מעיל מרחף בחלל | טל נוימן

האם יש לנו בחירה חופשית בבחירת בגדינו או שאנו מובלים בידי הכוחות המעצבים את האופנה השלטת? עד כמה הבגד מכסה אותנו, וכמה הוא מגלה? הרהורים על הבגד ומהותו בתערוכת "שפת הלבוש" 
במוזיאון ישראל

ישות עצמאית. מעיל אישה עם בטנת פאר; בוכרה, אוזבקיסטן, סוף המאה ה־19

ישות עצמאית. מעיל אישה עם בטנת פאר; בוכרה, אוזבקיסטן, סוף המאה ה־19

הכניסה לתערוכה מלווה בשורה של בובות בגודל טבעי לבושות ברעלות ובשמלות־מעטפת מכף רגל ועד ראש, לבוש המזוהה עם איראן של ימינו. לא רק הגוף מוסתר ונעלם תחת הבגד, אלא אף אזור הפנים: הנשים מתבוננות בעולם דרך רקמת חירור עדינה באזור העיניים, או תחת מסווה עשוי משער סוס. כך, רואות ואינן נראות, הן רשאיות לצאת אל הרחוב.

לבוש זה היה נהוג בקרב נשות הקהילה היהודית במרכז אסיה במחצית הראשונה של המאה ה־20, והושפע מתרבות האסלאם השולטת באזור. יש מקומות שבהם הוא היה נהוג בקרב בנות כל הדתות, וישנם מקומות שבהם צו האופנה המשתנה גרם לבנות האזור לזנוח אופנה זו, ורק הנשים היהודיות המשיכו לדבוק במעטפת, בהסתרה.

מכנסי כלה בטוניסיה

התערוכה היא "שפת הלבוש – ארון הבגדים היהודי", והיא מוצגת במוזיאון ישראל בביתן התערוכות המתחלפות עד 18 באוקטובר. אוצרת התערוכה היא אפרת אסף־שפירא. בתערוכה מוצגים פריטי לבוש אשר לבשו יהודים מכל העולם במאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה ה־20. פריטים אלו נאספו מהודו ועד תוניסיה, מניו יורק ועד בגדד, והם עברו עבודת שימור קפדנית של המוזיאון על מנת להימנע מפגעי הזמן. מערכות הלבוש מציגות עושר של בדי טקסטיל מרהיבים, רקמות ותחרות עשויות עבודת יד שבמלאכתן הושקעה מלאכת מחשבת רבה. כל כך רחוק מהעידן שלנו, שבו רוב החפצים מיוצרים בסין בייצור המוני וזול. חלק מן הבגדים מוצגים על גבי בובות דיגום ללא פנים, חלקם מקופלים בתוך תיבות זכוכית וחלקם תלויים בחללי זכוכית, ללא גוף.

מבט של אישה מודרנית בשורת הבובות המוסתרות מכווץ את הגוף במחשבה על הנשים שהסתירו כליל את מאפייניהן בצאתן לרחוב. כהות עור ובהירות עור, כהות עיניים וירוקות עיניים, ביישניות, נועזות, בעלות חוש הומור, חכמות – וכולן יוצאות אל הרחוב בלבוש שמעלים את אישיותן ומשאיר זהות קולקטיבית אחידה. מה חשבו הנשים הללו? האם הן בחרו בלבוש בבחירה חופשית או שהוא נכפה עליהן בניגוד לרצונן?

התערוכה מעלה שאלות רבות על אודות הבגד ומהותו; האם הבגד שאנו לובשים מבטא את האישי והפרטי שלנו או שהוא רק ראי לתרבות שבה אנו חיים? האם יש לנו בחירה חופשית בבחירת בגדינו או שאנו מובלים בידי כוחות חיצוניים שמעצבים את האופנה השלטת? עד כמה הבגד מכסה אותנו, וכמה הוא מגלה?

בתערוכה מוצגות מערכות לבוש רבות שמהוות הצצה לתקופה שבה נלבשו: לערכים, לאמונות ולתרבות הקיימת. למרות שהבגד הוא אישי ללובש, הוא מושפע מהסביבה ומעיד עליה. כך לדוגמה מוצגות שמלות כלה מהמזרח ומאסיה אשר בולטות בצבעיהן העזים וברקמות הזהב המפותלות עליהן, כמו בקרב האוכלוסייה המקומית. במערב אירופה, לעומת זאת, הצבע השולט בשמלות הכלה הוא לבן, צבע אשר מסמל בנצרות תום וטוהר.

פריט מעניין נוסף אשר מעיד על התרבות הסובבת הוא מכנסיים לכלה תוניסאית, מסוף המאה ה־20, התפורים בהיקף של שלושה מטרים (!). בתוניסיה עודדו את הכלות להרבות באכילה לפני חתונתן, משום שהאמינו שקיים קשר בין שומן לבין יכולת פריון, והמכנסיים נתפרו על מנת להתאים לממדיה החדשים של הכלה. כמה שונה תרבות זו מן התרבות הנהוגה היום, שבה השמנה מזוהה עם מחלות ועם משמעויות סמליות (שמעולם לא הוכחו כנכונות) כעצלות, הזנחה וחוסר כוח רצון, ובה כלות פותחות במשטר דיאטה לקראת חתונתן.

התרבות הקיימת משפיעה גם על הגדרת הצניעות וגבולותיה. מלבד הרעלות והמעטפות אשר לבשו נשים במרכז אסיה, מוצגת בתערוכה שמלת הדר'יי קַצָּה, שהייתה סימן ההיכר של נשים נשואות בבגדד. שמלה זו היא בעלת גזרה המבליטה את החזה, אך באופן מפתיע נחשבה סמל לצניעות בקרב תושבי בגדד. יתרה מזו, בשנת 1906 הרב יוסף חיים (ה“בן איש חי“), ממנהיגי קהילות בגדד, מתח ביקורת על נשים שעזבו גזרה זו לטובת שמלות מעיל פתוחות.

למרות שרוב פריטי הלבוש בתערוכה הם נשיים, ישנן מספר מערכות לבוש שהשתייכו לגברים ולילדים. מעניין לראות את בגדי הילדים שנתפרו כמו לאיש קטן, העתק מדויק של שמלת האב או האם, ללא מאפייני ילדות. גם מאפיין זה נובע מתוך תפיסה רעיונית שולטת שלפיה אין לילדות ערך בפני עצמה והילד צריך להתכוון אל תפקידו בקהילה כבר בגיל צעיר.

השפעת החברה על הלבוש מתקיימת גם בזרמים תת־קרקעיים ובלתי מודעים בנבכי החברה. יש קהילות יהודיות שאימצו לבוש סביבתי כאות לרצונן להשתייך ולהיטמע בחברה, וקהילות אחרות שאימצו לעצמן בגדים ייחודיים שמבדלים אותן מן החברה הקיימת ותוחמים קו ברור. כך או כך, הבגד הוא תוצר של דו שיח המתרחש עם הסביבה.

אך הבגד לא נשאר בזהות הכללית והקולקטיבית, אלא נע כל הזמן על הציר שבין הכללי לאישי. כבני אדם מוטבע בנו הצורך להיות ייחודיים. אנו מנסים לבטא ייחודיות זו במגוון דרכים, והבגד, שהוא כעין עור שני ללובש, הוא הראשון לבטא זאת. בתערוכה מוצגים מספר פריטי לבוש שהאישי בוקע מהם, ואיתו בוקעות עוצמות הנפש של האדם אשר לבש אותם, חלומותיו ומאווייו. המעטפות והרעלות של מרכז אסיה אמנם העלימו כליל כל מאפיין גופני של הלובשת, אך ביטאו את אופייה ואת טעמה האישי במגוון צבעי האריג ובמוטיבים שנרקמו ונשזרו במלאכת מחשבת עמלנית ועדינה. נוגע ללב לראות כיצד הלובשת שהוסתרה מעין כול – מצאה את הדרך שלה להתגלות לעולם.

"השמלה הגדולה"; פאס, מרוקו, 
ראשית המאה ה־20

"השמלה הגדולה"; פאס, מרוקו, 
ראשית המאה ה־20

עטיפה (איזאר) ורעלה (כ'יליי) של אישה יהודייה; בגדד, עיראק, ראשית המאה ה־20

עטיפה (איזאר) ורעלה (כ'יליי) של אישה יהודייה; בגדד, עיראק, ראשית המאה ה־20

 

 

משמלה לפרוכת

הרצון לייחודיות מתבטא גם ביופי השכבות התחתונות של הבגדים: פריטי הלבשה תחתונה מבוכרה אשר נתפרו בשפע של צבעים ודוגמאות, ובטנת מעיל עשויה אריג ממשי בוכרי הצבועה בשיטת האיקט היפהפייה (צביעת חוטי השתי קודם האריגה). שכבות אלו כוסו והוסתרו על ידי שכבות לבוש עליונות, אך למרות זאת הן מתהדרות באריגים עשירים, בצביעה מיוחדת וברקמות ותחרות שנעשו בעבודת יד. ללובש היה חשוב שגם השכבות התחתונות והבלתי נראות יהיו יפות ומכובדות.

בין הפריטים שמדגישים את תנועת הבגד מהיותו סממן של ביטוי תקופתי וחברתי להיותו ביטוי אישי הם המכנסיים התחתונים שלבשו יהודיות באוזבקיסטן. מכנסיים אלו מעוטרים בצביעת האיקט. צביעה זו לוותה בריחות עזים ולכן נחשבה נחותה ונמסרה ליהודים, אך היהודים הצליחו לשכללה ולהביאה לידי אמנות של ממש. כך, הבגד הצבוע ששויך ליהודים בשל נחיתות מעמדית פרץ את גבולות המעמד והפך להיות סמל ליצירתיות וליופי.

ציר נוסף שעליו נע הבגד הוא הציר שבין החולף והרגעי לנצחי. בגד נתפר למאורע מסוים (שמלה לכלה, לחתן, לברית) ולמידה מסוימת, ולכן הוא קשור אל החולף. עם זאת, הבגד מוסיף להתקיים גם לאחר שהגוף פושט אותו, ולכן הוא שייך אף אל הנצחי. הבגד נע בין הקטבים הללו תוך שהוא חווה עם האדם את מעגל חייו, ומשמר בתוכו את זיכרון הגוף שלבש אותו, אף כשהגוף כבר איננו.

בין המוצגים בתערוכה נמצאת שמלת ה"לולוי" מצנעא של סוף המאה ה־19, העשויה אריג כותנה שבמרכזו רקמה בחוטי מתכת מוזהבים. את השמלה לבשה היולדת בשבת שלאחר הלידה, כשהיא עונדת את תכשיטיה הטובים ומקבלת את אורחיה. לאחר מכן נלבשה השמלה ביום כיפור ובאירועים חגיגיים אחרים, ובסוף חייה – הפכה לתכריכים. פריט נוסף הוא פרוכת בית כנסת מתורכיה הרקומה ברקמת זהב יפהפייה. מבט מקרוב מגלה על הפרוכת סימני חיתוך של גזרת שמלה: הפרוכת הייתה בעבר שמלה של אישה. לאחר מותה פרמו את השמלה ותפרו אותה מחדש כך שתהיה פרוכת. הבגד, שמשמר את זיכרון גוף האישה שלבשה אותו, הופך לאחר מותה לבקשה מן הקהילה לנצור את זכרה ואת זכר קרוביה.

אני מסיימת את הביקור בתערוכה וחוזרת אל מעיל האישה הבוכרית שתלוי בתוך תא זכוכית – ללא בובת דיגום, ללא ניסיון להתוות גוף אנוש, רק מעיל מרחף בחלל – ומדמה שלבגד יש ישות משל עצמו. אני חושבת על הבחירה האוצרותית להציג את הבגדים על בובות חסרות פנים או כמרחפים בחלל. בחירה שמעידה שהבגד, מעבר להיותו רכוש אישי שמספר סיפור אישי על אדם – הוא ישות עצמאית שנעה בין צירים שונים של החברה האנושית, בין הסתר לגילוי, בין כללי לפרטי, בין רגעי לנצחי, וגם בין שכחה לזיכרון: אותן נשים אנונימיות שדרך הבגד הצליחו לרקום את עצמן בין דפי ההיסטוריה.

 

שפת הלבוש: ארון הבגדים היהודי

מוזיאון ישראל

סגירה: 18 באוקטובר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: