ממים חיים למי אפסיים | בתאל כפירי (חכם)

שנים שלא נכנסתי אל המים בגלל "האוזן הבוכה", כך הורו לי הרופאים בחומרה. עכשיו אני בפתח המקווה, קצת אחרי החתונה, והבלנית שואלת מי הרב שלי ומי התיר לי לטבול ככה

איור: אורית אמתי

איור: אורית אמתי

בהכנות לחתונה הבנתי. ריקודים הם התנועה הראשונית של הגוף. בין כל סידורי החתונה אני חצי רוקדת, רואה כל הזמן נשים בהיריון ומבינה – כשרוקדים חוזרים לתנועה הראשונית, המשוחררת, כשקיפצנו בנוזלים שברחם אמנו, שוב ושוב, באשר הלכה.

בהכנות לחתונה גם הבנתי: מוסיקה היא מה ששמענו לראשונה. מבעד לנוזלי הרחם, איברי שמיעתנו הרכים הולכים ומתגבשים. לראשונה, שמענו ביטים, קריאות חוזרות ונשנות. מקצבים.

לפני בואנו לעולם, בעולם ארעי מתוק וקדום יותר, אנחנו חווים את גופנו המתגבש ואת עולמנו סביבנו קודם כול בריקודים ובמקצבי שירה, משוחררים ושמחים. ומאז לשם אנחנו כמהים, ולשם אנחנו חוזרים בשמחה. רק אחר כך באו, שיטתיים וסדורים, הדיבור וההליכה.

וכשסבי, זיכרונו לברכה ועליו השלום, אמר לבתו יקירתו בחלומה, מבעד לערפילי העולמות, "קומי תעשי 'הללו', קומי תעשי 'הללו'", כפי שאמר לה בחייו כשהיה שמח, נשמע הטלפון. היא הרימה ובשרעפי השינה אמרה מיד ומבלי דעת "מזל טוב אחי". ואחיה אכן היה על הקו ובישר לה שנולד בנו הראשון, ושייקרא על שם אביהם המת, משה. והיא עשתה מיד "הללו". כך קוראים העיראקים ל"קולולו" הידוע.

ובהכנות לחתונה הבנתי ש"הַלל" היא מילה לתפילת הודיה אונומטופיאית, קדומה. תפילה ומילה של תודה שמגלמות את הצליל שהיא משמיעה. תפילת הלל נקראה כך כי שימרה את הקולולו הקדום, לפני שהפך לדיבור סדור. עוד כשהלב לא יכול היה להכיל את השמחה, וגעש בשצף החוצה. בהכנות לחתונה הבנתי את כל זה כי מעוצמת השמחה הלב והגוף חזרו אחורה, לשצף הלל שקדום מדיבור, לשצף קולולו שמאחד עולמות. ולדיבור שהוא שירה, ולהליכה שמרקידה.

א

בריקוד, במוסיקה, בקולולו השוצף, חוויתי ואז הבנתי את ערגות הגוף שנזכר בזיכרונות שמחברים בין עולמות. כך חוויתי גם את הטבילה. חודרת בטן, שוברת מחיצות שבין העולמות. אבל לטבילה ערגתי יותר. אותה לא זכרתי רק בגעגוע גוף עמום וקמאי, אלא גם כגעגוע תודעתי צלול.

זה שנים שלא נכנסתי אל המים. בגלל "האוזן הבוכה" – כך קוראים לתופעה הזו בסלנג של רופאים. האוזן מגירה לפעמים. מאז שהסירו מתוכה חלקיים פנימיים ואת הגידול השפיר שתקף אותם והותיר בה חלל פעור. תקיפה וחלל פעור אחריו – האוזן שלי עשתה לי בילדותי את שעשו לי, מחללת את הגוף כדי לא לחלל את הנפש, ולא מפסיקה לבַכּוֹת את עצמה, בכל השנים שאחרי.

"אסור להכניס מים, בשום צורה ואופן", אמרו הרופאים אחרי הניתוח הראשון, ואחרי הניתוחים שאחריו. הקפידו לשאול על כך בכל ביקורת חצי שנתית, ובכל התפרצות פתאומית חוזרת. שולחים לצילומים, בודקים עם תרופות, "ומים אל תכניסי, את שומעת?!". כן, אני שומעת, עכשיו אני גם שומעת הרבה יותר טוב.

ומאז לא חזרתי אל המים. רק שנתיים לפני למדתי לשחות. מהיחידות בבית הספר שאשכרה למדו בחוג שחייה חובה של כיתה ד' איך לצלוח אל העבר השני. שחיתי בתנופה, בשמחה, וככל יכולתי, עד שהכול נקטע באחת.

ב

הטבילה הייתה שחזור קדום לא רק של זיכרון רחמי. את זה זוכרים בגוף, לא בתודעה. הטבילה הייתה שחזור של געגוע חריף יותר, של זיכרון תודעתי, אל הגוף המוצף מים באחת. והנה אוזני משובצת באטם יקר שנעשה לי על פי מידה, ואני טובלת רק פעם אחת, כדי לא להגביר את הסיכוי לכניסת המים. למרות שלפי הסבריו של מוכר האטם היוקרתי סיכויי לכך אפסיים. אבל מים נכנסו. ייתכן שלא שמתי אותו טוב אבל מאז אני לא מסתכנת שוב. כי טיפה זעירה וארורה התגנבה והרופאה שלי לא מרוצה. "ככה זה לא יכול להיות", היא אומרת לי. "תחזרי למומחה שיראה, האוזן לא יכולה להישאר ככה". בינתיים היא שואבת ממנה את כל מה שהגירה מטיפה אחת עלומה, ומציידת אותי בטיפות אוזניים אחרות.

אני חוזרת בשנית אל המקווה. הוא מקווה מומלץ ובו טבלתי לראשונה. ויודעת, יותר לא אטבול עד הסוף, באבחה חדה וחזקה של צלילת מים ועטיפת הגוף, אלא לאט ובזהירות, כדי שלא להרטיב את האוזן.

אבל הפעם לא מרשים לי לטבול. הבלנית, אדיבה וחרדית, מופתעת כל כך ממצבי, אומרת שלא נתקלה בו מעולם, וש"אי אפשר. הגוף לא יהיה טהור. הגוף צריך לצאת כמו מהרחם. הנשמה טהורה. עכשיו הגוף לא טהור. אסור". היא שאלה אותי אם רב פסק לי כך, ואמרתי לה שכן, וזה לא הניח את דעתה. היא מוצפת ודואגת באמת, וההצפה שלה מפתיעה גם אותי, כי היא ראשת הבלניות במקווה גדול ומומלץ, איך לא ראתה מקרה כזה?

למזלי היא זכרה אותי מהפעם הקודמת, הראשונה. היא שיבצה אותי מראש גם בפעם הזו, השנייה, ב"חדר כלה", חדר הכנה הכולל מקווה פרטי. ואחרי משא ומתן מעיק שבסופו היא אומרת לי שהיא לא יכולה לאשר לי, ויוצאת מהחדר, יש לי גישה למקווה שבתוכו אני יכולה לטבול גם בלעדיה. וכשטבלתי הרגשתי שאני מיטהרת פעמיים. גם משיח עצוב שנכפה עליי, על כך שאני לא טהורה. לא כמו תינוק שיצא מהרחם.

ולאחר טבילתי במים הגנובים שלא מתקו אני נחפזת לצאת, והיא קוראת לי על סף השער, "אולי תשבי איתי כמה דקות, נלמד קצת?!". קריאה כנה וסוערת, אבל גם בי כבר נושבים המים, ואני ממלמלת שלא תוך כדי הליכה.

ג

חודש עבר, לא "נקלטתי". זה מונח חדש שאני לומדת מהבלניות במקווה השני. חיפשתי מקווה מומלץ אחר. הוא אכן נעים ונקי ומעוצב הרבה יותר, והן מאירות לי פנים בכניסתי, ותקווה נמהלת בחששות.

אבל הכול שוב חוזר על עצמו. אנחנו בחדר המקווה, אחרי חדר ההכנה. הפעם חדר ההכנה הוא לא עם מקווה, כי זה לא חדר כלה. כך לא אוכל להיכנס לטבול אחרי שיותירו אותי לבדי. אני רגע לפני טבילה, ניצבת מעל המים, עם שתי בלניות חרדיות. דקות ארוכות, מתוחות, של משא ומתן עגום. גם הן וגם אני לא יודעות אם ייתנו לי להיכנס או לא. כולנו נשים טובות, וגם כולנו רוצות בטבילה, זה פשוט שאני לא רוצה להרטיב את האוזן. המתח והעצב והתדהמה מהמצב – אני שוב מופתעת שלא הכירו כמותו – הולכים וגואים.

הן לא מרצות לי על טומאת הגוף, אלא על הלידה והילד שיכולים לצאת מטבילה כזו, אם אקלט, עכשיו שאני במצב ש"לא נקלטתי". וככה אני בדיוק מרגישה.

בהתחלה הבלנית הראשית, נסערת, אומרת לי, "תיכנסי, לא יקרה לך כלום. אני מבטיחה לך. עליי. את תדעי ישועות". נדמה לי שאפילו היא נבהלה מהמשפט הזה, כי היא לא חוזרת עליו בהמשך. היא כן מצטטת בהמשך מהבן איש חי. שתינו ספרדיות וזה ברור לשתינו, ואני אומרת לה שהבן איש חי זה לא דוגמה, וששתינו יודעות שהרב עובדיה יוסף יצא כנגד הבן איש חי.

ואני נזכרת בסיפור הרב, איך למרות זאת הבן איש חי נגלה לו בחלום ואמר לו "תמשיך", ותוהה אם זה היה גם בתחום הזה. ונזכרת בגעגוע צורב, מכאיב לב, בפשטות ובשמחה שעלו מסיפורי סבתי ונשות חמולתי. הליכה משותפת למעיין, שומרות זו על זו, שמחות ומפטפטות. שותות עראק לפני ואחרי כדי להתחמם מקור המעיין הצורב, אוכלות קצת מתוקים. חגיגה קטנה. איזה חום, שמחה. איזו פשטות ברורה בשמחה של הגוף. ועכשיו מה. בלניות. למה רובן חרדיות? למה בסוף הן חמורות סבר? אם מי שהיו משגיחות בי היו ממשפחתי, כפי שעשו מאז ומעולם, אף אחת לא הייתה דורשת ממני לסכן את האוזן שלי ככה.

ד

"תבורכי", הבלנית הזוטרה אומרת מעליי, מעל המים, בִּמקום ה"כשר" הידוע. היא, שאמרה לראשית שקראה לה "מה אני, גוי של שבת?! למה שאני אכשיר את הטבילה שלה?!", כי הראשית לא רצתה. "תבורכי", היא אומרת לי, אחרי שמלמלה "טוב, הטבילה הזו, אני לא יודעת מה זה…". אבל אני לא שם, הנה אני יוצרת לי נתק במקום שבו חשתי בעוצמה חיבור. וגם קל לי לחוש חיבור, כי המים עטפו אותי שוב לפני שנייה, וזה כל כך מבורך. ומתוק. אבל הנה המים המתוקים הפכו למי אפסיים ואני נחפזת לצאת. מן המקווה. מחדר ההכנה. מהבניין.

שוב האחראית קוראת לי מהמסדרון. שוב מבקשת שנשב לכמה דקות. "מה יהיה", אני חושבת ומסרבת. "מה יהיה", היא אומרת לי בדלת, לשם ניגשה בזריזות כדי להיפרד, "מה תעשי בפעמים הבאות?!". אנחנו על הסף, שערי רטוב, נגלה לכל אורכו מהמטפחת הקצרה בלילה הירושלמי הקר. היה נדמה לי במשא ומתן שבגלל המטפחת הזאת הייתי צריכה להסביר שהרב שהתיר לי אורתודוקסי. ולשאלותיהן עניתי שהוא פוסק, ורב קהילה, שתי קהילות בעברו למעשה, וגם נתתי את שמו. וגם אז הן לא התרצו. זה היה במשא ומתן, והנה עכשיו אני מחוצה לו. ובסף החוצה.

"מה תעשי בפעמים הבאות?!", היא שואלת שוב ומהדהדת את המחשבות שפיעמו בי כשהתלבשתי. "שום מקום לא יתיר לך", היא אומרת לי בדלת את שאמרה לי מעל המים, את שהבנתי תוך כדי התלבשות. ועכשיו, על הסף, היא גם מוסיפה, "איזה מין רב התיר לך?!". ואז אני נשברת.

לא אל העצב, שאצלו הייתי בת בית עד חמש שנים אחורה, ועשרה חודשים אחורה, לפני שהכרתי את אישי. אלא אל פייסנות עדינה, כמוהו, שלימד אותי ומסך בי, ואני אומרת לה בשקט "זה לא יפה. זה לא יפה מה שאת עושה. אני לא אומרת לך שהרב שלך הוא פחות טוב מהרב שלי". היא מביטה בי בשקט. הדלת רק חצי פתוחה. אני אוחזת בה מבחוץ, היא אוחזת מבפנים. ולא מרפה: "אולי תשאלי רב נוסף?!".

ה

שתינו נשים טובות, מעבירות בגופנו מסורת טובה וקדומה, קיץ ירושלמי קריר והדלת חוצצת, והנה, משהו נסדק באחת. היא מבקשת, "אולי תיתני לי לדבר איתו?!". חוזרת על ביטויי ילדים טהורים וקליטה טהורה, ומה יהיה אם אקלט. היא רוצה להטיף לו. להסביר. ולי כבר אין כוח. אני עונה שאני לא יודעת אם הוא מתיר לתת את מספרו. היא נכנסת פנימה, המגבת המגולגלת של המקווה עוד בידה, מניחה אותה ומביאה דף ועט ורושמת את מספרה. "אז שהוא ידבר איתי, טוב?!". ופתאום קולחת בי השאלה: "אם הוא יסביר לך, ואת תסכימי, את תיתני לי לטבול פה מעכשיו, טוב?!". "טוב", היא עונה, "טוב".

והנה דינים מתמתקים לחסד. לטוּב. למים. אולי אקלט. המים ימתקו לי שוב. ערב קיץ של אלול בפתח. אולי השנה גם אני אמלֵא מים מבפנים. אהיה מקווה. וההליכה והדיבור הסדורים שלי יהיו הריקוד והמוסיקה לנשמה חדשה. גופי יהיה לה עולם חדש ללא מחיצות, עולם שהוא מקווה פרטי של מים חיים. בהכנות ללידה ובין כל סידורי ההיריון, אני אמצא את עצמי שוב חצי רוקדת. ובחדרים הסגורים ארקוד ממש, כשבתוכי ירקוד אדם חדש.

 

בהכנות לחתונה הבנתי. ריקודים הם התנועה הראשונית של הגוף. בין כל סידורי החתונה אני חצי רוקדת, רואה כל הזמן נשים בהיריון ומבינה – כשרוקדים חוזרים לתנועה הראשונית, המשוחררת, כשקיפצנו בנוזלים שברחם אמנו, שוב ושוב, באשר הלכה.

בהכנות לחתונה גם הבנתי: מוסיקה היא מה ששמענו לראשונה. מבעד לנוזלי הרחם, איברי שמיעתנו הרכים הולכים ומתגבשים. לראשונה, שמענו ביטים, קריאות חוזרות ונשנות. מקצבים.

לפני בואנו לעולם, בעולם ארעי מתוק וקדום יותר, אנחנו חווים את גופנו המתגבש ואת עולמנו סביבנו קודם כול בריקודים ובמקצבי שירה, משוחררים ושמחים. ומאז לשם אנחנו כמהים, ולשם אנחנו חוזרים בשמחה. רק אחר כך באו, שיטתיים וסדורים, הדיבור וההליכה.

וכשסבי, זיכרונו לברכה ועליו השלום, אמר לבתו יקירתו בחלומה, מבעד לערפילי העולמות, "קומי תעשי 'הללו', קומי תעשי 'הללו'", כפי שאמר לה בחייו כשהיה שמח, נשמע הטלפון. היא הרימה ובשרעפי השינה אמרה מיד ומבלי דעת "מזל טוב אחי". ואחיה אכן היה על הקו ובישר לה שנולד בנו הראשון, ושייקרא על שם אביהם המת, משה. והיא עשתה מיד "הללו". כך קוראים העיראקים ל"קולולו" הידוע.

ובהכנות לחתונה הבנתי ש"הַלל" היא מילה לתפילת הודיה אונומטופיאית, קדומה. תפילה ומילה של תודה שמגלמות את הצליל שהיא משמיעה. תפילת הלל נקראה כך כי שימרה את הקולולו הקדום, לפני שהפך לדיבור סדור. עוד כשהלב לא יכול היה להכיל את השמחה, וגעש בשצף החוצה. בהכנות לחתונה הבנתי את כל זה כי מעוצמת השמחה הלב והגוף חזרו אחורה, לשצף הלל שקדום מדיבור, לשצף קולולו שמאחד עולמות. ולדיבור שהוא שירה, ולהליכה שמרקידה.

א

בריקוד, במוסיקה, בקולולו השוצף, חוויתי ואז הבנתי את ערגות הגוף שנזכר בזיכרונות שמחברים בין עולמות. כך חוויתי גם את הטבילה. חודרת בטן, שוברת מחיצות שבין העולמות. אבל לטבילה ערגתי יותר. אותה לא זכרתי רק בגעגוע גוף עמום וקמאי, אלא גם כגעגוע תודעתי צלול.

זה שנים שלא נכנסתי אל המים. בגלל "האוזן הבוכה" – כך קוראים לתופעה הזו בסלנג של רופאים. האוזן מגירה לפעמים. מאז שהסירו מתוכה חלקיים פנימיים ואת הגידול השפיר שתקף אותם והותיר בה חלל פעור. תקיפה וחלל פעור אחריו – האוזן שלי עשתה לי בילדותי את שעשו לי, מחללת את הגוף כדי לא לחלל את הנפש, ולא מפסיקה לבַכּוֹת את עצמה, בכל השנים שאחרי.

"אסור להכניס מים, בשום צורה ואופן", אמרו הרופאים אחרי הניתוח הראשון, ואחרי הניתוחים שאחריו. הקפידו לשאול על כך בכל ביקורת חצי שנתית, ובכל התפרצות פתאומית חוזרת. שולחים לצילומים, בודקים עם תרופות, "ומים אל תכניסי, את שומעת?!". כן, אני שומעת, עכשיו אני גם שומעת הרבה יותר טוב.

ומאז לא חזרתי אל המים. רק שנתיים לפני למדתי לשחות. מהיחידות בבית הספר שאשכרה למדו בחוג שחייה חובה של כיתה ד' איך לצלוח אל העבר השני. שחיתי בתנופה, בשמחה, וככל יכולתי, עד שהכול נקטע באחת.

ב

הטבילה הייתה שחזור קדום לא רק של זיכרון רחמי. את זה זוכרים בגוף, לא בתודעה. הטבילה הייתה שחזור של געגוע חריף יותר, של זיכרון תודעתי, אל הגוף המוצף מים באחת. והנה אוזני משובצת באטם יקר שנעשה לי על פי מידה, ואני טובלת רק פעם אחת, כדי לא להגביר את הסיכוי לכניסת המים. למרות שלפי הסבריו של מוכר האטם היוקרתי סיכויי לכך אפסיים. אבל מים נכנסו. ייתכן שלא שמתי אותו טוב אבל מאז אני לא מסתכנת שוב. כי טיפה זעירה וארורה התגנבה והרופאה שלי לא מרוצה. "ככה זה לא יכול להיות", היא אומרת לי. "תחזרי למומחה שיראה, האוזן לא יכולה להישאר ככה". בינתיים היא שואבת ממנה את כל מה שהגירה מטיפה אחת עלומה, ומציידת אותי בטיפות אוזניים אחרות.

אני חוזרת בשנית אל המקווה. הוא מקווה מומלץ ובו טבלתי לראשונה. ויודעת, יותר לא אטבול עד הסוף, באבחה חדה וחזקה של צלילת מים ועטיפת הגוף, אלא לאט ובזהירות, כדי שלא להרטיב את האוזן.

אבל הפעם לא מרשים לי לטבול. הבלנית, אדיבה וחרדית, מופתעת כל כך ממצבי, אומרת שלא נתקלה בו מעולם, וש"אי אפשר. הגוף לא יהיה טהור. הגוף צריך לצאת כמו מהרחם. הנשמה טהורה. עכשיו הגוף לא טהור. אסור". היא שאלה אותי אם רב פסק לי כך, ואמרתי לה שכן, וזה לא הניח את דעתה. היא מוצפת ודואגת באמת, וההצפה שלה מפתיעה גם אותי, כי היא ראשת הבלניות במקווה גדול ומומלץ, איך לא ראתה מקרה כזה?

למזלי היא זכרה אותי מהפעם הקודמת, הראשונה. היא שיבצה אותי מראש גם בפעם הזו, השנייה, ב"חדר כלה", חדר הכנה הכולל מקווה פרטי. ואחרי משא ומתן מעיק שבסופו היא אומרת לי שהיא לא יכולה לאשר לי, ויוצאת מהחדר, יש לי גישה למקווה שבתוכו אני יכולה לטבול גם בלעדיה. וכשטבלתי הרגשתי שאני מיטהרת פעמיים. גם משיח עצוב שנכפה עליי, על כך שאני לא טהורה. לא כמו תינוק שיצא מהרחם.

ולאחר טבילתי במים הגנובים שלא מתקו אני נחפזת לצאת, והיא קוראת לי על סף השער, "אולי תשבי איתי כמה דקות, נלמד קצת?!". קריאה כנה וסוערת, אבל גם בי כבר נושבים המים, ואני ממלמלת שלא תוך כדי הליכה.

ג

חודש עבר, לא "נקלטתי". זה מונח חדש שאני לומדת מהבלניות במקווה השני. חיפשתי מקווה מומלץ אחר. הוא אכן נעים ונקי ומעוצב הרבה יותר, והן מאירות לי פנים בכניסתי, ותקווה נמהלת בחששות.

אבל הכול שוב חוזר על עצמו. אנחנו בחדר המקווה, אחרי חדר ההכנה. הפעם חדר ההכנה הוא לא עם מקווה, כי זה לא חדר כלה. כך לא אוכל להיכנס לטבול אחרי שיותירו אותי לבדי. אני רגע לפני טבילה, ניצבת מעל המים, עם שתי בלניות חרדיות. דקות ארוכות, מתוחות, של משא ומתן עגום. גם הן וגם אני לא יודעות אם ייתנו לי להיכנס או לא. כולנו נשים טובות, וגם כולנו רוצות בטבילה, זה פשוט שאני לא רוצה להרטיב את האוזן. המתח והעצב והתדהמה מהמצב – אני שוב מופתעת שלא הכירו כמותו – הולכים וגואים.

הן לא מרצות לי על טומאת הגוף, אלא על הלידה והילד שיכולים לצאת מטבילה כזו, אם אקלט, עכשיו שאני במצב ש"לא נקלטתי". וככה אני בדיוק מרגישה.

בהתחלה הבלנית הראשית, נסערת, אומרת לי, "תיכנסי, לא יקרה לך כלום. אני מבטיחה לך. עליי. את תדעי ישועות". נדמה לי שאפילו היא נבהלה מהמשפט הזה, כי היא לא חוזרת עליו בהמשך. היא כן מצטטת בהמשך מהבן איש חי. שתינו ספרדיות וזה ברור לשתינו, ואני אומרת לה שהבן איש חי זה לא דוגמה, וששתינו יודעות שהרב עובדיה יוסף יצא כנגד הבן איש חי.

ואני נזכרת בסיפור הרב, איך למרות זאת הבן איש חי נגלה לו בחלום ואמר לו "תמשיך", ותוהה אם זה היה גם בתחום הזה. ונזכרת בגעגוע צורב, מכאיב לב, בפשטות ובשמחה שעלו מסיפורי סבתי ונשות חמולתי. הליכה משותפת למעיין, שומרות זו על זו, שמחות ומפטפטות. שותות עראק לפני ואחרי כדי להתחמם מקור המעיין הצורב, אוכלות קצת מתוקים. חגיגה קטנה. איזה חום, שמחה. איזו פשטות ברורה בשמחה של הגוף. ועכשיו מה. בלניות. למה רובן חרדיות? למה בסוף הן חמורות סבר? אם מי שהיו משגיחות בי היו ממשפחתי, כפי שעשו מאז ומעולם, אף אחת לא הייתה דורשת ממני לסכן את האוזן שלי ככה.

ד

"תבורכי", הבלנית הזוטרה אומרת מעליי, מעל המים, בִּמקום ה"כשר" הידוע. היא, שאמרה לראשית שקראה לה "מה אני, גוי של שבת?! למה שאני אכשיר את הטבילה שלה?!", כי הראשית לא רצתה. "תבורכי", היא אומרת לי, אחרי שמלמלה "טוב, הטבילה הזו, אני לא יודעת מה זה…". אבל אני לא שם, הנה אני יוצרת לי נתק במקום שבו חשתי בעוצמה חיבור. וגם קל לי לחוש חיבור, כי המים עטפו אותי שוב לפני שנייה, וזה כל כך מבורך. ומתוק. אבל הנה המים המתוקים הפכו למי אפסיים ואני נחפזת לצאת. מן המקווה. מחדר ההכנה. מהבניין.

שוב האחראית קוראת לי מהמסדרון. שוב מבקשת שנשב לכמה דקות. "מה יהיה", אני חושבת ומסרבת. "מה יהיה", היא אומרת לי בדלת, לשם ניגשה בזריזות כדי להיפרד, "מה תעשי בפעמים הבאות?!". אנחנו על הסף, שערי רטוב, נגלה לכל אורכו מהמטפחת הקצרה בלילה הירושלמי הקר. היה נדמה לי במשא ומתן שבגלל המטפחת הזאת הייתי צריכה להסביר שהרב שהתיר לי אורתודוקסי. ולשאלותיהן עניתי שהוא פוסק, ורב קהילה, שתי קהילות בעברו למעשה, וגם נתתי את שמו. וגם אז הן לא התרצו. זה היה במשא ומתן, והנה עכשיו אני מחוצה לו. ובסף החוצה.

"מה תעשי בפעמים הבאות?!", היא שואלת שוב ומהדהדת את המחשבות שפיעמו בי כשהתלבשתי. "שום מקום לא יתיר לך", היא אומרת לי בדלת את שאמרה לי מעל המים, את שהבנתי תוך כדי התלבשות. ועכשיו, על הסף, היא גם מוסיפה, "איזה מין רב התיר לך?!". ואז אני נשברת.

לא אל העצב, שאצלו הייתי בת בית עד חמש שנים אחורה, ועשרה חודשים אחורה, לפני שהכרתי את אישי. אלא אל פייסנות עדינה, כמוהו, שלימד אותי ומסך בי, ואני אומרת לה בשקט "זה לא יפה. זה לא יפה מה שאת עושה. אני לא אומרת לך שהרב שלך הוא פחות טוב מהרב שלי". היא מביטה בי בשקט. הדלת רק חצי פתוחה. אני אוחזת בה מבחוץ, היא אוחזת מבפנים. ולא מרפה: "אולי תשאלי רב נוסף?!".

ה

שתינו נשים טובות, מעבירות בגופנו מסורת טובה וקדומה, קיץ ירושלמי קריר והדלת חוצצת, והנה, משהו נסדק באחת. היא מבקשת, "אולי תיתני לי לדבר איתו?!". חוזרת על ביטויי ילדים טהורים וקליטה טהורה, ומה יהיה אם אקלט. היא רוצה להטיף לו. להסביר. ולי כבר אין כוח. אני עונה שאני לא יודעת אם הוא מתיר לתת את מספרו. היא נכנסת פנימה, המגבת המגולגלת של המקווה עוד בידה, מניחה אותה ומביאה דף ועט ורושמת את מספרה. "אז שהוא ידבר איתי, טוב?!". ופתאום קולחת בי השאלה: "אם הוא יסביר לך, ואת תסכימי, את תיתני לי לטבול פה מעכשיו, טוב?!". "טוב", היא עונה, "טוב".

והנה דינים מתמתקים לחסד. לטוּב. למים. אולי אקלט. המים ימתקו לי שוב. ערב קיץ של אלול בפתח. אולי השנה גם אני אמלֵא מים מבפנים. אהיה מקווה. וההליכה והדיבור הסדורים שלי יהיו הריקוד והמוסיקה לנשמה חדשה. גופי יהיה לה עולם חדש ללא מחיצות, עולם שהוא מקווה פרטי של מים חיים. בהכנות ללידה ובין כל סידורי ההיריון, אני אמצא את עצמי שוב חצי רוקדת. ובחדרים הסגורים ארקוד ממש, כשבתוכי ירקוד אדם חדש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893. סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. בס"ד ז"ך אלול תשע"ד

    נראה לענ"ד שהרב שהנחה את הכותבת, היה צריך להקדים ולשוחח עם הרב במועצה הדתית הממונה על המקוואות ולהסביר לו את הצעתו, ואם הדברים מבוססים ומעשיים – הרב האחראי על המקוואות עצמו היה נותן הנחיות מתאימות לבלנית.

    הבלנית מקבילה לאחות במרפאה, הכפופה לרופא שמעליה. אם אבוא לאחות עם הצעה לטיפול חדשני שהציע לי רופא מחוץ למערכת – ברור לי מראש שהיא לא תסכים לבצעו, ואף לא להיות שותפה לו, עד שתקבל הוראה מתאימה מהרופא האחראי על המרפאה. אם אני מעוניין לקבל את הטיפול הנ"ל במרפאה, אברר מראש באיזו מרפאה נותנים טיפול מסוג זה, או אנסה ליצור תיאום בין הרופא הפרטי שלי לבין הרופא האחראי על המרפאה הציבורית שבמקומי.

    בברכת רפואה שלימה וישועה קרובה, שיזכו לדור ישרים יבורך, בבריות גופא ונהורא מעליא,

    בברכה,ש.צ. לוינגר

    הרה"ג דוד יוסף נר"ו, מציע (בספרו 'תורת הטהרה', יד,כג) כמה פתרונות לבעיה:

    'אישה שיש לה כאבי אזניים, וציוו עליה הרופאים להיזהר שלא יכנסו מים באזניה, וצריכה להכניס צמר גפן או תרופה, או צמר גפן עם שמן, או שצריכה להכניס שעוה מיוחדת בעומק אזניה, למנוע כניסת מים לתוך חלל האוזן הפנימי – מותרת לעשות כן, ותיזהר שלא יהיו צמר הגפן או השעוה נראים מבחוץ.
    וכן מותרת לטבול על ידי שתכניס חברתה אצבעותיה לתוך אזניה בשעת הטבילה, ובכיוצא בזה צריכה חברתה ללחלח אצבעותיה במים קודם לכן. (אבל אסורה לטבול בשעה שמכניסה אצבעות עצמה לתוך אזניה).
    ומכל מקום פעמים שיש חשש סכנת נפשות ממש אם ייכנסו מים לאזניה, ואין אמצעי הזהירות הנ"ל מועילים – ולכן בכל חשש כזה יש להתייעץ עם רופא מומחה בעל נסיון, ועם מורה הוראה מובהק הבקי בהלכה. (והוא הדין בכל הנ"ל לעניין החוטם).

    • הצעת פתרון רפואי, המתאים כנראה למקרה שבכתבה זו, מציע ד"ר ישראל ברמה (רופא אא"ג), במאמרו ב'תחומין' ה, עמ' 275-279. ריכוז של חומר הלכתי ורפואי בנושא, במאמרו של הרב אברהם בורשטיין, 'חציצות בטבילה, כתוצאה מתכשירים רפואיים', באתר 'מכון פוע"ה', עמ' ו-יא.

      וכפי שהזכרתי לעיל, הטוב ביותר לפנות לרבני 'מכון פוע"ה' (טל. 02/6515050), העומדים בקשר עם רופאים בכירים ועם גדולי הפוסקים מכל החוגים. והם בע"ה יתנו את המענה הטוב ביותר מבחינה רפואית והלכתית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. הפניה לחומר הלכתי בנושא, ניתן למצוא במאמר 'חציצה בטבילה', באתר 'מכון פאלק שלזינגר להלכה ורפואה שעל יד המרכז הרפואי שערי צדק'.

    באתר 'מכון פוע"ה' כותב הרב אודי רט, בנושא: 'טבילה לאחר ניתוח באוזן':

    'בעיות באוזן מוכרות, ויש לבחון כל מקרה לגופו. בעת הצורך אנו מתייעצים במכון עם רופא אף אוזן גרון בכיר, עם בחינת המקרה, ומקבלים הדרכה כיצד לטבול באופן שחלילה לא יסכן אותך. צרי קשר בהקדם ל'מכון פוע"ה' ודברי עם אחד הרבנים המשיבים. טל. 02/6515050. בשורות טובות ורפואה שלימה!'

    • המאמר שבאתר 'מכון פאלק שלזינגר' על 'חציצה בטבילה', הוא פרק פג, מספרו של הרב פרופ' אברהם שטיינברג, 'אנציקלופדיה רפואית הלכתית'.

    • פתרון לא מובן

      הפתרון שהציעה הכותבת (בסעיף ב): 'לא אטבול עד הסוף באבחה חדה של צלילת מים ועטיפת הגוף, אלא לאט ובזהירות כדי שלא להרטיב את האוזן', ניתן להתפרש בשני אופנים: (א) שלא תכניס כלל את האוזן למים. (ב) שתיכנס למים בשני שלבים. השלב הראשון עד האוזן, ובשלב השני תכניס גם את האוזן 'לאט ובזהירות' כדי שלא ייכנסו המים לאוזן.

      אופן (א) מנוגד לדברי השו"ע (יו"ד, סי קצח,א): 'צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת', שמשום כך כתב השו"ע בסעיף מ: 'צריך להעמיד על גבה יהודית גדולה יותר מי"ב שנה ויום אחד בשעה שהיא טובלת, שתראה שלא יישאר משער ראשה צף על פני המים'. אופן (ב) אינו מהווה בעייה הלכתית, אך לא ברור איך במציאות מונעת כניסה איטית את כניסת המים לאוזן?

      נראה לענ"ד ברור שלא יעלה על דעתו של רב להתיר באופן (א), והרב שהסכים עם הכותבת הבין בפשיטות שכוונתה של השואלת לאופן (ב). היתה כאן ככל הנראה אי-הבנה בין הרב לבין השואלת. וכבר הזכרתי לעיל שיש פתרונות רפואיים המאפשרים איטום גמור של האוזן בשעת הטבילה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. שתהיה בריא, ר' ש"צ. היא כותבת מנהמת ליבה, אחרי שכבר עשתה את הבירורים ההלכתיים, ואתה מעמיס עליה פתרונות הלכתיים שאותם היא כבר עברה מזמן. לא הלכה היא ביקשה ללמד פה, אלא רגישות.

    • בס"ד ה' בתשרי תשע"ו

      לד"ר חגי משגב – שלום רב,

      למה לסבול לחינם? מדובר בבעיה ידועה שיש לה פתרונות הלכתיים ורפואיים. משיבי מכון פוע"ה יתנו את הייעוץ הראוי בשמחה ובמאור פנים, והכל יבוא בעזר ה' על מקומו בשלום.

      בברכת שנה טובה, ש.צ. לוינגר

      הטל. של המכון: 02/6515050

    • תשובת יועצת הלכה באתר 'נשמת'

      באתר 'נשמת' מובאת תשובתה של יועצת ההלכה הגב' תרצה קלמן, בעניין 'טבילה של אישה עם אוזן רגישה למים':

      שלום לך,

      בניגוד לצלילה, טבילה נמשכת רגע אחד בלבד, ונעשית אחת לזמן מה. נשים רבות אמנם נוהגות לטבול כמה וכמה פעמים, אבל די בטבילה אחת בשביל לטהר אותך. כדאי שתפני לרופא ותבדקי אם טבילה קצרה כזו אפשרית.

      אם בירור עם הרופא יעלה שגם טבילה קצרה אסורה עליך – יהיה עליך לפנות שוב לבירור הלכתי לגבי האופן שבו תוכלי לטבול. השארת האוזן מחוץ למים איננה פתרון מתאים, שכן כשרותה של הטבילה תלויה בכך שכל הגוף שהה מתחת למים בבת אחת. אולם יש פתרונות אחרים. אם יהיה בכך צורך יימצא בעז"ה הפתרון המתאים ביותר לך ולמצבך הרפואי.

      נשמח לעמוד לרשותך בעתיד.

      תרצה קלמן, יועצת הלכה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: