על דעת הקהל | יהודה גזבר

סטנדאפיסט עובר בהופעה מבדיחות לסיפור חייו העגום ומנסה לשמור על קהלו. יכול להיות שגרוסמן רק רצה לספר באמצעותו על מערכת יחסיו עם קוראיו?

תמונה חדשה

סוס אחד נכנס לבר

דויד גרוסמן

הספריה החדשה, 2014, 198 עמ'

סוֹפֵר אחד נכנס לבר, כך פותח גרוסמן את הרומן החדש שלו. סליחה, כתבתי סופר? סטנדאפיסט, התכוונתי. אמן בידור. לא סופר. ובכן נכנס סטנדאפיסט אחד, שמו דובלֶ'ה גִ'י, לבר אחד בנתניה. הקהל הוא קהל גנרי, ישראלי מאוד: רס"רים בדימוס יושבים בצוותא עם סטודנטים למשפטים, גברים מבוגרים ורגזנים יחד עם נשותיהם. אבל בין אלה לאלה יושבות גם דמויות ספציפיות, ייחודיות, שצופות בדובלה ג'י נותן את הופעת חייו. כך יושבים להם שני אופנוענים שאין לדעת אם בנים הם אם בנות. כך יושבת אישה קטנה במיוחד צמוד לבמה ותולה בו עיניים, וכך יושב אבישי, שופט בדימוס וידיד נעורים של דובל'ה, מסתכל על הבמה ואינו יודע מה הוא עושה כאן.

שבועיים לפני כן התקשר אליו דובל'ה. ביקש, אם אפשר, שיבוא להופעה. יצפה, יאכל משהו, ואחר כך יגיד לו מה ראה. אני לא איש של סטנדאפ, אמר אבישי, אבל דובל'ה התעקש. ביקש במיוחד שיבוא לראות, אולי ימצא בו את אותו "הדבר שיוצא מהבנאדם", כניסוחו של דובל'ה. לראות בו את המשהו שמעבר. אולי למצוא את אותו רגע שנפש נוגעת בנפש, או את התחתית, או את התהום. כלומר להציץ לאותו אדם שמתחת למסכה. ואמנם אבישי, שהוא הקול המספר של הרומן, רושם לעצמו שהקהל בא כי הנה מוענקת לו האפשרות להציץ לגיהנום של האחר. והנה הוא יושב ורואה איך הולכת ונשמטת המסכה של הסטנדאפיסט, איך נפערת התהום.

כי תוך כדי ההופעה, שנפתחת בצורה מנוסחת היטב ובירידה בלתי פוסקת על נתניה העיר ועל הדימוי שלה, הולך דובל'ה ומתפרק. הקהל נדהם, אחר כך צוחק, נענה לתדהמה, ואחר כך הולך ומתאכזב. הבדיחות הולכות ופוחתות, מפגשים עם העבר – אישה קטנה בשם פִּיץ, אבישי, אולי גם אחרים ואחרות – מערערים אותו קצת, ובמקום לתת הופעת סטנדאפ רגילה, מצחיקה, עובר דובל'ה אט אט לסיפור החיים שלו. הוא מתאר ילדות לשני הורים ניצולי שואה, מתאר את הקשר ואת הפער ביניהם, את האב המכה ואת האם השותקת, מספר את חייו בתור ילד שמנסה להצחיק, שהולך על הידיים, שמנסה לראות את העולם הפוך, ומתוך כל זה הולך דובל'ה ומזקק סיפור אחד, קטן, ספציפי, שכל תכליתו הוא נסיעה אחת, ארוכה, חזרה הביתה.

והקהל מקשיב בכל הזמן הזה. לעתים צוחק יותר, לעתים צועק, מוחה, קם לצאת. דובל'ה – וגם גרוסמן עצמו – משחק על המתח הקטן שבין לתת לקהל את שהוא רוצה ובין להצליח לספר את הסיפור שלו. הוא מספר סיפור נוגע ללב ומיד שובר אותו בבדיחה, פותח במונולוג על חוסר התוחלת של הנפש ומיד זורם לבדיחה גסה בנושא. כמו מחזיק את הקהל בחוט דק שנוטה להיקרע ומנסה לנוע ימין ושמאל ועדיין לשמר את החוט בינו וביניהם. בניסיון לשבות את הקהל הוא שופך את קרביו על הבמה, ובכך הוא הופך אותם ל"לבני־בית בנפש שלו, וגם לבני ערובה שלה", כפי שמתאר אבישי. וגם אנחנו, כקוראים, הופכים לשבויים בסיפור למרות הרצון לקום וללכת: הבדיחות אינן מצחיקות, הדמות של דובל'ה שבורה, מזעזעת, דוחה. ובכל זאת אנחנו ממשיכים וקוראים.

מחכים להצחקה

אפשר, אפוא, לומר שיש ברומן הזה שני מוקדים: האחד הוא סיפור הילדות האישי והפנימי של דובל'ה. הסיפור שהוא מנסה לספר. והשני, הסיפור על המתח בין האמן ובין הקהל שלו. סיפור הילדות, דומה, עיקרו במסע סוריאליסטי שתכליתו שיבה אל הבית. מוטיב השיבה המאוחרת אל הבית הוא אחד המוטיבים השזורים היטב בספרות המערב, החל מהאודיסיאה ועד לעגנון והלאה. וגם האודיסיאה לא מוזכרת כאן סתם, כי גרוסמן עצמו מתעקש להזכיר לנו, באמצעות דימוי דמותה של פִּיץ לאאוריקליאה, האומנת של אודיסיאוס, שיש כאן משהו שהוא מעבר לסתם מוטיב חוזר.

אולי זה הניסיון להגיד משהו על דובל'ה, שפִּיץ היא היחידה הרואה את הטוב שבו – כשם שהאומנת היא היחידה שזיהתה את אודיסאוס. אולי זה הניסיון להנגיד את הנסיעה של דובל'ה אל נסיעתו של אודיסאוס, ואולי זהו בכלל העם היהודי כולו, החוזר לארצו ונדרש להתמודד עם המצב החדש שאליו נפל, ומוצא את עצמו מכסה באמצעות ההומור על התהום.

הסיפור השני עוסק במתח ובמפגש בין האמן ובין הקהל שמתואר כל הזמן ברקע, אם זה על ידי משפט כמו "הקהל צוחק", שכותב גרוסמן אחרי בדיחה שמספר דובל'ה, ובין אם זה באמצעות הנטישה, הצעקות או החמלה שמפגין הקהל מול האמן. ועל הסיפור השני הזה, המתח בין האמן ובין הקהל שלו, אפשר להביט גם מנקודת מבט שתופסת את הרומן כולו כמקשה אחידה, ובכך הופכת את הספר לארספואטי; ספר שמתעסק בעצמו. באמנות, בספרות, ביחס בין הקהל ובין האמן. כלומר, הסופר. גרוסמן, במקרה הזה. ולמרות שקריאה ארספואטית בסיפורים אינה מהדברים החביבים עליי, כיוון שניתן להחיל אותה על כל סיפור, כמעט שלא ניתן להימנע ממנה במקרה הזה.

כי אולי אחד הדברים המיוחדים במונולוג ספרותי הוא שגם אנחנו, כקוראים, וגם הקהל שאליו נישא המונולוג, שומעים את אותם המילים. כך שהסיפור של דובל'ה מסופר גם לקהל ספרותי, אבל גם לנו, הקוראים. ובהתאמה, התגובות של הקהל הופכות להיות למעין הוראות לקורא: כאן תצחק, כאן תתמלא בחמלה, כאן תזדעזע. וגם אם הקהל צוחק אבל הבדיחה אינה באמת מצחיקה (כפי שקורה לא מעט), אנחנו מוצאים את עצמנו בעמדה זהה לזו של הקהל: מחכים שיצחיקו אותנו, אבל ממשיכים לקרוא למרות האכזבה.

הדמות של דובל'ה שבורה, מזעזעת, דוחה. ובכל זאת אנחנו ממשיכים וקוראים צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

הדמות של דובל'ה שבורה, מזעזעת, דוחה. ובכל זאת אנחנו ממשיכים וקוראים
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

דמויות גרוסמניות

ועוד בפן הארספואטי: הסטנדאפיסט, דובל'ה, מתעסק בנושאים הקבועים של גרוסמן. אפשר למצוא כאן את אהרון של "ספר הדקדוק הפנימי" בדמות המתבגר הבודד, ואת יאיר מ"שתהיי לי הסכין" בתור הדמות שחייבת לפעור את עצמה עד לשד הנפש, ואת מומיק מ"עיין ערך אהבה" בתור הילד הקטן שגדל בצל השואה. בין לבין מבליחה גם דמותו של המספר, גרוסמן עצמו, מבין מילותיו של דובל'ה, נואם על הפוליטיקה הישראלית ועל המצב הישראלי ועל היחסים שבין הכותב ובין הקורא. וגם הסיפור עצמו נמסר מנקודת מבטו של אבישי, השופט, חבר הילדות, שהוא, כמונו, רק שומע.

יחד עם הארספואטיקה נכנסת גם האכזבה: כששמעתי שיוצא ספר חדש של גרוסמן, ישר זינק לי משהו בלב. כי הנה בא מישהו ומזקק מחדש את הנפש ומצליח להמציא לה מילים חדשות ומקומות חדשים להכניס את עצמה. גרוסמן ידוע כאשף במילים והנה הוא מוכיח כאן שהוא לא זקוק לשפה גבוהה בשביל לספר סיפור. אבל סיפורים שעוסקים בעצמם יש בלי סוף, ודווקא מגרוסמן, בעיקר אחרי שני הספרים האחרונים שלו ("אישה בורחת מבשורה", שהיה יצירת מופת, ו"נופל מחוץ לזמן" שהיה מופלא ומוזר ועצוב מאוד), ציפיתי ליותר. לעוד מהמשהו האחר לגמרי שיש רק לגרוסמן.

שבריר מאותו משהו אחר לגמרי נמצא, אולי, בסיפור הפנימי, המונולוג של דובל'ה, סיפור ילדותו. אבל החומרים שמועברים בו דלים, והדמויות בו לא מספיק מאופיינות, לא ניצבות לתחייה. יש בו רגעים חזקים, והרהורים חדים ומדויקים (למשל, "מבחן השרוך"), אבל בסך הכולל הוא נראה כמו אסופה של דמויות מבין ספריו הקודמים של גרוסמן, המוכרים רק למי שהלך איתו כברת דרך. גם המסע חזרה הביתה מכיל כמה מאותם רגעים גרוסמניים נדירים, אבל נראה שאת כולו יכול היה יאיר מ"שתהיי לי הסכין" לכלול בתוך מכתב אחד, ועוד היה נשאר לו מקום.

נותר לנו הסיפור החיצוני. הדמויות הסובבות את דובל'ה יכולות היו להיות דמויות הילדות שלו, ואכן חלקן כך, אבל גרוסמן בחר דווקא שלא ללכת בכיוון הזה. גם הניסיון לקרוא את הסיפור כעוסק במפגשים שבין האדם ובין סביבתו נופל, מכיוון שלא נמסר לנו דבר וחצי דבר על הדמויות מסביב או על המפגש בינן ובין דובל'ה. אנחנו רואים את הקהל, הוא מגיב לסיפור, אבל דובל'ה לא מגיב אליהן. אין כאן דיאלוג, גם אין כאן מפגש אמיתי. ובכלל, הדמויות כלליות מדי: אין לנו ולא דמות אחת מהן. אפילו אבישי, השופט, הקול המספר, נותר דמות שנמצאת אי שם בשולי הסיפור. לא נותר אלא לשוב ולקרוא את הסיפור כארספואטי, שעיקרו במפגש בין היצירה ובין הקורא; בהיסחפות, בזעזוע, בזכות ההצצה. ככזה הוא, אמנם, מוצלח למדי ובעיקר סוחף, אבל לא מעבר לכך.

אולי צריך להנמיך את הציפיות. להגיד: זה לא הוגן לשפוט אותו מול ספרים אחרים של גרוסמן. סך הכול זה ספר די מוצלח. מהודק גם במפוזרוּת שלו. הוא כתוב טוב מאוד, במקומות מסוימים אפילו מפתיע. הוא לא מצחיק, אבל יש בו כמה רגעים יפים של הומור. הוא מאוד ביוגרפי, משלב היטב תוכן וצורה, דוגמה מושלמת לאיך מספרים סיפור באמצעות מונולוג. הוא לא גרוע, גם לא יצירת מופת, וזה בסדר. גם לגרוסמן, אחד הסופרים הגדולים של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים, מותר שלא כל ספר שלו יהיה יצירת מופת. לפעמים גם "רק ספר טוב" זה מספיק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-ביקורת ספרים, גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893, סיפורת. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: