תגובות לגיליונות קודמים

 

 

shbt1p013

בתגובה ל"רבנים במלכוד" 
מאת אורי קירשנבום, 
גיליון פרשת כי תבוא

כן, יש קונפליקט 

לא אתייחס לכל הטענות של קירשנבום במאמר; אתעלם גם מן היוהרה ומן היומרה לפרש מניעים נסתרים של אחרים. אתייחס רק למלכוד שקירשנבום מ דדבר עליו.

לדבריו, רבנים ציונים־דתיים מצויים במלכוד בבואם לדבר אל הציבור הישראלי, המחזיק בהשקפות עולם "מערביות", נאורות. הרב, כמייצג את התורה, בא בשם דעות "חשוכות", ומוצא את עצמו חסר יכולת להסביר אותן או לעמוד מאחוריהן. קירשנבום מביא כדוגמה ראיון של ראש ישיבת הסדר בגלי צה"ל על נישואים חד־מיניים, שבו אמר כי הוא מתנגד לנישואים אלה בשם "פגיעה בסטטוס־קוו". כאשר אי אפשר להסביר בשפה "ישראלית" את הבעייתיות בנישואים חד־מיניים, טוען קירשנבום, נאלצים רבנים להסתתר מאחורי התירוץ השחוק של המשך קיום הסטטוס־קוו, תירוץ שאינו מביא את האמת התורנית במלוא עוזה. רבנים ציונים־דתיים חייבים ללמוד איך "להסביר את הקודש מחוץ לעולם הישיבות ועלוני השבת". "תם העידן שבו אפשר להנשים את הצורה היהודית החיצונית של המדינה ביידישקייט כזה או אחר", הוא כותב, "צריך להבין באמת מה רע בנישואי תערובת ובנישואים חד מיניים, ואיך אפשר להתנגד לתחבורה ציבורית ולפתיחת מפעלים בשבת".

הבחירה לפרש את דבריהם של רבנים ציונים־דתיים כתולדה של כניעה לבון־טון התקשורתי נשמעת שוב ושוב מפי גורמים חרד"ליים. לא ייתכן שאותם רבנים באמת חושבים שלא כדאי לפגוע בסטטוס־קוו הדתי־חילוני; לא ייתכן שרב אכן מתנגד להפגנות נגד נישואי תערובת – הוא בסך הכול מושפע מן המוסר המערבי במקרה הטוב, או מנסה להתחנף לאליטה במקרה הרע.

כנגד הטענה הזו יש לומר אחת ולתמיד ובקול רם וברור: הקונפליקט בין עולם הערכים המוסרי של האדם ובין התורה כפי שהוא מבין אותה איננו חולשה, איננו חנופה, איננו כניעה. זהו עימות דתי שימיו כימי אברהם אבינו מול הקב"ה העומד להחריב את סדום, והוא נמשך עד ימינו. כאשר אני קורא את הפסוקים בספר ויקרא שרואים בהומוסקסואליות "תועבה" אני מתקומם – כיצד הקב"ה שולל את אהבתם ונטייתם המינית של חברים טובים שלי, שנמשכים לבני מינם ומבקשים אושר ושלווה.

כאשר אני נתקל במקורות יהודיים המתארים לא־יהודים ונשים באופן שלילי, לבי כואב. אך אינני מעוניין לטשטש את הקונפליקט. אדרבה: זוהי התורה שלי, ואיתה אני מתמודד. וההתמודדות הזו, והסתירות והקשיים שהיא מביאה, הם חלק בלתי נפרד מעולמי הדתי. לא ניתן לטייח את הקונפליקט הזה, וגם לא לראות אותו ככניעה חלשה למוסר המערבי המעוות או כאמירת הן ל"גבולות הלגיטימציה התקשורתית החילונית", כדברי קירשנבום.

כדאי וצריך להפסיק להתפתל, ובנקודה הזו אני מסכים עם קירשנבום, מהכיוון ההפוך. יהיה זה חסר כנות להציג יהדות סכרינית, מתקתקה, נעימה לאוזן, שתערב לחיך כולנו ותאפשר חיים דתיים הרמוניים ונינוחים, משופעים במקורות ש"מסתדרים היטב". לא. יש להודות בפה מלא שהסתירה קיימת, שלא תמיד ניתן לפתור אותה, ושההצדקה האוטומטית של ציוויי התורה כמבטאים את הטוב והנעלה מבחינה מוסרית (כי לא תמיד זה כך, וחשוב לזכור את זה) חמורה בדיוק כמו התעלמות מן התורה והכתרתה כלא רלוונטית.

בניגוד לגישה של קירשנבום ואנשי "דרך חיים", שמבקשת להתנתק מן השיח הציבורי ומכללי המשחק שלו, להתכנס במגדל שן רבני ולייצר משם אמירות תורניות "רלוונטיות" (וברוב המקרים גם גזעניות ומפלות), רוב החברה הדתית – כך אני מאמין ומקווה – מסתייגת מן הדרך הזו.

אריאל הורוביץ

אורי קירשנבום משיב:

 

המאמר שכתבתי היה חסר בדיוק את הנקודה שאותה חידד הורוביץ בתגובתו. תפיסת העולם שהציג, ולפיה קיימת סתירה מהותית ואמיתית בין תפיסת המוסר של האדם למצוות התורה, או לפחות לחלקן, היא היא הגישה ההפוכה בהחלט לגישה שהצגתי. בשל חידוד זה לבד שמחתי שמחה גדולה בדבריו של הורוביץ.

"חלילה לא־ל מן השקר ומה שהשכל מרחיק אותו וישימהו שקר"(כוזרי א, פט). כלל זה, הנאמר בספר הכוזרי באופן מוחלט ותקיף, טומן בחובו משמעות רבה. ההבנה שכל דבר בתורה יובן בשכלנו אם רק נחקור די הצורך ונפתח את שכלנו כדי להבינו היא שורש גדול בתפיסת האמונה שלנו. אם אנו מכירים בכך שבורא העולם "אין עוד מלבדו", והוא שורש הכול וחיות הכול, איך ייתכן שנאמין שיש תפיסת עולם אמיתית שמנוגדת לתורה?! אם איננו מאמינים חלילה בשניוּת, ודאי שכל סתירה שתימצא בין הבנתנו והשקפתנו האנושית לבין מצווה ממצוות התורה יש לתלותה בהיעדר בירור מעמיק שלנו את המציאות. ודאי שאלוהים, בורא העולם, שהסתכל בתורתו וברא את העולם, הוא הוא מקור המוסר של העולם וכל תפיסה שלנו שסותרת משהו מתורתו חסרה על כורחנו את התפיסה האמיתית ואת הראייה הנכונה של מחולל המציאות.

ממילא, הקריאה להעמיק במצוות התורה בכל תחומי החיים, שאותה ניסיתי להעלות על הכתב במאמר, שורשה בעצם בתפיסה של האלוהים כמחיֵה כל המציאות, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", וברצון לרומם את המושגים הללו לכדי חיים ממשיים עלי אדמות.

מקום רב אמנם יש לתפיסותינו הקטנות, לראייה המצומצמת שלנו, שנבנית בהתאם לדור ולמצב החיים הזמני, אך כל זאת רק אם ננצל את הדברים על־מנת להבין ולחדד את דברי התורה, דברי אלוהים חיים, וללמוד וללמד איך תורת הנצח מתאימה ומוכרחת לחיי כל דור ודור. איך היא האופן היחיד לחיים תקינים וקל וחומר בדור התחייה. אם נחזור לדוגמה המדוברת: את חוסר ההיגיון שהאנושיות הפשוטה מוצאת באיסור חיתון של ישראל עם שאר האומות צריך להניח כיסוד לדיון ולבירור מעמיק של איסור ההתבוללות שבתורה. תוצאת בירור כזה תהיה תפיסה רחבה ומעמיקה של איסור ההתבוללות, כזו שמכילה בתוכה את ההירתעות האינסטינקטיבית מגזענות והשלכותיה, ומציבה מערכת ערכים עמוקה יותר שאם נתחבר אליה ודאי לא תקשה עלינו קושיית הגזענות. אם כך נתייחס להשקפות החיים המצומצמות שלנו, אכן נברר שגם להן יש "שורש בקדושה".

בכל אופן, נדמה לי שדי בכך בשביל להבין את הפערים הטוטאליים שקיימים בין שתי תפיסות העולם שעלו בדיון הנוכחי. המאבק הסמוי בין התפיסה של התורה כדבר טוטאלי שחייב בוודאי להתיישב בשכל ובנפש לבין התפיסה המשלימה עם הסתירות בין שכל האדם לציוויי הבורא כדבר קיים לנצח, מקורו בתפיסת החיים הבסיסית ביותר של אדם מישראל, מקומו של האלוהים במציאות. משהתברר כך, אין מקום יותר לפסוח על שתי הסעיפים. "אִם ה' הָאֱלוֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו".

shbt1p006

בתגובה ל"ניגון חדש 
בעולם התשובה" 
מאת סמדר שרלו, 
גיליון פרשת כי תצא

גילוי מקומי

סמדר שרלו מצדדת ביצירת דו־שיח בין הניגון הציוני־מודרני ("הגברי") של לקיחת אחריות ותיקון אישי וחברתי אקטיבי לבין הניגון החסידי ("הנשי") של חסד, ענווה, התבטלות וביטחון בה'. הקשבה פנימית נדרשת כדי לתת ביטוי לברכה שתתהווה מתוך השילוב של שני המנעדים.

דומנו כי בנקודה אחת מרכזית בדבריה יש צורך בחידוד. הפנייה לתנועת נפש של "השלכה עצמית על ה' יתברך" כביטוי לעולם הפנימי של תשובה איננה רק הבעת "נוסטלגיה" לניגוני הגלות. גם אם היום המקורות המרכזיים המצוטטים כבסיס לתנועה זו הם אכן רבי נחמן, האיז'ביצר ורבי צדוק, יש לזהות בגעגוע לתשובה אל שורש החיים משהו שקדם בהרבה לתורות החסידיות. תנועת הנפש של "השלכה עצמית על ה' יתברך" מהווה שורש איתן בתודעת התשובה הארץ ישראלית הקדומה, תודעה שהתעוררה לעתים תכופות במלבושים שונים בדורות הגלות.

קיימת זיקה ברורה בין דברי רבי נחמן לבין דברי רבי עקיבא המסיימים את מסכת יומא במשנה. מחד, "טוב מאוד להשליך עצמו על השם יתברך ולסמוך עליו. ודרכי כשבא היום אני מוסר כל התנועות שלי ושל בניי ושל התלויים בי על השם יתברך שיהיה הכול כרצונו, וזה טוב מאוד" – ומאידך, "אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים! שנאמר, 'מקוה ישראל ה"". הסגנון שונה אבל המנעדים המוזיקליים זהים לחלוטין.

יתר על כן, פסוקי התורה המדגישים גם את המעשים האמיצים בעבודת הכהן הגדול וגם את מטרת ה"לטהר אתכם מכל חטאותיכם" מהווים בסיס לאותו מעשה עריכה דרמטי של רבי יהודה הנשיא בסיומה של מסכת יומא. רבי בחר לשלב בין דברים של שני גדולי מורי רבותיו, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא. הראשון מדגיש את הצורך בלקיחת אחריות אקטיבית מצד האדם לכפרתו והשני, כאמור, מדגיש את זריקת העצמיות למקווה הא־לוהי המטהר.

עיון במקורות התנאיים והתלמודיים עשוי לחשוף חילוקי דעות קדומים ביותר בכל הקשור להעדפת שני המנעדים הללו. את המוקד המעשי של שינוי קבוע בהתנהגות ("המנעד הציוני") מוצאים אנחנו בדברי רב יהודה: "בעל תשובה… הוא מי שבא לידו עברה פעם ראשונה ושנייה וניצל הימנה", ובברייתא שם: "צריך לפרט את החטא שנאמר 'אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ויעשו להם אלוהי זהב', דברי רבי יהודה בן בבא". לעומת זאת רבי עקיבא ("המנעד הגלותי") סובר כי אין לפרט את החטא, "אלא מהו שאמר משה… רבש"ע: כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די גרם להם שיעשו אלוהי זהב".

הנה לפי רבי עקיבא מזכירים את החטא כדי "לתרץ" אותו, כדי "להתחמק" מאחריות, להטיל את האחריות על הקב"ה, ללמד זכות, ומתוך כל זה, לבקש ולהתפלל לכפרה. ברוח זו, התלמוד נותן מקום רב לדעת רבי, שיום הכיפורים מכפר בלי תשובה.

אכן הרמב"ם פסק שיום הכיפורים מכפר רק עם תשובה, ושצריך לפרט את החטא, וכן שחובה לקבל במפורש באופן מילולי שינוי של ההתנהגות העתידית. אך מפרשי הרמב"ם חיפשו, ומחפשים, מקור לפסק שלו שחובה לקבל על העתיד, ולא ממש מצאו.

נקודה מכרעת בשאלת היחס בין שני המנעדים לאורך הדורות היא שהמנהג המצוי עד היום הוא שאין מפרטים את החטאים וגם לא מקבלים לא לחטוא בעתיד. עם ישראל הצביע ומצביע ברגליים, בעקבות מסורת מרכזית במשנה ובתלמוד, שהווידוי הנאמר ביום כיפור הוא כללי ביותר – זאת כדי לתת ביטוי להכרעה שתנועות הנפש של התשובה אינן מחייבות קבלת אחריות מפורשת ונוקבת על העבר, ושינוי התנהגות בעתיד. התשובה, הווידויים ועיצומו של יום כיפור משתקפים בעיקר בתפילה ובבקשה לסליחה ומחילה – בקשה שהקב"ה יקבל ויכיל את החטא והחוטאים.

נדמה ש"הנוסטלגיה" לצלילים שבדברי גדולי החסידות מתבטאת בקשב למוזיקה העולה מעומק הנפש היהודית מימים ימימה, מוזיקה שהודחקה בימי הציונות והמודרנה.

צוריאל וינר ודוב ברקוביץ

הרב צוריאל וינר הוא ראש בית מדרש רעווא. הרב דוב ברקוביץ הוא ראש בית אב ומחבר סדרת "הדף הקיומי"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893. סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. התגובה של אורי היא המאמר היפה והמחודד ביותר שראיתי מימיי

  2. קירשנבום, שעולמו הרוחני צר כעולם נמלה, אפילו לא הבין את טענתו של אריאל הורוביץ. הורוביץ לא טען שיש סתירה בין *השכל* לבין התורה. טענתו היא שיש סתירה בין פשט המקראות לבין *החוש המוסרי* של האדם. דבר זה הוא אבן יסוד מאבני התורה, וכל עניין התורה שבע"פ, עליה נאמר "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע"פ", הוא ההתמודדות שבכל דור ודור עם הסתירה הזאת.

    התורה איננה קוד תוכנה, והיא לא ניתנה לרובוטים. התורה ניתנה לבני אדם בעלי חוש מוסרי טבעי, ועל אלה הוטל *לבחור* את דרכם תוך שימוש בחוש הזה. בראש וראשונה עליהם לבחור איך ליישם את התורה.

    היום קראנו בפרשת השבוע את הדברים הנפלאים הבאים: הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. ודוק, לא נאמר "האמת והשקר נתתי לפניך ובחרת באמת". האמת קיימת, היא לא ניתנת לבחירה. היא הסיבה לדברים, לא תכליתם. התכלית, אומר לנו הפסוק, היא "ובחרת בחיים – למען תחיה אתה וזרעך". התכלית היא חיי האדם, בעולם הזה, לא שבעים הבתולות, וגם לא הישיבה בעטרה לראש והנאה מזיו השכינה בעולם הבא. התכלית היא הקיום המוסרי של האדם.

    אנשים שלא מסוגלים להבחין בין "שכל" לבין "חוש מוסרי" הם אנשים שחסרים כליל חוש מוסרי.

    • צבי, אריאל הורוביץ כן כותב שישנה סתירה.

      "כאשר אני נתקל במקורות יהודיים המתארים לא־יהודים ונשים באופן שלילי, לבי כואב. אך אינני מעוניין לטשטש את הקונפליקט. אדרבה: זוהי התורה שלי, ואיתה אני מתמודד".

      "הקונפליקט בין עולם הערכים המוסרי של האדם ובין התורה כפי שהוא מבין אותה איננו חולשה, איננו חנופה, איננו כניעה. זהו עימות דתי שימיו כימי אברהם אבינו מול הקב"ה העומד להחריב את סדום, והוא נמשך עד ימינו."

      (מתוך הכתבה עליה הגבת)

      סגנונך המשתלח שקובע על ההתחלה את רוחב עולמם הרוחני של אנשים שאינך מכיר, מראה על חוסר פתיחות לשמוע דעות חדשות… וחבל, כי גם לחבר'ה האלה יש מה להגיד…

      תקשיב, ואולי תרחיב את עולמך הרוחני, חבל שהוא יהיה צר ולא מסוגל לשמוע משהו מרענן…

      נ.ב
      ראיתי שבלוגו שלך כתוב "לא להסתה לא להתלהמות לא לגזענות". אהבתי את הקטע על ההתלהמות.

      באהבה צבי, באמת.

      • מבקש סליחה אם פגעתי בך.

      • אסף, וודאי שיש סתירה, אבל לא בין *השכל* לתורה אלא בין *החוש המוסרי* לפשטי הכתובים.

        את זה קירשנבום לא הבין, ונראה שגם אתה לא מצליח להבחין בין הדברים, למרות הבהרותיי.

        אני תמיד פתוח לשמוע *דעות* חדשות. אני לא מוכן לאפשר ולו את הפתח הצר ביותר לעוולות ותועבות מוסריות.

        כמו שכתבתי, אנשים שלא מסוגלים להבחין בין "דעה" לבין "מוסר" הם אנשים חסרי מוסר.

  3. אני מסכים מאוד עם אורי קירשנבום ואני אכן חושב שהעמקה בתורה יכולה בהחלט ברוב המקרים לגשר בין ההלכה לטעמיה ומתוך כך גם להזדהות אתה

    כבר יצא לי לשמוע רב ידוע המוכר כרב ליברלי שאמר בפה מלא שהוא לא תופס את העניין של אי צירוף נשים למניין וזה קשה לו עד מאוד אך בכל זאת כאחד שבחר להיות רב אורתודוקסי הוא כדבריו "לוקח אקמול" ומקבל בחירוק שיניים את העובדה הזו ולא מנסה לשנותה ע"י צירוף נשים למניין ובכך לשבור את הכלים

    אני כשלעצמי חושב שראוי להעמיק בתורה ובדברי חז"ל ובכך למצוא את ההזדהות עם עולמם מבלי להיות בתסכול התמידי של קונפליקט בין תרבויות כה נוגדות ,

    אז אני לחלוטין לא חושד באותו רב שהוא לא עומל על הבירורים הללו אך אני חושב שאפשר גם להגיע למקנות אחרות מאשר חיים בתסכול כזה

    הרב סולוביצ'יק זצ"ל ב"שיחה לפרשת קורח" למשל מסביר באופן מאיר עיניים את עניין ההלכה כצורת חשיבה עצמאית שלא תלויה בצורת החשיבה הרגילה והוא נותן דוגמא מאוד יפה בעניין בנושא של אי צירוף נשים למניין ואיך אפשר להבין זאת מבלי להיכנס לקונפליקט בין קיום ההלכה לרצון לשתף נשים בעבודת ה'

    אז נכון שיש מקרים לא מייצגים שקשה מאוד להבין את המצוות ואף קשה מאוד להזדהות מתוך שמחה עמם כמו דין הממזרות שעליו כבר אצל חז"ל יש זעקה כלפי שמיא בעניין [המדרש מקוהלת רבה וויקרא רבה על "דמעת העשוקים"] אם קבלת הדין כמובן

    אך מדובר במקרים בודדים וקשים ולא במדיניות שלמה של חוסר הזדהות עם חלקים בסיסיים של התורה וחיים מתוך קונפליקט יום יומי

    יש הבדל בין מקרים אפיזודיים לבין אי הזדהות עם חלקים שלמים בתורה

    ולכן למרות שיש נקודות אמת בדבריו של אריאל הורוביץ אני יותר מוצא את עצמי מסכים עם אורי קירשנבום

  4. http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=1&topic_id=993110&forum_id=1364

    והנה "שיחה לפרשת קורח" שדיברתי עליה-בניק הראשון באשכול

    מי שמעניין אותו יש על השיחה הנ"ל דיון בהמשך האשכול ,בכל אופן כדאי מאוד לקרוא יש בה יסודות חשובים שקשורים לדיון המדובר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: