יופי נסתר | נַחֵם אילן

תמונות מחיי המספר, שאינן אלא רסיסים מסיפור חייו, מתפקדות כנקודות ציון איכותיות בעולמו הפנימי. הספר משקף תהליך התבגרות שבו החבוי הוא חלק מן החיים

36200051542b

 

 

 

 

 

 

 

 

בשפריר חביון

חיים סבתו

ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, תשע"ד, 187 עמ'

 

 

 

 

תמונת המחבר אשר נדפסה על דופן הכריכה הפנימית הקדמית של הספר נראה הרב חיים סבתו ישוב, לחיו שעונה על ידו השמאלית, והוא מהרהר. התצלום הולם היטב את הספר, שעיקרו אינו העלילה שמניעה אותו אלא ההתבוננות החודרת של סבתו בסיפור חייו, והתובנות האישיות והציבוריות בשהוא מפיק מן הסיפור ומן ההתבוננות בו.

שלושה חיים סבתו נשקפים מבעד לדפי הספר: חיים סבתו הסקרן, המתבונן והמקשיב, כילד וכבוגר; חיים סבתו המספר; חיים סבתו הפרשן. ההבחנה בין שלוש הדמויות אינה שלו, ואין הוא מכריז עליה או מגבש סביבה את הספר, אולם דומה שבלעדיה לא היה הספר מה שהוא. המראות, הקולות, הטעמים והתחושות שסבתו מציע בספרו באים לא רק משום שצבר אותם במהלך חייו עד כה, אלא בעיקר משום שנתקשרו בנפשו ובתודעתו ונתקבעו בהן. המוביל הוא אפוא סבתו המספר, המשתף את הקורא בחוויותיו כשהן כבר ארוגות ומשובצות בהקשרים של משמעות.

סבתו יודע היטב את מלאכת הסופר והמספר, ולא התפתה לכתיבה דידקטית, שבה הכול מתיישב, מתפענח ומתברר ללא שיור. החיים אינם כאלה, וממילא גם ספרות איכותית אינה יכולה להיות כזו. נותרו בספר כמה עניינים בלתי פתורים עד תום, וטוב שכך. הבולט שבהם הוא סיפורה של האחות כריסטינה, אולם הוא אינו היחיד.

הסופר הוא המספר הגלוי של העלילה, הנעה על ציר הזמן קדימה, אך לרוב אחורה. עיקרה – תמונות מחייו של המספר, אולם אין זה סיפור חייו (ביוגרפיה), אלא רסיסים מהם, וכל אחד מהם מתפקד כנקודת ציון איכותית בעולמו הפנימי של סבתו, המתפתח בתהליך ארוך, כפי שעוד אציע בהמשך.

אמונה מתלקחת

סבתו מְפַנֶּה מקום נרחב ונדיב גם לסיפורי אחרים, הנשזרים בסיפורו בדרכים נפתלות ומרתקות. יש בספר תמונות מכוננות ומרגשות מחיי משפחתו, מחיי חבריו, ומחיי הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, הרב אריה בינה, הרב משה צבי נריה, שלום קרניאל והמשורר יעקב אורלנד, זכר חמשתם לברכה. במקומות מגוונים התייחס סבתו לספריו הקודמים, ולבד מן האזכורים המפורשים עוד יכול הקורא למצוא רמזים ורמזי רמזים לדברים שכבר כתב בעבר.

חומרי הגלם מוכרים לרבים מקוראיו של סבתו: ילדוּת צעירה בקהיר, ילדוּת ונערוּת בבית מזמיל היא קריית היובל, לימודים בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" ובישיבת הכותל (כהסדרניק), לחימה כשריונאי בחטיבת המילואים 679 בפיקודו של (לימים) האלוף אוֹרי אור, השתתפות בהקמת ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים והוראה בה עד היום, ועיסוק חוזר ונשנה בתמונה המנומרת של יהודי הארץ, בעיקר מעת שקמה מדינת ישראל, ובייחוד בשני העולמות הקטנים, התוססים והדחוסים שהיו לחוויות מעצבות בעבור סבתו: שכונת קריית היובל ומלחמת יום הכיפורים. אז מה עוד אפשר להוסיף כל עוד "אבני הבניין" נותרו כפי שהן?

מתברר שהרבה. אינו דומה סבתו בן ה־45 לסבתו בן ה־60, וממילא מזמן הספר הנוכחי נקודת מבט על המלחמה ההיא – ובעיקר נקודת הרהור – השונה מזו של המספר בן העשרים מפיו של הסופר בן ה־45. ב"תיאום כוונות" סיפר סבתו את סיפור הלחימה ברמת הגולן כפי שנראתה ונתפסה בעיניו ובתודעתו של תותחן צעיר בטנק על קו הגבול. הספר הנוכחי מזמן לקורא כמה הבזקים המלמדים עד כמה צרובה המלחמה, ובעיקר מוראותיה, בנפשם של לוחמיה, שהתפתחו מאז וחלקם היו לדמויות מובילות ומשפיעות, ובהקשר הזה הכוונה בעיקר לרב שג"ר המנוח ולרב סבתו.

במילים ספורות ומדודות מתאר סבתו מפגש בין הלוחמים לשעבר שהתרחש שנים רבות אחריה, ויש בו חשיפה מרגשת לעולמם הפנימי. לכאורה תהום פעורה בין האימה שמניעה את שג"ר לאמונה המתלקחת בנפשו של סבתו, אולם במחשבה שנייה אפשר שרק חוט השערה מבדיל ביניהם.

המלחמה צרובה בנפשם של לוחמיה. הרב חיים סבתו במלחמת יום כיפור ‎ צילום: זאב אלק‎

המלחמה צרובה בנפשם של לוחמיה. הרב חיים סבתו במלחמת יום כיפור
‎ צילום: זאב אלק‎

ברכת הסמוי

כותרת הספר לקוחה מן השורה הראשונה של הפיוט "אל מסתתר בשפריר חביון", שכתב הרב אברהם מימין, איש צפת בן המאה השש עשרה. הפיוט פותח את שירת הבקשות של יהודי חלב, שממנה הגיע חכם אהרן שויקה, סבו של סבתו. הפיוט רווח גם בקרב חסידים ממזרח אירופה, ובמהלך הספר מגלה סבתו כי יש לו שני לחנים, הנבדלים זה מזה הבדל מהותי – האם מדובר בשיר עצוב או שמח? דעת לנבון נקל שסבתו אינו מכריע בשאלה הזאת, מפני שבאמת אין היא זקוקה להכרעה. כאן, כבמקומות אחרים, חושף סבתו טפח מגישתו, ולפיה הלחנים השונים מלמדים על ממדים שונים הגלומים בפיוט הזה, ואין הבנה אחת טובה או ראויה מחברתה.

לבד מנדירותן היחסית של המלים "בשפריר חביון", דומה שהן מביעות משהו מתמצית גישתו של סבתו כלפי החיים בכלל, וכלפי החיים היהודיים הריבוניים בארץ ישראל בפרט. ה"חביון" הוא חלק מן החיים. לא הכול גלוי, לא הכול נראה, ובוודאי לא הכול מובן. בעצם תודעת החביון יש ממד של יופי – "שפריר".

מגבלות התפיסה האנושית אינן חולשה קוגניטיבית בלבד, אלא גם מצב תודעתי ונפשי שיש בו גם ברכה. רק משמתוודע האדם לחביון הוא יכול לגלות שהא־ל מסתתר בו. זהו גילוי אנושי! הרי הא־ל נסתר, ואתגרו של האדם הוא להבחין בו ולברר מה המשמעות של הגילוי הזה. כל שמות ספריו של סבתו הם מפתח חיוני לעולמו הפנימי ולמשתמע מהם, ואין הספר הנוכחי יוצא מן הכלל הזה.

ציונות מאמינה

ובאמת, ככל שהעלילה מתקדמת, וככל שהקורא נחשף לעולמו הפנימי הססגוני של סבתו וליושרו הנוקב, מתברר גם עד כמה החביון ותודעת החביון הם יסודות מַפרים בנפשו, ממש כשם שה"שפריר" מזדהר ומתעצם. הביטוי האמנותי המשוכלל של כל המהלך הספרותי והאידיאולוגי שבספר בא לידי ביטוי בשני העמודים האחרונים, שם "כל התזמורת מנגנת", ושני השירים המהדהדים לאורך הספר מתמזגים ליצירה הרמונית אחת בנפשו של סבתו, ובה בעת באוזני הקורא.

יָתֵר על מה שכבר כתב והביע סבתו בספרו הקודם, "בואי הרוח", כאן מאחה סבתו לא רק את העצמות הפזורות ומפיח בהן רוח, אלא צורב קודש בחול, מוסך פרוזה ושירה, רוקח תורה ועבודה, ומעניק לתמונה המורכבת והמשוכללת הזאת ממד של עומק נוסף בזכות שפריר החביון. למען הסר ספק, סבתו אינו קורא "הישן יתחדש והחדש יתקדש", אלא מציב עמדה אידיאולוגית אחרת, ובה פשר אחר למעשה הציוני בעיניו של אדם מאמין. יש לדון הרבה מדוע ביכר להביע עמדה אידיאולוגית בכלי אמנותי ולא הגותי, ואין זה המקום הראוי לכך, אולם הדיון נחוץ וחשוב הרבה מעבר לחקר עמדתו של סבתו.

אני סקרן לקרוא את ספריו הבאים של סבתו, ומקווה כי באחד מהם יחשוף משהו מדרכו בלימוד התורה בעקבות סבו חכם אהרן שויקה ומסורת ארם צובה המהדהדת ממנה, בד בבד עם המסורת האשכנזית המגוונת שספג מרבותיו, ובהם הרב אריה בינה, הרב ישעיהו הדרי והרב אליעזר נחום רבינוביץ. ועוד יאמר משהו על אהבת התורה, לא רק כשם אחד מספריו.

פרופ'  נחם אילן מלמד בקמפוס הירושלמי של הקריה האקדמית אונו

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כד' אלול תשע"ד, 19.9.2014

פורסם ב-19 בספטמבר 2014,ב-ביוגרפיה, ביקורת ספרים, גיליון נצבים וילך תשע"ד - 893. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. "ועוד יאמר משהו על אהבת התורה, לא רק כשם אחד מספריו"
    כך עשה בספר "אמת מארץ תצמח" – סיפר בפרוטרוט על שיחה עם סבו ערב כניסתו לעול מצוות, ועל לחיצת היד של סבו והמבט מעיניו, יחד עם הסיפור המעורר שבפיו, שגרמו לו לקבל על עצמו דבר. הוא חש שלא יוכל לקבל על עצמו גדולות ונצורות כאבותיו, על כן אחז בדבר צנוע – קיבל על עצמו שיאהב את התורה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: