "שלא יגידו לו איך למות, עם הקפל"ד או בלעדיו, כי בכל הג'אנק הזה, זו הזכות היחידה שנותרה לו" (עמ' 283), הוא נובח על הקצין ששולח אותו להתחפר בשוחה בסיני.

ברוך הוא למעשה אנטי־גיבור שצמח על מיתוסי הגבורה הישראליים והארץ־ישראליים, ועל המיתוס של גיבורי הצלולואיד, בנוסח קלינט איסטווד וצ'ארלס ברונסון, גיבורים שבניגוד אליו "אף פעם לא בורחים או נופלים" (עמ' 35). השבר האישי שפוקד אותו לאחר המלחמה הוא משל לשבר שפקד את החברה ואת צה"ל לאחר המחדל של מלחמת יום כיפור. המחדל האישי של ברוך משתלב כאן במחדל הלאומי, והלם הקרב שברוך סובל ממנו הוא רק סימפטום להלם הקרב שממנו סבלה אז החברה.

מיטבו של הרומן, המתרחש לסירוגין בין שנות ה־50 לשנות ה־80, הוא חשיפת עולמו המיוסר, המבולבל והכאוטי של הלום הקרב. איש מרופאיו – גם כאשר הם מאשפזים אותו לאחר המלחמה במחלקה פסיכיאטרית – אינו מוכן לקרוא לדיאגנוזה שלו בשם, והם מסתפקים בהגדרה סתמית המחמיצה את העיקר: "מחלה לא מאובחנת".

הפגזים נוחתים מסביב גם כשהמלחמה הסתיימה. חיילים במלחמת יום כיפור צילום:   אי.אפ.פי

הפגזים נוחתים מסביב גם כשהמלחמה הסתיימה. חיילים במלחמת יום כיפור
צילום: אי.אפ.פי

המלחמה ממשיכה ללוות אותו הלאה, והפגזים נוחתים מסביבו גם כשהוא מתהלך ברחובות עירו או מטפס במדרגות ביתו. זוהי למעשה מלחמת נצח המתחוללת בראשו, מונעת ממנו שינה בלילות, הופכת אותו לזומבי בימים, אדם חסר ישע המתקשה בתחילה בקשרים עם בני אנוש שאינם מבינים את הבעיה שממנה הוא סובל, ובעיקר בפעולות בסיסיות כמו יציאה מהבית ללימודים או לחיפוש עבודה. הסימפטומים מזכירים לעתים את אלה שמהם סובל חולה פרנויה, אף שמדובר בדיאגנוזה שונה.

עם הזמן לומד ברוך להתמודד עם הסטיגמה שמדביקים לו כ"שבר כלי"; עם אשתו שנוטשת אותו כי נמאס לה ממצבו הכרוני למחצה (היא לא מוכנה בגילה הצעיר להפוך למטפלת שלו ומעדיפה להתרועע עם אחרים); עם אמו הטרחנית שחיה בניו־יורק ומאיימת לאשפזו אם לא יגייס כוחות שלא תמיד יש לו ויצא לעבוד; עם אחותו הקרירה שמתייחסת אליו כאל מחוק, ועם כל השאר שנדים לו מאחורי גבו. בהדרגה ימצא ברוך גאולה דרך הסיוטים, ודווקא הפציעה הלא קלה שלו בתאונת הדרכים תדביק מחדש את חלקי הפאזל של אישיותו המפורקת. חלק זה של הרומן, המתזז יפה בין ה"אני" ל"אנחנו", יגרום לקורא להבין שטראומת יום כיפור עדיין מלווה את החברה הישראלית עד ימינו והיא אולי רלוונטית מתמיד.

אולם הרומן של אורן, הכתוב בשפה רהוטה, אינו מסתפק בסיפורו של הלום הקרב והדמויות הקרובות אליו, שלכל אחת מהן סיפור משלה. הספר מגולל גם את סיפורן של עברִיה, אמו של ברוך, ושתי חברותיה, בלפוריה ואיזי, שהרכיבו שלושים שנה קודם לכן את שלישיית הזמר העממי בית הכרם שהופיעה ברחבי הארץ ובהצלחה, וכך, עד שהתפרקה. סיפורה של שלישיית בית הכרם – מערכת היחסים ביניהן, התככים מסביב והפזמונים של פעם – מעורר אמנם עניין חלקי, אך הוא מסיט לעתים את העלילה מהגיבור המרכזי שלה, ברוך הלום הקרב, ומייצר גודש מוגזם המעניק לקורא, ושלא בטובתו, את ההרגשה שמדובר למעשה בשני רומנים בכרטיס אחד, האחד מוצלח ומעניין יותר מהשני.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' תשרי תשע"ה, 3.10.2014

פורסמה ב-2 באוקטובר 2014, ב-גיליון יום כיפור תשע"ה - 895, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: