תפוח בדבש אלקטרוני | חיותה דויטש

המובן הרגשי של המהפכה שהפכה מחשבים וטלפונים לחברים אישיים טרם סופר במלואו. בין תיקון העולם לקלקולו ובין פריצה טכנולוגית להימנעות ממנה

המחשב מסייע ליכולותינו השכליות והנפשיות. מתוך הסרט "ג'ובס" צילום: יח"צ ֿֿ

המחשב מסייע ליכולותינו השכליות והנפשיות. מתוך הסרט "ג'ובס"
צילום: יח"צ
ֿֿ

השבוע השיקה חברת אפל את הדור השישי של אחד ממכשיריה. לרגל המאורע צפיתי בהקלטת הסרט "ג'ובס" המספר על חייו של מייסד החברה. "ראיתם איזה חתיך?", שואל בסרט סטיב ג'ובס בעודו מצביע על המודל החדש של האייפון שהמציאה החברה שלו. המשפט הזה מבטא בתמציתיות היבט מסוים של מהפכת הזמן הזה: למכשירים החכמים שמלווים אותנו בחיינו אנחנו קוראים בשמות חיבה אנושיים.

תופעה אנושית זו של כינוי מכשיר בשם חיבה אנושי אינה חדשה כמובן. טיפוס מסוג מסוים, בסרט אמריקני, יקרא למכונית שלו "בייבי". לא צריך להיות פסיכולוג מדופלם כדי להבין שכינוי כזה לחפץ מבטא קרבה רבה, ותחושה שהינו חלק בלתי נפרד מהחיים. ממש בן משפחה. הדבר הכי קרוב לזה בתרבות ימינו הוא המחשב האישי, לגדליו השונים: באופן אישי מאוד נכחתי בסצנות כאובות בחיים האמיתיים שבהן גיבור אנושי, בדרך כלל גיבורה, מתחננת למחשב שלה (או לסמארטפון) שיעבוד מהר יותר, שיפסיק להיתקע. וכשהוא ממאן לשמוע, ובכן, לעתים מזומנות מופיעות לפתע מילים שהנייר לא תמיד מצליח לסבול. או דמעות. או גם וגם.

עפים על עצמם

לפני יותר מארבעה עשורים יצר סטנלי קובריק את יצירת המופת הארוכה מדי שלו – "אודיסיאה בחלל" (ארה"ב 1968), שצפתה מראש את הכיוון האנושי שאליו יתפתחו יחסי אדם/מחשב. סרטו של קובריק נוצר מראש כסרט אפי, שנועד לבטא את המהפך שעברה האנושות מלהקת קופים משוכללים למדעני חלל. אחד הרגעים הזכורים והיפים בסרט ההוא הינו ייצוג קולנועי של מהפך טכנולוגי פרימיטיבי אך מכונן: להקת קופים מוצאת עצם, קוף אחד מבין פתאום שעצם יכולה להיות יותר מעצם, משליך אותה בשמחה באוויר, ובמעופה היא הופכת לחללית.

היה זה שנה אחת לפני הנחיתה בירח, ושנים אחדות לאחר שמדענים הצליחו לשגר כלבים ואנשים לחלל. באותם ימים האנושות – אם להשתמש בסלנג עכשווי – עפה על עצמה, תרתי משמע. חלקו הראשון של הסרט של קובריק מספר על העולם לפני שהופיע בו האדם, חלקו השני מתרחש בדרך לירח ואילו חלקו השלישי מספר על קבוצת אנשים בחללית שמחשב־על חולש על תפקודיה השונים, ועל יחסיה עם אותו מחשב. שתי תופעות העמיד קובריק בחזית המהפך האנושי־טכנולוגי: האחת היא ההגעה לחלל, והשנייה – יצירת מחשב בעל תודעה אנושית.

בדיעבד מתברר שההגעה לחלל, למרות משמעויותיה הפילוסופיות הידועות, שינתה פחות את חיי האדם בן זמננו מאשר עשה זאת המחשב לגלגוליו. קובריק לא יכול היה לדמיין ש"הָאל", המחשב הענק, יהפוך לריבוע קטן דק ויפהפה שאדם נושא אותו בכיסו, ומנהל איתו מערכת יחסים שהפסקתה מתוארת במונחים של משבר, נטישה ואובדן. הסרט הכי קרוב לחוויה המתוארת הוא "היא" (ארה"ב 2013), שעלה לאקרנים בחורף האחרון, המספר על אדם שמקיים מערכת יחסים רומנטית עם "סמנתה", הלא היא מערכת הפעלה ממוחשבת.

אני תוהה לעתים באילו דימויים קולנועיים היה קובריק משתמש לו היה חי היום כדי לבטא את המהפך הטכנולוגי של ימינו. בסרט "ג'ובס" צפיתי מתוך ציפייה מסוימת לקבל מענה על כך, והתאכזבתי עמוקות. אמנם זהו סרט על איש מוכשר שהקדים את כולם בהבנת מקומו של המחשב האישי בחיינו, אבל בסופו של דבר זהו סרט שמצליח בקושי לספר את סיפורו של האיש עצמו, (עלייתו, נפילתו ועלייתו) ונכשל בהתבוננות במהפכה עצמה.

"הרשת החברתית" של סורקין נכשל באותה נקודה: הוא מספר את עלילת המאבק המשפטי, ואת הולדת הרשת החברתית המשפיעה ביותר על חיינו בעשור האחרון, בלי לגעת בעומק התופעה. למעשה עודני מחפשת את היצירה הקולנועית, הטלוויזיונית או הספרותית, שתצליח לבטא את מהפכת המחשב בחיינו העכשוויים.

יש הבדל עקרוני מאוד בין מכונית שקרויה “בייבי“ לבין מחשב שאין לו שם פרטי אבל הקשר בינו לבין בעליו מלא אמוציות. המכונית מסייעת ליכולותינו הפיזיות. המחשב מסייע ליכולותינו השכליות והנפשיות. הפער בין השניים ומשמעותו הם בעיניי תמצית הסיפור שעוד לא סופר. לפני כחמש עשרה שנה פגשתי לראשונה הקדמה לדוקטורט בתלמוד שבה מופיע, ברשימת התודות, פרויקט השו“ת. זוהי דוגמה נפלאה לטיעון שאני מנסה להבהיר כאן.

התקנה ותיקון

 וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ

השאלה הסמויה המסתתרת במעבה הדיון שלנו היא האם החידושים הטכנולוגיים משני העולם הללו מתקנים את העולם או מקלקלים אותו. עם תום ההתפעלות כולם זוכרים הרי שהאינטרנט עלול להרוס משפחות, הסמארטפון עושק מהילדים את תשומת לבם של הוריהם, ולהפך. הסרט על חייו של ג'ובס מספר סיפור של אדם מגלומן, שרצונו להותיר חותם ולפרוץ את גבולות החשיבה הקיימת בא על חשבון יחסיו לזולתו. בכך, במתכוון או שלא במתכוון, מציג הסרט את הסכנה הטמונה בכל פריצת דרך אנושית טכנולוגית.

הדימוי הקדום לסכנה זו הוא סיפור מגדל בבל. לפי פשט המקרא, עונש ניפוץ המגדל והפרדת השפות הוא מענה לגאווה לא פרופורציונלית של בני האדם בכוחם לפרוץ ולהתפתח. מדרש ידוע בפרקי דרבי אליעזר מדגיש את השיבוש בסדר העדיפויות, בספּרוֹ שכשהיה נופל אדם לא היו משגיחים בכך, וכשהייתה נופלת לבֵנה היו אומרים מי יביא לנו אחרת תחתיה.

פילוסופוס אחד שאל את רבי הושעיה:

אמר לו: אם חביבה היא המילה, מפני מה לא נתנה לאדם הראשון?!

אמר לו: מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח את פאת זקנו?!

אמר לו: מפני שגדל עמו בשטות.

אמר לו: אם כן יסמא את עינו, ויקטע את ידיו, וישבר את רגליו, ע"י שגדלו עמו בשטות.

אמר לו: ולאלין מיליא אתינן אתמהא?!

אמר לו: להוציאך חלק אי אפשר, אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון: החרדל צריך למתוק, התורמוסים צריך למתוק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון (ב"ר יא).

בדבריו של ר' הושעיה יש הבחנה סמויה בין תיקון להתקנה. החיטין והחרדל טעונים התקנה למאכל אדם, האדם עצמו, גופו (ונשמתו!) טעון תיקון. חבויה פה כנראה אמירה עקרונית: התקנה חיצונית נושאת עמה – או אמורה לשאת – תיקון פנימי, עידון והתעלות. ממש כברית המילה. הדיאלוג בין ר' הושעיה לפילוסופוס מופיע בגלגול ספרותי מאוחר יותר כעימות בין טורנוסרופוס הרומי לר' עקיבא. בדיאלוג ההוא, המופיע במדרשים מאוחרים יותר, עולה השאלה מעשיו של מי נאים יותר, מעשי הקב"ה או מעשי בשר ודם.

המתח בין אפסות האדם לבין היותו יוצר שותף לקב"ה בפיתוח העולם נוסח על ידי דוד המלך בפרק ח' בתהילים, בפסוקים המוכרים: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלוֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ". על הפסוק הזה בנה הרב סולובייצ'יק את שתי הדמויות הטיפולוגיות של איש ההדר ואיש האמונה ובעזרתן תיאר את המתח בין הקטבים שהאנושות מצויה בהם. לוח השנה היהודי משקף את המתח הזה במעבר החד בין הימים הנוראים לבין שמחת חג הסוכות, אבל גם במעבר הקבוע והשגרתי בין ימי החול ליום השבת.

יש לך שבת

רבנו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת – הביא לפניו תבשילין של צונן, אכל מהם וערב לו.

עשה לו סעודה בחול, הביא לפניו תבשילין רותחין.

אמר לו: אותן ערבו לי יותר מאלו.

אמר לו: תבל אחד הן חסרין.

אמר לו: וכי יש קלרין של מלך חסר כלום?!

אמר לו: שבת הן חסרין, יש לך שבת?! (שם)

בהשוואה לשני קודמיו, ר' עקיבא ור' הושעיה, רבי יהודה הנשיא נסוג מעט מחשיבותו של המעשה האנושי. שום תבלין שבעולם לא יחליף את נועם השבת. שבת היא זמן של הימנעות, ושביתה מיצירה, והכרה מלאת ענווה במוגבלות האנושית נוכח בורא העולם ומייסדו.

אחרי בקשת מחילה ממסמסי השבת החדשים־ישנים, נדמה לי שבהימנעות הזו, בהשבתת המכשירים כולם בשבת (כולל פרויקט השו"ת), טמון האיזון החדש בין הפריצה הטכנולוגית המדהימה של ימינו לבין ההימנעות ממנה בשם יחסי אנוש וכבוד האדם. האתגר העומד לפתחם של הסטיב ג'ובסים של הדורות הבאים, נוגסי תפוחי עץ הדעת, הוא להקשיב בתשומת לב ללחישה על האוזן – יש לכם שבת?!

ג'ובס, במאי: ג'שוע מייקל שטרן, ארה"ב 2013

היא, במאי: ספייק ג'ונז, ארה"ב 2014

אודיסיאה בחלל, במאי: סטנלי קובריק, ארה"ב 1968

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

 

 

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: