הסוד שלא ידעתָּ שהיה לךָ | אמונה אֵלון

פרק מתוך רומן בכתובים

1.

בעלייה אל המטוס נסכר לפתע קילוח הנכנסים בגלל אישה במעיל רוח כתום, שנטעה את עצמה בפתח תא הנוסעים וממאנת להמשיך פנימה. המחשבות של יואל כבר שייכות לרומן החדש שהוא התחיל לכתוב, ומיד הוא שואל את עצמו מי מהדמויות החדשות שלו הייתה עושה דבר כזה: מי הייתה מעִזה להודות ככה בַּפחד התשתיתי, העירום, של כל בן תמותה הבא לתוך המלכודת המעופפת הנקראת מטוס. מי הייתה מתנדבת לשבש במו גופה את פסאדת “הכול בסדר“ ולערער על המוסכמה הרואה באותו “סדר“ נכסף מגן בפני התוהו.

ממקומו בטור המסודר של הנוסעים הממתינים הוא אינו רואה אלא את גבה של האישה האמיצה, שאף מבעד לַפלסטיק הכתום של מעילהּ אפשר לקלוט כמה הוא קפוץ, ומעבר לכתפי האנשים העומדים בינו לבינה הוא מבחין באגלי הזיעה הבוקעים בבת אחת על עורפה ומסביב לאוזניה. העומדים בטור מתחילים לבעבע בקוצר רוח, מציצים בפתקי האישור־עלייה־לטיסה־מספר־זה־וזה שבידיהם ונאחזים אימה, כי דומה שהמטוס לא יוכל להמריא, ומה אז. אך הנה מופיע מאי־שם איש במדים מבהיקים, בשיער אפור ובהבעה סמכותית, מציג את עצמו כמנהל הטיסה ומניח זרוע אבהית על שכמה של הנוסעת התקועה. בעוד הוא מוביל אותה בעדינות הצידה, ממשיכים האחרים בנוהל תראו־איך־כולנו־מתַפקדים־לפי־השיטה, והנכנסים נכנסים כַּמקובל. האמיני לי יקירתי, שומע יואל את מנהל הטיסה אומר לכתומת המעיל בעוברו על פניהם, בכל טיסה יש לי נוסעים שמפחדים, וזה בסדר גמור. אני מבטיח שבזמן ההמראה אני אבוא להחזיק לך את היד.

כשיואל מוזמן לחו“ל בענייני ספריו, הוא טס עם אשתו ליאורה במחלקת העסקים ונחסכים ממנו החיכוך עם המוני הנוסעים האחרים והחשיפה להמוני עיניהם. כיוון שהפעם הוא טס לבדו, ומממן את הכרטיס מכיסו, בחר לנסוע במחלקת התיירים ועכשיו לא נותר לו אלא להשתחל אל מושבו במֵרב הפרטיות האפשרית. תסתכל רק ישר ולמטה, הוא מזכיר לעצמו, רק ישר ולמטה, אל תרים את העיניים לא למעלה ולא לצדדים שמא ייתקל מבטך במבטו של מישהו שעלול לזהות אותך. ותיזהר זהירות גדולה מאנשים שכבר זיהו מי אתה ומנסים ללכוד את תשומת לבך, ומכאלה שאתה שומע אותם אומרים זה לזה: הנה יואל בלום. או: הנה הסופר ההוא. או: הנה המפורסם הזה עם הכובע־קסקט, נו תזכירי לי איך קוראים לו.

צילום: שאטרסטוק

צילום: שאטרסטוק

2.

רק שבוע עבר מאז קבלת הפנים שנערכה לכבודו בבית המו"ל ההולנדי של ספריו, באחת השדרות המפוארות של אמסטרדם, בהשתתפות שתים־עשרה או שלוש־עשרה אושיות מקומיות מתחומי הספרות והתקשורת. כל אותו היום שוטטו הוא וליאורה בין אינסוף רוכבי האופניים בעיר הנהרות ותעלות המים, גמעו רחובות כיכרות ומוזיאונים והשתאו אל מול היופי.

בערב הגיעו אל בית המו"ל רצוצים ורעבים, אבל נאלצו להסתפק בפיסות גזר ומלפפון, מפני שגם כאן, כמו בקבלות פנים אחרות הנערכות לכבודם ברחבי העולם, ניכר שהתקרובת הנדיבה הוכנה בידי מארחים שאינם מעלים בדעתם כי עוד ישנם, בימינו, בני־תרבות המקפידים על דיני הכשרות העבריים הקדמוניים.

לקראת חלקו השני של הערב התבקש הסופר הישראלי הנכבד לשבת על כיסא מגולף במרכז הסלון ההולנדי, סמוך למזנון ההולנדי המסוגנן שעל מדפיו ערוכים כלי הפורצלן ההולנדיים המעוטרים בלבן ובכחול ולנוכח החלון הגדול, הרחב, הפתוח אל תעלת המים הזרוּעה השתקפויות מנצנצות. כל הנוכחים התיישבו מולו וציפו שישיב לשאלת בעל הבית בעניין ההבדל בין הסופרים הישראלים המקוטלגים כסופרי דור הקמת מדינת ישראל לבין אלה הידועים – כמו מר בלום עצמו, ואני מקווה שזה בסדר מצדך שכאן נכנה אותך פשוט יואל – כסופרי הגל הישראלי החדש.

העבר אינו ניתן לגניזה, שמע יואל את קולו מדקלם באנגלית רהוטה את התשובה שהוא משיב על השאלה הזאת תמיד, תוך שהוא משלב רגל על רגל ומישיר מבט נעים אל קהליו המתחלפים מעת לעת ומארץ לארץ. אי אפשר לכתוב ספרות ישראלית ללא התייחסות ישירה או עקיפה לתל הארכיאולוגי שעל גביו מדינת ישראל צומחת ואת חופיו מלחכים גליה הישנים והחדשים גם יחד.

פרצופים קשובים הנהנו אליו בהבנה.

עם זאת, הדגיש בקרשֶנדוֹ דרמטי כמנהגו תמיד, סופרים ישראלים בני הזמן הזה הם קודם כול סופרים ישראלים בני הזמן הזה. אני עצמי מקווה שכתיבתי אינה מתבוססת בבִיצת העבר, כי אם בעיקר נושאת את נפשי, ואת נפשות קוראיי, אל מה שהווה ואל מה שעתיד להיות.

המשחק נמשך. ההולנדים שאלו, כמו שאנשים שואלים אותו בכל מקום, אם הדמויות המאכלסות את ספריו הן ישראליות טיפוסיות. והוא, כמו בכל מקום, השיב שבעיניו הן אוניברסליות. בדומה לדמויותיו של כל סופר, אמר, גם הדמויות שלי חיות ופועלות במציאות שאותה אני מכיר מקרוב. אבל הסיפורים שאני מספר עליהן הם סיפורים על האדם באשר הוא אדם, על האדם בכל מקום שבו הוא נושם ואוהב ומתגעגע.

לחייו של המו"ל המארח הסמיקו כשקרא באוזני אורחיו מתוך מדור הספרים של הניו־יורק טיימס: "לא לחינם תורגמו ספריו של יואל בלום ליותר מעשרים שפות, וכבר הוענקו לו בעבורם גדולי הפרסים הספרותיים. יואל בלום הוא קוסם, שנפנוף בשרביט הקסמים שלו הופך כל אנקדוטה אנושית לגרעין סיפורו האישי של כל קורא". והלחיים ההולנדיות הסמיקו עוד, כשהמו"ל הוסיף וקרא: “אתה לוקח לידיך רומן מאת יואל בלום, ומובטח לך כי עומד להיחשף בפניך סודך הכמוס ביותר: הסוד שלא ידעת שהיה לך“.

עוד כמה שאלות מוּכָּרוֹת, בלתי נמנעות – ויואל העריך שהערב מתקרב אל סופו המבורך.

אלא שאז הופנתה אליו פתאום שאלה בלתי צפויה, על ידי אדם שהוצג לפניו קודם לכן כעיתונאי מקומי בשם נוימרק, או אולי נויברג. אם אינני טועה, קרא אליו השואל ממקום מושבו בקצה הימני של מעגל הכיסאות, אם אינני טועה – מר בלום, יואל – אתה עצמך נולדת כאן, באמסטרדם?

בחדר נפלה תדהמה.

גם יואל נדהם, שכן הנתון הזה אינו מופיע בערך הרשמי שלו בוויקיפדיה, ולמיטב ידיעתו גם לא בשום מקור־מידע ציבורי אחר. הוא ניסה להיזכר בשמו של העיתונאי הזה. נוישטט? נוימן? האם הוא יהודי?

ותוך כדי כך שמע את עצמו משיב ברוגע: העובדה הזאת נכונה, כלומר מבחינה טכנית אכן נולדתי באמסטרדם. אבל משפחתי היגרה מכאן כשהייתי תינוק, ועל כן מאז ומתמיד ראיתי את עצמי כיליד ישראל.

גם אחרי שהצליח להסיט את השיחה מן ההיסטוריה האישית שלו בחזרה אל זו הישראלית הקולקטיבית, ולומר עוד כמה דברים על הספרות העברית, סוגיית מוצָאו ההולנדי נותרה מונחת באמצע המעגל ואיש מן הנוכחים לא גרע ממנה עין. יואל שיער שהם מצפים ממנו לפרטים ביוגרפיים נוספים, מעבר לאלה שנידב להם אותו נויהאוז, או נויפלד, על היותו של הסופר הישראלי המפורסם בן למשפחה יהודית־אמסטרדמית ותיקה, אשר נעקרה ממקומה בעקבות אירועי המלחמה.

הם לא תיארו לעצמם שגם הסופר הישראלי אינו יודע על כך שום פרט נוסף.

3.

הוא נוהג לטוס כמה פעמים בשנה, לפי בקשותיו של צביקה מסוכנות האמנים המייצגת אותו, למקומות שבהם ספריו רואים אור בשפות שונות. אבל הוא לא טס לאמסטרדם, לא בפעם הראשונה שתרגמו אותו להולנדית וגם לא בפעם השנייה.

בתחילת הסתיו עמד להופיע באמסטרדם רומן שלישי שלו, וצביקה דחק בו שגם הוא יופיע סוף כל סוף בעיר היפה הזאת. צר לי מאוד, יואל השיב לו, שְׁלח אותי לאן שתחפוץ, רק לא לאמסטרדם. אני פשוט מנוּעַ מלנסוע לאמסטרדם. אלא שצביקה הוסיף לדחוק בו: אי אפשר להתעלם ככה מהוצאת ספרים, אי אפשר לזלזל ככה בקהל קוראים. וכשיואל סיפר זאת לליאורה, היא פסקה: אתה לא יכול להרשות לעצמך לסרב לו. והחליטה: אנחנו נוסעים. נשהה שם רק זמן קצר.

אבל אמא שלי, הוא ניסה למחות, דרשה שכף רגלי לא תדרוך באמסטרדם ולו לזמן קצר!

אמא שלך מתה, יואל.

המילים הִכו בו כאילו זה קרה הרגע.

4.

והלוא אמא שלו עזבה אותו הרבה לפני שנפטרה מן החיים שלה באופן סופי. לאט לאט יצאה מדעתה, אחר־כך יצאה מנפשה ולבסוף מגופהּ. שומטת, שלב אחר שלב, את אחיזתה במציאות. פורמת, בזה אחר זה, גם את התפרים שחיברו אותו אליה. תפר ועוד תפר, חוט ועוד חוט. עד שהתנתקה ממנו לגמרי, והסתלקה כולה.

כמו כשהוא היה ילד, והיא לימדה אותו לשחות. והייתה ניצבת גדולה ומוצקה בחלק הלא־עמוק של הבריכה העירונית ומחזיקה אותו על פני המים, כפות ידיה האיתנות תומכות בבטנו ובחזהו מלמטה בעוד גפיו הדקיקות מתיישרות ומתקפלות, על פי הוראותיה, בתנועות של שחייה. ואז, מילימטר אחרי מילימטר, בהדרגה כה מתונה שהוא אף לא הרגיש בכך, הייתה מושכת את כפותיה הגדולות מגופו הנסמך עליהן. קצת ועוד קצת הסיגה אותן ממנו, קצת ועוד קצת, עד שאספה את זרועותיה אל חיקה ורק עמדה על ידו, מביטה ולא נוגעת. ובפעם הראשונה שהוא הבחין פתאום שהיא איננה תופסת בו, ושבעצם הוא שוחה בכוחות עצמו, נלפת כל כך שאיבד את שיווי משקלו והתחיל בועט ומפרפר ושוקע, מים רבים אדירים נבלעו בו ודומה היה לו שהנה הוא טובע ושובק.

אחר־כך התרגל.

5.

נסיעתו הראשונה אל עיר הולדתו עברה עליו בייסורי חרטה על שנכנע ללחצים והסכים לַנסיעה. הייתי צריך לעמוד על שלי, חזר וקונן באוזני ליאורה במונית בדרכם לנמל התעופה. מה אמא שלי כבר ביקשה ממני, כל כך מעט היא ביקשה, הייתי צריך לכבד את רצונה.

ממה היא כל כך פחדה, ליאורה שאלה.

מה זאת אומרת?

למה היא לא רצתה שתגיע לאמסטרדם, מה היא פחדה שאתה תמצא שם?

שום דבר, מה כבר נשאר אחרי כל כך הרבה שנים. היא פשוט לא רצתה שיהיה לי, או לנֶטי, איזשהו קשר עם המקום שבו היא איבדה את אבא שלי, ואת ההורים והאחים שלה, ואת החיים שהיו יכולים להיות לה.

כשהמונית הגיעה לאזור בן־שמן, הוא נזכר פתאום שהשאיר את נרתיק התפילין שלו בבית ומיד גמר בדעתו לבטל את תכנית הטיסה. שִׁכְחַת התפילין היא סימן מובהק, הסביר לליאורה בצעקות נרגשות והורה לנהג המונית שבהזדמנות הראשונה ייסוב על עקביו ויחזור לירושלים. התפילין של יהודי הן הזהות העצמית שלו, ועובדה שאני נוסע כל כך הרבה, ומעולם, עד לַנסיעה האסורה והמיותרת הזאת, עוד לא קרה לי ששכחתי לקחת אתי את התפילין!

רק במאמצים רבים הצליחה ליאורה להשקיטו. אנחנו לא בתוך סיפור של עגנון, היא קבעה, ובשלב זה לא אבדה לך שום זהות עצמית. על פי הנחיותיה המדויקות המשיך הנהג בנסיעתו לכיוון נמל התעופה, תוך שהוא מצלצל לתחנת המוניות ומזמין נהג ירושלמי אחר לגשת אל בניין מגוריו של הסופר, לקבל את מפתח דירתם מאחותה של ליאורה הגרה בקומת הקרקע, לקחת מן הדירה את התפילין ולהביאן לנתב"ג בכל המהירות האפשרית. ליאורה נשארה על קו הטלפון הן כשהיא ויואל הגיעו לנמל, הן כשנגררו עם מזוודותיהם אל תוך בניין הטרמינל והן תוך כדי הבידוק הביטחוני ותהליך הצ'ק־אין. היא ליוותה את בלדר התפילין בהדרכה מפורטת לאורך כל השלבים ושלבי השלבים של שליחותו המורכבת. וכאשר נשלמה השליחות בהצלחה, והנהג הודיע על הגעתו עם נרתיק הקטיפה הרקום אל השער החיצון, מיהרה לקבל את פניו ולשלם לו בעין יפה בעוד יואל ממתין לה באולם הנוסעים היוצאים ובטנו מתהפכת בקרבו חזור והתהפך.

6.

הזיכרונות המסודרים שלו התחילו בגן הילדים בנתניה. כשגדל, ושאל מה היה לפני גן הילדים, נהגה אמא שלו להתיק את מבטה לכיוון אחר, להעמיד פנים שהיא שקועה באיזו משימה חיונית שאיננה סובלת דיחוי, ולהצהיר בקול רם וברור: מה שהיה היה, המים ההם כבר זרמו הלאה.

כשגדל עוד קצת, ואמר שהוא בכל זאת רוצה לדעת על המקום שבו נולד, היא פסקה: מי שעלה לארץ כתינוק נחשב ליליד ישראל. אתה כאילו נולדת כאן, יואל.

ואחותו הגדולה נֶטי הסבירה לו שככה זה הולנדים. הולנדים לא מדברים על מה שלא חייבים לדבר, ובטח שהם לא מדברים על מים שכבר זרמו הלאה. בכלל, היא הוסיפה בכובד הראש האופייני לה עד היום, זה לא פשוט להיות הולנדי. טוב לך שאתה נחשב ליליד ישראל.

7.

כדי לנסות, למרות הכול, לסיים את הערב בבית המו"ל ההולנדי באווירה נעימה – רצוי בבדיחה מוצלחת, שתשחרר את המתח ותשלח את הקהל הביתה מסופק ומרוצה – בחר יואל לספר כמעין הדרן, בנימה אחרת, קלילה, את אחד הסיפורונים שהוא רגיל לתבל בהם את הרצאותיו בחו"ל.

אלוהים מזמן אליו את מנהיגי שלוש הדתות הגדולות, סיפר, ומודיע להם שבעוד ארבעים ושמונה שעות הוא עומד להביא על העולם מבול גדול ונורא. שלושת המנהיגים ממהרים לאסוף את ציבוריהם – זה בכנסייה, זה במסגד וזה בבית הכנסת, ומכינים אותם לקראת הבאות. הבישוף קורא לצאן מרעיתו הנוצרים לומר וידוי שלפני המוות כדי שיזכו לעולם הבא, ודברים ברוח זו אומר גם האימאם להמוני המאמינים המוסלמים. ואילו הרב עולה על הבימה שבמרכז בית הכנסת, דופק בכף ידו על הסטנדר, ומכריז: יהודים, יש לנו ארבעים ושמונה שעות ללמוד איך חיים מתחת למים!

דע לך שזה סיפור נורא, מלמלה ליאורה בשעה מאוחרת יותר, כשכבר התכרבלה במיטת חדר המלון. הגויים שאתה מספר להם את זה צוחקים צחוק אנטישמי, והיהודים צוחקים מרוב בכי.

תרדמה נפלה עליה מיד עם סיום המשפט. וגם יואל היה עייף, עייף מאוד, עייף כאילו הלך לאורך תעלות אמסטרדם דורות על גבי דורות.

8.

קשה לו להאמין שעבר, מאז אותו הלילה, רק שבוע.

למחרת אותו הלילה הוא התחיל להבין על מה יהיה הרומן החדש שלו, והתחיל להבין שהפעם זהו רומן חייו: הרומן אשר רק כדי לכתוב אותו הוא בכלל רצה, אי פעם, להיות סופר.

ועכשיו הוא שוב עולה על מטוס לאמסטרדם, שוב חוזר אל עיר הולדתו. חוזר אליה לבדו, למצוא בה את שאבד לו לָעַד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אלול תשע"ד, 24.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-24 בספטמבר 2014,ב-גיליון ראש השנה תשע"ה - 894, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: