בס"ד כ"א אלול ע"ד

חלק נכבד מהבעיות עליהן הצביע הכותב, ייפתר על ידי שיהיה ארגון רבני שייתן לתקשורת תגובה מייצגת שמאחוריה גיבוי של רבנים מהשורה הראשונה.

הבעת עמדות לתקשורת היא דבר מסובך יותר מאמירה שאדם אומר בפני קהילתו או תלמידיו. המסר צריך להיות ברור וקליט 'עובר מסך', וזה דבר לא פשוט במסר תורני שמטבעו הוא מורכב. צריך לדעת איך מדברים עם ציבור ששפת בית המדרש אינה מובנת לו. צריך לדעת מתי מצוה לומר דבר הנשמע, ומתי 'מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע'

ארגון רבני יכול ליצור עבודת צוות בין רבנים מהשורה הראשונה שיבטיחו שהתגובה תהיה נכונה על פי התורה, לבין רבנים ואנשי תקשורת בעלי גישה וניסיון במגע עם הציבור הכללי, וכך יכולה לצאת אמירה עמוקה ומבוססת מבחינה תורנית, שתועבר 'באופן המתקבל', בבחינת 'תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אפניו'.

.אכן יש שיפור בזמן האחרון. בעקבות ההתארגנות של 'בית הלל', קמו גם 'דרך אמונה', קם 'פורום חות"ם' של מכוני המחקר התורניים הציוניים. וככל שיצברו נסיון – ילוטש וילובן השיח התורני התקשורתי.

בברכה, ש.צ. לוינגר

בס"ד כ"א אלול ע"ד

לאמיר – שלום רב,

לגבי השיח בכלי התקשורת, כבר מילתי אמורה לעיל שהוא עניין לאנשי מקצוע, ובאמת ערכו די שולי. צא ולמד ממאות האלפים שהלכו בלווייתו של הגרש"ז אויערבאך, שהתקשורת מעולם לא דיברה עליו, וממאות האלפים שהלכו בלווייתו של הגר"ע יוסף שהתקשורת תקפה כל הזמן. לא מפי התקשורת אנו חיים.

השיח האמיתי הוא השיח שבין איש לרעהו. הלא כולנו פוגשים זה את זה ברחוב,, בצבא, בלימודים ובעבודה. מה שבאמת יקבע את תדמיתנו הוא עד כמה נקיים בעצמנו: 'לעולם יהא אדם'. כשרואים שעומדים מול 'מענטש', הדיבורים נשמעים אחרת. גם אם לא מסכימים – מכבדים.

אחד מיסודות השיח יש ללמוד מדברי החתם סופר, שכוונת האדם בויכוח צריכה להיות הבנת עמדתו של החולק עליו, כדי לבחון שוב את עמדתו שלו., ולאו דוקא שכנוע הזולת, דבר שהוא קשה מאד. הגדרת נקודות המחלוקת מסייעת לכל הפחות להבנה הדדית המביאה גם להערכה הדדית.

יסוד נוסף למדנו מהוגה הדעות מרדכי מרטין בובר, והוא לקיים שיח של 'אני אתה'. כשמדברים אל האדם ולא עליו, אנו מקשיבים לו והוא מקשיב לנו,. כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם.

ועיקר העיקרים לדעת: 'לאדם למערכי לב ומה' מענה לשון', ואליו נתחנן: 'היה נא עם פיפיות עמך בית ישראל… הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו… עין נושאים לך לשמים לב שופכים נכחך כמים… שלא יכשלו בלשונם ולא ינקשו בשינונם ולא יכלמו בם שאונם ואל יטמר פיהם דבר שלא כרצונך'

בברכה, ש.צ. לוינגר

בברכה,

שם:

…ואל יאמר פיהם דבר שלא כרצונך'.

[ אבל גם הטעות נכונה. צריכים להיזהר גם ש'לא יטמר, יסתתר, פיהם שלךא כרצונך']

יש מצבים שבהם לא די באמרי נועם. מול התבוללות ונישואי תערובת, צריך להתריע הן על הסכנה לעם ישראל, שלא נהיה כאחינו שבגולה, שם היהדות הולכת ומתחסלת; והן על החורבן האישי והמשפחתי, בהתנתקות מעם ישראל, ובכניסה לחברה שבה להיות אישה ממוצא יהודי אינו כבוד גדול. וד"ל. גם כאן צריכה התוכחת המגולה להיות מלווה באהבה מגולה, כדי שיידעו הנידחים שיש להם לאן לחזור!

דרך התיקון הזו איננה מהתורה שבכתב , אלא מדברי חז"ל.
בגדול , ה' מצווה להחרים את החטאים את עמלק ואת 7 עממים , כולל את נשיהם ובניהם הקטנים. ואם הדבר תלוי בקבלת 7 מצוות בני נוח , הרי בקלות יכלו להציל את עצמם מן המיתה ? וכן כל יושבי כנען.
וכן זה שה' מצווה להשמיד את כולם כולל הנשים והילדים , איך שלא תסתכל על זה זוהי גזענות.

אלא שחז"ל , "ריככו" את העניין ונתנו להם דרך מילוט , למרות שאין זה פשט.
(מה שכן בזמן חז"ל כל הדין כבר לא היה רלוונטי).
גם את ראיותיך מהפסוקים ניתן לדחות.

בניגוד אליכם , אני חושב שתשובה בכלל לא מועילה על מעשים שדנים עליהם בבית דין.
וכנ"ל תשובה לא מועילה לעמלקים ולא לשבעה עממים , ולא לשום דבר כזה !
תשובה זה משהו שבין האדם לבין ריבונו של עולם – בלבד !

אם אגג היה יכול לעשות משהו כדי שלא יהרגו אותו , אני בטוח שהוא היה הופך ליהודי עם ציציות ושטריימל , ועושה תשובה על הרציחות. אך פשוט וברור שאין דבר כזה.

בדברי משה אני רואה ייעוד משולב, המקדש את כל רבדי הווייתו של האדם, למן המוח והלב עד לעולם המעשה:

'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך'

(דברים י,יב-יג)

יהי רצון שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, מטרות נואמצעים שכולם יהיו לפי רצון ה' והנחיותיו!

בברכה, ש.צ. לוינגר

ואימא לא קמיפלגי.

עוזיה – כמלך וכ'אוהב אדמה' – שם את הדגש על הפן הלאומי של התורה, ומבקש את אריכות ימי האומה על אדמתה. ואילו יוסף הכהן, שם את הדגש על הדבקות בה' ועל השראת השכינה בישראל. ושניהם משלימים זה את זה.

בברכה, שמשון צבי הלוי

בס"ד כ"ד אלול ע"ד

וליוסף אמר –

לויים, ואני בתוכם, לא דנים לכף זכות. אדרבה, הלווים הם ה'סדרנים' של המקדש, המקפידים שכל אחד יהיה במקומו וימלא את תפקידו, ולא יחרוג ממנו. וכשמעמידים כל אחד במקומו הראוי – בא שלום לעולם.

הייעוד של עם ישראל, נראה פרדוכסלי 'ממלכת כהנים'. מלך במשפט יעמיד ארץ, כופה את ישראל לילך בדרכי התורה ומעמיד משפטי הדת על תילם. הכהן, הוא 'איש חסידך', האוהב את הבריות גם הרחוקות מהתורה, משיב לב איש אל רעהו, ולב שניהם לבוראם.

המלך צריך לנהוג בתקיפות ולהציב גבולות ברורים, זה אסור וזה מותר. הכהן מכשיר את הלב לעבודה מאהבה, המתעלה מעבר ל'יציאה ידי חובה' גרידא, אל החסידות, אל השאיפה לעשות נחת רוח ליוצרנו מעל ומעבר לשורת הדין. כפי שמלמדנו הרמח"ל ב'מסילת ישרים' פרק יח.

ההלכה היא שווה לכל נפש, איתנה ויציבה. במידת החסידות בא לידי ביטוי ייחודו האישי של האדם, כאשר לכל אחד הדרך המיוחדת המביאתו לידי אהבה ויראה ודבקות בה'.

לפיכך אני הולך איתך ו'יוצק מים על ידך', כל עוד אתה קורא לא להסתפק בשמירה יבשה של המצוות כהלכתן, אלא לשאוף לקיים.גם את רוחן ולהגיע מהן לדבקות בה' ולאהבת בריותיו.

ומאידך אני לוחם נגדך בכל תוקף, כשאתה מעלה את המחשבה, שעבודת ה' האישית יכולה להיות תחליף לתורה הכתובה והמסורה. אדרבה, 'נשמתא דאורייתא' מפיחה רוח חיים בקיום התורה ומצוותיה, מלהיבה את האדם לעבודת בוראו ונותנת משמעות לכל פרטי ההלכות, מתוך הבנת יסודותיהן. כך היתה דרכם של חסידי ישראל בכל הדורות שדבקותם וחסידותם עמדה על היסוד היציב של ההלכה.

יהי רצון שכולנו נצליח למצוא טוב טעם ודעת בתורת ה', ונמלא משאלות ליבו של בוראנו לטובה, ועל ידי זה יושפע שפע של טובה וברכה לעולם כולו.

בברכה, ש.צ. לוינגר

ומה היא מצוות התורה: 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'? – 'עיסוק בלתי מזיק לשעות הפנאי'?

מעולם לא היתה ביהדות הפרדה, גדולי ההלכה היו גם ענקי האהבה. אותו רמב"ם שמנתח בדייקנות טיעונים פילוסופיים, ומברר פרטי פרטים של הלכות, הוא הרמב"ם המתאר בהתלהבות את העובר בנפשו של אוהב ה':

'מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי", וכשמחשב בדברים האלו עצמן. מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דיעות' (יסודי התורה ב,ב).

וככל שהוא מתבונן יותר במעשי ה'. הוא 'מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו' (שם, ד,יב).

ובסוף הלכות תשובה מבהיר הרמב"ם לאדם: 'שאין אהבת הקב"ה נקשרת בליבו שלאדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה,כמו שציוה ואמר: "בכל לבבך ובכל נפשך", אלא בדעה שיידעהו, ועל פי הדעה האהבה…'

אין שני רמב"ם. הוא איש הדיעה, והדיעה היא שמביאתו לאהבה עזה.

בברכה, ש.צ. לוינגר

'

בס"ד עש"ק 'כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך'

ולעוזיה – שלום רב,

פרשת שמע מדברת על אמונת ייחוד השם 'ה' אלקינו ה' אחד'. האדם נקרא לאהוב את ה' בכל לבבו נפשו ומאודו ולשגות באהבתו ללא הרף, לשנן את אמונתו לבניו ולדבר בה כל הזמן, בשבתו בבית ובלכתו בדרך בשכבו ובקומו, עד כדי כתיבת 'גראפיטי' המצהירות על האמונה על תכשיטיו ועל מזוזות ביתו ושעריו.

התורה שבכתב פותחת באברהם ה'דלוק' באהבת ה' וסובב מעיר לעיר וממדינה למדינה וקורא בשם ה', ומסיימת בנאום הסיום של משה הממוקד רובו ככולו בציווי אל אמונת הייחוד והמלחמה באלילות. ובתווך מליאה התורה במצוות מעשיות היוצקות את הלהט האמוני לחיי מעשה מתוקנים הן של הכלל והן של הפרט.

בברכה, ש.צ. לוינגר

אותו קישור של הדבקות באלקים עם הצלחה פורצת גבולות בחיי המעשה, מאפיינת את דרכו של המלך עוזיהו.

סוד הצלחתו מתואר במקרא (דברי הימים ב', כו,ה): 'ויהי לדרוש האלקים בימי זכריהו המבין בראות אלקים, ובימי דרשו את ה' הצליחו האלקים'.

כשראשו דבוק בה', ידיו עושות חיל והוא פורץ לכל הכיוונים לגובה לעומק ולמרחב. בונה מגדלים בירושלים וגם במדבר וחוצב בורות רבים. יש לו מקנה רב בשפלה ובמישור, ואיכרים וכורמים בכרמל ובהרים.

הוא פורץ דרומה ומחזיר ליהודה את 'אילות'. הוא פורץ ימה וכובש את ערי הפלשתים, והוא פורץ מזרחה ומושל בערבים ובבני עמון. מקים צבא של גבורי חיל מצויידים בכל שכלולי הנשק, ועל כולנה 'חשבונות מעשה חושב להיות על המגדלים ועל הפנות'. יסוד הניצחון ביכולת, במובן הפיזי והרוחני, לצפות למרחוק.

בימיו הולך העם ונעשה בשל לשמוע את חזון הנביאים, ישעיהו ומיכה, המנבאים לא רק על גאולת עם ישראל, אלא על גאולת העולם כולו, על הימים שבהם 'נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגויים' לבקש הוראת צדק ומשפט שלום.

אף חטאו של עוזיהו, בא משאיפה זו – להביא לזיהוי גמור בין המלך המושל והכובש לבין הכהן העובד את ה' ומכפר על בני ישראל. אך בזה טעה. צריך להיות חיבור בל יינתק בין איש הרוח לאיש המעשה, אך לא זיהוי גמור. אדרבה 'הפרדת הרשויות' מתוך הבנה של כל אחד שהוא אינו יכול להגיע לשלימות בלא רעהו – היא הנותנת לשתיהן את העוצמה.