תורה שבארץ | רחל וולפיש ומיכל שמחון

טקס הקללות מזכיר בדרכים שונות את מעמד הר סיני, אך בהבדל עקרוני אחד: התורה יורדת אל האדם ומתחברת אל החיים הריאליים

נדמיין לנגד עינינו את הטקס רב הרושם שמשה רבנו מביים לקראת חציית הירדן, שער הכניסה לארץ: על אבנים גדולות, שלמות, מסוידות בסיד, שמהן נבנה מזבח, כתובים "כל דברי התורה הזאת", ולפי אחד הפירושים זוהי אותה רשימת הקללות הנוקבת שתיאמר בטקס. שישה שבטים מברכים עומדים על הר גריזים, ושישה שבטים מקללים עומדים מנגד, על הר עיבל. בין שני ההרים, באמצע, נמצאים הלויים הקוראים בקול רם את רשימת הקללות, וכולם עונים אמן. קול הקללות והד אמירת האמן נישאים בין ההרים. הטבע הקרוב הופך לתפאורה רבת הוד להתרחשות הטקסית שלפנינו.

זהו בעצם טקס כריתת ברית, שמזכיר במובנים רבים את הטקס בה"א הידיעה של כריתת הברית בהר סיני. הכתוב עצמו קושר בין הבריתות: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב". שנים עשר ה"ארורים" מהווים, כמו עשרת הדיברות, מעין תקציר, תמצית נבחרת, של מצוות התורה. התכנים דומים וניתן למצוא בהם מקבילה כמעט לכל אחד מהדיברות – איסור עבודה זרה, כבוד הורים, משפט צדק, ניאוף, עריות ורצח. בשני הטקסים תמצית התורה נכתבת על אבנים, וקודמת לטקסים ההכרזה שאלה רגעים שמכוננים את עם ישראל כעמו של הא־ל.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

מהדורה חיה

ובכל זאת, קיים הבדל משמעותי בין הטקסים. במעמד הר סיני התורה ירדה מהשמים לארץ, אך היא עדיין נותרה אי שם, רחוקה ולא מושגת. עם הכניסה לארץ התורה יורדת קומה נוספת ומתקרבת. ניתן לומר שהמעמד שלפנינו נועד להעמיק את הפנמת התורה, את חיבורה לחיים, לאנשים ולאדמה.

במעמד הר סיני עומד העם בתחתית ההר. הוא פסיבי, שותק ומבוהל מקולו הנשגב של הא־ל. כאן, לעומת זאת, העם עומד על ההרים, כאשר קולם של הלויים נשמע ברמה והעם עונה אחרי כל משפט "אמן". זהו מעמד עממי והמוני, כשהעם כולו שותף אקטיבי בו ומקבל על עצמו את הדברים.

במעמד הר סיני העם הכריז "נעשה ונשמע", תוך קבלה אפריורית־עקרונית של הדברים באשר הם מבלי לרדת לפרטיהם. כאן, לעומת זאת, אומר משה "ושמעת בקול ה' א־לוהיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו". השמיעה והחשיבה על אודות התוכן קודמות לעשייה ולביצוע ומשקפות תהליך אחר של הפנמה.

לוחות הברית שניתנו למשה בסיני היו עשויות מאבן מפוסלת, מסותתת, כתובה באצבע א־לוהים, ואילו בטקס שמתואר כאן האבנים שעליהן התורה נכתבת הן אבנים "גדולות", "שלמות", שלא מניפים עליהן ברזל. מול אבנים מעוצבות, מדויקות, מעשה ידי שמים, מוצעת כאן גרסה פשוטה, גסה ועממית יותר של לוחות הברית. זוהי אבן טבעית שלקוחה מהשדה שבו היא נמצאה, אולי כביטוי להנכחת התורה על האדמה עצמה, על תשתית העולם.

הדיברות מנוסחים כצווים בעוד הקללות מדגישות את העונש: ארור האיש אשר וכו'. הצו הוא מופשט, עקרוני, מנוסח כחוק, ואילו הארור הוא מהדורה חיה ומוחשית של החוק. הארור מתייחס לתוצאות המעשה, מתוך מודעות לכך שישנם אנשים שכבר עוברים על החוק ועושים את מה שאסור לעשות. אמירת האמן המהדהדת מהווה התנערות חברתית המונית מהמעשה האסור.

הנסתר מתגלה

המילה בסתר חוזרת פעמיים ברשימת הארורים: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה… ושם בסתר… ארור מכה רעהו בסתר". אולם בעצם מוטיב ההסתרה משותף לכל המקרים המתוארים – קללת האב והאם מעידה על מערכת יחסים קלוקלת בבית פנימה, מסיג גבול רעהו מזיז את הגדר המפרידה בין השדות בחסות החשכה, משגה עיוור יודע שהעיוור לא יֵדע לזהותו, השופט המטה משפט יודע רק בינו לבין עצמו על העוול שעשה, מעטפות השוחד מחליפות ידיים בהיחבא ושבירת הטאבו הגדול של גילוי עריות נעשית אף היא בחדרי חדרים ובהשתקה גמורה.

נראה אפוא שטקס הקללות על הר גריזים והר עיבל מדגיש דווקא את העשייה בסתר, כיוון שכאשר מקיימים את התורה גם בסתר, כשאיש לא רואה, היא הופכת לחלק ממשי מהחיים. רק כאשר היא מופנמת בכל רובדי החיים ומחלחלת לכל רמות העשייה, רק כאשר האדם מוכן להכניס את התורה לתוך הפינות החשוכות והנסתרות של חייו, רק כאשר היא באמת חשובה לו והוא שואל את עצמו מה היא אומרת לו גם בדקויות של החיים וברגעים שבינו לבין עצמו בלבד, רק אז הופכת התורה הא־לוהית לתורה שהתקבלה, לתורה שירדה מהשמים והגיעה אל הארץ ופגשה את העולם האנושי.

המעמד ההמוני הופך את הנסתר לפומבי. הוא מוציא אל האור את הדברים האיומים שנעשים בחדרי חדרים. המחשבה שאף אחד לא רואה מאפשרת מעשי נבלה וזדון. מודעות פומבית לאפשרות מסוכנת זו אולי תמנע את המעשים הנלוזים שאנשים מעִזים לעשות באין רואים. אולי יש כאן תקווה שהאור שמאיר את המעשה האפל ימנע את עשייתו.

הלווים אומרים “בקול רם“ והעם כולו עונה “אמן“. בכך הטקס שלפנינו מוסיף את הממד הארצי, החברתי, הפנימי, של קבלת התורה. העם נכנס לארץ, ומכניס את התורה עמוק לתוכו יחד איתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בספטמבר 2014, ב-גיליון כי תבוא תשע"ד - 892 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: