מתרגם העולמות | אריאל הורוביץ

תקומה קרליבך, בתו של עזריאל קרליבך, גדלה בבית שבו העיתונות הייתה מעל הכול אבל טובת המדינה הצעירה גברה אפילו עליה. לרגל ההוצאה המחודשת של ספרו המונומנטלי "הודו – יומן דרכים", שיחה עם בתו היחידה של תלמיד הראי"ה קוק שחתם וחי תמיד כ"רבי איפכא מסתברא"

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

תקומה קרליבך הייתה בת שתים־עשרה כשאביה, עזריאל קרליבך, נפטר והוא בן 46. בזיכרונה של תקומה, בתו היחידה של המייסד והעורך הראשון של "מעריב", חרותה דמות של אדם גבוה, מרשים, איש רעים ועקרונות, שאהב להשפיע עליה מידיעותיו ולקרוא לה סיפורים ביידיש לפני השינה.

"לפעמים אני שואלת את עצמי, אם אראה אותו היום הולך ברחוב, האם אזהה אותו", אומרת קרליבך בעצב. דיוקן אביה ניבט מאחור, בציור מעשה ידיו של פנחס ליטבינובסקי. כמעט שישים שנה חלפו מאז הלך לעולמו מי שהיה אחד מחשובי העיתונאים והפובליציסטים בישראל. "מעריב", העיתון שהקים, נסגר; שמו מונצח ברחוב בתל אביב, שבו עמד בית מעריב. אך עזריאל קרליבך זוכה כיום לעדנה, יובל שנים אחרי מותו, דווקא בזכות ספרו, "הודו – יומן דרכים", שראה אור לראשונה ב־1956.

מאז צאתו ועד היום יצא בכמה מהדורות, וכעת הוא רואה אור בהדפסה מחודשת בהוצאת כתר, עם אחרית דבר מאת הסופר צור שיזף. הספר, שפורסם לראשונה כיומן מסע בהמשכים מעל דפי העיתונות היומית, הפך מאז פרסומו כמעט לספר קאנוני, ולטקסט חובה לישראלים שמטיילים בהודו. קרליבך עצמו לא הספיק לראות את הספר: בשעה שלקה בלבו ונפטר, עלי ההגהה של "הודו" היו מונחים במשרדי הוצאת עיינות. הספר יצא לחנויות שבועות לאחר מותו והיה לרב מכר.

העריץ את הרב

עזריאל קרליבך היה בן למשפחה רבנית מיוחסת. סבו, הרב שלמה קרליבך, היה רבה של העיר ליבק בגרמניה, והוא שלח את שנים־עשר ילדיו לעיירות שונות כדי שישמשו בהן רבנים. את בנו אפרים שלח ללייפציג, ושם, ב־1908, נולד עזריאל קרליבך. הרב אפרים קרליבך בוודאי לא חלם שבנו יהפוך לעיתונאי ופובליציסט בפלשתינה; הוא ייעד לבנו חיים של תורה ורבנות. לראשונה מרד קרליבך באביו כאשר החליט לעזוב את גרמניה וללמוד בישיבת טלז שבליטא, שרוחה הייתה מנוגדת לרוח הייקית הקפדנית שלה חינך האב. שם, בישיבה, החל קרליבך הצעיר לעסוק בכתיבה.

"באופן טבעי הוא התחיל לכתוב", מספרת תקומה, "בהתחלה הוא כתב לאבא שלו מכתבים מהישיבה, ובהם תיאר את מה שקורה שם – את התלמידים יושבים ולומדים, את האירועים השונים שהיו בישיבה, את האופי, שהיה שונה מאוד מן האופי שבו גדל. כנראה שמישהו ראה את המכתבים האלה ופרסם אותם, וכך זה התגלגל".

ב־1927 החליט קרליבך בן ה־19 לעזוב את אירופה, ופנה לארץ ישראל. קרליבך התיישב בירושלים, והבת תקומה מספרת שאביה התרגש מן העובדה שהוא גר ברחוב בעל השם העברי "יגיע כפיים", לאחר שבגרמניה התגורר ברחוב על שם קיסר גרמני. הוא התחיל ללמוד בישיבה המרכזית העולמית, ישיבתו של הרב קוק, הרב הראשי לארץ ישראל, שלימים נודעה כישיבת "מרכז הרב". אף שלמד בישיבה במשך תקופה קצרה – שנתיים בלבד – ואף שבשנים שלאחר מכן לא הקפיד על אורח חיים דתי, מעולם לא חדל קרליבך להעריץ את ראש הישיבה שלו. הוא כתב עליו הספד מרגש, וזה פורסם לאחר מותו בספרו "ספר הדמויות".

"ידעתי שכפיי אינן נקיות די הצורך כדי לכתוב עליו", כותב קרליבך, "אבל שמעתי בני אדם מספידים אותו, וראיתי שאף במילה אחת אינם מזכירים את מה שהוא היה באמת. פשוט מפני שאינם יודעים". ב־1929, לאחר שהתגלו אבנים בכליותיו, עזב קרליבך את ירושלים וחזר לגרמניה לטיפולים רפואיים. בכך הסתיים פרק הישיבה בחייו. בידיה של תקומה קרליבך נמצא מכתב שכתב הרב קוק לאביו של קרליבך לאחר שעזריאל עזב. "תלמידנו המובהק, הרב המצוין בהלכה […] מופלג ושנון, קנקן חדש מלא ישן, מורנו רבי עזריאל קרליבך", מפליג הרב קוק בשבחיו של קרליבך, ומסיים באיחולי החלמה ודברי געגוע לתלמיד שחלה. באותה תקופה אף כתב קרליבך מכתב לרב צבי יהודה קוק, מכתב שהתפרסם במוסף זה לפני כשנתיים.

הוראות על מה לכתוב

עם שובו לגרמניה עזב קרליבך את אורח החיים הדתי. "הוא לא קיים מצוות", אומרת תקומה, "אבל ברוחו הוא היה מאוד יהודי. הוא החליט לשלוח אותי לבית ספר דתי, בשעה שכל חברותיי הלכו לבית ספר חילוני. אמא שלי הייתה דתית במלוא מובן המילה, ולכן גם הבית היה מסורתי. אני לא בטוחה שאבא שלי שמר הכול כשהוא היה מחוץ לבית, אבל בבית הוא הקפיד לשמור על כמה דברים, לפחות בגלוי. גרנו אז עם סבתא שלי, אמא שלו, והוא מאוד כיבד אותה. בליל שבת עשינו קידוש, ישבנו לשולחן ושרנו זמירות, אבל אחרי הארוחה אבא היה פורש לחדרו וכותב בעט, ולא במכונת כתיבה, כדי שאמא שלו לא תשמע. את המוניות הוא הזמין בשבת לפינת הרחוב. היה חשוב לו לכבד אותה".

ב־1937 עלה קרליבך לארץ ישראל, והחל לכתוב ב"הארץ" וב"הצופה". שנתיים לאחר מכן קנה יהודה מוזס את העיתון "ידיעות אחרונות", וחיפש עורך. קרליבך מונה לתפקיד, והעיתון שגשג. טורו היומי, שעליו חתם במילים "רבי איכפא מסתברא", נקרא אז בהיקפים רחבים והשפיע על דעת הקהל ביישוב היהודי המתגבש. אך היחסים בין קרליבך ובין משפחת מוזס – האב, יהודה, ובנו, העורך האחראי, נח – לא היו פשוטים למן היום הראשון. קרליבך העורך, ועמו עורכים וכותבים נוספים בעיתון, הרגישו שמוזס מנסה להתערב בתוכני העיתון. העיתונאי דוד גלעדי, חברו ועמיתו של קרליבך שעזב יחד איתו ל"מעריב" (וסבו של שר האוצר יאיר לפיד), סיפר אז כי "קיבלנו הוראות על מה לכתוב ועל מה לא לכתוב. הייתה הוראה מתמדת לא להזכיר לטובה את שמותיהם של אישים ידועים ביישוב, מפני שהיו למר מוזס חיכוכים אישיים עימהם".

אך הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו של קרליבך היה בנובמבר 1947, כאשר דיווח מעצרת האו"ם, ערב ההחלטה על תוכנית החלוקה. את מאמריו הארוכים שלח קרליבך כמברקים קצרים ויקרים מאוד באותם ימים, ובשלב מסוים כתב לו מוזס מברק בחזרה: "הפסק לשלוח מברקים דחופים". עבור קרליבך, שנפגע ממברקו של מוזס, זה היה יותר מדי. בצעד מחתרתי הוא החליט לפרוש מן העיתון, ולקחת איתו את בכירי הכותבים והעורכים של "ידיעות אחרונות" כדי להקים עיתון חדש. במהלך שאורגן היטב – וככל הנראה ללא ידיעתו של מוזס – פרשו קרליבך וחבריו בהעלם אחד מ"ידיעות אחרונות" והקימו עיתון מתחרה, בצלמו ובדמותו של העיתון שממנו ערקו. ב־15 בפברואר הופיע ברחבי תל אביב העיתון "ידיעות מעריב", בעריכת עזריאל קרליבך. המילה "מעריב" נכתבה בגופן זעיר בתחתית הכותרת.

מוזס חש נבגד ומובס, כאשר בכירי עורכיו וכותביו, כמעט עד האחרון שבהם, אינם. הפרישה הלילית עוד הוסיפה להתברר בערכאות משפטיות בחודשים שלאחר מכן – מוזס טען כנגד קרליבך כי ניסה להערים על ציבור הקוראים בכך שיצר עיתון כמעט זהה ל"ידיעות אחרונות" – אך הקוראים נהרו בהמוניהם אל העיתון החדש של קרליבך. תוך כמה שבועות הפך "מעריב" לעיתון היומי הנפוץ ביותר במדינה, בעוד "ידיעות אחרונות" נלחם בעור שיניו כדי לשרוד. "מעריב" שמר על מעמדו כעיתון הנפוץ ביותר עד אמצע שנות השבעים, אז איבד את הבכורה לטובת "ידיעות אחרונות".

עזריאל קרליבך עם ראש הממשלה נהרו ואנשי הקונגרס ההודי. מתוך הספר‎

עזריאל קרליבך עם ראש הממשלה נהרו ואנשי הקונגרס ההודי. מתוך הספר‎

מאחורי הפרגוד

כילדה, תקומה קרליבך זוכרת כיצד עבודתו של אביה חלחלה אל תוך חיי היומיום בבית. "בכל יום הוא היה כותב את מאמר המערכת של 'מעריב'", מספרת תקומה, שהייתה בת ארבע כשהקים אביה את "מעריב", "ואני זוכרת שבמסדרון הבית היה יושב שליח במשך שעות ומחכה. אבא היה מוציא דף ממכונת הכתיבה ונותן אותו לשליח, וזה היה מביא אותו למערכת, ואז שוב חוזר אלינו ומחכה לדף הבא. כך, בהמשכים, המאמר נשלח. כילדה, אני זוכרת שבבית ביקרו המון אנשים חשובים, מנהיגי המדינה בעת ההיא. גם היה לנו טלפון בבית, וזה משהו שממש לא היה נפוץ באותן שנים. לאבא גם היה נהג, אך הוא מעולם לא הסכים שהנהג יסיע אותי לבית הספר. הוא תמיד אמר שהנהג שייך ל'מעריב', ואסור לו להשתמש בשירותיו לצרכיו הפרטיים.

"היו גם תקופות שפחדתי מאוד. פעם אחת תבעו אותו למשפט על משהו שהיה כתוב בעיתון, ואני חששתי שהוא ילך לבית סוהר. כמובן שאמרו לי שאין סיכוי שאבא ילך לבית סוהר – אולי ישלם פיצויים – אבל אני לא השתכנעתי. בכל פעם שדפקו בדלת, פחדתי שבאים לקחת אותו".

איך הייתה החוויה ללכת איתו ברחוב?

"זו תמיד הייתה גאווה גדולה, אבל זה גם היה קצת מטריד. כל דקה ניגש אליו מישהו אחר שרצה לדבר איתו. הייתי הולכת איתו לפעמים לקפה תמר ברחוב שיינקין, שהיה קרוב לבית שלנו ברחוב יהודה הלוי. אני חושבת שהוא שמח ללכת איתי. הוא לקח אותי לסרטים ולהצגות, והסביר לי דברים בסבלנות. אבל באופן כללי, הוא נעדר הרבה מהבית. בבוקר הוא היה ישן, ואז היה קם וכותב את המאמר, הולך לבתי קפה, וחוזר אחרי שכבר ישנתי".

קרליבך נהג לומר על עצמו שהוא "אדם שאין לו קו". הוא לא היה מזוהה מבחינה פוליטית, בתקופה שבה שלטה בישראל העיתונות המפלגתית. תקומה מספרת שכשהייתה ילדה הלכה עם אביה להצביע בבחירות, אך הוא לא הרשה לה להיכנס איתו מאחורי הפרגוד. היחסים בין מחויבותו העיתונאית לאהדתו את הציונות והמדינה מעניינים על רקע מבצע "צוק איתן" בעזה, שבו רעשה הברנז'ה העיתונאית סביב הכרזתו של אחד העיתונאים שהוא "קודם כול ישראלי", וזהותו הציונית והישראלית קודמת למחויבותו העיתונאית.

תקומה קרליבך אומרת כי הדברים הללו הולמים את רוחו של אביה. "יש קטע שבו הוא כותב על ההפרדה שהוא עושה בין המצפון העיתונאי למצפון הציוני", היא אומרת, "אני זוכרת שבשעתו היה סיפור עיתונאי שהוא ידע עליו, משהו שקשור לכלכלה, והוא ידע שאם הוא יפרסם אותו יהיה תוהו ובוהו במשק. בתור עיתונאי הוא רצה לכתוב על זה, אבל המצפון הציוני הכריע. לאו דווקא טובת הממסד; המחשבה של מה טוב למדינה, לפי דעתו, גברה על השיקולים העיתונאיים".

מלחמה על הצדק

הספר "הודו – יומן דרכים" נולד מתוך מסע שערך קרליבך להודו במסגרת עבודתו כעורך "מעריב", בשנת 1954. כמו מדינת ישראל שממנה בא, גם הודו הייתה אז מדינה צעירה – רק בת שבע. "הוא נשלח להודו לכנס עיתונאים, כנציג העיתונות הישראלית", מספרת תקומה, "הוא שהה שם במשך שלושה שבועות, ובכל כמה ימים שלח טור לעיתון. כשהוא חזר ארצה ושמע על ההדים שהטור יצר, פנתה אליו הוצאת הספרים עיינות בבקשה להוציא את הספר. אבא הסכים, אבל אמר שהוא צריך לכתוב הכול מהתחלה, כי שפה של ספר היא לא כמו שפה של עיתון". הספר יצא, כאמור, ב־1956, שבועות ספורים לאחר מותו של קרליבך. "הודו" הוא אחד הספרים הראשונים שתיווכו לציבור בישראל את השקפת העולם ואורחות החיים בהודו, עשרות שנים לפני הנסיעות הפופולריות למזרח.

"זה לא מדריך תיירים", אומרת תקומה, "זה ספר עמוק של תרגום עולמות. עד היום אני מקבלת תגובות על הספר. אני שומעת על צעירים שיושבים בשדה התעופה עם התרמילים שלהם, והספר של אבא עובר ביניהם מיד ליד. יום אחד קיבלתי מכתב ממישהי שעשתה תערוכת צילומים בעקבות הספר – היא נסעה למקומות שמתוארים בספר, וצילמה אותם. לפעמים אני מקבלת את התגובות האלה ולא מאמינה איך הרוח הזו תפסה אותם, ואיך כל זה קורה ממרחק של כמעט שישים שנה". קרליבך עצמה מעולם לא ביקרה בהודו; בנה יוזם ביקור בעקבות הספר לכבוד יום הולדתה השבעים.

דעיכתו של "מעריב" העציבה את תקומה קרליבך לא רק מסיבות רגשיות ומשפחתיות, אלא גם מסיבות כלכליות. "אבא שלי נפטר כשהייתי בת 12", היא מספרת, "ולא היו אז הסדרי פנסיה בעיתון. הוחלט אז, בדיונים משפטיים, לתת לאמא שלי שכר שווה לשכר העורך הראשי במשך כל ימי חייה, ולי, בתור ילדה בת 12, הוחלט להעניק בכל חודש סכום של 75 אחוז משכר העורך הראשי. עם השנים זה קיבל כל מיני פירושים, ובמשך השנים ניסו לפגוע בקצבה הזו ולכרסם בה. כל זמן שאמא שלי חיה לא עשיתי עם זה שום דבר, אבל אחרי שהיא נפטרה החלטנו לצאת למשפט נגדם".

זה בטח לא היה פשוט עבורךהבת של קרליבך יוצאת למשפט נגד העיתון שאביה הקים, ולמעשה נגד חלק מעמיתיו.

"כן. רק לראות את הכותרת הזו, 'הבת של קרליבך נגד מעריב', היה לי קשה. אפילו שזו הייתה מלחמה על הצדק. בסוף הגענו לפשרה מסוימת. אך כש'מעריב' פשט למעשה את הרגל נהייתי נושה, ובזכות עורך הדין שלי קיבלתי תשלום מכובד. לאורך כל השנים, הסכום הזה היה תזכורת יומיומית לאבא שלי. היו הרבה דברים שיכולתי לעשות ולאפשר לילדיי בזכות הקצבה הזו, שהמשיכה להיכנס בכל חודש גם יובל אחרי מותו".

על מדף הספרים בביתה של תקומה קרליבך בבית הכרם עומדת תמונה של בנה, שמחזיק על כתפיו את בתו, נכדתה של תקומה, מתחת לשלט הרחוב "עזריאל קרליבך" בתל אביב. "כבר אין 'מעריב'", היא אומרת בעצב, "הנכדים שלי יקראו את כל זה כספר היסטוריה. עד לאחרונה 'מעריב' היה יוצא בכל יום עם הכיתוב: 'העורך הראשון – עזריאל קרליבך', אבל זה כבר לא קיים. אז אנחנו מדברים עליו בבית, וזה המקסימום שאני יכולה לעשות, אבל מאוד עצוב לי שאין עיתון. אני מתנחמת בכך שאין מי שלומד תקשורת בארץ שלא התוודע אליו, ושיש את 'הודו'. וזה לא מעט".

 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: