ימים של גבורה ונפילה | רמי ברכיהו

ראש השנה ויום הכיפורים מסמלים שני דגמים של עבודת ה' – הראשון של גבהות וגדלות והשני של שגרה אפורה ויומיומית. האתגר הוא לחיות את שניהם 

על פי המסורת ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים שבהם נערך דינו של האדם, כאשר ההבדל ביניהם הוא שראש השנה הוא היום שבו נפתח דינו של האדם ויום הכיפורים הוא היום שבו ניתן גזר הדין (ראש השנה טז ע“א). נראה שמשום כך הרמב“ם מאפיין את הימים הללו כחטיבה אחת וכותב (הלכות תשובה ב, ו): “אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר ‘דרשו ה‘ בהמצאו‘ (ישעיהו נה, ו)“; “ומפני ענין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכפורים יתר מכל השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרה ימים אלו ולהתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובכיבושין עד שיאור היום“ (שם ג, ד).

עם זאת, היסוד שעליו בנויים שני ימים אלו הוא שונה בתכלית; ראש השנה, על פי חכמינו ז“ל, עומד סביב הניסיון ההרואי של עקדת יצחק, וכפי שמובא בתלמוד הבבלי בדרשתו של ר‘ אבהו (שם): “תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני“. נראה כי על בסיס מאמר זה ייסדו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה של ראש השנה את המילים: “…ואת העקדה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח, וכבש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך… ועקדת יצחק היום לזרעו תזכר…“ (מחזור התפילה לראש השנה).

לעומת זאת, היסוד שעליו נשען יום הכיפורים שונה הוא, שכן אנשי כנסת הגדולה ביססו את תפילות היום ואת בקשת הזכות על ישראל סביב י“ג המידות שנאמרו למשה אחר חטא העגל. על כוחן של י“ג המידות אמרו בתלמוד (ראש השנה יז ע“ב): “מלמד שנתעטף הקב“ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם… אמר רב יהודה: ברית כרותה לי“ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר: ‘הנה אנכי כרת ברית‘“.

מדוע ראו חכמים לבסס את ראש השנה על מעשה העקדה ולא צירפו לתפילה גם את ברית י“ג המידות? ומדוע ביום הכיפורים אנו מבקשים לצאת זכאים בדין בזכות י“ג המידות ואיננו מציינים גם את זכות מעשה העקדה?

היהודי של יום הכיפורים לא יוכל להתחמק מהמסר של ראש השנה. מפעל שופרות בתל אביב, 2012 צילום: epa

היהודי של יום הכיפורים לא יוכל להתחמק מהמסר של ראש השנה. מפעל שופרות בתל אביב, 2012
צילום: epa

אידיאל ומציאות

הרמב"ם (מורה נבוכים ג, כד) כותב כי ניסיון עקדת יצחק בא ללמד על גודל אהבת האדם לבוראו – "אבל הוא מופלג מכל מה שאפשר שיבוא במציאות ממה שלא ידומה שטבע בני אדם יטה אליו". על פי הרמב"ם, מעשה העקדה הוא מעשה היסטורי חד פעמי, הרואי, של אדם מיוחד במינו, שהעמיד את אהבת הא־ל גבוה מעל גבוה: "כי אברהם אבינו לא מיהר לשחוט יצחק לפחדו מהשם שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת השם יתברך ויראתו… שבזה המעשה אשר בו תקרא ירא א־לוהים גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא" (שם). ממעשה העקדה וממסירות הנפש שהתגלתה בה ינקו אבותינו במשך כל ההיסטוריה של עמנו את היכולת לעמוד בניסיונות קשים של אהבת ה' ומסירות נפש לתורתו; באינקוויזיציה, בפרעות, בגזרות השונות לאורך ההיסטוריה ובשואה הנוראה – יהודים לא נרתעו מלגלות אהבת ה' שאין לה גבול.

אלא שלא רק את אברהם אבינו ניסה הקב"ה בעשרה ניסיונות, גם את דור יוצאי מצרים – דור המדבר – ניסה הקב"ה בעשרה ניסיונות, "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כה). על כך אמרו רבותינו במדרש (אוצר המדרשים): "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב"ה ובכולן נמצא שלם… עשרה ניסיונות ניסה הקב"ה את אבותינו ובכולן לא נמצאו שלמים…". כיצד עמד אברהם בניסיונות שגלגל עליו הקב"ה ואילו בני דור המדבר לא הצליחו לעמוד בניסיונות שגלגל עליהם הקב"ה? נראה כי בשני המקרים אופי הניסיונות היה שונה; עם ישראל בהיותו במדבר לא התבקש להוכיח את אהבתו לקב"ה גואלם באמצעות מעשה הרואי. מטרת הניסיונות במדבר הייתה לצאת מעבדות לחרות, לסייע לאומה לצאת מהתרבות והאמונה המצרית־אלילית לאמונה בא־ל אחד. לעומת זאת, אברהם אבינו האמין באמונה שלמה בהשי"ת, והמבחן בעקדה לא היה כדי לחזק את אמונתו של אברהם אבינו אלא ללמד על יכולת המאמין לבטא אמונה וללמד עד היכן מגעת אהבת ה'.

אברהם אבינו עמד בכל עשרת הניסיונות וחקק בלב האומה את מידת מסירות הנפש לאהבת ה'. לעומתו, עם ישראל לא עמד בעשרת הניסיונות שהציב בפניו הקב"ה במדבר ולא הצליח להסיר מעליו את התרבות המצרית, ומשום כך הקב"ה ברוב חסדיו מסר למשה את י"ג המידות המבטאות את הברית הנצחית שבין הקב"ה לבין עם ישראל – "יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם".

נראה כי עניין זה מלמד על ההבדל שבין ראש השנה ויום הכיפורים. עניינו של ראש השנה הוא לגלות את המגמה הגבוהה של החיים, ובעת התפילה אנו מבטאים זאת בעיקר סביב האידיאל של המלכת השם בעולם שהיא מהות חייהם של הצדיקים והחסידים – "ובכן צדיקים יראו וישמחו וישרים יעלוזו וחסידים ברנה יגילו… ותמלוך אתה הוא ה' א־לוהינו מהרה לבדך על כל מעשיך" (מחזור התפילה).

לכן בראש השנה אנו מבקשים לצאת זכאים בזכות הצדיקים ובזכות האבות הקדושים שהגיעו למעלה גבוהה זו של המלכת ה' ומסירות נפש כאשר מעשה העקדה הוא אב לכולם – "ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני". משום כך, ביום גדול וקדוש זה איננו מזכירים את י"ג המידות שניתנו לעם ישראל לאחר הנפילה בחטא ובזוהמה, שהרי "אין קטגור נעשה סנגור" (ראש השנה כב, א), ואין עניינו של ראש השנה נפילות וחטאים, אלא הבעה של המטרה והאידיאל הגבוה ביותר של החיים.

לעומת זאת, ביום הכיפורים איננו מתעסקים עוד עם האידיאל העליון ומגמת החיים, כיוון שביום זה אנו מתעסקים עם הנפילות והחטאים הקטנים של שגרת החיים. ביום הכיפורים אנו מגלים שבמשך השנה היינו קטני אמונה, ושלא זכינו להיות אנשים גדולים ולעמוד במשימות הפשוטות של הבעת אמונה בחיי היומיום. לכן, ביום הכיפורים אין זה מן הראוי שנבקש מחילה בזכות המעשה ההרואי של אברהם אבינו בעוד שלא עמדנו אפילו בניסיונות הקטנים של אמונה פשוטה. ביום הכיפורים אנו באים בשם י"ג המידות שניתנו למשה רבנו לאחר חטא העגל, מתוך תקווה שלהבא נצליח להפנים את האמונה בה' ולעמוד באתגרים הניצבים לפתחנו בחיי השגרה.

סבך קטן וגדול

על פי הבחנה זו נוכל אולי לחדד נקודה נוספת. הרב יוסף דב סולוביצ'יק בספרו ימי זכרון (עמ' 162) מנסה לתאר את הרהורי לבו של אברהם אבינו לאחר שעמד בניסיון העקדה. לדברי הרב, אברהם אבינו שאל את עצמו:

על שום מה עלי להביא כל הזמן קרבנות ולעמוד תמיד בכל הניסיונות המרים האלה? למה נשתניתי מאחי נחור ואשתו מלכה שנולדו להם כל כך הרבה בנים בלי ייסורים וציפיות ממושכות ודפיקות לב, בלי הובלת בן יחיד לאמו לעקדה? שמא אינני ישר ועלי לילך בדרך אחרת, חדשה…

הניסיונות והקשיים שחווה אברהם אבינו ערערו את ביטחונו ביסודות אמונתו, ועוררו בו בירור פנימי עמוק ואף תהייה על דרכו ותפיסות עולמו. לטענת הרב סולוביצ'יק אברהם מצא פתרון למצוקתו במפגשו עם האיל שנתפס בסבך: "ראה איל, המסמל אותו ואת בנו, שביקש לשנות את מעמדו לאחר, להשתחרר מלטעון על גביו שום משא ואחריות… אין האיל מסוגל להתחמק ולברוח… אלא יהיה סבוך ומקושר בו לעדי עד". אברהם אבינו הבחין כי האיל נתפס בסבך בדיוק ברגע שבו הוא ניסה לשנות כיוון ולברוח, אירוע שהוביל את אברהם אבינו לתובנה שמהותו של עובד אלוהים תמיד תהיה בסבך ושלא ניתן יהיה לברוח ממציאות זו. היהודי מעצם הווייתו יהיה תמיד במציאות של קשיים וניסיונות, ובכך שונה הוא משאר בני התרבות, וזאת משום שהוא קשור לברית ומחויב לתפקידו הייחודי והייעודי של המלכת ה' בעולם. דווקא הקשיים שעמם מתמודד היהודי הם אלה המוכיחים לו כי דרכו היא ייחודית ושיש לו תפקיד ייעודי בעולם.

אלא שבהקשר של ניסיונות וסיבוכי החיים ישנם שני סוגים של יהודים: יהודי של ראש השנה ויהודי של יום הכיפורים; יהודי של ראש השנה נקרא להיות שותף להמלכת השם בעולם בגילוי של אהבה, מסירות וגדלות נפש שאין להן קץ הנולדות מתוך סבך של ייסורי נפש גדולים. לעומתו, יהודי של יום הכיפורים לא נדרש למסירות יוצאת מגדר הרגיל, אלא מתמודד הוא עם הסבך של שגרת החיים. רוב היהודים הם יהודים של יום הכיפורים, והקב"ה אינו מעמיס עליהם משא כבד של מסירות נפש עילאית כניסיון העקדה, אולם למעטים הקב"ה מגלגל את הזכות להיות שותף לקידוש ה' והמלכתו מתוך ייסורים נוראיים וקשים. דמויות של אנשי אמונה שיצאו מהשואה הנוראה של אירופה, או כאלה שחוו שכול וכאב נורא, הממשיכים לבטא אמונה שלמה ומוחלטת בהשגחת הבורא יתברך וביטחון מלא במידת טובו – הם יהודים של ראש השנה ולא של יום הכיפורים.

ישנם יהודים שבכל שנות חייהם היו "יהודים של יום הכיפורים", וכמו רוב האנשים התמודדו עם הניסיונות של שגרת החיים, אך לפתע פתאום הם עלו למדרגת "יהודים של ראש השנה", ונבחרו על ידי בורא העולם לקדש את שמו בעולם באופן המיוחד אך ורק ליחידי סגולה. ברשימה זו ניתן לציין את בני משפחות שלושת הנערים: יפרח, פרנקל ושער, שעד לאירוע החטיפה והרצח של בניהם יקיריהם הציבור הרחב לא הכיר אותם, והם היו יהודים של "יום הכיפורים" שהתעסקו בניסיונות השגרתיים של החיים. בלילה אחד, וללא כל הכנה מוקדמת, הם הפכו להיות יהודים של ראש השנה, וההשגחה העליונה זימנה אותם לחזית התודעה היהודית, באופן שכל עם ישראל עקב אחר דרכי התמודדותם עם הלא נודע והשכול שבא בעקבותיו.

התמודדות מתוך גדלות

לאור הדברים יש מקום לשאול האם לא נכון היה להתעסק תחילה בחטאים ובניסיונות של הפנמת האמונה ורק לאחר מכן לשאוף להרים את רף האמונה של אהבת ה' והמלכתו בעולם? האם לא ראוי להקדים את יום הכיפורים ולאחר מכן לנסות לעלות אל ראש השנה?

נראה לומר כי רק מתוך ראש השנה אפשר להגיע אל יום כיפור, שכן בלא התעסקות עם המגמה של החיים אי אפשר להתעסק עם החטאים והנפילות של החיים. היכולת לקום מן הנפילות ומן החטאים ולשוב אל השי"ת תלויה במידה רבה בהכרה של האדם במגמות חייו. זהו שאמרו במדרש (אליהו זוטא פרשה כב):

רבי נהוראי אומר: מפני מה ניתנו לישראל עשרת ימים מראש השנה ועד יום הכיפורים? כנגד עשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו ונמצא שלם בכולן, וכנגד עשרת הדיברות שקיבלו ישראל בסיני, שאם יעשו ישראל תשובה יקבל אותם בתשובה שלמה לפניו

עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים ניתנו לעם ישראל בראש ובראשונה בזכות עשרת הניסיונות שאברהם אבינו עמד בהם, ורק על בסיס גילוי גודל מידת אהבת ה' אפשר לצרף גם את הזכות של קבלת התורה במעמד הר סיני, המתרגמת את אהבת ה' לחיי המעשה. לכן, רק מתוך מעשה העקדה המייחד את ראש השנה אפשר להתמודד עם הנפילות שאנו מתוודים עליהן ביום הכיפורים. דמויות המופת המצויות בתוכנו בכל דור מהוות מעין מגדלור של אמונה שלמה בקב"ה, אמונה העומדת במבחן של ייסורים וניסיונות קשים. אלומות האור שהן מפיצות סביבן מאפשרות לאנשים הרגילים להתמודד עם הניסיונות הקטנים ולהתעלות גם בתוך המציאות היומיומית.

אין ספק שעל בסיס כוחות האמונה והאצילות שגילו שלוש משפחות הנערים ניתן היה להתמודד עם מציאות החיים שנכפתה עלינו במבצע צוק איתן. משפחות אלו מצטרפות לדמויות רבות אחרות המעצימות את עם ישראל בדרכים שונות ומגוונות, ובהשראתן ניתן יהיה גם בעתיד להתמודד עם מורכבות החיים של ההוויה הישראלית.

עם זאת, חשוב להדגיש שראש השנה ויום הכיפורים יונקים זה מזה ואי אפשר לנתקם זה מזה. כלומר, יהודי של יום הכיפורים לא יוכל להתחמק מהמסר של יום ראש השנה ולברר לעצמו מהי מגמת חייו ולאן הוא חותר, מהו "ראש השנה" שלו ומה היא ה"אחת שאלתי מאת ה'" של חייו. רק מתוך העיסוק בראש השנה יוכל הוא להתקדם ליום הכיפורים ולברר את הפער בין השאיפות למציאות, בין מגמת החיים ובין קיום החיים המציאותי.

אולם גם היהודי בעל הייסורים של ראש השנה לא יכול להישאר אי שם בגובהי מרומים, לעסוק אך ורק באידיאלים ובמשימות הגדולות של האומה ולראות את שגרת החיים כהתעסקות "בקטנות", ואף חלילה לזלזל בבעיות החיים והטרדות שבהן עסוקים בני האדם. גם ליהודי זה יש צורך להגיע ליום הכיפורים ולהוריד את אהבת ה' היוקדת שבו למציאות החיים. ועל כך כותב הראי"ה (אורות התשובה פי"ד, ב):

לפעמים על ידי מה שמתאמצים להיות מודבק ברוחניות עליונה מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, הגוף נעזב מן הנשמה ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו.

גם אברהם אבינו היה צריך לרדת מהחוויה הגדולה של ניסיון העקדה אל נעריו שנשארו עם החמור. היהודי נמדד לא רק ביכולתו להגיע לגובהי מרומים, אלא בעיקר ביכולתו להוריד את העולם העליון לתוך מציאות החיים. רק על ידי חיבור של ראש השנה עם יום הכיפורים, של מעמד העקדה וי"ג מידות, של יהודים של ראש השנה ויהודים של יום הכיפורים – ניתן יהיה להגיע לשלמות רוחנית המגדלת ומעצימה את המציאות להכרה של "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

הרב רמי ברכיהו הוא רב היישוב טלמון וראש בית מדרש "מאמינים במשטרה"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ד, 24.9.2014

פורסמה ב-24 בספטמבר 2014, ב-גיליון ראש השנה תשע"ה - 894 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: