"לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ"

עשר דמויות כותבות על רגע הקדושה האישי־כללי שלהן מהשנה החולפת

איור-פרוייקט-3

 —————

 אביחי רונצקי | והקב"ה מסדר את קידושיו

בדמיוני אני רואה את ספר הקינות שישרטט את אצילות קשרי הנישואין שנפרמו, 
כדי לאפשר לנו להמשיך את חיינו כאן. הלווית רס"ן בניה שראל בחברון

אבי-רונצקי

אפלולית של לילה קריר בדרך העולה אל בית העלמין העתיק בחברון. אלפי אנשים גודשים את הסמטאות הצרות, הולכים בדממה אחר ארונו של רס"ן בניה שראל, מפקד פלוגת הסיור של גבעתי שנהרג בקרב בעזה.

ואני, בתוך הקהל העצום הזה, מחשבותיי נודדות אל יום כ"ה במנחם אב בנאות קדומים, שבועיים בסך הכול לאחר הלילה החברוני הזה, שם אמור היה בניה, בן קריית ארבע, לקדש את גלי בת קיבוץ שפיים לו לאישה, ובי בחרו בני הזוג להיות מסדר הקידושין.

איזה חיבור מופלא של מה שנראה כקצוות שאינם מתחברים זה לזה, והנה רגע לפני – בניין הבית שנטווה בחוטים עדינים מתפרק לרסיסים קודם חנוכתו.

משרגא ועד בניה

מחשבותיי חולפות על פני שנים ארוכות אל מלחמת יום הכיפורים. חברי הטוב ללימודים בפנימייה הצבאית של בית הספר הריאלי בחיפה, סרן שרגא איבלר, שועט בראש פלוגת טנקים אל תוככי המובלעת הסורית ברמת הגולן, בעוד ארוסתו חני מצפה להיכנס עמו בברית הנישואין בי"א בתשרי, למחרת יום פרוץ הקרבות.

ביום המיועד לחופתם שרגא איננו מגיע. חני יצאה לחפש אחריו. בקצין העיר אמרו לה שהוא נעדר, אולם היא לא הסתפקה בכך והמשיכה בחיפושיה אחר כל שביב של מידע על אודותיו.

באותן שעות, תוך כדי הסתערות הכוח שבפיקודו, ספג הטנק של שרגא טיל נ"ט והוא נהרג במקום. בבית המשפחה שבטבעון נותרו ארגזי המשקאות, הכיסאות המתקפלים ושמלת החופה הלבנה. הכיסאות שימשו לאחר מכן לבאים לנחם את חני ואת משפחתו של שרגא.

מחשבותיי התרוצצו עוד בסוגיות עתיקות יומין שעוסקות בשאלות של פרט וכלל, נישואין ומלחמה, ומכריעה המשנה בסוף מסכת סוטה שבמלחמת מצווה הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. והנה קומתי ששחה מעט מכובד המעמד העצוב והמייסר כל כך הזדקפה קמעא; זוכים בחורי ישראל, עלמי חמד, לחדש ימינו כקדם ולהביא לידי מעשה סוגיות מתוככי בית המדרש.

מראות מבצע "עופרת יצוקה" שבים וצפים לנגד עייני. סגן אהרון קרוב, מ"מ בגדוד 890 של הצנחנים, שואל אותי קודם הכניסה לעזה: האם נכון שאצא ללחימה בראש חייליי, כשמועד חתונתי בעוד יומיים?

הבטתי בו, נישקתיו על ראשו ואמרתי בשקט: הרי תלמיד ישיבה הנך ובנם של רבנים, ובוודאי מכיר את דברי חז"ל על חתן שיוצא למלחמה. הנה התגלגלה לידך הזכות לחיות בפועל ממש את ההלכה הזו. אהרון אכן הוביל את חייליו בלחימתם במחבלי חמאס ונפצע אנושות בקרב.

יחד עם בניה שראל המ"פ נהרג גם סג"מ הדר גולדין הי"ד. גם הוא עמד לשאת את ארוסתו עדנה, ולא זכה להיכנס בברית הנישואין. ובדמיוני אני רואה את ספר הקינות שיספר את גבורת הבנים והבנות בעת התחייה של עמנו. קינות שישרטטו את אצילות הנפש של קשרי הנישואין שנפרמו בעודם באִבם, על מנת לאפשר לעם ישראל להמשיך בגאון בחייו כאן בארץ ישראל.

הלווית רס"ן בניה שראל  צילום: פלאש 90

הלווית רס"ן בניה שראל
צילום: פלאש 90

במקום הרוגי מלכות

חשכת הלילה הולכת ונמוגה, ואנו ממשיכים לצעוד באשמורת הבוקר אל בית העלמין שבמעלה הגבעה ומצטופפים סביב חלקת הקבר הטרי. מבקשים ממני להספיד את בניה. גלי ארוסתו יושבת למרגלות תלולית העפר, ממררת בבכי חרישי קורע לב, ואני, מילותיי נעתקות מפי מבלי משים.

רואה אני בעיני רוחי את בניה, כך אמרתי, במקומם של הרוגי מלכות שאין כל בריה עומדת במחיצתם, כשמלאכי השרת מלווים אותו לחופת כלולותיו והקב"ה מסדר את קידושיו בברית דם אוהביו, גיבורי עליון, שמתעלים הם ומעלים אף אותנו למציאות עדינה וטהורה של ישראל קדושים המוסרים נפשם לקוממיות ישראל בארצו.

הרב תא"ל אביחי רונצקי הוא ראש הישיבה הגבוהה באיתמר ולשעבר הרב הצבאי הראשי

 ———————-

 שפרה אסולין | הקדושה והנוכחות

מול חלוני אשר בקיבוץ סעד בואכה עזה מתפוגג כעת העשן, מצטלל האוויר. 
החיסרון ניכר וגלוי ומשום כך יקר ומזמין להמשיך ליצור מקום לשכינה

IMG_3145בספרו "הקדושה" הטביע חוקר הדתות רודולף אוטו חותם עז על השיח המודרני בנושא הקדושה. הקדושה, כך כתב, מקורה במפגש של האדם עם הממד המופלא, האחר, העליון, החורג מן הטבע ומהעולם, שאותו כינה ה"נומינוזי", הממד הטרנסצנדנטי והבלתי מושג של הא־לוהות.

מול האחר המופלא

מתוך דיאלוג עמו התייחס הגרי"ד סולובייציק למתח המובנה בפסוק הקדושה מישעיהו:

קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו.

בהחליפו את המילה קדוש במילה טרנסצנדנטי, המתארת את הממד הנעלה והבלתי מושג של הא־ל, דרש: "טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי, ה' צבאות", ועם זאת – אימננטי: "מלוא כל הארץ כבודו, השוכן בכל גרעין זעיר של הבריאה" ("איש האמונה"). לפי תודעה זו, חווית הקדושה קשורה בעמידה שלנו מול האחר והמופלא ממנו.

משמעות אחרת למילה קדושה כורכת אותה בייחוד, בפרישות ובבחירה. המקום המקודש הוא המקום הנבחר, המופרש, המיוחד לעבודת ה', וכזה הוא גם היום הקדוש. מקדש אדם אישה ובכך בוחר בה, פורשים הם ומתייחדים זה לזו בברית הקידושין. חווית הקדושה הזאת כרוכה באינטימיות, בריכוז, בהתכנסות. יש בה חגיגיות והתכוונות.

כל אלה ממדים משמעותיים וחשובים של קדושה. ואולם כאן, היום, אני מבקשת להתבונן על הקדושה כנוכחות. בחוויה שלי היא קשורה להשראת שכינה. כוונתי לרגעים יקרים שבהם ניתן לחוש בנוכחות רוחנית, דקה, נוספת. שבהם יש מלאות עוטפת ומאירה. שבהם ניתן כמעט להריח משהו מן העדן ההוא, המופלא. עתים מופיעה היא במפתיע, עתים נבנית לאט ובהדרגה. פעמים רבות ניתן להרגיש בה בחוויה של פנים אל פנים, מצויה היא כנוכחות שלישית בתווך שבין האדם לחברו, בחללו של מעגל השיח, בין ובתוך האנשים המתכנסים לתפילה. הטבע מזמן אותה תדיר, כאשר אנו נפקחים אליו. היא מורגשת ברגעי השראה, יצירה ולימוד.

רגעים מיוחדים אלה הם רגעים של נוכחות. הם מתארעים לנו כאשר אנו נוכחים בתוכם, בתוך הרגע, בהוויה. שם הויה הוא שמו המיוחד והמלא של הא־ל, ותמציתו נוכחות אחדותית ומלאה, היה הווה ויהיה. כנגדו עונה האדם הנוכח ואומר: הנני, הנה אני. ברגעי היענות שכאלה הקדושה מורגשת בחוש, ההוויה עוטפת, רכה ומאירה, ניתן לשוות אותה לנגדנו, לחוש אותה בתוכנו, בנשימות אפנו שכל כולן רצוא ושוב. שאיפות של התעלות ונסיקה עם אותיות הוי"ו והיו"ד, נשיפות של שיבה ועיגון, מפולשות אל העולם, עם תנועתה של האות ה"א. ברגעים מיוחדים כאלה עשויה הקדושה להפוך להתקדשות, לרגעי הקדשה שבהם מתבררת לאדם לפתע שליחותו.

רגעים כאלה מתעד הזוהר בין דפיו, כשהוא מחדד את חושינו ופוקח עינינו להבחין בחיותם בתוך המציאות העוטפת אותנו. להרגיש את פעימות הזוהר החי המפעימות ומחיות את הווייתנו, לדעת ש"ודאי שכינה הכא ורוח הקודש הכא".

פתחים לקדושה

רגע כזה הוא מייחס למשל לשונמית האומרת אל אישה: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱ־לֹוהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה" (מלכים ב ד ט־י). ברגע אחד מחלחלת בה המודעות כי מקור הקדושה העליון ש"כל קדושות נובעים ממנו" נוכח ומשפיע עלינו תמיד. "מאותה קדושה שהוא מקדש לכל העולמות למעלה, הוא מקדש לנו בעולם הזה".

היא מבינה ש"אין קדושה למעלה אלא אם יש קדושה למטה, כמו שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'". ובאותו רגע ממש היא גם מתקדשת, שומעת ומבינה את הקריאה, עוברת חניכה והקדשה, ואומרת:

והואיל וכך הוא, נעשה נא עליית קיר קטנה, זה הוא סידור ותיקון של השכינה… ונשים לו שם, בתיקון זה שאנו מתקנים, ובסידור שלנו בשירים ותשבחות ובתפילה… מיטה ושולחן וכיסא ומנורה (זוהר ח"ב קלג ע"א, בתרגום).

התקנה זו של מקום לשכינה בתחתונים היא עבודתו של האדם המודע לנביעה התדירה ממקור הברכה, והיא הבסיס לחוויית הקדושה.

ברגיל, נחווית חוויה זו במהלכם הפשוט והטבעי של החיים. אולם להרגשתי השנה האחרונה, כבר מראשיתה, הייתה אחרת. ובמהלכה נפתחו פתחים גדולים, רגעים שנצרבו בנו, קראו לנו וחקקו בנו סימנים. מתוך רגעים שכאלה, במהלך השנה שחלפה, נכתבו בי הדברים הבאים:

ובשנה הזאת הורגשה נוכחותך יותר מתמיד
ופעימות החיים היו עזות עד מאוד
ונודע כי דקות המחיצות בין עולם לעולם
אם בכלל קיימות הן…

ובשנה הזאת יכולתי לראותך בעיני חברי, בקולם
בשתיקה ובדיבור, במעגלי החיים והמתים
וידך החכמה המכוונת הובילה אותנו
בכאב ובאהבה רבה.

ושמעו בתוכם את קולך טובי בנינו
שמעו ונענו לקריאה
והיו אימהות ואבות שופרות גדולים,
מדייקים בקולם את קולך.

ותחת עמוד עננך המגן הסתופפנו בהשתאות
מגלים ברית איתן בצוק העתים.
חתירה חתרת לנו תחת כיסא כבודך
ומבעדה נפתח לנו הסתום
ורוח חדשה באה בנו.
כעת בשוך הקרבות,
מול שערי העיר העזה שאל מול חלוני,
מתפוגג העשן, מצטלל האוויר.
ולמרות שבאוזניים עוד מהדהדים פיצוצי הירי
התמונה בהירה,
היא אפילו עוברת מסך.

ובשנה הזאת ידעתי, העבודה עוד רבה מאוד,
אבל החיסרון ניכר וגלוי ומשום כך יקר כל כך.
אפשר להתפלל עליו, לרפא חולים, לחבוש פצעים,
ואפשר לתקן,
למלא באהבה בורות נשברים.

"אשרי האיש המשווה זאת ברצונו להשלים לקונו בכל יום
ולתקן לו באותם תיקונים עליית קיר קטנה
אז יהיה הקב"ה אושפיזין שלו בכל יום
אשריו בעולם הזה ואשרי חלקו בעולם הבא"

(זוהר ח"ב, שם, בתרגום).

ד"ר שפרה אסולין מלמדת זוהר ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית

 ———————–

יגאל אריאל | פרק נוסף ב"אורות ישראל"

בבוקר עדכון. הפגיעה בחתני, חגי, קשה מאוד. נראה שפעלו באופן נכון ומוצלח, 
אך בסוף בא הסיכום ונועץ אגרוף ברזל בבטן: סיכויים קלושים

IMG_1113רגע של אימה. יום שני, עשר בלילה, אני בישיבה ביפו, עומד ללמוד עם בחורים פרק ב"אורות ישראל". הנייד מצלצל מן הבית שבמושב נוב שבגולן. אני יוצא מבית המדרש, ושומע את המילים הארורות: "חגי נפצע אנוש, אין פרטים".

הכול מתרסק, כל אירועי השנה מתגמדים ונדחקים לפינה.

ניגשתי לבימה לומר כמה פרקי תהילים. שעה גורלית, חגי, חתני, אישהּ של בתנו מוריה, מפרפר בין חיים למוות. הלב קרוע, הדמעות זולגות. מזמור י“ג, המילים הקולעות יוצאות מרוסקות וכואבות:

עַד אָנָה ה' תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח, עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי… הַבִּיטָה עֲנֵנִי ה' אֱ־לֹהָי, הָאִירָה עֵינַי פֶּן אִישַׁן הַמָּוֶת.

ספרי חיים וספרי מתים נפתחים, ואיך עומדים להתפלל, מה אנו ומה חיינו? מהם זכויותינו? עם מה אנחנו באים? מה אנחנו שווים?

אבל אין כאן רק עניין אישי, זה הרי חלק מן המלחמה: פֶּן יֹאמַר אֹיְבִי יְכָלְתִּיו צָרַי יָגִילוּ כִּי אֶמּוֹט. וכמה אנחנו צמאים לישועה, לנטף של ביטחון וחסד: וַאֲנִי בְּחַסְדְּךָ בָטַחְתִּי יָגֵל לִבִּי בִּישׁוּעָתֶךָ אָשִׁירָה לַה' כִּי גָמַל עָלָי.

אולי יש תקווה

נסענו לסורוקה, רק שם נדע מה קורה, בדרך מודיעים לכל המשפחה הקרובה. למוריה הנפלאה דרך ארוכה משלנו, דרך מיוסרת, מורטת עצבים, מן הגולן עד באר שבע. בינתיים מתרוצצות המחשבות. חגי הרי לא צריך היה להיות שם. מבצע צוק איתן בעזה תפס אותו אחרי שזכה בפיקוד על סיירת הצנחנים, אחרי חפיפה, אבל רגע לפני שנכנס לתפקידו. אין לו תפקיד מוגדר, בינתיים חיל האוויר עושה את העבודה. החופשה המתוכננת והמובטחת למוריה ולילדים, בטרם התפקיד יבלע את כל זמנו, הגיעה, והם המריאו לאילת. עבר יום בנעימים, אך הנה החלה הכניסה הקרקעית.

חגי ישב על קוצים, והחליט שגם בלי תפקיד מוגדר מקומו בין החיילים. הוא השאיר את מוריה באילת וחבר אל הסיירת. בחאן יונס נתקלו באנשי חמאס, איגפו אותם ותוך כדי הסתערות חיסלו שבעה עשר מחבלים.

אחרי חצות, סורוקה, טיפול נמרץ. הדלתות פתוחות, אפשר להיכנס, חגי שוכב שלם ושלו, עבר ניתוח, רק הראש חבוש. אומרים שאם ישרוד את הלילה אולי יש תקווה.

סופרים את השעות, לפנות בוקר שינה חטופה על מזרון בפרוזדור. בבוקר עדכון עם הרופאים המנתחים. הפגיעה קשה מאוד, עשו כך ועשו כך, נראה שפעלו באופן נכון ומוצלח. אך בסוף בא הסיכום, ונועץ אגרוף ברזל בבטן: סיכויים קלושים.

אנחנו אוהבים את חגי. אני לא בטוח עד כמה הוא מודע לזה. יש בינינו מרחק טבעי של הגיל, המעמד, הסגנון. אבל אנו כה מעריכים אותו. ראינו את הצניעות, את הטוב, את הנתינה, הרצון להעניק, לעזור, לבשל, לארגן ולסדר. איש משפחה, אבא טוב, אוהב את הילדים. את היכולת שלו להבחין בין עיקר לטפל, בין החשוב לשאינו.

היעילות, היכולת להתמקד בעיקר ולא לבזבז זמן על דברים שוליים. היכולת שלו לתקתק דברים. שנתיים נתנו לו ללמוד לתואר ראשון. הוא לקח על עצמו שלושה פרויקטים, עשה את כל חובותיו וסיים, הציון לא כל כך משמעותי. בינתיים ניצל את הזמן לדברים החשובים בעיניו. בנה בית למשפחה בנוב. תוכניות, אישורים, קבלן, ביצוע, בלי לשקוע בפרטים משניים, וכבר גרים ונהנים מבית נאה ומרווח. גם נולדה עופרי המתוקה, עם פניה העגולות ועיניה הגדולות והתמימות.

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ חֲמוֹל עָלֵינוּ וְעַל עוֹלָלֵינוּ וְטַפֵּנוּ.

לא סתם מורעל

זה לא היה רגע של אימה בלבד, אלא גם רגע נורא הוד, מלא הערצה, רגע של קדושה. בנסיעה לסורוקה הבליחה בראשי ההבנה של מה שאירע בפורים, והדברים ניקבו ופילחו את חדרי הלב. חבורת מתבסמי הכפר, צעירים ומבוגרים, התכנסה אצלנו בשמחה גדולה לסעודת פורים, שירה, שתייה ודברי תורה. חגי לא ממש היה חלק מזה, אבל ניצל את ההזדמנות שמותר לומר הכול. בא, חיבק ונישק. אמר לפני כולם כמה הוא אוהב את מוריה, ואיך זכה והצליח לזכות בפנינת המשפחה. לפתע פנה אלי והוסיף – אתם לא יודעים כמה חמור המצב, ובאופן מצמרר חילק את התפקידים למקרה שייעדר: תדאגו למוריה ולילדים.

הדברים נשמעו מוזרים ומופרכים באותו מקום ובאותה שעה, אף שנולדו על רקע פיצוצי ההשתלטות של אנשי אל קעידה על הכפרים מולנו. אבל עכשיו הבנתי עד היכן הגיעה האחריות הטוטאלית שלו. מדוע העז, וחיפש הזדמנות להגיד דברים שלא מקובל להגיד, ולעשות סדר. הוא לא סתם "מורעל" של הצבא, מסונוור מן התפקיד, אלא אדם אוהב משפחה, רציני ואחראי לה, שבחר לצאת לקרב כאשר לא היה חייב, כי יש לו אחריות גם לצבא ולחיילים שלו. הוא עשה זאת באופן מפוכח, מתוך הבנה ומודעות לסכנה הכרוכה בכך. האם יש מעשה יותר אמיץ, נאצל, אמיתי, טהור וקדוש מזה? האם הוא זקוק לזכויות הקטנות שלנו? הרי אין ברייה כמונו יכולה לעמוד במחיצתו.

עוד פרק נכתב עכשיו ב"אורות ישראל", ואנחנו יונקים ממנו חיים ותעצומות נפש, ממשיכים להתפלל ולומר במשמעות חדשה:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ עֲשֵׂה לְמַעַן בָּאֵי בָאֵשׁ וּבַמַּיִם עַל קִדּוּשׁ שְׁמֶךָ.

הרב יגאל אריאל הוא יו"ר מוסדות 
מדרשת הגולן

 —————-

מיכל בן־נפתליֿ | סימנה את הקדושה

רחל פרנקל בחרה לומר קדיש בקולה שלה, לומר תפילה שלא היא המציאה, אך תפילה שיכלה 
באותם רגעים לתעל אליה את המיית לבה ולאפק אותה לבל תכרע תחתיה

צילום: דנה אמיר

צילום: דנה אמיר

בילדותי בתל אביב נדיר ששמעתי את המילה קדושה. הכרתי אותה, כמובן. פגשתי בה בשתיקה בספר הספרים. זכורים לי גם פה ושם טיולי בית ספר שהוליכו אותנו לאלה המכונים "מקומות קדושים", שם לפעמים היה עלינו להשיל את נעלינו ועל פי רוב לשמור על שקט, באופן שאִפשר לאחדים מבינינו לעמוד על היחס ההופכי בין האיפוק שהקדושה תובעת לרעש הגדול המתחולל סביבה כדי לגונן עליה, או לפעול כביכול בשמה או למענה.

ואולם לא דיברתי בלשון הקדוּשה. לא הרשיתי לעצמי להשתמש בה. מבלי לתת על כך את הדעת, הרגשתי כמי שהופקד אצלה כלי יקר ושביר והיא חוששת שמא יימלט מידיה ויתנפץ או יחולל מהומה.

במובן זה, היה לי מאז ומתמיד יחס רציני מאוד לקדושה. היא הייתה רחבה ממידותיי, נשגבת ממני, ולכן אסורה על לשוני. הפחד הזה, שאפשר בהחלט לראותו כווריאציה על יראת קודש, לא לווה במשיכה. כיוון שחשתי עוד כילדה שבכוחי לטמא, לא הבאתי בחשבון עד כמה מופנמת הייתה בתוכי כבר אז, כמו מוּלדת, עצם ההבחנה בין קדושה לטומאה ועד כמה הרגשתי מוּדרת מן הראשונה.

ולא מפני שנרתעתי, לימים, ממילים חזקות כמו יופי, או חסד, או חמלה, או צלילות, או אפילו טוהר, כדי לעטוף בהילה את החריג, את מה שבחרתי לרומם ולייחד. ולא מפני שלא הכרתי, ככל שהתבגרתי, במדרגות של הקיום. ואפילו לא מפני שהעולם שבו חייתי – חילוני, הו כמה חילוני – לא היה הרה כשלעצמו טקסים וצומות ומדיטציות ופרישות, שבהם ניכר היה המאמץ לחרוג מן הסתמי. לא. העולם הזה מעודו לא שקע ביומיום שאין בו כל הבדלה. היו בו תמיד געגועים למרחבים אחרים, מלבר ומלגו, כאלה הצומחים גם בהקשרים לא תיאיסטיים בקרב אנשים שאינם חשים אינטימיות עם עולם הדת או האמונה, אנשים שאין אלוהים בלבבם.

קדושה חרישית, חלשה

המילה קדושה לא הייתה שגורה על לשוני. אבל השורש קדש עמד לרשותי. הקדשתי את עצמי לדברים מסוימים ללא שמץ מבוכה. הקדשתי להם זמן ומאמץ, כלומר הועדתי והתמסרתי למה שלאה גולדברג כינתה במסתה "האומץ לחולין" עבודת הרוח של החולין. בהקשרים אחרים, אהבתי לקבל ספרים עם הקדשות, או לכתוב הקדשות בתורי.

כעת אני רוצה להקדיש את הרשימה הקצרה הזאת לרחל פרנקל. אפשר שהייתי אמורה לעשות כן בהתחלה, להעמיד את ההקדשה, כמקובל, בראש הרשימה. אבל לא יכולתי. לא כך, לא מיד. פעולת ההקדשה, כשהיא מופיעה בתוך ספר, כמובן אינה מקדשת את התוכן הנמסר, למשל תוכנו של הספר המסוים. ההקדשה מעידה על עצמה שהספר מכוון לנמען או לנמענת. היא מקדשת בכך את המעבר, את עצם פעולת הפנייה או המיעון המעבירה משהו למישהו מתוך כוונה.

הפעולה הזאת אומרת לי, היום, משהו מהותי על קדושה כמו שאני תופסת אותה, מקום שבו, על כל היסוסי, אני חשה בדחף לכנותה בשם. שכן היא עושה מן הקדושה עניין של התכוונות, מעשה שמתחולל בין אדם לזולתו והכרוך ביכולת האנושית להבדיל משהו ממשהו, בעבודת הגבולות שכל אחת ואחד מאיתנו מחויבים בה דרך כלי ההבעה הראשון העומד לרשותנו, השפה. נוכח הצטברות של ניסיון וקריאה ולימוד, אני יכולה לקדש, יכולה לומר שמשהו מקודש לי, שאני מקדשת אותו, כהמשכה של היכולת הנתונה לי לכנות בשם, או במילים אחרות, להעניק משמעות.

אני עושה משהו שהוא אולי צידוקו העמוק של הביטוי קדושת החיים. לא החיים כשלעצמם, הנתונים לי מלידה, אלא אל נכון היכולת שלי להאציל עליהם מובן שהוא פרי של תשומת לב מכוונת. אלה הן הקדשה וקדושה שאני יכולה לחתום עליהן. לעולם לא קדושה שיש עִמה שמחה מתלהבת. קדושה חרישית, קדושה חלשה, כדרך שוולטר בנימין דיבר על "כוח משיחי חלש", על אף שאין זאת אומרת שהיחס כלפיה נטול עוצמה. אין לו עם זאת, ליחס הזה, שום כוח חיוב קולקטיבי זולת הבקשה החלשה שהאחר יכבד אותה. לא ירמוס אותה ולא יפגע בה ולא יחלל אותה, מפני שגם עבורי, המקדשת, היא אינה קניין, אינה ניתנת לקניין, חמקמקה, שברירית, חולפת, מהוססת, ולעתים היא גם מעין פצע, גרעין נסתר וחיוני בתוכי שאי אפשר לגעת בו, כיוון שהוא נוח לדמם. הקדושה החלשה הזאת היא בכל מקום. או מוטב: מי שדרוך לקראתה, ישוב וימצאנה.

לפרוץ את הרצון לסגת

רחל פרנקל של היכולת לדבר. רחל פרנקל של הקדיש. מי שהייתה מסוגלת לפרוץ את הכוך המלנכולי, שחשבתי שאולי הוא בלתי נמנע, כדי לומר ולמען באותם מקומות שבהם נשים אחרות מן הסתם זיהו בתוכן את הצורך, אף הפיתוי, לסגת, להתמוטט אל הגוף ותו לא מתוך תחושה של אין־משמעות ואין־תוחלת. כי מה יש כבר עוד לומר. היא דיברה, לסירוגין, במילים שלה או במילותיו של סדר סימבולי שמנהל מקדמת דנא מאבק אימתני עם עצם נשיותה כדי להיפרד ממנה בדיוק כדי לסמן את הקדוש.

היא בחרה לומר קדיש בקולה שלה, באופן שהוא גם, אף כי לא רק, אי־נחת מאותו ארגון סימבולי מסוים וניסיון לפרוץ אותו בתוכו, במילותיו, לומר תפילה שלא היא המציאה, אך תפילה שיכלה באותם רגעים לתעל אליה את המיית לבה ולאפק אותה לבל תכרע תחתיה. כמובן, יש לה, לרחל, עניינים שלמים ומורכבים עם הקדושה, עניינים שחורגים ממני. אבל באותם רגעים היא הושיטה יד גם לי, הרחוקה.

קדושה חלשה נוכחת גם בסיפוריה של יהודית הנדל, שהלכה השנה לעולמה. בעט החמור, החסכני, של המספרת בקובץ הסיפורים "כסף קטן" (1988), מתואר עולם שבו חוק האב, החוק הסימבולי, סוחר במטבע קטן, שעוד מעט קט עתיד לאבד את תוקפו הכלכלי ולהישאר למרב בעל ערך היסטורי או ארכיברי. חוק עריצי, לפעמים, חוק ריק הפורש את כנפיו החבוטות על מרחב של טומאה. הכול נגוע בעולם הזה, הכול מעורבב. הכלב נכנס לחדר המתים כדי לזהות את גופת גברתו ב"סיפור בלי כתובת"; סצנות ברוטליות של תועבה ולו בפנטזיה פסיכוטית מתרחשות בסיפור "כסף קטן"; תמונת האם מונחת עטופה שלושים שנה לאחר מותה, עד שתשוב הבת ותתלה אותה בסיפור "נמוך, קרוב לרצפה", בדיוק על שום דו־ערכיותה, טמאה, אסורה, מסוכנת ואלביתית גם יחד.

ואולם גם בעולם הזה, שאינו מציית לכאורה לשום היגיון של מיון או הבחנה, יש קדושה חלשה. אין אמנם "כתובת". הכתובת היא אנחנו. הפנייה היא אלינו. המאבק הוא תמיד שלנו, פרי ההתבוננות החומלת שלנו, כל אחד ואחת עם עצמו או עם עצמה. הקדושה אינה נתונה, היא לעולם לא אזור בטוח, היא מקום פגיע שיש לזהותו, בין אם אנחנו חושבים שקיים מסתורין טרנסצנדנטי המתגלם פה ושם באנשים או בפעולות או בעצמים, ובין אם כל מה שיש לנו הוא ההתגלמויות הקונקרטיות האלה עצמן.

אחר כך הראו לוויה של בחור שעלה על מוקש בלבנון. האמא הניפה את ידיה וצעקה. הרב הניד ראשו. הוא אמר קדוש קדוש.

האם צועקת, מתפלשת בעפר. הרב מדבר. אזי המספרת מדברת, לנוכח פני אביה המתלבט היכן ייקבר, בסמוך לאישה הראשונה או לאישה השנייה:

וחשבתי על הסיד, על חומרי הדם וחומרי האדמה. חשבתי איך היה בא, יושב, שותק, הוי אבי, כמה היה שותק. ואמרתי לעצמי שרוח היא באדם רוח היא באדם, אבי, אמרתי לעצמי, נפלאתה.

ובסיפור אחר:

ורציתי לכתוב גם קבר פתוח גרונם, את מכירה את זה, אמרה… כל אישה מכירה את זה, אמרה. 

מיכל בן־נפתלי היא סופרת ומתרגמת. ספרה "רוח" יצא בהוצאת אחוזת בית ב־2012. השנה עתיד לצאת ספרה "המורה" 

 ——————————-

 חנה פנחסי | קדושה בהיסח הדעת

ברדיו אומרים שהדר גולדין נעדר, כנראה חטוף, והלב מלא חרדה. ערב שבת חזון, מלחמה, 
וציבור שנאחז בכל הכוח בנורמליות. העיניים התמלאו דמעות והלב התייפח, נעטף תחינה

צילום: יונית שילר

צילום: יונית שילר

סטטוס אחד בפייסבוק הצליח להסביר לי את החנק והמצוקה שחשתי בשיחות סביבי על עמישראל, סולידריות וקדושה מרגע שהתחיל הקיץ הנורא הזה.

זה היה סטטוס של חבר חילוני שנכתב מאוחר בלילה במוצאי השבת כשחזר מהעצרת למען שחרור הנערים החטופים בכיכר רבין, לפני שהגיעה הבשורה הנוראה על הירצחם. היו כותרות על "רבבות מכל שכבות האוכלוסייה" אבל אתרי חדשות דיווחו גם על מעורבות של מועצת יש"ע בארגון, והמייל היישובי הודיע גם אצלנו ש"הסעות יֵצאו מהיישובים". בסטטוס סיפר שהיה מיעוט בתוך 90% משתתפים דתיים, ועל השירים שהוא לא הכיר "של רזאל או משהו" כשסביבו נעים כולם בתפילה ולא היה לו מושג מה המילים. "אבל למי אכפת?", כתב, העיקר היחד בשביל הילדים ובכל זאת, הוסיף, "חוסר התקשורת זועק למרחקים".

דבריו על שירת התקווה שברו את לבי: "חבורת הצעירים לא רוצה את הסוף המאחד הזה, הם ממשיכים אחרי זה עם 'אני מאמין', ומישהו גם עולה לנגן את זה על הבמה – למרות שסיום הערב הוכרז כ'התקווה' באופן רשמי. אפילו את הערב הזה לא מסיימים יחד. כי לא כולם מאמינים במשיח שהם כן, ושוב אנחנו לחוד. אבל זה לא ממש חשוב, כי העצרת הזו מבחינת הציבור הייתה שלהם – ולא בטוח שאנחנו קרובים ליום שזה יכול להיות אחרת".

אבל זה מאוד חשוב, אולי הכי חשוב, כי המילים מהדהדות את המחיר: "העצרת הייתה שלהם". ואני מתארת לעצמי את תחושת הניכור של אלה שהיו שם ועד אז חשבו ש"נפש יהודי הומייה" היא אמירה יהודית עמוקה, מלאת אמונה, והסתבר להם שלא, היא לא מספיקה.

השעה הזאת

ואני יודעת שהוא צודק, כל כך צודק. והיחד שעליו אנחנו מספרים לעצמנו מתנפץ אל הצורך להתבדל ובדרך לאבד רבים, רבים מדי. בעצם גם אותי. גם אני, שהשפה הפנימית של הקהילה היא לי שפת אם והשירים האלה שלי, חשה בסיטואציות כאלה כפייה סמויה, רמזים מכל עבר שאני לא בדיוק מה שהייתי צריכה להיות, כאילו תיכף תתפוס אותי מחנכת מאולפנה עם חצאית באורך לא נכון או במכנסיים חלילה. אני כותבת את הדברים, ונעטפת בעצב ובתחושת בדידות, תוהה אם אני רק רואה מהרהורי לבי ועל הדרך, באנוכיות צרופה, פוגעת במשפחות השכולות חלילה. נדמה לי שזו לא רק אני.

ואני מנסה להיזכר, בכל זאת, ברגע שהייתה בו בשבילי קדושה בתקופה הקשה הזו. זה היה ביום שישי אחר הצהרים, קבלת שבת במתחם התחנה בירושלים. הדר גולדין נעדר, כנראה חטוף, אומרים ברדיו, והלב מלא חרדה. מסביב תיירים, אצנים בבגדים של מקצוענים, משפחות עם ילדים, וקבלת שבת עם פייטן ונגנים. ערב שבת חזון, מלחמה, וציבור שנאחז בכל הכוח בנורמליות. והפייטן מפייט זמירות שבת, מסלסל "כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת" בלבה של עיר, ופיוטים אחרים שלא הכרתי, ואני פוגשת את השמרנות של עצמי כשלא נוח לי כשהוא שר בנועם ובחגיגיות "שלום עליכם" והמנגינה חרגה מהזמן והמקום הראויים לה, כשאנחנו יושבים לשולחן בליל שבת.

ואני עומדת שם בצד עם ארטיק ביד, מזיעה, לא בטוחה אם אני רוצה לשבת ולהתחייב, ואז כשהפייטן שר "תְּהֵא הַשָּׁעָה הַזֹּאת שְׁעַת רַחֲמִים וְעֵת רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ“ העיניים התמלאו דמעות מתחת למשקפי השמש והלב התייפח, נעטף תחינה. ועם בגדי ספורט מהוהים של יום שישי אני שרה איתו את המילים שחוזרות שוב ושוב. זה היה רגע של תפילה מלאה, לרגע חולף נגעתי בקדושה שכנראה באה בזכות היסח הדעת. כי לא לחצתי על הנפש להרגיש את “הדבר הנכון“, כי הציבור לא היה מסומן, כי כולם היו גם קצת זרים והכול היה פתוח, מותר וראוי.

והיו גם המילים שמכוונות אל מה שיש כאן ועכשיו, אל ה“הַשָּׁעָה הַזֹּאת“, ומה שהיא מביאה איתה. מילים המניחות ודאות שהשעה הזו תחלוף ויבואו שעות וימים אחרים, אולי עם פחות רחמים ורצון. אבל הרגע הזה, כאן ועכשיו, אפשר להיות בתוכו במלאות, והשירה מבשרת את הרחמים ועת הרצון של האלוהים מלמעלה אבל רק בגלל שאלה התעוררו בתוכנו, קודם כול, כאן למטה.

ד"ר חנה פנחסי מנהלת את בית־הספר להוראת תרבות ישראל של תוכנית "בארי" במכון הרטמן בירושלים

 ——————

עוז דוד בלומן | ידי עשו

כאשר נטען שארגון הטרור דאעש הוא "קיצוני מדי", חשתי את רעד ההזמנה. 
הנה, נשלחה היד אל תחתית החבית האנושית והעירה את השדים מרבצם

IMG_0139-(3)"לו ידעת איך כל נים / שבי ירא. / אני רואה את השדות סופגים גשמים, / אני שואלת את עצמי / מתי מתי יבוא יומי / להיקרא (רחל שפירא)

לקדושה יש גם מובן של הכנה, של זימון – "וקִדשתָם היום ומחר", לימד רש"י: "וזִמנתָם, שיכינו עצמם היום ומחר". רגע של קדושה הוא קריאה להתייצב, הזמנה להיות נכון לבאות. כאשר נטען, בשם ארגון הטרור אל־קאעידה, שארגון הטרור דאעש הוא "קיצוני מדי" חשתי את רעד ההזמנה. הנה, נשלחה היד אל תחתית החבית האנושית והעירה את השדים מרִבצם; אלו שלא ינוחו עד שיהפכו את העולם שממה. כיוון הרוח השתנה, ומאה וקצת שנים לאחר דוסטויבסקי יהיה מי שיטרח לבסס את האמרה ההפוכה – "אם יש אלוהים, הכול מותר".

פראיות וייאוש

רעד. שכן בעולם שבו השדים מחוללים – כולם יוצאים במחול. גם אם המלחמה רחוקה וסטרילית, גם אם היא מוצדקת מאין כמותה, גם אם הם קידשו את המוות ואנחנו את החיים – ושאר נחמות המלוות בתחושת עונג וסיפוק – "כאשר מביטים זמן ממושך בתהום", כתב ניטשה, "הוא נועץ מבט בחזרה".

להילחם פירושו להגיב למישהו, להתכוונן אליו, לעקוב אחריו בדריכות, ללמוד אותו. להריח, לנשום, להתערבב. בעיניים קרועות, מרותקות בעל כרחן, מקרוב – שכן שדה הקרב מעולם לא היה כאן רחוק – פיזית, מנטלית ואנושית. יש בנו חוסן, נתייצב לקריאה; אך המאבק ישנה אותנו ואת העולם הנשקף מעינינו.

דרכים רבות לשינוי. "ידי עשו" אינן כפפות ניקיון חד־פעמיות, שמתקלפות החוצה ומגלות עור ענוג. התפקיד מחלחל לעומקי השיתין של השחקן. טיבו של מאבק שהוא מעמיד במבחן את מערכת היחסים הרעועה ממילא שבין החיה והאדם, ויש שיאמרו: מעמיד במבחן את ההונאה העצמית שבמערכת יחסים זו. התייצבות מתמדת כנגד כנופיות שחורות חסרות מצפון עשויה לחולל מגוון תחושות, החל מאמוציות פראיות ועד לייאוש תהומי. ברם, היא מדבירה את האדישות. הפוליטי יחדור את המעטפת הסטרילית שבנתה לעצמה הרוח, ויכריח אותה – גם תוך התנגדות עיקשת – להאזין למהומת הכוח באוזן נוקטת עמדה. "נהרוג אותם, ונחזור לכתוב שירים" – יטען אי־שם פוליטיקאי, תוך גילוי חוסר־הבנה לאופן שבו השירה לוכדת רגעים.

אלוהים ייעשה מחוספס יותר. יתקרב עוד ועוד אל תשתית הקיום הקשה, הכואבת, הכוחנית. דאעש הוא הרגע שבו הכיסופים, הנבירה בדעת, הצלילה הנעימה אל התורה – מתמוגגים אל תוך מבנה בסיסי של הישרדות. אלוהֵי השיר יצא לדרוך פוּרוֹת. אותו אלוהים חרישי ואוהב־חיים אשר נחבא אל מאחורי הברוש, האלוהים אשר ציווה לשגיא את הדמוקרטיה, את הסובלנות והשוויון – שלח לעולמו את הזעם והמגפה שעִמם נלחם וינטר, והניף עוד את ידו על מכסה פנדורה. בְּפָנים משתנות אלו של האלוהים ניאלץ לבקש אותו מחדש; שכן הדבר השנוא עליו ביותר הוא המסכה. היא צרה לו.

חלמנו את חלום הטוהר. ואך זה התגלה שהוא אפשרי רק באופן שמראש אוטם את עצמו למספר קולות, פנימיים וחיצוניים. "במה תהיה שונה מהם?", תעלה השאלה, בנאלית ושחוקה, מן הארץ. "אינך חפץ בלחימה – אך תילחם; תרצה לגונן – ותימצא תוקף; תערוך הבחנות – והן יעלו באבק; ותוך כדי גם תתנשא, תזלזל, תשנא – ־ מוּלך בני אדם, ובני אדם חיים – גם כאשר הם מקדשים מלחמה". חוסר הבררה שבמצב זה הוא המְענה את הדעת. הממלכה בסופו של דבר תיכון על הר של גופות, והגילוי שהן היו שייכות למפלצות לא תתרום לאסתטיקה שלו. בשלב מסוים, ספוּגֵי כוח וחסרי הבחנה, כל שייוותר הוא הצער – תו ההיכר על מצח המשוגעים – והגעגועים ליופי אשר מאחורי הברוש.

טירוף קרימינלי

תמונה ובה אנשי דאעש. המבט מנסה לחדור בעד גבינים קפוצים, זיפי זקן, עיניים מהורהרות. מגשש אחר נקודת אחיזה ואפשרות מיקוח – תורת משחקים. חלק נאור ומיושן מתעקש להניח את האנושי המשותף: לחם, בית, אישה, ילדים. חלק דתי כלשהו נוהה אחר הצימאון לאלוהים. חלק אחר מזהה טירוף קרימינלי. מבט מִחוּץ. הצד האפל של המצב הפוסטמודרני רקח סובייקט תלוש חדש: ללא שפה, הקשר, רפלקסיה, פרוצדורת שיפוט. חור רלטיביסטי מושלם. מבט מִבַּיִת. הצפה. שוליית הקוסם מתרוצץ בבהלה אחר מספר מקלות מטאטא שיצאו משליטה, ובפיו תחנונים אילמים למישהו שייקח אחריות. לדמות אב. לשובו של המלך.

רגע של קדושה נבוכה. ההזמנה חתומה, לא מפוענחת – כשם שלא ניתן לדחותה. "כי לא יעשה ה' א־להים דבר כי אם גָלָה סודו אל עבדיו הנביאים", זעק עמוס, וכאשר נעו הממלכות הקדומות ממקומן – אשור, בבל, פרס – היה מי שהאזין, הבין, והתייצב. כאן הוא הרטט, כאן גם מקום התמיהה: מה מבקש לו אלוהים בעולמו? /

 עוז דוד בלומן הוא ר"מ בכולל מר"ץ במבשרת ציון ומלמד מחשבת ישראל בישיבת חורב

 ———————————

מנחם נאבת | דמות אב

בפתיחת שגרת השנה עמדתי בין ההמון הצפוף והדחוס הצועד בפנים דואבות בהלוויית 
הרב עובדיה יוסף למנוחת עולמים. על התמימות שניגשה בלטיפה רכה לכל סבל

נאבת-2חוויה של קדושה מתחילה לטלטל כאשר היא חושפת חלל, רִיק. קדוּשה היא מחדל המלגלג בציניות על כל המבנים המערכתיים והמורכבים של היצירה האנושית. היא מופיעה למשל בשבת, כאשר הבריאה כולה, היצירה הטרודה והצפופה של עבודת ששת ימי השבוע, פוסקת לרגע, חושפת הוויה נקייה, הוויה שכוחה, הוויה של מנוחת הנפש, נפש שאובססיית היצירה והעבודה שלה נקטעת לפתע, מונחת קמעא בסוגריים, בהשהיה. כך, האירוע הדרמטי של מתן תורה מצויר במכחולם של חכמינו כאירוע שבו ההוויה כולה שתקה, הניחה את עצמה בצד. ציפור לא צייצה, תרנגול לא קרא. התגלותה והופעתה של הקדושה האלוהית מתרחשת אפוא בנקודת השבר הזאת, בַּפִּרצה שהיא מחוררת במציאות האינטנסיבית. ברגע המשבר הזה, אלוהים יכול להגיח מבחוץ ולמסור לעמו ולעולמו את דברו. את קדושתו.

בני אדם בונים לעצמם כללים, מערכות משוננות, מחודדות ומחוטבות. הם מסתתים לעצמם טענות רציונליות על אופי העולם, על הטוב והרע, הצודק והלא צודק, המוסרי והלא מוסרי, משרטטים לעצמם אידיאולוגיות גדולות, תמונות עולם והשקפות חובקות כול. לפתע, כאשר השמש החמימה מחליטה להוציא את עצמה מנרתיקה, אותה קדושה אלוהית לוהטת, נמסים כלאחר יד כל בנייני הקרירות הדחוסה של הגאווה האנושית הזאת. הקדושה מלגלגת. המגדל כולו קורס ומותיר אחריו אדמה חרוכה.

חווית הקדושה הזאת היא זו של קהלת: הוא מדפדף במציאות בצורה משועממת, בפיהוק דחוס בעייפות. הוא רואה בה בנליות, שגרתיות מעוכה מרוב לעיסה, מקרה אחד לצדיק ולרשע, לַמוסרי ולַלא מוסרי, לַצודק ולַלא צודק, והוא כמעט נרדם. ברגע האחרון לופת אותו הרִיק המטלטל של הקדושה האלוהית: סוף דבר הכול נשמע, את האלוהים יְרָא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם! מתוך קַטנוּת אנושית הוא מוצא את עצמו אץ לפתחה של האלמנה, לדלתו של היתום, לכף ידו המושטת של האביון.

הקתדרה הגבוהה במערומיה

חווית קדושה זו פילחה את קרביי כאשר עמדתי משתאה, בפתיחת שגרת השנה, בין ההמון הצפוף והדחוס הצועד בפנים דואבות בהלווייתו של הרב עובדיה למנוחת עולמים. השגרה הרציונלית שלנו נראתה לפתע מטופשת, ילדותית. טורי עיתון ביקורתיים הצטלצלו כבדיחה, הממשי ביקש להבעית כל יוזמה. השמש שכבר שקעה שרפה את כולם בגלי החום שלה, גלי החום הלוהטים שקרנו והתפרצו מארונו החי כל כך של הרב.

הרב עובדיה התגלה ברִיק זה של קדושה כדמות אב. הפנים שצעדו אחר ארונו לא היו אותן פנים כבדות, כבושות, הצועדות בדרך כלל אחר ארון של דמות גדולה, מלך גאיוני, כאות של כבוד אחרון. במקום זאת מצאנו אוסף של יתומים, זועקים, שותתים דם, פוסעים אנה ואנה, שיכורים באפלה. המלווים עמדו כיתומים בפני מיטת אביהם, נאנחים, סובלים.

המדינה השתתקה. אותיות פרחו באוויר. נשימות נעתקו ממקומן. תחושת ההיעלמות של הרב לוותה בתחושה טראגית: נותרנו טיפשים בפני חום השמש, נותרנו חסרי תוחלת וחסרי תכלית בפני הקרינה המסיבית והלוהטת של אנושיות ממשית, הרוך שהצטלצל מן הצ'אפחות הנוסטלגיות של ידי הרב והאהבה שקרנה ממנו כחץ היישר ללבותיהם של קשי היום ושל מעוטי היכולת. עממיות השוק המסוגננת של הרב הותירה את הקתדרות הגבוהות של התבונה האנושית במערומיהן. ריח גן עדן היתמר שם, ריח שאצר בתוכו דמעות רבות של אלמנות ועגונות שמצאו לעצמן מקום מנוחה במרתפי לבו של הרב.

הלווייתו של הרב דיבבה בתוכי את מילותיו הקסומות של אלבר קאמי בדברו על החום של טיפזה:

אין אהבה בלי מעט תמימות. והיכן הייתה התמימות? האימפריות התמוטטו, עמים ובני אדם קרעו זה את בשרו של זה… ככל שהוספנו דעת, כן גדלה התעלומה. ועל כן – כמה נלעג! – על כן התעסקנו בשאלות מוסר. כיוון שנעשיתי בעל מום, חלמתי על כוח מוסרי! כשהייתי תמים, לא ידעתי כלל שהמוסר קיים.

המילים הטראגיות הללו מהדהדות בתוכי ואני רואה את התמימות "חסרת המוסר" של הרב, זו המקרינה על ההלוויה המשתקת הזאת, התמימות הנאיבית שניגשה בלטיפה רכה לכל סבל, לכל קושי. בד בבד אני מעלעל בעיתונים ומוצא כלאחר יד "מאמרי ביקורת" קורקטיים המזהירים אותנו לבל ניסחף חס וחלילה אחרי ההמולה העממית של שאון השוק הפוסע באבל אחר מיטתו של הרב המיושן, מה שגרם לכך שנסחפתי עוד יותר אחר המסע הלוהט הזה. הרציונליות המעושה, הקורקטית ו"המוסרית" נשמעה כאן כל כך מטופשת, כל כך עקרה, שעה שברקע מרצדים אלפי הפנים של נצרכים "ממשיים" שמצאו להם כאן אוזן קשבת וחמה.

החזירה אל הפרופורציות

עולם ההלכה של הרב עובדיה לא התרחש בספֶרת ה"עקרונות עיוניים הלכיים" שעליהם מדבר הרב יוסף דב סולובייצ'יק בבואו לתאר את גישתו הצוננת והשקולה של רב העומד להכריע בשאלת עגונה. העגונה המתייפחת שעמדה בפני הרב עובדיה ניגנה דווקא על מיתרי הלב, על הרטט המחשמל של אדם מוצף. ומכאן דווקא יצאה ההוראה הרוטטת: משום עיגונא אקילו בה רבנן. עגונות אלו הן אלו שזעקו זעקות אבלות טראגיות בהיעלמותו של הרב. הקדושה פרצה כאן מן הממשי ביותר, מן "הבשר". הכריכה השערורייתית שעורכת התורה בין "קדושים תהיו" ובין צערם של הגר, היתום והאלמנה היא היא הקדושה שהתפרצה כלבת אש בהלוויה זו.

הלוויה שבקדושתה החזירה אותנו אל הפרופורציות של האנושי.

מנחם נאבת למד שמונה שנים בישיבת פוניבז'. הוא מלמד יהדות ופילוסופיה ומחבר הספר "לרגעים תבחננו" על תשובה וימים נוראים

 ———————————-

עדי (סולי) לוי־איתן | תקווה של עם נטוע

עם ישראל חי בין אם הוא רוקד בכיכר ובין אם הוא מספיד את מתיו, כיוון שתמיד, 
וביתר שאת במדינתו העצמאית, הוא בוחר בחיים. קדושה בכיכר

תמונת-בית-מדרש--עדי-לוי-איתן

צילום: יח"צ

יום ראשון, 29 ביוני 2014, ראש חודש תמוז. השעה 18:30. בבית המדרש החברתי לנשים "רני ושמחי" שבתל־אביב התקיים שיעור במשנת הרב קוק. קבוצת נשים עסקה במושגי כלל ופרט ובקשר שבין אדם לאומה בהנחיית יונת אהרנסון. השיעור הוקדש להצלתם של שלושת הנערים החטופים גיל־עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, ולחזרתם הבטוחה הביתה.

עם תום השיעור, מורות בית המדרש ואני בתוכן התארגנו עם התלמידות ליציאה משותפת לעצרת "שרים יחד לשובם" בכיכר רבין. נעלתי את דלת בית המדרש ותליתי שלט: "יצאנו לעצרת לשחרור החטופים". לא היה צורך להכביר מילים או לתלות תמונה, כולם ידעו מי החטופים. חנינו באחת הסמטאות מאחורי רחוב קרליבך וצעדנו ברגל לעבר כיכר רבין. מן הרחובות הסמוכים ראינו נחילים של אנשים, נשים וילדים נוהרים כמונו אל העצרת.

מהמנון לאומי לשירת היום

הגענו לכיכר לקראת השעה שמונה בערב. הכיכר כבר הייתה מלאה ומארבע רוחות המשיכו אנשים לזרום אליה. עמדנו ברחוב אבן גבירול והקשבנו לדוברות ולדוברים שעלו לבמה. נשיא המדינה, האִמהות, נציגי תנועות הנוער. כולם דיברו ברהיטות ובחיוך, כמו הייתה זו מסיבת קבלת הפנים לכבוד שובם של החטופים ולא עצרת להצלתם. גם הזמרים שעלו לשיר שרו שירים שהבטיחו שהשמחה והתקווה הן האפשרויות היחידות הקיימות כרגע. לא הייתה תחושה של ייאוש ולא תחושה של אסון ואפילו לא תחושה של צער קל, אלא אווירה של אירוע חגיגי ושל התרוממות רוח. העצרת הסתיימה בשירת התקווה שהפכה לרגע מהמנון לאומי לשירת היום: לא תקווה של אלפיים שנות גלות אלא תקווה של עם חזק, נטוע בארצו.

למרות שהעצרת כבר הסתיימה, לא רציתי ללכת הביתה. הרגשתי פתאום מין שמחה עצומה וקִרבה לכל האנשים שעמדו בכיכר. הרבה דובר על אחדות בחודשים האחרונים, אבל באותו רגע לא היה צריך לדבר על אחדות, כי האחדות הייתה נוכחת: אחדות פשוטה, עשויה מעשרות אלפי אנשים בגוונים שונים, עומדים צפופים יחד בכיכר וברחובות הסמוכים לה, מדברים זה עם זה ולא ממהרים לשום מקום. העיר ללא הפסקה הפסיקה לכמה שעות לרוץ מאירוע לאירוע ועמדה במקומה באירוע אחד ויחיד. הכיכר שראתה ב־1995 את חרב הפילוג מאיימת יכולה הייתה לנשום עתה לרווחה: הפילוג הוא דמיון והמציאות, האחדות, עולה על כל דמיון.

ליד הכיכר השמיעו ברסלבים מוזיקה קצבית בקולי קולות ומעגלים של צעירים וצעירות התעגלו לרקוד, בעוד אחרים עמדו לידם כשהם שרים ומוחאים כפיים. תל אביב נראתה מזמינה, יפה, מוארת וחוגגת, והזכירה לי סיפורים על לילה אחר, מואר ושמח, ליל הקמת המדינה. כמעט יכולתי להרגיש את מעגלי ההורה של הימים ההם סביבי, כשהבתים התרוקנו והרחובות התמלאו המון חוגג. שאלתי את עצמי האם כך הרגישו הרוקדים פה בתל אביב, כשיצאו בשמחה לרחובות? האם גם הם חשו את קדושת הרגע ועוצמתו, מעל הזמן והמקום? האם גם הם רקדו ושרו בלי לחשוב על תוצאות אפשריות, על החדשות שעלולים יהיו לשמוע ביום המחרת?

נוכחים בעכשווי

החוגגים כאז כן היום לא התעלמו מהאפשרויות, לא הדחיקו פחדים, אלא פשוט היו נוכחים בעכשווי, במציאות אחת ויחידה: הרגע הזה. וברגע הזה היו אורות, עוצמה, שמחה ורעות. מחשבות זרות, אם עלו, נתחמו למקומן בעדינות עם בקשה קטנה: לא להפריע, זו לא המסיבה שלכן.

מסיבת הרחוב הספונטנית נמשכה כשעה עד שנפתחו הכבישים לתנועה מחדש. תל אביב העיר העברית הראשונה יכולה הייתה ללכת לישון בחיוך על שפתיה. הכנסת האורחים המפורסמת של העיר שחרתה על דגלה פלורליזם וקבלה של האחר אכן הייתה נדיבה ומפרגנת לעשרות האלפים שבאו מחוצה לה. אותם אנשים שהתקבצו מערים ויישובים שונים בשביל לשיר לשובם של שלושה נערים גמלו לעיר על נדיבותה בשירה, שמחה וריקודים.

למחרת, בערבו של יום, התבשרנו על מותם של הנערים. השמחה של אתמול פינתה את מקומה לעצב וצער. עשרות אלפים נהרו הפעם לבית העלמין במודיעין, להלווייתם של גיל־עד, נפתלי ואייל. אולם זוהרו של הרגע בלילה הקודם בכיכר לא הועם. עם ישראל חי בין אם הוא רוקד בכיכר ובין אם הוא מספיד את מתיו, כיון שתמיד, לאורך כל הדורות, וביתר שאת במדינתו העצמאית, הוא בוחר בחיים.

עדי סולי לוי־איתן היא ראשת בית המדרש החברתי לנשים “רני ושמחי“ בתל־אביב

 ————-

דב אלבוים | קדושת ההתאחדות לרגע

הייתה שם קדושה בבית העצמאות בשדרות רוטשילד בערב יום העצמאות של 
השנה החולפת, ה־66 למדינת ישראל. חגגנו את הפלא ששמו מדינת ישראל

צילום: ראובן קסטרו

צילום: ראובן קסטרו

מעולם לא חשבתי שאחווה קדושה בשדרות רוטשילד בתל אביב. לשמחתי, כבר הספקתי כמה פעמים בחיי לחוש את הרגש החמקמק הזה, שכל כך הרבה חוקרים, משוררים וסופרים ניסו לתפוס לשווא באמצעות המילים, אבל תמיד התפאורה הייתה שונה לחלוטין. הרגשתי קדושה בבתי כנסת מיוחדים, במקדשים, מול הרים עוצמתיים, מול עצים, מול מפלים, מול צוקים, אפילו מול זריחה. אבל מעולם לא שיערתי בנפשי שבלב רחוב סואן, בין בתי משתה ובתי מרזח, ומתחת למגדלי בצע גדולים, אוכל להרגיש קדושה. מה לזה ולקדושה, מה לתאוות העולם הזה ולקדושה, מה לקדושה ולטיח הבניינים המתקלף, ללחות הדביקה של רחוב תל אביבי מהביל באמצע הקיץ?!

אבל אי אפשר לזייף את זה – הייתה שם קדושה בבית העצמאות בשדרות רוטשילד בערב יום העצמאות של השנה החולפת, ה־66 למדינת ישראל. היינו שם לא רבים מדי – כמאתיים וחמישים איש ואישה, שבאו כולם לבושי חג אל הבית שבו הוכרזה ונוצרה מדינת ישראל בתאריך העברי של אותו בין־השמשות תש“ח. ישבנו שם על הכיסאות שעליהם ישבו מנהיגי היישוב דאז וחגגנו את הפלא הזה ששמו מדינת ישראל על ידי קריאה בתורה – קריאה במגילת העצמאות ואחר כך הקשבה לדבריהם של שבעה “עולים לתורה“ שקראו את הטקסט והעירו עליו ואף התווכחו איתו, לעתים בחריפות יתרה.

רגע באמצעות מילים

אבל כמו כל רגעי הקדושה שננסכו בחיי עד כה, לא היה זה רגע בודד, שמגיע מן השמים ובוקע את המציאות הרגילה היום־יומית. דומני שהתרבות היהודית איננה מאמינה כל כך ברגעי קדושה של "חסד", שבאים בן רגע וללא כל הכנה מן השמים. הקדושה שהתרבות היהודית מאמצת לעצמה בדרך כלל היא קדושה שנובעת מן החיים עצמם, מהמעשה היומיומי האפור. וכך גם במקרה הזה – רגע הקריאה במגילה העצמאות, במקום שבו הוכרזה ונקראה לראשונה ויצרה בפעולה זו את מדינת ישראל, היה המשך למעשים רבים של יום יום.

ואלו הם המעשים: במהלך השנים האחרונות הובלתי במרכז בינ"ה ברמת אפעל קבוצת לימוד שכללה אנשי רוח מתחום היהדות, ההיסטוריה, החברה והתקשורת. מטרות הלימוד והדיונים היו למצוא את הדרך הנכונה ביותר לעורר שיח רענן על זהות החברה הישראלית על בסיס מגילת העצמאות. במהלך זמן זה פותחו גישות מדרשיות ופרשניות חדשות להתמודדות עם מגילת העצמאות והתחיל מסע מרתק ומרגש שיהפוך את מגילת העצמאות לבסיס ויסוד לשיח פתוח וכן בחברה הישראלית. הקריאה במגילה תהיה ביקורתית או משלימה, אוהבת או כועסת. זה לא משנה. התרבות היהודית איננה חוששת ממחלוקת, כל עוד יש בסיס משותף לדיון. והבסיס הזה היה תמיד המילים, המילים הגדולות שבהן נוסחה מגילת העצמאות ונוסחו מגילות חשובות אחרות בעברנו.

כי אמנם המילים של מגילת העצמאות לא עשויות לכאורה מאבני בניין של מקדשים או שברי טקסטים מקודשים של נבואה ושיח עם כוחות עליונים, אבל באותו רגע שבו חווינו מחדש ביום העצמאות את הרגע המכונן הזה של הקמת מדינת ישראל באמצעות המילים של המגילה, הבנתי שקדושה יכולה להיווצר גם בעזרת מילים שלא נאמרו בנבואה או בטענה של התגלות שמימית. דווקא המילים של המגילה שנוצרו על ידי פוליטיקאים, עורכי דין ומשפטנים ונועדו בחלקן לתת מענה לאתגרים משפטיים יכולות להפוך לקדושה. מה שאולי כל כך בלט לי בשנה האחרונה, בראייה לאחור, הוא ההבנה העמוקה, בת דורות על גבי דורות, שנוצקה בתוך המילים; ההבנה שאת הרגעים החשובים ביותר בתולדותינו אנחנו היהודים יוצרים באמצעות מילים. מילים שמושמעות בקול ונשארות כתובות למשמרת.

כך כנראה יצרה התרבות היהודית מאז ומעולם את חברתה, את חוקיה ואת דתה. החל מהרגע המכונן של יצירת העם היהודי במעמד הר סיני, שבו יצרה התרבות הזו ברית של חירות והתנגדות לשעבוד האלילי. ובהמשך – באירועים רבים ונוספים בתולדותיה. בכל פעם שבה התרבות היהודית רצתה ליצור יום קדוש וסימן מובהק במהלכו של הזמן, בכל פעם שבה היא רצתה לחרוץ אירוע בתודעתה כדי שיאיר את דרכה בעתיד, התרבות היהודית יצרה זאת באמצעות מעמד מילולי ציבורי. כך יצרו היהודים תרבות מאז ומעולם. זו הסיבה לכך שבכל פעם שבה היהודים רצו לכונן ולייצר רגע משמעותי נוסף בתולדותיהם ובחייהם, הם יצרו אותו באמצעות מילים שיושבות על מילים עתיקות יותר.

לתת לרגע משמעות

באותו אופן, ברגע המכונן של הקמת מדינת ישראל, יצרה הנהגת היישוב הישראלי מגילה מקודשת, יוצרת, מעניקת תוקף ועמדה. והיא איננה מקודשת בגלל שירדה מן השמים, או מפני שסמכות כזו או אחרת קבעה שהיא כזו, אלא בגלל הנסיבות והאופן שבהם היא נוצרה. נציגי החברה העברית המתחדשת, רובם ככולם, התכנסו וחתמו על מגילת היסוד, הידועה בכינוייה "מגילת העצמאות".

במגילה זו ניסחו מנהיגי ציבור ממגוון רחב ביותר של החברה הישראלית את הסיפור העומד בבסיס קיומה של המדינה החדשה, ואת השאיפות והחזון העתידי של מייסדיה. המגילה שהוקראה בציבור בה' באייר תש"ח הפכה ברבות השנים לניסוח היחיד של חזון למדינת ישראל, והיא זוכה עדיין להסכמה רחבה ביותר בחברה הישראלית. במובן זה, מגילת העצמאות היא אחד מהטקסטים הקנוניים והקדושים של היהדות, כדוגמת מגילות התנ"ך, התלמודים וסידור התפילה היהודי.

הזכות לשחזר את מעמד הקריאה של מגילת העצמאות בבית העצמאות בתאריך שבו היא הוקראה, תוך כדי חווית הקשבה עמוקה לשבעת הדוברים שדרשו את הטקסט מזווית מבטם המיוחדת, העניקה לי הגדרה חדשה משלי להבנת מושג הקדושה, או יותר נכון לסוד היווצרותם של רגעים, מילים וטקסטים קדושים. ייתכן שקדושה נוצרת כאשר מתאחדים לרגע זמן, נסיבות ואנשים. כאשר מתרקם משולש נדיר שכזה, חרף כל ההפרעות שמזמנת לנו כל הזמן המציאות, נוצרת קדושה. טקסטים קדושים נוצרים כאשר אנשים גדולים פוגשים רגע גדול בנסיבות היסטוריות הרות גורל ויש להם היכולת לתת לרגע הזה מילים ומשמעות.

דב אלבוים הוא סופר, מורה לתרבות יהודית, עורך ספרות עיון ומקור ומנחה התוכנית "מקבלים שבת" בערוץ הראשון

 ————-

בת שבע סמט | תינוקת לתוך הלבן

אנחנו מתכננים שבת נרגשת בבית, אבל השלג יורד ויורד והעיר מתכסה בלבן, וביום שישי מתברר שהתינוקת ואני נכניס את השבת בבית החולים

סמטערב שבת קודש פרשת ויחי, אני מדליקה נרות שבת בנרונים פשוטים על מגש אלומיניום בחדר האוכל הקטן של מחלקת יולדות בהדסה עין־כרם. ירושלים כולה בשלג, ואני ואישי בשבת בבית החולים, עם תינוקת מתוקה וקטנטנה שצריך לדאוג שתאכל ותגדל.

שבת עם הצוות המצומצם והסחוט של בית החולים, עם התינוקייה המחוממת באמצעות הגנרטור, עם צוות המתנדבים שהתאמץ והגיע ועם נרות השבת על מגש אלומיניום.

חדר האוכל מעוגל, וקירותיו חלונות, ובחוץ – השלג לא פוסק לרגע לרדת, ושבת נכנסת למרות הכול. הכול צבוע לבן, צבע של טוהר וקדושה, והכול כל כך לבן עד שכמעט אי אפשר להכיל.

ואז הגיעה שבת

ההיריון הזה, כמו הרבה דברים אחרים בחיים, היה מלווה בחששות ופחדים אבל גם בהרבה תפילות ותקוות. חיכיתי ללידה כדי שהדאגות ייפסקו, כאילו אחר כך כבר לא יהיה על מה לדאוג.

כניסת השבת מגיעה כבר כמה ימים אחרי הלידה, שברוך ה' עברה בשלום ובטוב.

נולדה תינוקת קטנה ומדהימה. כולה זכה ונקייה ושלווה, כמו מחכה לשבת המלכה. ואני, איתה, מחכה גם אני לשלוות השבת הצפויה שבבית. אבל הדאגות נמשכות, ובחוץ – סערה בהתהוות, והחזאים מדברים רק על שלג קל, לא משהו רציני. אנחנו מתכננים שבת נרגשת בבית, אבל השלג יורד ויורד והעיר מתכסה בלבן, וביום שישי מתברר שהתינוקת ואני נכניס את השבת בבית החולים.

בית החולים נצור, אין כמעט יוצא ובא. אחיות בלבן מבלות משמרות שניות ושלישיות במקום אלה שאינן יכולות להגיע, ומעט הרופאים שנמצאים כולם טרוטי עיניים. ואני דואגת. מה התפקיד שלי בכל המערכה הזו? איני יכולה לעזור לצוות בית החולים וגם לא לסייע לכל הנתקעים במכוניתם בדרך לירושלים, ואפילו לא להיות עם ילדיי הבוגרים שאינם הולכים למוסדות החינוך שלהם. בתוך כל ההמולה, רק תפקיד אחד מוטל על כתפיי כרגע – להיות אם לתינוקת שזה עתה נולדה.

הילדים הגדולים הגיעו בשלום אל הסבא והסבתא, לאחר שעלו על הרכבת האחרונה מן העיר הנצורה, ובהפוגה קצרה בשלג אישי מצליח להגיע אליי לבית החולים, ממש ברגע האחרון. רגע לפני כניסת שבת אני יושבת על המיטה בבית החולים וחושבת על כל הבתים בארץ שבהם נערכים לשבת בלי חשמל…

ואז הגיעה שבת, והכול נעצר.

הדלקת נרות מלאת הוד אל מול השלג הזך שעל הרי ירושלים, כשלידי בעריסה בתי התינוקת, ואני מבינה פתאום שמה שיש עכשיו יהיה ב־25 השעות הקרובות ואין כבר מה לדאוג. מגיעה ההבנה שכרגע אין מה וגם לא צריך לעשות דבר…

יהי רצון מלפניך שתחונן אותי ואת אישי ואת בניי ואת בנותיי ואת כל קרוביי ותיתן לנו ולכל ישראל חיים טובים וארוכים ותזכרנו בזיכרון טובה וברכה ותפקדנו בפקודת ישועה ורחמים.

הלידה, השבת והסערה שבחוץ מצטרפות לתחושה עמוקה של שלווה, הביטחון הנובע דווקא מכך שבעצם אין בכלל מה לעשות, ולא הכול נתון בידיים שלנו.

ההגה בידיים שלו

לא תמיד קל לעצור את שטף העשייה, הטלפונים והטרדות. לפעמים נראה לי שהייתי רוצה להמשיך לרוץ, אבל אז מגיע הרגע שעוצר את הכול, באה נחת לעולם. היכולת להיות במקום שבו הדברים אינם תלויים בנו יכולה להוביל לחוויה גדולה של חסד ושחרור. המקום שבו הקב"ה לוקח את ההגה לידיו ומנווט את עולמו כרצונו.

מעגלי ההיריון והלידה נעים כל הזמן בציר שבין הרצון לדעת ולראות ולהבין ולשלוט לבין הפלא העצום שאין כמוהו של נשמה חדשה שיורדת לעולם מגנזי מרומים, מעל ומעבר לכל מה שנוכל לתכנן ולבדוק. השבת גם היא, בתוך מתח השבוע והריצה הבלתי פוסקת, הפוגה של רגע, הרפיה מן המאמץ. כל מלאכתך עשויה.

ומשהו מזה היה גם בסערת השלג האחרונה, שהשביתה עבור מדינה שלמה את שטף העשייה. בכבישים החסומים, בחשמל שנפל, בנופים המושלגים שכמו נגזרו ממקום אחר, בילדים הגולשים ברחובות העיר – זכינו כולנו לעצירה שהציבה לרגע את הפרופורציות קצת אחרת, שקצת שמטה מידינו את המושכות.

שלושת אלו התלכדו עבורי ברגע אחד של קדושה – בנרות השבת המרצדים אל מול חלונו המושלג של בית החולים. ביום ראשון בשבת כבר החלו השלגים להפשיר. הרופאים חזרו לעבודתם, אחיות למשמרתם והמכוניות לכבישים, ואנחנו השתחררנו הביתה.

בת שבע סמט היא ר"מית בבית המדרש לנשים במגדל עז ומלמדת במדרשת ייעוד בירושלים

עצירה שהציבה את הפרופורציות קצת אחרת. סערת שלג בירושלים, 2014

עצירה שהציבה את הפרופורציות קצת אחרת. סערת שלג בירושלים, 2014

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ד, 24.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 בספטמבר 2014,ב-גיליון ראש השנה תשע"ה - 894. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: