רבנים במלכוד | אורי קירשנבום

יישור הקו של קבוצת רבנים עם החשיבה התקשורתית מייצר אמירות עכשוויות אך לא תורניות. הגיעה העת להצבת אלטרנטיבה מקיפה לתרבות המערבית 

כבר כמה שנים רבנים רבים מדי בציבור הדתי לאומי יורדים אל תהומות חוסר הרלוונטיות. הם חוזרים ומייצרים אמירות חסרות תוכן שבין כה וכה נשמעות מגורמים פוליטיים או תקשורתיים ומנגחים בכל הכוח ניסיונות של שארית הפליטה הרבנית לומר דברים קצת שונים ומקוריים. קולם כמעט אינו נשמע במקומות שבהם צריך באמת קול התורה להישמע, אבל בנקודות זמן מסוימות פשוט אין בכוחם לשתוק.

כשמכניסים מתיישבים למעצרים מנהליים ומנתקים אותם ממשפחותיהם בלי סיבה ברורה הם שותקים, וכשעוצרים רבנים על הסכמות לספר צריך לרדוף אחריהם בשביל להשיג גינוי רפה, פשוט כי באותו זמן הם היו עסוקים בניסוח חוברות חשובות נגד “תורת המלך“ או בדיבור נחרץ נגד קריאת רבנים לא להשכיר דירות לערבים. למשפחת אבו־ח‘דיר האבלה הם שולחים מכתבי תנחומים והתנצלות על שמי מהעם היהודי העז לעשות כנבלה הזאת, אך נוכח התנכלויות זדוניות למאחזי השומרון הם נוצרים את קולמוסם.

בעיניי, זאת תורה לא רלוונטית. אמנם הם מתעסקים עם נושאים מאוד אקטואליים, אבל יישור הקו עם הסגנון והתוכן התקשורתיים מאבד את האמירה התורנית בנושאים החדשותיים הללו. בקיצור, יש כאן הרבה מאוד רלוונטיות אך מעט מאוד תורה.

אלא שכדי לחקור קצת אחר התופעה הזאת צריך להתבונן בה בהקשר רחב יותר – מהי היכולת של רבנים, מייצגי עולם התורה, לייצר תובנות מקוריות על החיים החברתיים והפוליטיים במדינת ישראל המתחדשת?

לצורך המחשה ודיון, אשתמש באנקדוטה קטנה אך מייצגת למצב הבעייתי שהצגתי. לפני כמה חודשים שמעתי ריאיון באחת מתוכניות הבוקר של גלי צה“ל עם ראש ישיבת הסדר חשובה. אין לי כוונה לציין שמות או רמזים, שכן אין כאן עניין אישי נגד מאן דהוא, אך האמינו לי שאם הייתם שומעים את שמו תמונתו הייתה ניצבת בדמיונכם בקטגוריית הרבנים ה“תורניים“ של הציבור.

הדיון עסק באחד החוקים המשווים את זכויותיהן של משפחות חד־מיניות למשפחות רגילות. “זוהי הפרה של הסטטוס קוו במדינה. כל־כך הרבה שנים אנחנו חיים כאן באחדות, דתיים לצד חילונים, בזכות אותו סטטוס קוו מקודש, לא חבל לנפץ את הכול?!“, הזדעק הרב הנכבד.

באותו רגע נזכרתי במשפט ציני למדי ששמעתי מיהודי יקר לפני שנים – “המזל שלנו שנולדנו דתיים“. במילים אחרות, אם עובדת היותי אדם שומר תורה ומצוות הייתה נתונה לשאלה באותו רגע, הבחירה הייתה ודאי בהתחלנות. חד משמעית. מה נְצפה מהמראיין הנאור לחשוב על התשובה ששמע? “אנחנו בונים פה חברה עם עקרונות חשובים של פתיחות ושוויון והם רוצים בשם איזה סטטוס קוו מטופש להפר את היופי הזה?“, יהרהר בליבו המאזין החילוני הממוצע.

להסביר את הקודש מחוץ לעולם הישיבות. הפגנת להב"ה בחתונת מורל ומחמוד  צילום: אמיר מאירי

להסביר את הקודש מחוץ לעולם הישיבות. הפגנת להב"ה בחתונת מורל ומחמוד
צילום: אמיר מאירי

נמצאים במלכוד

אך אין זו אשמתו של אותו רב כלל וכלל. רבני הציבור הדתי לאומי אכן נמצאים במלכוד. מצד אחד כבר שני דורות לפחות שזנחנו את תרבות הדיון החרדית, או ליתר דיוק תרבות אי־הדיון החרדית. זו שלא מותירה שאלות ולא צריכה הסברים. עושים כי "ככה", או מקסימום – "כך הורו לנו רבותינו גדולי הדור שליט"א". נדמה לי שהציבור החילוני, על כלי התקשורת והשלוחות הפוליטיות שלו, כלל לא יַפנה לח"כ או לרב חרדי שאלה כמו זו שעליה נאלץ אותו ראש ישיבת הסדר לענות. הציבור החילוני מתייחס לגישה החרדית כדבר מובן מאליו, חלק מאורח החיים במדינה.

אך אנו בחרנו בדרך אחרת. אצלנו הכול פתוח לשאלות וממילא מצריך תשובות והסברים. הבעיה היא בתשובות. הן פשוט גרועות. הקושי של הרב הנ"ל לדבר בגלי צה"ל נגד מבנה משפחתי שמנוגד לטבע הבריאה נובע מחוסר ההתאמה שהוא חש, ובצדק, בין התובנות שלו לגבי הנושא הזה לבין יכולת ההסברה לציבור. אז מה הוא עשה? נאחז בקרנות הסטטוס קוו. ומשזו היא שיטת ההצלה שלו מהחרב הדוקרת של המראיין, נראה שמוטב היה לו נקט כשיטה החרדית.

המוגבלות שחשים רבנים לצאת מגבולות הלגיטימציה התקשורתית החילונית נובעת מכך שבאמת לא הצלחנו עד כה לפתח ולשכלל את התורה עד לגודל כזה שאפשר להוליד ממנה חיי חברה מודרניים ותקינים שעולים בקנה אחד עם כל רוחבו ועומקו של המוסר הא־לוהי. אז במה נשאר כבר להתעסק חוץ מהוויות אביי ורבא? בדברים המוסכמים – אחדות העם, חשיבות הצבא ויום העצמאות. עניינים כמו מוסר לחימה על פי התורה, אפליה לטובה של יהודים במערכת הכלכלה במדינה, נושאים שעשויים להיתפס כגזענות או שאר מרעין בישין נזנחו הצידה.

בנקודה זו מגיע פיצול מסוים – בניגוד לאלו המדחיקים את ההזנחה הזאת, יש שבחרו לטפל בה בצורה מעניינת ביותר: אימוץ מוחלט של תפיסת העולם החילונית תוך כדי ניסיונות לחזק את דבריהם ממקורות תורניים. הללו כותבים מאמרים מתובלים היטב בפסוקים ממשלי ובמאמרי חז"ל שהוצאו מהקשרם בדרך כלל. לא זאת בלבד, אלא שלא פעם הם יבטאו עמדות קיצוניות הרבה יותר מאלו של הדוברים החילונים. אל אחד מחופי הים בתל אביב הגיעה קבוצת פעילים של ארגון מסוים וצעקה על בחורים ערבים שמנסים "להתחיל" עם רוחצות יהודיות. "לי זה מזכיר תקופות אפלות בהיסטוריה שלנו באירופה, כשגזענות כזו הופנתה כלפי יהודים", התאונן רב פלוני, כשהוא רומז לגרמניה הנאצית. מי עוד היה מעז להתבטא כך?

קיבעון מובנה

אפשר אולי להצביע על נקודת ההתחלה של הבעיה הזאת אי שם בשנותיה הראשונות של המדינה, כשהיהדות הדתית הייתה צריכה להתחיל להסתדר עם אופי החיים שהוכתב פה. ככה התרגלנו שאסור לשאול למה מדינת ישראל מאפשרת קיום פולחנים מוסלמיים במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, וכשילד תמים שאל את הוריו איך יכול להיות שמשאירים את כל הכנסיות בירושלים על תילן, והרי כתוב בתורה לעקור את כל העבודה הזרה מהארץ, הם סיפרו לו שזה ככה כבר מימי הרב הרצוג, וזהו.

איני מהרהר אחר כללים שקבעו פה גדולי דורות, אך את היכולת לדון על עניינים תורניים כפי שהם חייבים לפתח ביחס לכל תחום בחיי החברה במדינה. בהיעדר דיון שכזה ובהיעדר היכולת לייצר אמירות תורניות עמוקות וחדות כלפי כל נושא, ייווצר חלל שלתוכו ייכנסו תפיסות חילוניות־מערביות לחלוטין שיתפשטו לכל מרחב הציבור הישראלי. לכן, הצבת אלטרנטיבה רוחנית ראויה ואמיתית היא חובה גדולה על כל מי שמאמין שהתורה לא מסתיימת בין כותלי בית המדרש.

והנה דוגמה טרייה: חתונתם של הכלה היהודייה ומאהבה הערבי הציפה אל פני השטח את גודל הבעיה. נישואי תערובת הם דבר המנוגד לא רק למצווה אחת בתורה, אלא לנקודות היסוד הבסיסיות ביותר שלה. "אשר בחר בנו מכל העמים" זה הרי הנוסח של ברכת התורה שבכל בוקר. שום מצווה לא זכתה לברכה שכזו, כי הבסיס למפגש שלנו עם התורה הוא הבחירה הא־לוהית בנו מכל העמים, וממילא שמירה על המשכיות של העם היהודי היא דבר משמעותי ביותר.

אלא שהעניין אינו יכול לתפוס שום מקום במרחב הציבורי, בתקשורת ובפוליטיקה, כי מתן יחס שווה לכל אזרחי המדינה הוא מיסודות הדמוקרטיה הישראלית. שמירה על ייחודיות וזהות לאומית־גזעית נשמעת באוזניים חילוניות תואמת התנהלות של שבט אינדיאני ביערות הגשם.

מלבד המפגינים מול האולם בראשון לציון ותומכיהם, נשמעו שני קולות בציבור הדתי: האחד טוען שעל אף חומרת העניין צריך להימנע מהפגנות נגד התופעה כי רב הנזק על התועלת. "למה לעורר את רוחות השוויון מרבצן? ראו איזו אמירה מבישה 'הצלחתם' לחלץ מנשיא המדינה", טענו הללו. מנגד, היו שהתנגדו להפגנה הזו מסיבות עקרוניות. "זו מלחמה בערכי הדמוקרטיה בישראל", טענו רבנים מסוימים, ובכך יישרו קו עם הגישה החילונית במדינה בנושאים החמורים ביותר.

אני רוצה להתעכב דווקא על הקול הקורא להשקיט את המחאה בשביל לא לעורר טינות מיותרות מנשיא המדינה. טענה זו לא נשמעה כלפי הפגנות תמיכה במבצע הקרקעי בעזה, למרות שגם הקריאות לחיסול חמאס עוררו הפגנות שמאל בכיכר הבימה, כזכור. מה ראו, אם כן, משתיקי ארגון "להבה" לחלק בין הקריאות למניעת התבוללות לקריאות לכיבוש עזה? פשוט. מול טענות השמאל הקיצוני יש לנו הרבה מה לומר, כמו גם גיבוי נרחב יחסית בציבור החילוני ובתקשורת, אך נושא ההתבוללות מאיים עלינו. מה נאמר ומה נדבר? איך נסביר בערוץ 2 את התנגדותנו לנישואי תערובת? יש פחד גדול מנוק אאוט לטובת הגישות הליברליות והשוויוניות.

מערכת של קודש

טרם פיתחנו את השפה להסביר את הקודש מחוץ לעולם הישיבות ועלוני השבת, משום שעוד לא התפתחה בנפשותינו התפיסה של הקודש כמערכת חיים ציבורית אמיתית. היכולת לברר ולנמק איך התורה רלוונטית ואף הכרחית לבניית מדינה שהיהדות היא אבן היסוד שלה, ואיך נושא כמו סגולת ישראל לא רק איננו מנוגד למוסר אלא הוא פאר המוסר, חייבת להיבנות בנו אם חפצים אנו למנוע את המשך המסע של מדינת ישראל אל עבר הגדרתה כמדינה ככל המדינות.

תם העידן שבו אפשר להנשים את הצורה היהודית החיצונית של המדינה ביידישקייט כזה או אחר. צריך להבין באמת מה רע בנישואי תערובת ובנישואים חד מיניים ואיך אפשר להתנגד לתחבורה ציבורית ולפתיחת מפעלים בשבת בכלכלה מפותחת. חשיבה מחודשת על תפקידנו הציבורי כאנשי תורה, כמו גם על אופייה של המדינה, הכרחית בשלב זה.

אם לא יתחולל שינוי בדפוס הפעולה של הציבור הדתי עוד עלול להגיע יום שבו אל החתונה של מורל ומוחמד יוזמן רב לשם סידור חופה וקידושין. וכשהוא ינסה להתחמק, המראיין המתוחכם בגלי צה"ל ישלוף מיד מהארכיון את הדברים התקיפים שאמר הוא עצמו נגד הקריאה להשכיר דירות לערבים – "היהדות תמיד קירבה את האחר והשונה" וכדומה. תירוצים ברמת הסטטוס קוו כנראה לא יחזיקו מעמד עד אז. הגיע הזמן לשינוי.

 אורי קירשנבום הוא חבר בתנועת "דרך חיים" שבנשיאות הרב יצחק גינזבורג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בספטמבר 2014, ב-גיליון כי תבוא תשע"ד - 892 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 213 תגובות.

  1. יישר כח על המאמר!

    אומנם אני לא מסכים עם כל הפרטים אבל הרעיון הכללי הוא נכון מאוד!

    בכדי לנהל דיון ציבור אמתי ונוקב על יחסי דת ומדינה צריך שכל צד יאמר את דעתו באופן הברור והמפורש ביותר שכל הקלפים יהיו פרוסים על השולחן

    רק ככה יכול להיות דיון ציבורי שייתן תוצאות וגם אנו שומרי המצוות צריכים לומר את דעתנו ללא כחל וסרק

    זה לא אומר שצריך תמיד לחדדו להגביר להבות אבל זה אומר לומר את האמת בצורה חכמה אך ללא מורא מדיקטטורת הפי סי

    מופת לדבר הוא הרב ויינברג בעל ה"שרידי אש" זצ"ל שהעיד על עצמו בספרו "לפרקים" שכאשר נכח בהרצאה בה יהודי מלומד ניסה לטייח בפני השומעים את ההלכות הנוגעות להבדלה בין ישראל לעמים הוא מחה בו בחריפות יתירה על כך שהוא עושה מהתורה פלסתר

    ובעמידה על האמת בנושא אחר הרב ויינברג התעמת הלכתית במו"מ הלכתי סוער עם אחד מענקי דורו -הרוגצ'ובר בשאלה חמורה של חליצה שהרב ויינברג התווכח עם הרוגצ'ובר על פסקו בעניין היות והוא חשב שהוא פסק לא נכון והרב ויינברג הסביר שלמרות שהרוגצ'ובר הוא אחד מענקי דורו ש"כל התורה פרוסה בפניו כמגילה" עדיין אם הוא חשב שהוא פסק שלא כדין אז האמת חשובה מכל

    אך למרות עמידתו הגדול על האמת הוא ידע היטב בפסיקותיו להביא את אמת זו גם לציבורים רחוקים מתורה ומצוות ומזהות יהודית שורשית גם תוך כדי מציאת קולות הלכתיות והבנה שהעומדים בפניו מהקהילות היהודיות במערב אירופה חיים באווירה אחרת מיהדות ליטא הדתית ממנה הוא הגיע ולכן הוא התחשב בכך עד כמה שיכול היה על פי כללי ההלכה

    גם החזו"א זצ"ל הוא מופת לדבר שמחד היה דבק בעמדותיו ובביצור החברה החרדית המסתגרת והתבטא ש"איך אפשר לדבר איתם?[עם החילונים] למה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת" אך מאידך הוא נכנס לשיח עם בן גוריון שהשאיר על בן גוריון רושם עז ,והוא פסק גם את פסיקתו הידועה לכל שבאה להקל בקשר לעוזבי התורה בימינו שאין הם באותו גדר של הכופרים עליהם דיברו חז"ל והפוסקים, והוא התעקש לגור בבני ברק כשעלה לארץ ולא בירושלים שאכלסה את רוב תלמידי החכמים על מנת לקרב את בני הישוב החדש

    מחד הוא החמיר בעניין היתר המכירה במשיטה בניגוד לראי"ה זצ"ל אך מאידך הוא הקל יותר מהראי"ה בלא מעט פרטים בשדה שאינו נמכר ותוך כדי התחשבות מקסימאלית לפי כללי ההלכה במושבות החקלאיות המתחדשות

    וודאי ובוודאי שמופת לדבר הוא מורינו ורבינו הראי"ה זצ"ל שמחד קירב ואהב אהבה גמורה את כל עם ישראל אך מאידך הוא לא נמנע מלבקר קשות חילולי שבת פומביים במושבות ומאמרים מזלזלים בערך שמירת התורה בעיתונות כמו של אליעזר בן יהודה ובנו איתמר ועוד ועוד והדברים ארוכים

    בקיצור להיות גם צודקים וגם חכמים

    • חכמה מפוארה בכלי מפואר

      בס"ד כ"א אלול ע"ד

      חלק נכבד מהבעיות עליהן הצביע הכותב, ייפתר על ידי שיהיה ארגון רבני שייתן לתקשורת תגובה מייצגת שמאחוריה גיבוי של רבנים מהשורה הראשונה.

      הבעת עמדות לתקשורת היא דבר מסובך יותר מאמירה שאדם אומר בפני קהילתו או תלמידיו. המסר צריך להיות ברור וקליט 'עובר מסך', וזה דבר לא פשוט במסר תורני שמטבעו הוא מורכב. צריך לדעת איך מדברים עם ציבור ששפת בית המדרש אינה מובנת לו. צריך לדעת מתי מצוה לומר דבר הנשמע, ומתי 'מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע'

      ארגון רבני יכול ליצור עבודת צוות בין רבנים מהשורה הראשונה שיבטיחו שהתגובה תהיה נכונה על פי התורה, לבין רבנים ואנשי תקשורת בעלי גישה וניסיון במגע עם הציבור הכללי, וכך יכולה לצאת אמירה עמוקה ומבוססת מבחינה תורנית, שתועבר 'באופן המתקבל', בבחינת 'תפוחי זהב במשכיות כסף – דבר דבור על אפניו'.

      .אכן יש שיפור בזמן האחרון. בעקבות ההתארגנות של 'בית הלל', קמו גם 'דרך אמונה', קם 'פורום חות"ם' של מכוני המחקר התורניים הציוניים. וככל שיצברו נסיון – ילוטש וילובן השיח התורני התקשורתי.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ שלום רב

        יפה כתבת שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע אבל מכאן שורש הבעיה שמעלה גם הכותב כאן

        כמו שציטטתי בתגובתי כאן את החזו"א שאמר "איך נוכל לדבר איתם? למה שהם קוראים אהבה אנחנו קוראים כרת"

        מה עושים במצב שלא מעט מהמסרים הבסיסיים ביותר של התורה נחשבים כ"דברים שאינם נשמעים"?

        מה עושים במצב שכל עולם המושגים הוא שונה לגמרי ואף מנוגד?

        פוק חזי איזה טררם עשו לרב שי פירון רב ליברלי מובהק שתומך בזכויות והכרה לזוגות חד מיניים, הגיע ל"בר נוער" לאחר הרצח שהיה שם בכדי להביע הזדהות ומחאה אך כש"העז" לומר שהוא לא רואה בזוגיות חד מינית "משפחה" כבר זרקו עליו בליסטראות וכולנו זוכרים את את העליהום שנעשה עליו

        אז מה עושים ואיך אפשר להעביר מסרים כה מנוגדים שאפילו יועברו בסבר פנים ויפות הם יתקבלו בזעם?

        חבר שלי שדווקא לא מגיע מהאסכולה ה"חרד"לית" אלא ההיפך הוא לייבוביצ'יאני ובהתאם לשאיפתו של לייבוביץ לעימות ישר ונוקב בין הדת למדינה הוא טען פעם בשיחה בין החבר'ה שמשעשע אותו כל מפגשי ה"דתיים חילוניים" ו"צו פיוס" וכד' והוא העלה את התהייה "האם בימי אליהו ואחאב אורגן כנס צו פיוס בין כוהני ה' לכוהני הבעל או שמא היה ביניהם עימות לחיים ולמוות?"

        אז אני לא דוגל בגישה כזו קיצונית כמו שחברי הלייבוביצ'יאני ביטא אך בכל זאת השאלה טובה גם אם מקצינה משהו

        איך אפשר להעביר את המסרים הבסיסיים של התורה שלא מסתכמים רק ב"בוא תעשה אצלנו קידוש" לתקשורת שכל כך מנוכרת למסרים אלו?

        זו שאלה לא פשוטה כלל והיא שאלת המיליון דולר פה

    • שיח המיקרופון ושיח בין איש לרעהו

      בס"ד כ"א אלול ע"ד

      לאמיר – שלום רב,

      לגבי השיח בכלי התקשורת, כבר מילתי אמורה לעיל שהוא עניין לאנשי מקצוע, ובאמת ערכו די שולי. צא ולמד ממאות האלפים שהלכו בלווייתו של הגרש"ז אויערבאך, שהתקשורת מעולם לא דיברה עליו, וממאות האלפים שהלכו בלווייתו של הגר"ע יוסף שהתקשורת תקפה כל הזמן. לא מפי התקשורת אנו חיים.

      השיח האמיתי הוא השיח שבין איש לרעהו. הלא כולנו פוגשים זה את זה ברחוב,, בצבא, בלימודים ובעבודה. מה שבאמת יקבע את תדמיתנו הוא עד כמה נקיים בעצמנו: 'לעולם יהא אדם'. כשרואים שעומדים מול 'מענטש', הדיבורים נשמעים אחרת. גם אם לא מסכימים – מכבדים.

      אחד מיסודות השיח יש ללמוד מדברי החתם סופר, שכוונת האדם בויכוח צריכה להיות הבנת עמדתו של החולק עליו, כדי לבחון שוב את עמדתו שלו., ולאו דוקא שכנוע הזולת, דבר שהוא קשה מאד. הגדרת נקודות המחלוקת מסייעת לכל הפחות להבנה הדדית המביאה גם להערכה הדדית.

      יסוד נוסף למדנו מהוגה הדעות מרדכי מרטין בובר, והוא לקיים שיח של 'אני אתה'. כשמדברים אל האדם ולא עליו, אנו מקשיבים לו והוא מקשיב לנו,. כמים הפנים לפנים – כן לב האדם לאדם.

      ועיקר העיקרים לדעת: 'לאדם למערכי לב ומה' מענה לשון', ואליו נתחנן: 'היה נא עם פיפיות עמך בית ישראל… הורם מה שיאמרו, הבינם מה שידברו… עין נושאים לך לשמים לב שופכים נכחך כמים… שלא יכשלו בלשונם ולא ינקשו בשינונם ולא יכלמו בם שאונם ואל יטמר פיהם דבר שלא כרצונך'

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      בברכה,

    • בפיסקה האחרונה –

      …'לאדם מערכי לב……

      …'היה נא עם פיפיות שלוחי עמך…

    • שם:

      …ואל יאמר פיהם דבר שלא כרצונך'.

      [ אבל גם הטעות נכונה. צריכים להיזהר גם ש'לא יטמר, יסתתר, פיהם שלךא כרצונך']

    • להתחיל מהיסודות

      ולעניין ששאלת: איך מדברים על 'דבר שאינו נשמע'? נלע"ד שצבעייה היא כששומעים פרטים ואין מבינים את יחסם אל הכלל.

      למשל, לגבי היחס לאומות העולם – צריך להתחיל מהיסוד, שאנו חיל החלוץ, ממלכת כהנים שתפקידה לקרוא בשם ה' בעולם. בחירתנו מטילה עלינו בראש ובראשונה חובות – תרי"ג מצוות לעומת שבע המצוות שכל אדם מחוייב בהן. מתוך תובנה זאת מובנות גם ההבדלות וההרחקות שתפקידן לשמור על ייחודנו וייעודנו ולא להיבלע בתוך הרוב העצום של אומות העולם.

      בכל חכמה שבעולם צריך ללמוד את הדברים מיסודותיהם, וכשמבינים את הכללים, קל להבין את הפרטים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • תוכחת מגולה ואהבה מגולה

      יש מצבים שבהם לא די באמרי נועם. מול התבוללות ונישואי תערובת, צריך להתריע הן על הסכנה לעם ישראל, שלא נהיה כאחינו שבגולה, שם היהדות הולכת ומתחסלת; והן על החורבן האישי והמשפחתי, בהתנתקות מעם ישראל, ובכניסה לחברה שבה להיות אישה ממוצא יהודי אינו כבוד גדול. וד"ל. גם כאן צריכה התוכחת המגולה להיות מלווה באהבה מגולה, כדי שיידעו הנידחים שיש להם לאן לחזור!

    • אמונה עם סבלנות

      יש ציבור אמוני, דתי- לאומי וחרדי גדול. יש 'אליטות' בעלות עמדה חילונית מובהקת. אבל רוב העם הוא באמצע. וכתיאורו של הרב ליאור אנגלמן:

      'הציבור הזה אינו מזדהה עם אף לא אחד מהקצוות הזדהות שלימה. חלקו מעריך מאד את האידיאליסטיות של אנשי ההתיישבות, את הערכיות של הנוער הדתי, אך אינו רואה בדרך זו שיטת חיים המתאימה לו. רובו אף חושש שאם יופקד ניהול המדינה בידי אנשי אמונה, תהא הנהגה זו "משיחיסטית" ולא "ריאליסטית", אשר תוביל את המדינה למלחמות הרות אסון.
      חלקו רואה עצמו חילוני, אך חש זרות כלפי העמדות הפוסט-מודרניות השולטות. הוא אינו רואה בעין יפה את הרס מוסד המשפחה בצורתו המסורתית, הוא מתנגד לויתור על זהותה היהודית של המדינה, וודאי אינו חש כי הצדק יהיה תמיד נחלתם של בני דודינו הערבים'
      (כיסופים -פרקי התבוננות אמונית בעקבות עקירת היישובים בגוש קטיף, תשס"ו, עמ' 195).

      מצב זה מחייב מחשבה זהירה, איך יוצרים את הגשר עם ציבור גדול זה, וכך כותב הרב אנגלמן:

      'נאיבי מצדנו לדבר על "הנהגה", בלא לתת מענה מעשי כיצד הופכים את המגמה, כיצד מייצרים גשר מעומק בית המדרש אל כל בית ובית מישראל. גשר זה ייבנה לאורך זמן על ידי שילוב כל הכוחות הרוחניים והמעשיים אשר בקרבנו…
      יש לדעת כי הדרך להנהגה ארוכה ומייגעת. יצירת אשליה כאילו הציבור כבר מוכן למהפך ומצפה להנהגה אמונית בכליון עיניים – מהווה סכנה. מחשבה כזו רחוקה מלשקף את המציאות, ועלולה ליצור אכזבה מרה בקרב המצפים לישועה מהירה, "תןחלת ממושכה מחלה לב".
      יש לזרוע תודעה של חפץ להנהגה אמונית, בצד תודעה של סבלנות ואורך רוח נוכח הדרך הארוכה המצפה לנו' (שם, עמ' 195-196).

      לא עלינו המלאכה לגמור ולא אנו בני חורין להיבטל הימנה, 'ודרך צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. שמעון ירושלמי

    גם אנוכי הקטן מצרף יישר כוח גדול לדברי אורי קירשנבום, אכן דברים חשובים למחשבה!

  3. מוחה בפני מערכת "שבת" על פרסום המאמר המחליא. אמנם הפתיחות היא נר לרגלי המוסף, אבל יש גבול. ארגון התועבה "להב"ה" ושלוחותיו הם לכולי עלמא מעבר לגבול.

  4. הכתבה היפה ביותר שקראתי זה שנים!
    דברים מדוייקים וחדים!

  5. הכותב מתעלם מנקודה חשובה:
    הרבה יהודים (ואני בכללם) וכולל מן הסתם הרבה רבנים מוצאים הרבה אמת בתרבות המערב וערכיה.
    אמנם הם חולקים על דברים מסוימים (כגון התבוללות שוודאי אסורה) אבל מקבלים דברים אחרים.
    לפיכך אם משהו שיש לו בסיס תורני ובעייתיות מוסרית נצעק מסיבות לא נכונות או מוקצן מעבר למידה הנכונה הרבה יהודים ורבנים בכללם יוצאים נגד זה.
    לדוגמה, אם יוצאים נגד נישואי תערובת בצורה המעורבת בזלזול/שנאה בערבים או בגויים בכלל זה עלול לעורר ביקורת דתית ולדעתי בצדק.
    זה לא אומר שהם מאמצים את התרבות החילונית אלא שהם מקבלים חלקים ממנה שלדעתם אינם סותרים את התורה.

  6. אורי קירשנבום

    לאריק.
    אני מאמין כמוך בדברים חשובים רבים שצמחו מתרבות המערב וכו', אך אם לא נדע לפתח עמדה תורנית טהורה, גם אם מכילה ורחבה מאוד, כלפי כל דבר, ניטמע בתוך עולם מודרני מנוכר רחוק מתורה ואלוקים.
    עדכן אותי אם אני טועה, אך לא שמעתי מעודי הסבר מנומק ומסודר משום רב כמעט, בדבר הרע שבנישואי תערובת, נישואים חד מיניים, ועוד כהנה וכהנה. האמירות נעות בין ניתוק מוחלט ודיבור תקיף ולא מנומק כלפי התופעות הללו לבין הכלה שלהם בלי שום התייחסות תורנית

    • באמת הגיע הזמן. הגיע הזמן להקיא מתוכנו את הערוגות הנגועות שבגנינו, המצמיחות קוץ ודרדר כדוגמת ארגון התועבה להב"ה ותומכיו, ואנשים כמו מאיר כהנא שר"י ויצחק גינזבורג שיזכה לתשובה, על תורתם המנאצת ומנואצת, ותלמידיהם השוטים.

      "המוסר המערבי" שאתם כל כך סולדים ממנו, הוא המוסר האנושי, מוסר צלם אלוקים שבאדם, שאותו לקח המערב מתורתנו הקדושה (גם אם פה ושם הוא עיוות אותו כהוגן). ההתנערות שלכם ממנו היא התנערות כללית מהמוסר האנושי, שהוא דרך הארץ שקדמה לתורה, בשם אינטרפרטציה מנוולת ומתועבת של "דבר ה'". בזאת אין אתם נבדלים במאומה מאל קעידה, דעא"ש ודומיהם ימ"ש. בדיוק עליכם כתב הרמב"ם את הדברים הבאים:

      וזו הכת עניי הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם, והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינין זה. וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה, ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה. לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל מה שכששומעים אותו שאר האומות, אומרים "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".

  7. אריק,לא נראה לי שעל מה שאתה מעלה כותב המאמר יצא חוצץ

    הכוונה לאלו שתראה אותם זועקים כלפי "ההקצנה הדתית" אך לעולם לא תראה אותם יוצאים בראש חוצות נגד התרבות השלטת וקולות הפי סי

    הכותב בעצם בא לומר שצריך לשים את הקלפים על השולחן

    כלומר: לגבי שאלת יחס היהדות ליחסים חד מיניים-לומר בקול צלול וברור שהתורה מתנגדת לכך ורואה בכך פגם בקדושת המשפחה היהודית

    זה לא אומר חלילה שצריך להתלהם או לפגוע בלהטב"ים באופן אישי ופוגעני! חלילה ואין זו דרכינו

    אבל מצד שני אין לנסות לתת לתופעה "תעודת הכשר" וצריך לומר שהתופעה כתופעה מנוגדת לרוח התורה וחוקיה,נקודה

    וכנ"ל בשאר המקרים בהם יש קונפליקט בין ערכי התורה לערכי התרבות המערבית המודרנית והפוסט מודרנית

    כנגד אלו מהצד החילוני-מערבי שבאים בשם הפמיניזם אנחנו לא צריכים להתנצל ולהביא "פמיניזם דתי"

    אנחנו צריכים לומר בקול צלול וברור את השקפת התורה על ההבדלים בתפקידים שייעד הקב"ה לגברים ולנשים ועל ההבדלים המהותיים בין שורשי הנשמות שמשלימים אחד את השני בבחינת ניגודים משלימים

    בקיצור יש לומר את האמת כהוויתה ובביטחון עצמי

  8. http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=5&topic_id=1839072&forum_id=1364

    כדאי לקרוא בלינק בניק של "רב סיינפלד" שהביא את מאמרו של יואב שורק "ככה לא חיים עם ההלכה" שמביא באופן נוקב ובהיר את המסר של האבסורד של שיעבוד ההלכה ל"דת הפי סי" וערכים זרים בדומה למסר של המאמר כאן

    ממש כדאי לקרוא!

  9. איתי גרינבוים

    אני מניח שהנושא השנוי במחלוקת פה הוא נקודת המוסר האנושי. עד כמה אנחנו נותנים קרדיט לאדם, לעולם, ומאמינים שהעולם באמת מתקדם, ולא נשאר תקוע אי שם מאחורה. שנים רבות המוסר הנשמע מהתורה ומחז"ל היה בכמה רמות מעל הנורמות המקובלות בעולם. גם היום, העיגון של המצוות במסגרת דתית תורמת רבות לקידום העולם ולשכלולו בלי ספק. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שהעולם היום הרבה יותר מוסרי. כל אדם אם שכל ישר יכול לראות את זה. אבל בסוף השאלה היא האם אנחנו מסוגלים ורשאים לבחון את המציאות ע"פ השכל הישר, או שאנחנו מורים לאדם לשתוק ולהתבטל.
    קשה לי להבין איך גם מקרב תלמידי הרב קוק לא נשמעת קריאה דומה, הרי הדבר מופיע פעמים רבות בכתביו. הרב אומנם קורא לבחון דברים שבאים מבחוץ לפני שמכניסים ומאמצים אותם, אך בטח שהוא לא קורא לדחות אותם אוטומטית. אבל איך אפשר לבחון דברים אם לשכל האדם אין שום משמעות?
    אפשר לא להסכים עם דעותיהם של רבנים, אך להגיד שהם אומרים "אמירות חסרות תוכן שגם ככה נאמרים על ידי פוליטיקאים, בציטוט פסוקים ממשלי" זהו בזיון תלמידי חכמים, תופעה שהולכת ומחריפה במחוזותינו ככל הנראה.

  10. האם ניתן להיות רלבנטי כשחיים בקופסה של "מזל שלנו שנולדנו דתיים" ולא מביטים וחושבים מחוץ לקופסה הזו. באופן מדהים יש הרבה ימנים לא רבנים ולא דתיים שיכולים לנמק בהיגיון פשוט את: אי הכרתם בקשרים חד-זוגיים כמשפחה, את התנגדותם לבגידה ע"י מעבר לדת אחרת. חוסר היכולת לחבר את התורה להיגיון הפשוט מונע הצבת חלופה תורנית לשמאל ומעיד על בעייה בהכשרת חכמים תורניים במדינת ישראל. אחד הסימנים לבעיה זו: זה השימוש של הכותב במונח "משפחות חד־מיניות", שמעיד על נפילה למערכת המושגים השמאלנית.

  11. מי שנצא במלכוד, הוא המטורללים הקיצוניים בסגנון תלמידיו של גינזבורג.
    הם היו שמחים מאוד לטעון שדעתם המעוותת והפסיכוטית היא "דעת תורה" וכנופיותיהם העלובות הנבערות הן "כלל ישראל".
    לרוע מזלם, קמים מדי פעם , תלמידי חכמים מובהקים ורהוטים, שמוכיחים תוך שימוש במקורות הלכתיים ותלמודיים, שרוח היהדות רחוקה מאוד מהפסיכוזות של הריאקציונרים.

    כך מפיצי "תורת המלך" ויתר פרשי האפוקליפסיה, מוצאים את עצמם במלכוד ולכן הם מוציאים את העצבים שלהם, בכל מיני מאמרי מסכנות.

  12. "דרול" או "בצלאל א" או איך שלא תקרא לעצמך

    אולי חלאס עם התגובות המתלהמות?! זה מעצבן מעיק ומרדד את השיח

    שרואים ב"תגובות אחרונות" את אחד מהכינויים שלך כבר יודעים מראש שעומדים לקרוא חריפות וגידופים

    בשביל זה יש במות אחרות תחסוך מהקוראים את פריקת התסכולים שלך

    בתודה

    • כבר פרסיקו העיר על ההתקרבות האינטנסיבית בין הגיזבורגים לחרדלים וכאן נמצאת הבעיה האמיתית שלך , אדון שכטר.
      הבעיה שלך היא לא אני ולא בצלאל ולא ליפשיץ , הבעיה שלך היא הרבנים שלך, ווסרמן ושפירא ואפרתי ויתר צעירי סיירת החרדל.
      הם חושבים שגינזבורג הוא סתם מטורלל לא מזיק, ושהחסידים שלו הם קומץ של ילדים מעורערים ואילו האמת היא שבישיבות שלכם, יש המוני תלמידים שמתייחסים ל"תורת גינזבורג" , ברצינות גדולה יותר ממה שהם מתייחסים לשמונה קבצים ולעי"ן איה. וככה, הישיבות שלכם, כלומר של החרד"ל, הופכות להיות קיני קוקיה, לכל מיני דוגמות תיאולוגיות שסותרות לגנרי את הכיוון של מרכז ושל הרצי"ה.

      אני יודע שאתה לא מומחה גדול לתיאולוגיה, בלשון המעטה, אבל כדאי שתעשו בדק בית אצלכם, במקום להתפעל ולהתפעם מכל זב ומצורע שפותח פה, על רבנים שלא חושבים כמוכם.

      הנה, תראה, שלמרות הכל, יש הרבה מאוד כבוד ודרך ארץ בין רבנים שנחשבים לדמוקרטים וליבראלים כמו חיים נבון ויובל שרלו, לבין רבנים חרדליים קיצוניים כמו הרב אבינר והרב אליהו, אבל כשיהיה לכם עסק עם אנשי גינזבורג, לא תהיה לכם הפריוילגיה הזאת. מבחינתם, אתם יושבים על הקטגוריה של הס"א וג' הק' הטמאות.

      הדבר האחרון שאתם צריכים לעשות, זה להמשיך לתת להם לצבור כוח אצלכם בישיבות.

  13. אין ספק שהדיון מרתק , וישר כח לכותב המאמר.

    כרגיל , אני חושב שהדיון מתבצע בין שתי עמדות , וחסרה העמדה השלישית.
    שתי העמדות הקיימות הן שמרנות של הספרים , מול התכופפות לתרבות המערבית.

    העמדה הראשונה אומרת (בצדק) שללא השמרנות הזו יאבד עם ישראל ויאבד יחודו.
    והעמדה השניה אומרת (בצדק) שאנחנו חלק מהתרבות המערבית , זו ראיית עולמינו , ואיננו יכולים לכפות את הספר על המציאות בנוקשות , אלא יש להגמיש את הספר ככל שניתן.

    ואילו העמדה השלישית החסרה מהדיון בכלל היא השיבה לדבר ה' הישיר , אל הנבואה.
    היהדות בעצם ניטרלה את המימד הזה בימי בית שני , ניטרלה את הנבואה מההלכה.

    התוצאה היתה דת של ספרים על גבי ספרים.
    ספרים שניסו ליצור דיאלוג עם המציאות במשך אלפיים שנה (והצליחו בכך לא רע).

    אבל יש גבול לכל תעלול.
    יש גבול עד כמה ניתן להפוך ריבוע למעגל…

    ובימינו אנחנו עדים לנסיונות מצד ה"ליברלים" יותר לעקם את הריבוע עד שישכחו בכלל שהוא ריבוע , ולנסיונות נגד להשאיר את הנוקשות והריבוע על מכונו.
    ואלו ואלו מתכוונים לשם שמיים !

    אך הפתרון האמיתי נמצא רק בעמדה השלישית –
    חזרה לדבר ה' הישיר.
    להפוך בחזרה את הנבואה להיות רלוונטית להלכה.
    רק כך ניתן יהיה לקבל את דבר ה' מחדש- לפי הדור ולפי הזמן.

    וזהו.
    אין לי ספק שזה מה שיקרה בסוף , כי כבר לא ניתן לגשר על הפער בין הריבוע למעגל.
    המציאות כבר התרחקה מאוד מהספר.

    ממילא מה שיקרה בסוף זה שמרוב נסיונות לעקם את הריבוע ונסיונות נגדיים ליישר את הריבוע , פשוט ישבר הריבוע , ועם ישראל ילך לחפש את אמונתו במקום שהיא תמיד היתה – בפנים.

    • ומי יאמר לנו מהו דבר ה' הישיר? יוסף כהן הנביא?

    • יוסף,אתה שוב חוזר לאותו מעגל קסמים שאתה כל הזמן נכנס אליו

      הנבואה בניגוד לחוכמה היא לא משהו שבא מלמטה אלא משהו שבא מלמעלה ,זה לא תלוי בנו

      אם כן אולי תגדיר היטב מהי נבואה? איך אדם ידע שהוא קיבל אותה ואיך הציבור שסביבו ידעו שלא מדובר בנביא שקר אלא בנביא אמת?

      אתה מדבר גבוהה גבוהה על דברים שאין להם שום כיסוי קונקרטי

      ושאני מדבר על "קונקרטי" כוונתי היא כזו:

      בוא נאמר שקיבלתי את כל מה שאתה אומר ואני מסכים אתך כשאני מחר קם בבוקר מה אני אמור לעשות עם זה?

      ה"ספר" שאותו אתה מתאר כאיזה בלאי מתאר בדיוק מה צריך לעשות ואיך ומתי וכו' וכו'

      אשמח אם אחת ולתמיד תסביר ללא פאתוס וללא יותר מידי מילים גבוהות את מה ששאלתי אותך 3 שורות קודם.

      נ.ב

      לגבי הערתך על כך ש"אנחנו חלק מהתרבות המערבית" וש"אי אפשר לכפות בנוקשות את הספר על המציאות" אני לא יודע מי אלו ה"אנחנו" ששלחו אותך להיות להם לדובר

      אני ודומני שעוד רבים אחרים לא רואים את עצמם כחלק מהתרבות המערבית גם אם אנחנו חיים בתוכה וגם אם אנחנו מאמצים ממנה את "יפיפיותו של יפת"

      בלא מעט דברים אנחנו חלוקים עליה נחרצות ויפה אמר כותב המאמר שהגיע הזמן שההבדלים הללו ישמעו ויכנסו לתודעה.

      • מבחינתי , הכל נמצא במורה נבוכים בחלק השני בפרקים על הנבואה.
        אינני יכול לפרט הרבה כי אני כותב מהפלאפון , אך אחד הדברים שהרמבם מגדיר שם זה שהנבואה זה שפע מאת ה' הנשפע על האדם. כלומר , הנבואה אפילו איננה חייבת להיות במילים ! המושג העקרוני כאן ללא ספק זהו מושג ה"שפע".
        זה אומר שתודעת האדם היא מעין צינור , ושדרך השגת ה והעיון באלוהות ככל שניתן , נשפע על האדם שפע מוחשי. ובפרט זה אמור לגבי השם המפורש , שמשמעותו היא "הויה". כאשר האדם מתעמק בכך , ביחסים בין ההויה לבינו ולעולם , שופע עליו שפע זה.

        גם טכניקות מדיטציה מסייעות להבנה

        • גם מדיטציה זה במורה נבוכים?

          • לא. מדיטציה איננה במורה נבוכים למיטב ידיעתי.

            אך בלי זה , קשה מאוד לחוש מהו ה"שפע" הנ"ל. בסופו של דבר אולי אחד המכשולים הכי קשים שניתקו את היהדות מהנבואה , זה הריחוק מהגוף. זו ההפיכה של הכל לשעשוע אינטלקטואלי.

            כדי להשיג נבואה , יש להכיר בכך שהכל חייב להתבטא בגוף הפיזי בסופו של דבר. גם השגת ההוויה , גם שלילת התארים וגם הבנת "הכרחי המציאות" וכו' , כל אלו צריכים להתבטא פיזית בגוף , כדי להגיע לנבואה.

            כדי להבין כיצד זה אפשרי בכלל , אינני מכיר שיטה טובה יותר מאשר מדיטציה.

            • לא יודע מה השיטה הכי טובה, אבל אני יודע מה הרמב"ם אומר. הרמב"ם אומר שהתנאי הראשון הוא שלמות המידות, שזה הדבר שכל הגזענים הנאלחים כדוגמת קירשנבום וגינזבורג רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב.

              • אבל התורה גזענית , אינך יכול להתעלם מכך.
                .
                הם בסך הכל רוצים להיות ישרים עם הטקסט , בעוד שאתה רוצה להתיישר עם תחושותיך "מה נכון ?". אני אישית אומנם בכיוון שלך יותר מאשר בכיוון שלהם , אבל אני מכבד את הגישה הזו.

                כפי שכתבתי בהודעה שכינית "רעי שוורים" , אני חושב שרק המיזוג של שתי הגישות מוביל למקום הנכון.

                • חס ושלום! התורה לא גזענית! גזענים אלו שמפרשים אותה כך!

                  • אינך יכול להפוך ריבוע למעגל , גם אם אתה רוצה מאוד , וגם אם תפרש שהוא בעצם מעגל בתחפושת.

                    • מה שאתה אומר זה חמור מאוד. זה בדיוק מה שהטיחו בתורה גדולי האנטישמים לאורך ההיסטוריה, והחכמים שבכל הדורות כבר ענו להם כאיוולתם. אז אתה אומר שהם רבעו את העיגול… שיהיה, אבל אם כך אנחנו לא באותה דת ואין לנו אותה תורה!

                    • בסדר. אז גדולי האנטישמים צדקו. הטקסטים של התורה גזעניים – הן תורה שבכתב והן תורה שבעל פה. אני חושב שאנחנו כן מדברים על אותה התורה ואותה הספרים , ולמיטב ידיעתי אין לאף אחד מאיתנו בעיות בהבנת הנקרא.

                      השאלה היא כעת מה עושים עם זה , כי בבירור יש כאן קונפליקט בין דברים שנכתבו למען אנשים לפני 3300 שנה , עם מערכת ערכים ואמונות ועולם שונים לגמרי משלנו , לבין המציאות הנוכחית.

                      בקונפליקט יש כאלו שמעדיפים את ההיצמדות לטקסט , יש אותך שמעדיף את ההיצמדות לערכים אנושיים הומניים , ויש את הדרך שלי.

                      אבל זה שהטקסטים גזעניים , זו עובדה שלא ניתנת להכחשה.

                    • אני מכחיש את העובדה, גדולי חכמינו הכחישו את העובדה, ועליך מוטלת האחריות להוכיח את ה"עובדה" הזאת.

                    • ממש לא חסרים פסוקים המראים הבדלים ביחס בין ישראל לעמים." לנוכרי תשיך ולאחיך לא תשיך "," לעולם בהם תעבודו" ועוד. ואינני מדבר על מחיית עמלק ועמי כנען , ששם אולי אפשר להסביר שהסיבה היא אדיקותם בעבודה זרה ולא גזענות.
                      וכנ"ל בתורה שבעל פה "גוי שגזל שווה פרוטה נהרג עליו" "אזהרתן זוהי מיתתן " ועוד.

                    • אפשר להסביר הרבה דברים, ולא כאן המקום להסביר דברים פשוטים לבורים ועמי ארצות.

                    • בכל אופן, כדי לסבר את אוזנך, אומר שכל אלו הן דוגמאות לשבטיות, לא לגזענות. שני דברים שונים לחלוטין.

                      אמנם גם השבטיות פסולה בימינו מכל וכל, אבל בזמן המקרא הייתה נורמטיבית לגמרי. כל ניסיון להסיק משהו מה"טקסט" בנסיבות הללו הוא האנכרוניזם בהתגלמותו.

                    • ומחיית עמלק אינה גזענות ? ומחית 7 עממים אינה גזענות ? כולל הציווי "לא תחיה כל נשמה" שנאמר גם על נשיהם וטפם ? זה נכון שזה בגלל שהם היו אדוקים בעבודה זרה , ובעמלק זה בגלל המעשה אשר קרך בדרך , אך בשורה תחתונה זוהי גזענות להשמיד אנשים רק בגלל השתייכותם לעם מסוים , וצריך להכיר באמת.
                      הטקסט גזעני זו עובדה.
                      השאלה היא מה כל אחד עושה עם זה , זו שאלה אחרת

  14. "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו דעו את ה כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"
    כבר עבר הזמן בו תפקיד הנביא היה רק להביא את דבר ה לעם שנמצא בדרגה שפלה הרבה יותר.
    העתיד הוא "כל עם ה' נביאים !" כל עם ה חווים את האל ואת דבר האל באופן אישי.
    תפקידו של יוסף כהן הוא רק להזכיר שהאופציה קיימת ואפשרית.

    • וודאי שהאופציה אפשרית, רק שיש לי הרגשה שכאשר היא תתממש יתברר שהאנשים שהיו הכי קרובים אליה הם אותם "רבנים עם חשיבה תקשורתית" שהקירשנבום הזה מכנה "בלתי רלוונטיים".

      • שני הסוגים "קרובים" ורחוקים באותה המידה.
        בצי גונג אותו אני מתרגל , צריך להיות מרכז פנימי יציב , ומצד שני לנוע ברכות ובגמישות כלפי חוץ.

        אותם רבנים תקשורתיים , מדגישים את התנועה הרכה כלפי חוץ , את הזרימה. אך הבעיה היא "איבוד המרכז" , שמרוב התאמה למציאות מאבדים את האני הפנימי.

        הבעיה ההפוכה קיימת אצל הרבנים השמרנים – מרוב רצון ליציבות , הם הופכים להיות נוקשים , ומאבדים את המציאות.

        שביל הזהב הוא התרגול והעמקה של שני הדברים – של היכולת להיות רך מבחינה חיצונית , ויציב מבחינה פנימית. מה שמביא בסופו של דבר להבנה שאלו שני הצדדים של אותו המטבע.

        ככל שיציבים יותר פנימית , ניתן להיות יותר רך חיצונית , וההיפך.

        שני הצדדים בסופו של דבר הם תמונות מראה זה של זה , לכן אינני סבור שאחד מהם טוב יותר.

  15. בס"ד כ' אלול ע"ד

    הן לעמלק והן לשבעת העממים יש דרך תיקון קלה בקבלת שבע מצוות בני נוח, המחייבות כל אחד מבאי עולם. ראיה לכך גם במקרא, שהרי על שבעת העממים נאמר 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך', אם כן, כשקיבלו עליהם את מצוות בני נוח, חדלו לעבוד אלילים וקיבלו עליהם את יסודות המוסר הבסיסי, חדלו להיות מחטיאים, והרי הם כ'גר תושב' שישראל מצווים להחויותו. אף על מצוות מחיית עמלק אומר שמואל: 'לך והחרמת את החטאים את עמלק', ומכאן שאם עזבו את מעשי אבותיהם, חדלו להיות 'חטאים'.

    המשותף לעמי כנען ולעמלק היה שפיתחו אידיאולוגיה של רוע. הכנענים טיפחו את הזנות כפולחן דתי, הפכו את האהבה ללא מחוייבות לדת. העמלקים, לעומתם, קידשו את השנאה, וראו אידיאולוגיה בפגיעה בחלש. ושניהם באים על תיקונם, בקבלת אידיאולוגיה של טוב.

    וידועים דברי חז"ל: 'מבני בניו של המן לימדו תינוקות של בית רבן, ומנו רב שמואל בר שילת' (סנהדרין צז, ע"פ גירסת ר' אהרן הימן, בעל 'תולדות תנאים ואמוראים') רב שמואל בר שילת הוא המופת למלמד מסור שכל מעייניו נתונים בתלמידיו. ההתמסרות לאהוב, היא התיקון להתמכרות להרע!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • דרך התיקון הזו איננה מהתורה שבכתב , אלא מדברי חז"ל.
      בגדול , ה' מצווה להחרים את החטאים את עמלק ואת 7 עממים , כולל את נשיהם ובניהם הקטנים. ואם הדבר תלוי בקבלת 7 מצוות בני נוח , הרי בקלות יכלו להציל את עצמם מן המיתה ? וכן כל יושבי כנען.
      וכן זה שה' מצווה להשמיד את כולם כולל הנשים והילדים , איך שלא תסתכל על זה זוהי גזענות.

      אלא שחז"ל , "ריככו" את העניין ונתנו להם דרך מילוט , למרות שאין זה פשט.
      (מה שכן בזמן חז"ל כל הדין כבר לא היה רלוונטי).
      גם את ראיותיך מהפסוקים ניתן לדחות.

      • דחיה אפשרית אחת של ראיותיך מהפסוקים היא :
        שבידוע שגם אם עושים תשובה ולא עובדים אלילים , הרי זה רק מהשפה ולחוץ.
        ולכן התורה אומרת "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי". לא שאם שבו בתשובה אז יכולים לשבת בארצך , אלא לומר שאין מצב שהם באמת שבים בתשובה !
        העבודה זרה כל כל טבועה בהם בדומה לכלי חרס שאין לו תקנה. וכך גם בעמלק , ולכן נקראים "חטאים". כי החטא טבוע אצלם בטבעם ולא משנה מה יעשו אין להם תקנה.
        ולכן התורה ציוותה אצלם על השמדה טוטאלית , ו"לא תחיה כל נשמה".
        זה הפשט.
        והדרשות כבודן במקומן מונח.

      • יוסף, אתה שואל "הרי בקלות יכלו להציל את עצמם מהמיתה"

        ע"ע השלום עם הגבעונים וכאן מדובר במתואר בפסוקים עצמם בספר יהושע ולא רק ב"דרשות" של חז"ל כדבריך

        • מעבר לכך באשר ל"דרשות"

          תסתכל בתגובה שכתבתי לך למטה בסוף דבריי שם בהערה המתודית

        • משם ראיה ?
          אתה רואה שהגבעונים תכמנו ועשו טריקים וסחטו שבועה , בעוד שלשיטתכם היה להם מוצא נוח הרבה יותר !

          • היא הנותנת שבני ישראל תמוה על הגבעונים על עשיית הורחק הזה ולמה הם לא הלכו באופן ישר

            הרי שמת לב בוודאי שאת רחב ובני משפחתה החיו ולא פגעו בהם

            וזה ללא שום "טריק" כל שהוא

            • אצל רחב היו לפחות שני דברים :
              1. הכרת תודה.
              2. רחב בפירוש ביקשה "אות אמת" שיצילו אותה ואת משפחתה.

              ואולי היה שם גם כן רצון כנה ואמיתי לדבוק בעם ישראל. אולי.

  16. אוסיף על דבריו המחכימים של ש.צ שמקור הלכתי מרכזי לדבריו הוא ב" כסף משנה" על הרמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ו הלכה ד

    ובדומה לש.צ שהביא ראיות גם מהפסוקים עצמם אף אני אזכיר בעניין זה ששמואל הנביא עומד לשסף את אגג הוא מנמק את הוצאתו להורג שעומדת להתבצע "כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך"

    הווה אומר שאגג מלך עמלק הואשם בפשעים חמורים ומעשי רצח שביצע לרוב והוא לא נהרג כאדם תמים וישר שכל חטאו הוא שנולד עמלקי.

    אכן כדברי הכסף משנה והבנתו הפשוטה את דברי הרמב"ם שמכריז בתחילת הפרק ש" אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו לשלום אחד מלחמת מצווה אחד מלחמת רשות" ושדיני ממחייבת עמלק וז' עממין חלים רק לאחר שהם לא השלימו.

    דין מחייבת עמלק הוא בעמלקי שעושה מעשה עמלק בלבד

    • נו , ואגג לא יכול היה "לעשות תשובה" ?

      • יוסף,אם אתה רוצה להיות צמוד לפסוקים ללא מה שאתה קורא "הריכוך של חז"ל" אז בבקשה:

        לאחר מות שאול דוד מקבל את הדיווח ממי שהתבקש על יד שאול לדוקרו למוות ואותו אחד היה גר עמלקי

        הנה אתה רואה מפשט הפסוקים שהייתה מציאות כזו

        מעבר לכך הערה מתודית:

        דומני שכולם מבינים שהדיונים כאן נסובים על היהדות ההלכתית המבוססת על דברי חז"ל

        הדיונים כאן לא מבוססים על התנ"ך לבדו ולכן כשש.צ או אני הקטן או כל מגיב אחר מביאים ראיות ונימוקים מחז"ל והפוסקים זה הדבר המתבקש והנורמאלי לעשותו וראיות אלו הן בילט אין חלק מהדיון

        אם אתה לא מקבל את הנחת המוצא הזו ואתה עושה הבדל חד בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ אז לא תהיה לך שפה משותפת עם רוב ככל המתדיינים כאן

        כך זו כהערה בונה שיהיה לך יום מוצלח

        • כל הסיפור עם הגר העמלקי הינו סיפור מוזר בלשון המעטה. הגירסה שלו למשל למות שאול , שונה מהגרסה שהתנ"ך מספר.
          וכנראה לא לחינם דויד הרג אותו , למרות שהנימוק הרשמי היה שהוא שלח ידו במשיח ה' , כנראה שדויד קיים על הדרך את מצוות מחיית עמלק ….

          לגבי ההערה המתודית –
          ראשית , יש בחז"ל דעות שלא מקבלים עמלקים כגרים.
          http://ph.yhb.org.il/05-14-08/

          דבר שני , לי אישית אין ספק שבבית שני קרה ליהדות דבר רע מאוד.

          התורה עצמה מבטיחה בבירור שאם "נהיה בסדר" אז יהיה בסדר. לא מזמן קראנו את הברכות והקללות שאמרו זאת באופן המפורש ביותר.
          אך 2000 שנה , עובדתית , היה רע מאוד.
          המסקנה הברורה היא שמשהו כאן היה מאוד "לא בסדר" !

          אך חז"ל יצרו "מנגנון הגנה" בפני אמת פשוטה זו :
          חז"ל הוציאו את השכר והעונש שבתורה מפשוטו באמצעות אמירות כמו "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא" , או "למען יטב לך והארכת ימים – יום שכולו טוב , עולם שכולו ארוך וכו'". כך המציאות יכולה להיות "מאוד לא בסדר" , ועדיין ניתן לחשוב שאנחנו "כן בסדר" !

          לי אישית אין בעיה עם זה שאקבל שכר על מעשי הטובים בעולם הבא (זו מבחינתי אפילו השקעה הרבה יותר בטוחה משכר בעולם הזה. . .. .:-))

          אך יש לי בעיה גדולה עם זה שבאמירות הללו של חז"ל נעלם ה"מדד" ל"האם אנו הולכים בדרך ה' או לא ?"

          התורה שבכתב היתה ישרה ובאה איתנו ביושר – נתנה לנו סימנים ברורים שיגידו לנו "אתם בכיוון הנכון" או "אתם לא בכיוון הנכון".
          אך חז"ל לצערי נהגו לפי הכלל ש"הרוצה לשקר ירחיק עדותו" – העבירו את הכל לעולם הבא שאין לנו שום אפשרות לדעת מה קורה שם , וכעת אין לנו שום דרך לדעת האם אנחנו עושים את מה שה' רוצה או לא. וכך נשאר רק להאמין לספרים בצורה עיוורת , ולסבול אלפיים שנה.

          אני לא מאמין שלזה התכווין ריבונו של עולם. אני מאמין שריבונו של עולם ישר עם הבן אדם , ומראה לו כאן בעולם הזה סימנים ברורים האם דרכו נכונה או לא.
          ולכן אני רואה את כל מה שקורה כאן כסוג של הונאה. חז"ל יצרו דרך מסוימת שבמבחן המעשה (המבחן שהתורה עצמה נותנת ! ) נכשלה כשלון חרוץ.
          חז"ל הפכו רעיונות מסוימים ל"עיקרי אמונה" , רעיונות שאין להם עיקר בתורה , ושלא נתנו לנו שום דבר מלבד נזקים !
          (הרעיון המשיחי , למשל. דוגמה מובהקת לרעיון מזיק כזה. רעיון שהפך להיות "עיקר" שהכופר בו כופר בתורה , רעיון שיצר לנו את ישו ואת שבתאי צבי , ושאר מגלומנים עד דורותינו אלה – ובעצם לא נתן לנו כלום , ולא קירב אותנו לריבונו של עולם אפילו במילימטר !)

          ונוסף להכל , חז"ל חסמו את הנבואה מלהיות רלוונטית להלכה. ניטרלו את הקשר החי של האדם עם ריבונו של עולם , לטובת קשר עם ספרים מתים. ועשות ספרים אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר.

          מסיבות אלו ואחרות , כל מה שחז"ל אמרו הוא בערבון מוגבל מבחינתי.
          בשורה תחתונה דרכם הועילה רק לדבר אחד – שלפחות עם ישראל שרד , אך לא להרבה יותר מכך.
          אני רואה זאת רק כדרגה אחת קטנה מעל כשלון טוטאלי.

          לכן אינני מאמין כבר לחז"ל.
          אני מחפש את הקשר החי לריבונו של עולם , וברור לי שהדרך החזלית לא רק שלא מביאה לשם , אלא מרחיקה אותנו משם , והיא כבר הרחיקה אותנו משם אלפיים שנים ויותר.

          מי שזה לא רלוונטי עבורו , זכותו המליאה.
          יום טוב ומוצלח גם לך !

          • גם עושי העגל ועובדי הבמות חיפשו את "הקשר החי לריבונו של עולם". וכך גם, בקפיצה קטנה לימינו, אנשי דעא"ש ואל קעידה. אתה נמצא בדיוק היכן שהם.

            • עושי העגל חיפשו את הקשר החי לעגל.

              עושי הבמות – אכן חיפשו קשר לריבונו של עולם , רק שאינני יודע האם ריבונו של עולם בימינו מחפש קורבנות (לדעתי לא).

              לגבי אנשי דעאש ואל קאעידה –
              באמת מה שבולט באיסלאם לעומת העולם המערבי בימינו , זו הדבקות בספר.

              בעוד שבעולם המערבי הגישה היא שהכל נובע מתוכיות האדם , והכל נובע מהגשמה אישית , באיסלאם האדם האידאלי זה זה המציית לספר ולחוקיו.
              נקודה עקרונית באיסלאם היא אכן שמוחמד הוא "אחרון הנביאים" ואין אחריו.

              שני אלו לדעתי הם חוסר איזון.
              האיזון איננו בציות עיוור לספרים כמו באיסלאם ,
              וגם לא בהפיכת ה"אנושיות" לחזות הכל. דרך המובילה לרפיסות , לצביעות ולריקנות כמו במערב.

              האיזון היחיד נמצא בקשר החי לאלהים , בהגעה לחוויה הנבואית.
              וזה תפקידו של עם ישראל , לדעתי.

              (וכדאי לקרוא כאן – כתבה מאירת עיניים ויפה.

              http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/614/677.html )

              • הקשר החי לאלוהים עובר דרך הקשר החי לבני אדם. וכמו שכתב הרמב"ם בסוף "מורה נבוכים" כל עניין הכרת אלוהים הוא עשיית חסד, צדקה ומשפט, דהיינו ליברליזם הומאני. כל מי שמדלג על זה הוא נושא שם ה' לשווא ועובד ע"ז במשמעות הבוטה ביותר.

                • הפסוק הולך כך
                  "כי אם-בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי–כי אני יהוה, עושה חסד משפט וצדקה בארץ: כי-באלה חפצתי, נאום-יהוה. "
                  ראשית , הפסוק מדבר על "השכל וידוע אותי" !
                  ובמה ? בהנהגת העולם שהיא חסד משפט וצדקה.
                  הפסוק אומר שה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ , והאדם השלם רואה זאת – כיצד מעשי ה' הם חסד משפט וצדקה.
                  אלא שלכאורה נראה לא כך – נראה כי יש בעולם הרבה עוול , וצדיק ורע לו , רשע וטוב לו וכדומה.
                  אלא שצריך עיון רב מהם החסד והמשפט והצדקה הללו בהם מנהיג ה' את עולמו.
                  אין המדובר כאן רק בליברליזם.

                  • אז אתה מאשר את טענתי שהאדם *בוחר* את הפרשנות.

                    והפרשנות שאני בוחר (זאת של הרמב"ם) הפוכה לזאת שלך.

                    • לא. אני הסברתי את הפסוק בהבנת הנקרא פשוטה.
                      ואין ספק שגם הרמב"ם יסכים עם כל מילה שכתבתי כאן.
                      לפרשנות יש גבול מסוים.
                      אומנם , לדעתי פרשנות יכולה מבחינתי אפילו "למתוח" ולשנות את המציאות (אני הרי סוג של "מכשף" …)
                      אבל פרשנות טובה צריכה גם שיהיה לה "קרקע" לעמוד עליו.

                    • את גבולות הפרשנות שלך *אתה* מציב. אף אחד חוץ ממך לא מחויב להם.

                    • בדיוק ! את גבולות הפרשנות שלי *אני* מציב , ואף אחד לא מחויב אליהם !
                      בניגוד אליך או לכותבים אחרים , אינני מנסה לכפות על אף אחד את דעותי – לא בשם "דעת התורה" ולא בשם ה"הומניות האוניברסלית".
                      אני פשוט אומר את פרשנותי למציאות כמו שהיא – מי שימצא חן בעיניו , מה טוב.
                      מי שלא , גם טוב.

                    • סוף סוף אתה מודה על האמת שדעותיך הם שלך בלבד וכל הדיבורים על "קשר ישר עם אלוהים" היו רעי שוורים במקרה הטוב, או מגלומניה במקרה הרע.

                      ולגבי כפיית דעות – הלוואי ויכולתי לכפות את אמות המידה של הצדק והיושר שאני מאמין בהם על העולם כולו. אינני יכול, ועל כן אני מסתפק במאבק עליהם (כן, אני עדיין מאמין בערכים. אינני רלטיביסט פוסט-מודרניסט).

                    • הקשר הישיר עם אלהים איננו סותר את האופי האישי של הנבואה.
                      "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד".

                      מה שכן , הנבואה בימינו לא תהיה כמו בעבר שיש נביא אחד המדבר ומצווה את כולם. דבר זה נעשה בעבר בגלל הפער האדיר שהיה בין רמת העם לבין רמת הנביא. ולכן רק דרך הכפיה והציווי היתה אפשרית.
                      אך בעתיד הנבואה תהיה הרבה יותר אישית. הנביא אפילו לא יטען שדבריו הם "דבר ה'" – הוא יציג אותם כפי שהם , ויתן לאנשים לבחור.

                    • מעולם לא עסקו הנביאים בכפיה וציווי. תמיד היו חסרי כוח וסמכות.

                    • ראשית , משה בפירוש עסק בכפיה וסמכות.
                      ויאמר לשבחו – לא היתה לו ברירה אחרת.

                      דבר שני , הכפיה והסמכות באה מכך שהם מדברים בשם האל , להם יש קשר ישיר עם האל ולך לא.
                      מה שאומר שאתה מחויב לשמוע להם , ואם לא תשמע , אז תיענש בידי האל.
                      זו גם כן כפיה וסמכות , והיא לא פחותה מכפיה וסמכות פיזית , לדעתי חזקה הרבה יותר.

                    • משה היה לא רק נביא אלא גם מנהיג. סמכותו באה לו מהנהגתו, לא מנבואתו.

                      איום בעונש מידי האל אין בו צל צילו של כפיה. והעובדה שרובם ככולם של הנביאים לא הצליחו לכפות את דעתם, למרות האיומים, ואף אחד לא הקשיב להם.

          • יוסף,לגבי מה שכתבת על הגר העמלקי לא לחינם כתבת בעצמך "כנראה" שכן אתה מביא סברה לא מבוססת, הפסוקים עצמם מתארים את הסיבה ואם היה מדובר גם במחיית עמלק לא נראה לי שעניין כה מרכזי היה מועלם משם

            לא צריך להעמיס על הפשט מה שאין בו מסברות בעלמא ,אם הפסוקים מתארים את כעסו של דוד על כך שהוא הרג את משיח ה' לא צריך להעמיס על זה עוד דברים שלא רמוזים בשום מקום

            חשבתי שאתה הוא זה שרוצה להיצמד ככל האפשר לפשט לא?

            לגבי הדעה מהמכילתא שאין מקבלים גרים מעמלק-

            ידעתי גם ידעתי ובכל זאת אתה רואה שבגמרא נאמר על בני בניו של המן שלמדו תורה בבני ברק [אם לא נקבל את הגרסה שמביא הרב ראובן מרגליות ע"ה ב"מרגליות הים" שמדובר ב"בני בניו של נעמן"] וכך הרמב"ם פוסק

            לגבי שאר דבריך-אני מכיר את שיטתך מהתגובות שלך כאן על הנבואה וימי בית שני וכו' וכו' אבל כל זה לא רלוונטי

            מה שרציתי לומר לך הוא שהדיונים על נושאי יהדות ו"מה היהדות אומרת" בבמה זו וברוב הבמות היא על היהדות ההלכתית-תלמודית וכשאני או ש.צ או שאר המגיבים מביאים דעות על "מה היהדות אומרת" הם לא באים בשם איזו השקפה פרטית אלא בשם אותה יהדות שתיארתי על מקורותיה והמתודות שלה

            זה שפיתחת לך השפקה אישית על מהי היהדות בשיבילך זה אולי נחמד ועושה לך טוב אך זה לא רלוונטי בדיונים כאן

            שנשאלת השאלה "מה היהדות חושבת על עמלק" אז מיקוד הדיון הוא לא מה חושב יוסף כהן או אמיר שכטר אלא מה חושב יוסף כהן או אמיר שכטר שהתנ"ך+ המכילתא והגמרא הרמב"ם או ה"כסף משנה" אומרים בנידון וכיו"ב

            כל עוד לא מדובר בבמה קראית,רפרומית,קונסרבטיבית וכו' וכו' אז מה שמקובל בתור "יהדות" זו היהדות ההלכתית שהיא מוקד הדיון לשאלות והתשובות וכן הלאה.

            לכן אם אני וש.צ הבאנו כנגד דבריך את מקורות ההלכה בנידון אין לך מה לפנות אלינו בטענות כי פעלנו במסגרת הנכונה של הדיון

            אתה צריך אם כבר לשאול את עצמך אם הבנת את המסגרת הזו

            • אם יהיה כתוב באתר למעלה באותיות קידוש לבנה ש"זוהי במה אורתודוקסית בלבד" , אז אדיר את רגלי מכאן.
              כל עוד זה לא כתוב , מבחינתי אני חופשי לכתוב את דעותי ואת הבנתי האישית על היהדות , כפי שעושים כאן עוד הרבה אחרים.

              • סוף סוף אמרת משהו בעל ערך.

              • יוסף,אני כמובן לא דובר רשמי של האתר ולא מוניתי לכך ולא באתי לומר לך מה לכתוב ומה לא וקבל את התנצלותי אם נשמעתי כאיזה "שומר הסף" מטעם עצמי

                הערתי את תשומת ליבך שברוב הגדול של המקרים כשדנים בנושאי יהדות והלכה אז המתדיינים מבינים כנקודת מוצא ברורה שהכוונה היא למודל מוכר ומקובל של "יהדות " ו"הלכה" ומן הסתם המתדיינים יביאו את הדעות של הרמב"ם והראב"ד המשנה ברורה והבן איש חי רש"י והאבן עזרא ולא את דעת ה"מענה לוי" הקונסרבטיבי או "יריעות שלמה" הקראי

                לכן הערתי לך שכשאתה בא בטרוניא אלי ולש.צ שהבאנו בדבר עניין מחיית עמלק מקורות ש"מעוותים" את הכתוב בפשט אז טרונייתך אינה במקומה שכן שימוש ואחיזהבמקורות אלו זו הנורמה המקובלת בדיונים בנושאי יהדות והלכה

                אתה כמובן יכול שלא לדגול בכך ולא להאמין בכך וכו' וכו' אך אתה צריך לשאול את עצמך איפה כל זה נכנס בדיון הלכתי הפועל לפי מתודה מקובלת

                אילו היינו כותבים בפורום של העדה הקראית אז טרונייתך על שימוש במקורות שהשתמשנו בהם הייתה נכונה גם נכונה ,לא כאן

                • אני אינני קראי , אינני נכנס לאיזושהיא הגדרה מקובלת המוכרת לי.
                  אני שואף לנבואה , ולקשר ישיר עם ריבונו של עולם – וזהו.
                  אף אחד מהספרים שציינת אינם מוכרים לי , כי הרקע שלי הוא אורתודוקסי.

                  אני מכיר דווקא אנשים שמפרשים את התורה לפי הבנתם (ואפילו מקריבים בבמה , סוג של "קראים" מודרניים) אך לדעתי גם הם טועים.
                  כי מה שריבונו של עולם רצה מאיתנו לפני 3300 שנה , איננו בהכרח מה שנכון היום.

                  ואני חושב שהגיע הזמן להרחיב את היריעה מהו "מודל מקובל של יהדות ושל הלכה".
                  אני חושב שהיהדות יותר רחבה בסופו של דבר מהמודל אותו אתה מתאר , ואני רואה שזה תהליך שקורה היום – הסמכות הרבנית התערערה , ובכל פינה אנשים מתחילים לעבוד את ה' באופן יותר אישי.

                  לשם אנחנו הולכים , ולשם היהדות הולכת.

                  • אז אם אנשים מתחילים כדבריך לעבוד את ה' באופן יותר אישי* אז שיבושם להם ושיהיו בריאים אך מה כל זה קשור לדיונים הלכתיים ורעיוניים?

                    אם ה"טקסט" לא מחייב מישהו ולא המתודות של עיקרי האמונה וההלכה אז מה יש לאותו אחד לדון במה הטקסט הזה אומר?

                    מי שעבורו ה"טקסט" המדובר על נספחיו השונים מחייב אותו אז טבעי ומתבקש שהוא ירצה לדון וללבן את הנושאים המדוברים בו שקשים לו או מאתגרים אותו או לא מובנים לו כל צורכם כו'

                    מי שלא אז מה אכפת לו מה התורה כותבת על מחיית עמלק או על שמירת שבת או כל נושא אחר?

                    לכן הוא שאמרתי שאם אתה מרגיש שזה לא מחייב אותך שיבושם לך ושתהיה בריא ומאושר בדרכיך אבל אל תבוא בטענות למי שכן מרגיש מחוייב ל"טקסט" והוא חפץ הבין אותו על פי כללי אותה מחוייבות

                    כשדנים במחיית עמלק דנים בה לפי המתודות של אותו "טקסט" אליהם נושא זה קשור

                    אני לא מבין מה כל כך מסובך לך בלהבין זאת?

                    • שכחתי מקודם להפנות ל*

                      מה שרציתי לומר שאני לא יודע עד כמה הצעקתה וכמה באמת עובדים את ה' בדרכם האישית כתופעה

                      נראה לי שלא מדובר באיי יי

                    • הטקסט נכתב למען מטרה מסוימת.
                      יש לטקסט רעיון מסוים , שאני מאמין שרלוונטי גם היום.
                      אלא שלדעתי המעשים שנעשו אז למען המטרה ההיא , אינם בדיוק המעשים שיקדמו היום מטרה זו.

                      אבל הטקסט נותן השראה , הטקסט מביא לך את נביאי העבר , את סיפוריהם ודרכם שלא תמיד היתה סוגה בשושנים (יעקב , יוסף) . הטקסט אומר לך שיש סוג קשר כזה בין האדם לאל.
                      כנ"ל לגבי המצוות שלכל אחת יש רעיון מסוים , וגם אם היא לא רלוונטית היום , אולי ההגיון העומד מאחוריה כן רלוונטי בתחומים מסוימים.

                      (אם ניקח דוגמה קיצונית – למשל "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" – שמשם ספר החינוך למד לא לתת לשני אנשים השונים מאוד באופיים ושלא מסתדרים זה עם זה , לעבוד ביחד ….:-))

                      לכן אני מאוד בעד הטקסט , לעיין בו וללמוד אותו. אך מה שמחייב מבחינתי בסופו של דבר זה מה שאני מבין שהאל רוצה ממני היום. לא ההיצמדות לטקסט.

                    • אמרת יפה מאוד:
                      " אך מה שמחייב מבחינתי בסופו של דבר זה מה *שאני מבין* שהאל רוצה ממני היום"

                      ואני אוסיף:

                      אם מה *שאתה מבין* גורם לך להיות מנוול, אז *אתה* מנוול.

                      (נאמר לצורך הטיעון, אל תיקח אישית חס וחלילה. אתה לא בין המנוולים כאן בדף).

                    • לי אכפת מה הטקסט אומר , כי בתוך עמי אני יושב.
                      בתוך עמי שסבל במשך 2000 שנה , ולא הבין אפילו על מה הוא סובל , חוץ מזה שהוא "חוטא".
                      עמי שהתחיל להתעסק בכל מיני פרקטיקות , והפך אותן לדבר העיקרי , והזניח את הדבר הבאמת עיקרי.

                      עם ישראל , עובדתית , התחיל להיגאל רק כאשר קמו יהודים "ציוניים" וחילוניים. אנשים שהיה להם רגש לאומי , אך התנערו באיזשהו מקום ממסורת בית שני.
                      להבנתי היום , מה שיצר את הגלות , זה סגנון החשיבה וההתנהלות של בית שני. זו השקיעה באנטלקטואליות בלי גבול , והזנחת החוויה הישירה – חווית הנבואה.

                      כשהתרחקתי מהטקסט , לא עזבתי את ה' – דווקא נעשיתי הרבה יותר קרוב לה' ממה שהייתי בעבר.
                      שאיפת חיי היא הדבקות בה' , אין לי שום שאיפה חזקה חוץ מזה – לא שאיפה לכסף , לא שאיפה למשפחה , לא שאיפה לנשים , ואפילו לא שאיפה לכבוד. כל הדברים הללו מחווירים מבחינתי לעומת הדבקות בה' שאותה אני מנסה להשיג בכל מחיר , גם במחיר של חיי , וגם במחיר ה"עולם הבא" שלי.

                      זה שוויתרתי על הדת הממוסדת , והתחלתי ללכת בדרכי , זה מתוך ההבנה שהדת הממוסדת כפי שהיא נראית היום , לעולם לא תביא אותי לשם.
                      תאמין לי שלא בשמחה ויתרתי על היותי "דתי" , אלא בכאב גדול – פשוט הבנתי שזה הכרח מבחינתי ושזה מה שה' באמת רוצה ממני , ושלא אוכל להתעלם מכך.
                      אינני הולך לברים ולמסיבות , ואינני חוגג עם בחורות , ואינני יכול להגיד שאני "חילוני". כי מבחינתי נעשיתי הרבה יותר דתי ממה שהייתי. רק שבמקום להיות דתי של "ספרים" , אני היום דתי כמו אברהם אבינו – בלי ספרים.

                      הטקסט חשוב לי – הטקסט מהווה עבורי מקור השראה , וגם השורשים שלי.
                      אך אני מכיר בכך שהוא היה רלוונטי בעבר , וכיום לא.
                      ברור לי שה' לא רוצה מאיתנו הרבה דברים שכתובים בטקסט שהוא "כן רוצה".
                      וברור לי שכיום יש דברים רבים שה' "כן רוצה" מאיתנו שאינם כתובים בטקסט.

            • יפה אמיר, אתה מוכיח בכמה משפטים את התאווה של חרדלים כמוך , להציג מישהו כ"לא אורתודוקסי" או בביטוי מתחסד אחר "לא רבני תלמודי" ואז אתה , מרגיש שמותר לך לנפנף את כל טיעוניו כ"לא רלוונטיים" , כי הוא הרי "לא משלנו."

              אני כמה פעמים טענתי שלחרדל אין באמת אידאולוגיה מקורית, מה שיש לו הוא דפוס התנהגות , שעיקרו להקים איזו גדר ולזרוק אנשים אל מעבר לה וזו כנראה גם מטרתו של "קוד הצניעות" המפגר של שלמה אבינר.

              • מטרת קוד הצניעות של הרב אבינר היא לשחרר אנשים כמוהו מאחריות על יצריהם הבלתי נשלטים תוך הטלת האחריות במלואה על הנשים שאינו יכול לעמוד בפניהן.

                • צר לי, אבל אני נאלץ לחלוק עליך.
                  קודים צניעותיים כאלו, אין מטרתם מינית , אלא פוליטית.
                  כוונתם ליצור נוסח התנהגות מדוייק באוכלוסיה, כדי שיהיה קל יותר לשלוט בחבריה ולכוון אותם.

                  זאת תאוות שררה, הרבה יותר מאשר תאוות בשרים.

                  • אלו ואלו דברי אלוהים חיים

                  • אני רואה את הקודים הצניעותיים ברמה הבסיסית כדבר טוב , ואילו ברמה הדקדקנית ומפורטת כמו היום כטמטום לשמו.
                    למשל , אשה שהולכת היום עם מכנסים היא אישה צנועה , כי זה כיום לבוש נורמלי ומכובד. כנ"ל אישה שאינה מכסה את ראשה.
                    לעומתן בחורה עם הפופיק בחוץ זה דבר לא צנוע במיוחד ולא מכובד.

                    נית מבחינתי לסכם את כל הלכות צניעות ב3 מילים : לבוש נורמלי ומכובד. וכשאני רואה מה קורה במחוזות החילוניים של ארצינו , אני בהחלט מסוגל להעריך צניעות אמיתית כערך חשוב.

                    אך כל הדקדוקים על עובי של גרביונים ואורכי שרוולים מבית מדרשם של רבנים מסוימים , הם דברים שאני מתבייש בשביל ריבונו של עולם שאומרים דברים אלו בשמו.

                    • אני מסכם את הלכות צניעות בצורה אחרת: חברה צנועה זו חברה שבה גברים לא נועצים עיניים בנשים, ולא משנה כיצד הן מתלבשות.

                      או בניסוח אחר – גבר השופט אישה על פי הופעתה אין הדבר אומר מאום *עליה*, אבל הדבר אומר המון *עליו*.

                    • טוב , אז אולי אתה צריך לעבור לגור בחברת המלאכים או בחברת ההומואים. גברים רגילים תמיד ינעצו עיניים בנשים וטוב שכך.

                    • לא אתווכח אתך על יצריך. יודע צדיק נפש בהמתו.

                      הגברים ההגונים שאני מכיר לא נועצים עיניים. זאת גסות רוח.

                      הגברים ההגונים שאני מכיר לוקחים אחריות על ייצרם ולא מטילים אותה על הנשים.

                    • אני גם לוקח אחריות על יצרי , אך אם תעבור מולי אשה יפה מן הסתם אסתכל עליה ואברך "שחלק מיופיו לבשר ודם" 🙂

                    • הסתכל כמה שתרצה. אבל אל תכתיב לה קוד לבוש. במיוחד אם הקב"ה חלק לה מיופיו והיא לא רוצה להסתירו.

                    • או אולי "שחלק מיופיו ליראותיו" תלוי אם היא דתיה. 🙂

                    • כן, יוסף.
                      אתה צודק מאוד, אבל תשמע, מרגע שאמיר שכטר קבע שאתה לא אורתודקסי, אז אתה לא חלק מ"השיח הרבני הלכתי"
                      לעומתך, אותם רבני צניעות, יכולים להיות גם מטומטמים מכדי לנשום, ועדיין להיות חלק מכובד מאותו השיח

              • יוסף, אני מבין מהו ה"טקסט" עבורך אך כל מה שכתבתי זה שזה לא רלוונטי לדיון הלכתי

                אז בניגוד לתגובה של דרול המראה על חוסר הבנת הנקרא לא באתי לומר זאת מתוך התנשאות או ביטול וזלזול אלא מתוך קריאת השטח ואסביר שוב:

                כשעולה שאלה בין אם ציבורית ובין סתם בדיון כל שהוא על "מה היהדות אומרת? " או "מה ההלכה אומרת? " בחברה הישראלית – יכול להיות שהיהדות התפוצות השיח ונקודות המוצא שונים – הכוונה היא להלכה האורתודוקסית. על מקורותיה וכלליה

                לפחות כאן בארץ כשמדברים בפשטות על "הלכה" ו"יהדות" מתכוונים להלכה האורתודוקסית ולכן מי שמעוניין להביע דעה בנושא שייקח בחשבון את מה שמעניין את שומעי דבריו ומה הם מחפשים לשמוע. אחרת דבריך יכולים להישמע בעיניי האחרים כלופטגעשעפט

                תאר לעצמך שמתעורר דיון הלכתי ער בנושא כל שהוא בשמירת שבת המתדיינים יביאו דעות ומקורות לכאן ולכאן ופתאום אחד מהיושבים יקום וישאל " למה בכלל לשמור שבת? " "מי אמר ששבת היא לא ביום ראשון? " וכן הלאה, הרי אותו אחד לתמוה ייחשב ובלשון העם "לא קשור לעולם" או "לא מאופס"

                לכן בענייננו אם עולה נושא כמו היחס לעמלק בהלכה אז תגובתך שניסתה לנתק בין התנ"ך לדברי חז"ל פשוט לא מתאימה בכלל לאופן השיח כמו שרוב המתעניינים בהלכה תופסים אותו!

                מבחינתם המושג "הלכה" הוא בילט אין דברי חז"ל כמקור יסוד והניתוק שעשית בין התנ"ך לחז"ל פשוט לא מתאים לסגנון השיח הזה

                זה העניין, אין כאן שום התנשאות או אמירת "הלנו אם. לצרינו" שדרול הכניס לפי פשוט יש כאן סבירות בסיסית של גבולות השיח

                באותה המידה אילו בדיון הלכתי בפורום קראי במסגרת ההלכה הקראית היה תמוה לי מאוד אם מאן דהוא מהמשתתפים היה מביא להם ראיות מהגמרא מהתוספות והשו"ע. מבלי להבין שהראיות שהוא מביא לא רלוונטיות לשיח שם ולמה שמעניין את משתתפיו

                מקווה שדברי הובנו

                • אז מבחינתי היהדות היא בהקשר רחב הרבה יותר מהיהדות אותה אתה מתאר.
                  יש יהדות של משה רבינו , יש יהדות של תקופת השופטים , יש יהדות של בית המקדש הראשון , יש יהדות של גלות בבל , יש יהדות של בית שני , יש יהדות של המשנה , יש יהדות של התלמוד , יש יהדות של הראשונים ויש את היהדות שלנו היום , ולדעתי יש גם את היהדות "אחרי" שלנו היום.

                  כל אלו שונות זו מזו !
                  אם מישהו מתקופת משה רבינו יגיע הנה , הוא לא יבין מה רוצים ממנו !
                  (וחז"ל כבר אמרו זאת בפירוש על משה עצמו שהגיע לראות את רבי עקיבא הדורש כתרי אותיות , שמשה לא הבין מה רוצים ממנו ….)

                  ואפילו בתוך אותה תקופה , ניקח למשל את בית שני , התקיימו זו לצד זו כמה סוגים של יהדות – היתה ההלכה הכהנית (לא סתם היו "בתי דין של כהנים" נפרדים מהרגילים) , והיתה ההלכה הפרושית , והיתה כת ים המלח , והיו צדוקים וביתוסים ועוד.

                  (ואגב ניתן לקחת טענה זו לקיצוניות הפוכה : כי אפילו בימי התנ"ך – ירבעם שהקריב לעגלי הזהב הציג זאת כ"יהדות" וכעבודת ה' , ורוב העם הסכים איתו ! אומנם התנ"ך התנגד בחריפות למעשיו , אך ירבעם הציג זאת כעבודת ה'. ואני בטוח שגם להם היו ספרים וטענות להוכיח את נכונות העבודה לעגלים. כנ"ל האמירה "רק הבמות לא סרו" ,מקריבי הבמות עבדו לה' ולא לאלילים , וראו זאת כיהדות האמיתית ! לנו היום אין את נקודת המבט "שלהם").

                  הטענה ש"מה ששרד בהכרח זה מה שנכון" , היא טענה עם הגיון מסוים , אך כשמעמיקים יותר מבינים ש"מה ששרד זה מה שהתאים לעם באותה התקופה". אני טוען כי מה שהיה נכון בגלות כבר לא נכון היום. הטקסט והיהדות לא יכולים להישאר בגבולות הצרים בהם הם נמצאים כיום.
                  בסופו של דבר , מי שיוצר את היהדות זה הדיאלוג של בני האדם עם הטקסט , או הדיאלוג של התקופה עם הטקסט.
                  זה לא הטקסט לבד , וגם לא בני האדם לבד.
                  זה הדיאלוג.

                  • שלושת המשפטים האחרונים שכתבת יפים מאוד. ישר כח.

                    (לא קראתי את השאר)

                  • יוסף,עכשיו רק ראיתי את התגובה הזו

                    כבר התייחסתי וכתבתי את דעתי על הזרמים האחרים ההיסטוריים והקיימים כעת בתגובה אחרת מהיום
                    דיברת על הדיאלוג של האדם עם הטקסט אז זה בין היתר מה שאמרתי!

                    רוב מוחלט של המאמינים בתורה לפחות כאן בארץ -כאמור בדבריי קודם בתפוצות יש גם מקום רחב יותר לרפורמים והקונסרבטיבים-תופסים את המושג "תורה" על התורה שבכתב ושבע"פ שלובים זו בזו
                    ולכן המציאות מביאה לכך שמה שנתפס כיהדות הוא מה שרוב מוחלט של המאמינים ביהדות מבטאים ככזו -קיום מצוות התורה והדיונים סביבן נעשים על ידי אנשים קונקרטיים ולא במודלים תיאורטיים

                    תרגיל חשיבה קצר: נגיד ואחד המגיבים כאן יאמר משפט נוסח "מצווה חשובה להניח תפילין כל יום" ומישהו יבוא ויגיב לו "מה פתאום אין מצווה כזו אצל הקראים לא נהוגה הנחת תפילין" הרי ברור שהמגיב השני ידבר לא לעניין כי אם כל הכבוד היהדות נמדדת לפי רוב מוחלט של מאמיניה ולא על פי קבוצות זעירות שבתוכה

                    אז אולי בעולם התיאורטי אתה יכול לדון בכל מיני וריאציות של "יהדות" ולבנות מודלים אבל בעולם המעשי ברור מאוד למה מתכוונים כאשר מדברים על יהדות והלכה

                    זכור אל תשכח שהתורה לא נמצאת בשמיים ובתיאוריה אלא אצל מקיימיה שהם אנשים ממשיים ואם הם מקיימים את התורה בדרך כל שהיא כך גם הופעתה של התורה בעולם מגיעה

                    • מבחינתי אין דבר כזה "ברור".
                      היה ברור אלפי שנים שהארץ שטוחה – והתברר שזה לא ברור.
                      היה ברור אלפי שנים שהעולם נברא בשישה ימים – והתברר שזה לא ברור.
                      היה ברור אלפי שנים שצריכים להיות עבדים ומלך – והתברר שזה לא ברור.
                      היה ברור שעם ישראל צריך להיות בגלות עד בוא המשיח – והתברר שזה לא ברור.
                      היה ברור שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ – והתברר שזה לא ברור.

                      עובדת היותם של אנשים רבים מאמינים במשהו , איננה הופכת דבר זה לנכון.
                      זה רק אומר שזה מה שמתאים להמון בנקודת זמן נוכחית.

                      אצלך יש "ברור" , יש מציאות מקובעת שאתה "קטונת" מלשנות או מלנסות לשנות.
                      אצלי אין "ברור".
                      כל הנחות היסוד על השולחן – עד כמה שדעתי מסוגלת לאפשר.

                      (ואני מדבר איתך אפילו על הנחות יסוד לגבי המציאות הפיזית , לא רק לגבי התורה).

    • לאגג לא הועילה התשובה, שכן ידיו היו מגואלות בדם, וכפי ששמואל אומר לו: 'כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך'. אגב, שמואל לא אומר מילה של תוכחה לשאול על אי הריגת אגג!

      • ואם עמלקים ושבעה עממים שבים בתשובה על עבודה זרה מועילה תשובתם , ועל שפיכות דמים לא מועילה ?
        ואומנם שמואל לא אמר לשאול מילה על אגג , אך הלך וחיסל אותו בכבודו ובעצמו …. והמעשה גדול יותר מכל אמירה.

        • השורה התחתונה היא שלא חשוב איך *אתה* קורא את הטקסט. חשוב מה שאתה *עושה* איתו. מה שעושים איתו ה"ה קירשנבום, גופשטיין וגינזבורג זה מבחיל.

          • זה חשוב גם איך אתה קורא את הטקסט.
            אם הגדרת היהדות שלך נשענת על הטקסט , ואתה מרגיש את עצמך מחויב אליו , זה חשוב להיות איתו ישר. אינך יכול "ללכת עם ולהרגיש בלי".

            אני כיום מודה , שעשיתי בחירה שאינני הולך עם הטקסטים.
            עשיתי בחירה לחפש את ריבונו של עולם ואת החוויה הנבואית , וכשהבנתי שהטקסטים בעיקר מפריעים לי לכך , שיחררתי את הטקסטים – הצהרתי לעצמי שאינני מחויב אליהם יותר אלא אני מחויב בעיקר להבנתי של "מה ריבונו של עולם רוצה ממני".
            הטקסטים תמיד ישארו כחלק ממני וכמקור השראה , אך הם אינם מחייבים אותי יותר.

            מהסיבה הזו אינני יכול להגיד יותר שאני יהודי דתי. ואין לך מושג כמה זה היה קשה לי. כי אני אוהב את התורה , אוהב אפילו את חז"ל , אבל אינני מרגיש שהתורה וחז"ל כפי שהם זו האמת שרלוונטית לזמנינו היום. אינני חושב שריבונו של עולם רוצה ממני את המחויבות לטקסטים הללו.

            אך אינני יכול לשקר לגבי "מה כתוב" – אינני יכול להגיד "אני עם הטקסט" , ולהפוך אותו לטקסט נוח מבחינתי. דבר כזה זה סוג של שקר והונאה עצמית.
            ואם אדם רוצה להגיע לריבונו של עולם , אסור לו לשקר על עצמו.

            לשבחם של גנצבורג וכו' , וכו' יאמר שהם לא משקרים על עצמם. הם בוחרים ללכת עם הטקסט , ומפרשים אותו ביושר.
            זכותם המליאה ויש לי כבוד לזה.

            • אדם מנוול לא יכול להגיע לקב"ה בשום דרך שהיא. ואין לי שום כבוד לאנשים מנוולים.

              • מי אמר לך שערכיך האנושיים לגבי מיהו מנוול ומי לא , אלו גם הקריטריונים של ריבונו של עולם ?
                אותה תורה המצווה על ואהבת לרעך כמוך , מצווה עוד הרבה ציווים שלנו נראים כ"בלתי מוסריים".

                • אין אני יודע מהם הקריטריונים של רבש"ע, ואין איש יודע. אני כן יודע שרבש"ע נטע בי את ההבחנה בין טוב לרע וציווה עלי לבחור את הקריטריונים *שלי*.

                  וע"פ הקריטריונים שלי, מלחמת חורמה לי עם אנשים המתיימרים לדעת את הקריטריונים של רבש"ע.

                • והאם מלחמת חורמה לך גם בספרים המתיימרים לדעת את רצונו של ריבונו של עולם ?
                  והאם משה רבינו לא היה איש כזה שהתיימר לדעת את רצונו של ריבונו של עולם ?

      • יוסף,שוב אומר-לא התווכחתי איתך על מי צודק ומי לא

        כתבתי לך שפרקטית אם אתה נמצא בין אנשים שמדברים על נשוא מסוים ומעוניין להשתתף בשיחה אני מניח שאתה מעוניין להיות קשור לעניין ולא לדבר באוויר לתמיהת הסובבים שתוהים "מה הוא רוצה?"

        על זה נסובו דבריי אליך

        כתבתי אותם כמה וכמה פעמים ולא אחזור עליה שוב -אם לא הבנת אז לא הבנת

        שיהיה לך יום טוב ומוצלח

    • תשובה מועילה

      וליוסף אמר –

      ממצוות התורה לקרוא לאוייב לשלום לפני מלחמה, מוכח שיש מקום לתשובה גם לעובדי אלילים, שהרי ברור שהאומות אליהן קוראים לשלום, רובם ככולם עובדי אלילים.

      וכפי שהזכרתי, ייתכן שאגג הצהיר על עזיבת דרכו וקבלת אמונת ישראל, ומשום כך לא הרגו שאול. שמואל הבין את מחשבתו של שאול ובאמת אינו מוכיחו על כך, ובכל זאת גוזר על אגג מיתה כנקמה על דמי בני ישראל ששפך, אם משום ששפיכות דמים שהיא קלקול מוסרי חמורה יותר, ואם משום שדינו של מנהיג חמור יותר מאשר דינו של אחד מהעם, שהולך לפי הנורמות המקובלות בחברה בה נולד וגדל ויש בו יסוד מסויים של שוגג.

      ייתכן שהיתה בהשארת אגג בחיים גם 'הוה אמינא', שלמלך – להיות שבוי בידי אויביו, זו השפלה מרה ממות. וכדברי המלבי"ם על הפסוק 'עתה סר מר המות' (שמואל א', טו,לב): 'כי עד עתה ניתנו לו חיי הבוז והעבדות חליפות המות, וזה קשה מאד בעיני השרים יותר מהמות'. ואכן כך היה מקובל בעולם העתיק להשאיר את המנהיג חי כדי להשפילו. לאדוני בזק (שופטים א) היו שבעים מלכים קצוצי בהונות מלקטים תחת שולחנו, וכן עשו לו בני יהודה. שמשון נשאר חי בידי שוביו המציגים אותו לראוה ביום חגם. וכן נבוכדנצר מחזיק את מלכי יהודה צדקיהו ויהויכין כשבויים. אף שה'סלקא דעתא' של שאול אינה מופרכת, קובע שמואל שאת אגג יש להרוג ממש כנקמה על הנפשות שהוא הרג.

      [מעניינים דברי החתם סופר, על הפסוק בתהלים קמט: 'לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים… לעשות בהם משפט כתוב' – שבאויבי ישראל יקיים ה' 'עין תחת עין' ככתבו, בלא אפשרות לפדיון על ידי כופר ממון].

      • ש.צ הסיפא של דבריך בשם החת"ם סופר מזכירה את דברי הרב סולובצ'יק ב"קול דודי דופק" שכתב שלמרות שהוא "לא חשוד על חוסר אמונה בתורה שבעל פה" שנאמר בה "עין תחת עין ממון" על נאצר ושאר אויבי ישראל הוא טען שצריך להחיל את פשט הפסוקים ולהשיב להם כגמולם "עין תחת עין"

        מעניין אם הוא הכיר את דברי החת"ם סופר הללו? על כל פנים הוא לא הביא אותם בשמו

        לגבי אגג-יוסף שאל מקל וחומר מדוע על עבודה זרה נראה שיש תשובה אך על שפיכות דמים לא וכדברי שמואל לאגג "כאשר שכלה נשים חרבך וכו'"

        אז מעבר למה שכתבתי שמאין לו שאגג עשה תשובה לפני מותו [ויעויין בדוגמאותיי שם על הנאצים ימ"ש שהוצאו להורג ועל חבל התליה עוד הכריזו "הייל היטלר"]

        ידוע הדבר שעל ענייני בין אדם לחברו קשה יותר התשובה מענייני בין אדם למקום ובוודאי ובוודאי שמדובר בפשע איום כמו רצח ויכול להיות שכאן ההבדל בין חטא הע"ז החמור מאוד ללא ספק לבין שפיכות דמים

        אגב את המשפט הזה שאמר שמואל לאגג כתב גם הנשיא יצחק בן צבי ז"ל על מכתב הבקשה לחנינה שביקש ממנו אדולף אייכמן ימ"ש וזאת כאות לסירוב לבקשת החנינה של אותו רוצח מתועב

    • למקור דברי החת"ס והגרי"ד

      בס"ד כ"ב אלול תשע"ד

      החתם סופר נסמך על דברי 'פסיקתא זוטרתא על שיר השירים כתיבת יד'. 'פסיקתא זוטרתא' הוא המדרש 'לקח טוב' לרבי טוביה ב"ר אליעזר, שחי ביוון קרוב לזמנו של רש"י.

      וזה לשון רבי משה סופר (החת"ס)

      'לאסור מלכיהם בזיקים וגו' לעשות בהם משפט כתוב – וראיתי בפסיקתא זוטרתא על שיר השירים כתיבת יד שפירש: "עין תחת עין". ונראה לי פירושו, כי אמרו חז"ל (ראש השנה כ"ג): "תחת הנחושת אביא זהב – תחת רבי עקיבא וחבריו מה ישלם?". והנה כתיב: "עיני העדה", ועל כן [תחת] רבי עקיבא וחבריו שהם עיני העדה, ייקח מהם עיני עדתם, היינו "לאסור מלכיהם בזיקים ונכבדיהם בכבלי ברזל". אע"ג דחז"ל קיבלו "עין תחת עין – ממון", מכל מקום הקב"ה יעשה עמם "משפט כתוב" כפשטיה דקרא: "עין תחת עין"'

      (תהלים – חת"ם סופר, מהדורת הרב יצחק צבי ברנפלד, בני ברק תשמ"ו, מזמור קמט,ח).

      אולי היתה 'פסיקתא זוטרתא' זו גם לנגד עינין של הגרי"ד סולובייצ'יק או רבותיו?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      '

    • על חומרת שפיכות דמים משאר העבירות כותב הרמב"ם, לגבי דין 'כונסין לכיפה' כשלא ראו העדים כאחד, או שלא היתה התראה, או שהוכחשו בבדיקות:

      'ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתות בית דין, אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו. שאע"פ שיש עוונות חמורים משפיכות דמים, אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים.. אפילו עבודה זרה, ואין צריך לומר עריות וחילול שבת, אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעוונות שבין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעוונות שבין אדם לחבירו'

      (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד,ט)

      • לגבי הגרי"ד -לי נראה הגיוני שהוא אמר את דבריו בבחינת "למה לי קרא? סברא היא!" שלאויבי ישראל הצרים לנו צריך לתת מנה אחת אפיים ולא לוותר "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם"

        ולא לחינם הוא הזכיר בדבריו את נאצר שהיה בזמנו אב טיפוס לשנאת ישראל* ,אגב ידוע הדבר שלפני מלחמת ששת הימים התבקש הרב אריה לוין זצ"ל לקלל את נאצר ולהתפלל לרעתו אך הרב אריה לוין השיב "אין דרכי לקלל אני מברך אותו שיזכה לראות בישועתם של ישראל" וכך אכן היה(-:

        לגבי מה שהבאת מהרמב"ם-יישר כח! דומני שלשאלתו של יוסף זה המקור המתבקש על החילוק בין העבירות החמורות ע"ז ושפיכות דמים

        *כשהייתי ילד הוריי סיפרו לי שמנהג רווח היה בימי צעירותם לעשות בובה של נאצר ולהעלותה באש במדורה בל"ג בעומר

        • אתם מסתבכים סתם.
          הדין של לקרוא לשלום , איננו קשור כלל לדין של תשובה.
          חטאיהם של אוייבינו אינם מענינים אותנו כל עוד הם לא "בני החסות" שלנו. אין כאן עניין של תשובה.
          תשובה היא עניין בין האדם לבין ריבונו של עולם בלבד ! אין מקום בכלל לתשובה בדיני אדם !

          אם אדם מישראל התחייב מיתה , רצח , נאף , עבד עבודה זרה וכו' – ויש עדים והתראה , הוא יכול פתאום "לחזור בתשובה" ? מה פתאום !
          (ולא רק זה , בתורה שבעל פה עצמה כתוב שכל המומתים מתוודים וכו' – משמע שהתשובה לא עוזרת להם).

          באותה מידה כששמואל אומר לאגג "כאשר שיכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך" – הוא לא אומר לו זאת כגזר דין (ואגב , אימו כבר היתה מתה מן הסתם) , אלא כאמירה כללית.

          אין מושג של תשובה במה שנוגע לדיני אדם , ואין מושג של תשובה במה שנוגע למלחמות. התשובה עוזרת רק בין האדם לבין הקב"ה.
          זה שבמלחמה קוראים לעיר לשלום , זה לא בגלל שחטאיהם בעבר מענינים אותנו , אלא בגלל שכדי שנוכל לנהל איתם חיים תקינים כבני חסות הם צריכים מעתה ואילך לקבל על עצמם דברים מסוימים. בדיוק כפי שחטאי הגר בעבר לא מענינים אותנו , אלא רק קבלתו לעתיד.

          אני סבור שלפי התורה תשובה לא מועילה לעמלקים ולשבעה עממים , והראיה הפשוטה היא שגם טפם מחויבים במיתה. ולכן זה פשטם של דברים.
          וכן , התורה גזענית.
          בימים ההם זה לא היה חטא גדול להרוג את טפם של הנכבשים.
          בימינו , זו אכזריות נוראה.

          וזה שוב מוכיח את טענתי , לא בהכרח מה שהיה רצון ה' לפני 3300 שנה , זה רצונו היום.

          • יוסף, אני חוזר שוב – אתה אומר ש"התורה גזענית" תוך כדי ביטול של ההלכה שנמסרה על ידי חז"ל בעניין

            זה לא עובד כך- התורה היא תורה שבכתב ובשביל פה מתוייקות ביחד כך רוב מוחלט של המאמינים תופס את התורה (הקראים ולא כל שכן השומרונים הם מיעוט קטן ) ולכן אתה נראה כאדם המאשים על פי ראיות סלקטיביות

            כן כן עכשיו תאמר לי שאתה לא מאמין בזה ובאינטרקציה בין תורה שבכתב לשבע"פ אבל צר לי המושג "תורה" הוא אובייקטיבי ומוגדר. על פי רוב מוחלט של מאמיניה זה מושג מוגדר שלא יוסף כהן ולא אמיר שכטר המציאו אותו

            לכן יוצא שאתה תוקף איש קש ומאבד את הקשר אם הסביבה

            אתה ממציא הגדרות משלך מתווכח איתם ובעצם מתווכח עם עצמך

            אם זה מהנה אותך שיבושם לך אבל שתדע שאתה מתווכח עם עצמך

            • גם בימי התנ"ך היה מיעוט קטן שלא כרעו לבעל ולא השתחוו לעגלים , והיה מיעוט קטן שלא הקריבו בבמות. אז מה ?
              ריבונו של עולם בדרך כלל נמצא עם המיעוט. מה שמתאים לרוב העם , הדרך ההמונית , היא בדרך כלל דרגה פחות מהדרך האמיתית.

              ושוב , אינני קראי. גם אינני מחויב לטקסט.
              הטקסט כן חשוב לי כמקור השראה , ולכן חשוב לי לקרוא אותו ביושר – להבין למה התכווין הטקסט , ולא להלביש עליו את רצונותי.
              במקרה זה אתם משוחדים , וזה נגרם לכם בגלל שהטקסט מחייב אתכם. כי יש לפרשנות הטקסט ולנכונותו השפעה ישירה על איך שאתם חיים. אינכם יכולים נפשית לאפשר מצב של קונפליקט בין מי שאתם לבין הטקסט. לכן אתם חייבים "לעקם" אותו.
              השוחד מעוור עיני חכמים מלראות את הדברים כמו שהם.

              אך מכיוון שאותי הטקסט לא מחייב , אז לשמחתי אני יכול לראות אותו בדיוק כפי שהוא. ובלי קשר , אני גם אוהב אותו מאוד.

              • יוסף,שוב אני לא דן אתך כאן מי צודק ומי לא -אני חושב שאתה לא צודק אבל זו לא הנקודה כאן- אני מנסה כבר כמה זמן להסביר לך שאתה פשוט לא מדבר בשפה שמדוברת כאן

                לא אני ולא ש.צ הלבשנו את רצונותינו על ה"טקסט" שאנחנו מחויבים לו -ציטטנו את הרמב"ם והכסף משנה כהוויתם ,חלק מה"טקסט" אתה יודע, ואתה באת וניסית לומר שמדובר ב"ריכוך" של הפסוקים בתנ"ך

                אבל בשיח ההלכתי ואפילו בשיח הפולמוסי עם ההלכה-הארגונים האנטי דתיים וכד'- אף אחד לא מתעניין ב"מה פשט הפסוקים אומרים" זה לא רלוונטי כי השיח ההלכתי שם בחדא מחתא את הפסוקים עם דברי חז"ל

                אתה יכול לא להסכים עם זה ואתה יכול לסבור אחרת אבל אז אתה לא חלק מהשיח המקובל ולכן צר לי אבל אין לך מה לומר בו

                -כמו שלשנינו ככאלו שאינם מאמינים באלוהיותו ומשחיותו של ישו אין מה לומר בפורום ויכוחים בין קתולים לפרוטסטנטים-

                מלבד הקראים והשומרונים ובהיבט שונה מהם חוקרי המקרא האקדמיים את אף אחד לא מעניין מה הפסוקים אומרים או "מה חשב המחבר המקראי" במנותק מההקשר ההלכתי הקונקרטי שיסודו בדברי חז"ל והפוסקים

                ככה שגם אם תטען כאן בפורום הזה ש"לפי פשוטו של מקרא צריך לחסל את כל העמלקים ללא אפשרות של שלום עמם" זה לא יעניין אף אחד כי אין לכך שום נפקא מינא ,שוב אלא אם כן אתה קראי או שומרוני או חוקר מקרא שמתעניין ב"מה היה הילך הרוח של הסופר המקראי"

                אנשים יתעניינו בקונקרטי ולא בתיאורטי, יעניין אותם לדעת מה היה קורה אילו היום היו מוצאים בג'ונגלים של האמזונאס שבט שמייחס את עצמו לעמלק דור אחר דור מה היו פוסקים בעניין הלכה למעשה גדולי הפוסקים של ימינו שהמתודה לפיה הם הולכים מסתמכת באופן ישיר על חז"ל והפוסקים

                לכן היות ואתה לא בפורום קראי ולא בפורום של חובבי מחקר מקראי אקדמי דבריך על "פשט הפסוקים" לא רלוונטיים

                לא באתי להתווכח אתך כאן מי צודק והאם הרוב טועים שהם מייחסים לתורה שבעל פה מקור אלוקי

                באתי לומר לך שעובדתית זו האמונה המקובלת ושבמסגרתה נעשים כל הדיונים ההלכתיים והאידיאולוגים בין אם תאהב את זה ובין ואם לא ,

                אז תכתוב מצידי מה שתרצה רק תדע שאתה מתכתב עם עצמך

                בכל אופן אסיים בכך שדברי הרמב"ם והכסף משנה הובאו כלשונם ואין כאן שום עיוות

                אם אתה לא קבל את מקורות אלו כמקורות קבילים בעיה שלך ,אם כך הוויכוח אינו מתחיל בכלל

                • אוסיף עוד הערה חשובה בעניין:

                  חשוב להיזהר מללמוד הלכה למעשה ממה שקרה במלחמת שאול בעמלק באופן המדויק והפרטני

                  המנחת חינוך למשל תמה מדוע שאול הצטווה להרוג גם את בעלי החיים של עמלק וטען שמדובר היה בהוראה מיוחדת על פי נביא [שמואל] ולאו דווקא בהלכה הנוהגת לדורות [מנחת חינוך על מצווה תרד יעויי"ש]

                  עקרונות וודאי שצריכים ללמוד מפרשה זו שלא לחינם נכתבה ועשינו זאת בדיון על דברי שמואל לאגג לפני שהרגו

                  אך פרטי הלכה קצת יותר מסובך ללמוד משם וכמו דברי המנחת חינוך לעייל

    • אף חובב עמים

      לאמיר – שלום רב,

      יוסף לא מקבל את פרשנות חז"ל למקרא. לעומתו אני מוכיח שפרשנותם מעוגנת היטב במקרא, כבר בראשית מציגה התורה את אברהם הקורא בשם ה' ומנסה לקרב את כל האומות לעבודת ה'. גם בסופה.מברך אבי הנביאים: 'עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק'. והתורה מליאה אזהרות על אהבת הגר, אף אם עבד אלילים, מקבלים אותו באהבה, ואסור אפילו להונותו בפה ולהזכיר לו את ימיו הראשונים.

      וכך מצווה התורה לקרוא לשלום לפני מלחמה, ומשה רבנו קרא לשלום אף לסיחון, אף שהיה משבע האומות. וכפי שהראיתי, גם החריגים שבתורה, שבע האומות ועמלק, נדחים רק כל עוד הם חוטאים ומחטיאים, שאין לך דבר העומד בפני התשובה, וכפי שלמדים אנחנו מספר יונה, שכשניחמו אנשי נינוה ושבו ממעשיהם הרעים – שב חרון אפו מהם והתמלא עליהם רחמים.

      כן נזכה במהרה ליימים אשר בהם 'יאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש. צ, אם הוא לא מקבל את פרשנות חז"ל למצוות התורה אז שיבין שכל ההתבטאויות שלו בנושא עמדתה של התורה והיהדות נעשות באופן אוטומטי לבלתי רלוונטיות עבור רוב מוחלט של האנשים שעמדת ההלכה מעניינת אותם

        שיכתוב מה שהוא רוצה וכי מה אכפת לי? אבל מתוך נקודת הנחה סבירה שהוא כותב כאן לא בשביל עצמו ולא מתוך שיעמום אלא מתוך רצון להשתתף בדיון אז אני מיידע אותו שדבריו לא רלוונטים במסגרת דיון הלכתי

        לדעתי הדלה ברגע שהוא העיר לנו על זה שהבאנו את דעת הפוסקים בעניין ע

        • אז זה מראה עליו ששפת הדיון ההלכתי לא משחקת אצלו תפקיד ולכן תמהתי עליו מדוע הוא משתתף בדיון על ההלכה ומסריה אם היא בכלל לא רלוונטית אליו והוא מסתמא יודע שהשיח שלו לא מדבר לרוב ככל אלו שדיונים הלכתיים מעניינים אותם

          על זו תמיהתי עליו

        • חור הגרוש של הדיון ההלכתי , רחוק מלהיות פניה של היהדות. ליהדות פנים רבות ושונות בתקופות שונות. אם דברי אינן רלוונטיים עבורך , אינך חייב לקרוא אותם.

          • "ליהדות פנים רבות ושונות בתקופות שונות"

            נו מה החידוש? ידעתי גם ידעתי על זרמים אחרים בעם ישראל מהם שנכחדו [צדוקים,איסיים וכד'] מהם שקיימים כיום אך נמצאים מאוד בשוליים[קראים,והשיטה השומרונית וכד'] וחלק מהם שקיימים יותר בתפוצות וכאן בארץ מספר חבריהם זעום[רפורמים,קונסרבטיבים וכד']

            אבל הזרמים הללו לא נמצאים בקדמת הבמה התודעתית לפחות לא כאן בחברה הישראלית

            בחברה הישראלית כשעולה דיון ב"מה היהדות אומרת" או "מה ההלכה אומרת" מה שרלוונטי הוא מה שאומרת או מה הדעות השונות בתוך היהדות האורתודוקסית

            זו עובדה פשוטה בשטח גם אם לא תאהב את זה.

            לכן אומר שוב שלו יצויר שהיה מתגלה כרגע איפה שהוא בעולם שבט שוחר שלום ושלווה שמיוחס לעמלק דור אחר דור והיה נעשה דיון ציבורי על מה ההלכה אומרת לעשות לגביהם מה שהפוסקים היו עוסקים בו היה בדיוק במקורות שאני וש.צ הבאנו וכך גם את ציבור המתעניינים בעניין היה מעניין לשמוע את דעת הרמב"ם והכסף משנה בעניין והמכילתא ומה פסקו למעשה

            אף אחד לא היה שואל את עצמו את השאלה מה פשט הפסוקים אומר

            זה לא היה מעניין אף אחד

            אז מבלי להתווכח איזה זרם צודק ומבלי להעלות את התהייה שאולי הקראים או הרפורמים היו אמורים להיות במרכז הבמה המקום האורתודוקסיה אני אומר לך בפשטות שהייצוג של "יהדות" במובנה הדתי כאן בארץ הוא בפירוש הייצוג של היהדות האורתודוקסית

            אז אם אתה רוצה לדון עם עצמך על פי יהדות שהגדרת לעצמך אז סבבה תהנה ומי אני שאפריע לך

            אם אתה מעוניין בדיון אם מגיבים אחרים על ענייני הלכה ומחשבה אז אני מזכיר לך מה מעניין אותם ומה רלוונטי מבחינתם

            מעניין אותם לשמוע בדיוק מה אמרה על כך הגמרא מה אמרה המכילתא מה אמר הרמב"ם ומה אמר הכסף משנה והמנחת חינוך ועוד ועוד ועוד

            מי שלא יראה את המקורות הללו כקבילים ייתפס בעיניהם כלא רלוונטי וכלא שייך לעניין

            פשוט באתי להזכיר לך זאת אם שכחת ובכדי להעיר את תשומת ליבך בעניין אם אתה מעוניין באמת בדיון עם מגיבים אחרים בשאלת "מה היהדות אומרת על עמלק"

    • בס"ד כ"ג אלול ע"ד

      דברי הזלזול על ה'חור שבגרוש' של ההלכה, כבר אמרם שאול התרסי המכונה פאולוס. במקום להתעסק בפרטי פרטים ודקדוקי דקדוקים. במקום זה הנחילו הוא וחבריו ספר רצוף דברי מוסר נשגבים, המלא אהבה וחסד.

      למרבה הפלא 'דת האהבה והחסד' מילאה את העולם באכזריות ובמלחמות, ולעומתה היהדות ההלכתית ה'יבשה' הקימה חברה שבה בכל קהילה היו מוסדות צדקה וחסד מסודרים, שלא השאירו אדם עזוב. חברה שהיה בה 'חוק חינוך חובה', ואף בכפר הנידח ביותר למדו ילדי ישראל תורה. גם בתקופות הקשות של הגלות, לא נטש העם את צפייתו לשוב לארצו.

      לא די בדיבור נלהב על ערכים גדולים. לא די בחוויות מיסטיות מסעירות. דוקא יציקת הערכים הגדולים לפרטי פרטים, היא שעושה את האדם לערכי. האדם שיש עליו עול תמידי של שולחן ערוך, שאינו עושה כל מה שעולה ברוחו אלא חושב לפני כל אמירה ועשייה, הוא שזוכה לקרבת אלקים.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  17. וכי מי אמר לך שאגג עשה תשובה לפני מותו על מעשי הרצח בהם הוא הואשם?

    • בניגוד אליכם , אני חושב שתשובה בכלל לא מועילה על מעשים שדנים עליהם בבית דין.
      וכנ"ל תשובה לא מועילה לעמלקים ולא לשבעה עממים , ולא לשום דבר כזה !
      תשובה זה משהו שבין האדם לבין ריבונו של עולם – בלבד !

      אם אגג היה יכול לעשות משהו כדי שלא יהרגו אותו , אני בטוח שהוא היה הופך ליהודי עם ציציות ושטריימל , ועושה תשובה על הרציחות. אך פשוט וברור שאין דבר כזה.

      • שלום יוסף,
        זה לא קשור ישירות לדיון, אבל קראתי את תגובותיך ומעניין אותי לשמוע עוד על הנושאים שהעלית. אשמח אם תוכל ליצור איתי קשר דרך האתר שאליו מקושר השם שלי בראש ההודעה.
        (אפשר לשלוח לי משם הודעות באמצעות עמוד ה-contact – גישה מהתפריט בצד שמאל).
        תודה ולהשתמע.

  18. יוסף,גם בכל סוגיית הגיור יש את הבעיה הזו שאדם רוצה להסתפח בלב שלם לעם ישראל אך הדבר נעשה בפרותדורה משפטית בבית דין ואז עולה השאלה איך הדיינים יודעים שבאמת המועמד לגרות מתכוון באמת ובתמים לדבריו בפניהם

    על השאלה המסובכת הזו נשברו קולומוסים בשו"תים ובין היתר היא זו שעומדת במרכז הפולמוס שמתרחש מזה כמה שנים במערכת הגיור בארץ

    בכל זאת למרות הסיבוך אתה רואה שהגיור הוא מעשה של כוונה ובלבו של האדם שמשולב עם פרוצדורה משפטית

    הדיינים פשוט מפעילים שכל ישר לראות אם בעל התשובה או הגר וכל מי שבא לפניהם אכן תוכו כברו

    חוץ מזה אמרת שאם אגג היה יודע שהוא ינצל על ידי כך שהוא היה "הופך ליהודי עם ציציות ושטריימל" הוא היה עושה זאת

    פוק חזי איך במשפטים שנערכו לפושעי המלמה הנאצים ימ"ש בנירנברג ובעוד משפטים לא מעט מהנשפטים כלל לא הביאו חרטה,חלקם התכחשו לחלקם בפשע וחלק הרגישו צודקים עד לרגע יציאת נשמתם הארורה תוך כדי הכרזת "הייל היטלר"

    כך גם היה במקרה של אייכמן ימ"ש

    הדברים לא כל כך פשוטים

  19. איפה ירמיה שיטיף לזועקים "היכל ד'". הנביא שידע להטיף לדוברים כביכול בשם השם, ועיוורים לעוול שנעשה סביבם.

  20. אני חוזר ואומר שערכים הם תוצאה של בחירה אישית, אז איך אתה מעלה בדעתך שלדעתי כולם מוכרחים להאמין כמוני?
    אומר שוב – זכותו של כל אחד לבחור את ערכיו. זכותי שלי לראות רשע ומנוול במי שבוחר ערכים של רשע וניוול.

    יוסף כהן הגיב על רבנים במלכוד | אורי קירשנבום.
    בתגובה ל-צבי ליפשיץ:
    אתה יכול להיות בטוח בכך ? האם כולם מוכרחים להאמין כמוך , או שערכיך הם תוצאה של בחירה אישית שלך בלבד ?

    • כי אם באמת הם היו תוצאה של בחירה אישית , לא היית מתעצבן על כך שמישהו בחר ערכים של מנוול , ולא היית לוקח את זה ללב.
      כשאתה מסתכל על העולם מנקודת מבט "מרוחקת" , ואתה מבין שכל יושביה כחגבים , אז ממילא אין על מה להתעצבן.
      אתה רק צריך לעשות את שלך , על הצד הטוב ביותר וזהו.

      • לא רק שאתה לא יורד לסוף דעתי, אפילו על תחילתה אינך עולה.

        אני לא רלטיביסט ואני לא משחרר אנשים מאחריות לבחירתם. *אני* שופט אנשים לפי הערכים *שלי*. כך עושה כל אדם הגון שיש לו ערכים.

        כל מה שאמרתי הוא שהערכים שלי הם אלו שאני בחרתי בהם. לא נגלה אלי הקב"ה בחלום ולא הוצג בפני שום מסמך באישורו שמחייב לבחור כך ולא אחרת.

        אני מקבל את זכותם של אנשים לבחור ערכים אחרים. אבל אם הם בוחרים בערכים רעים *בעיני* אתייחס אליהם כאויבים.

    • מאי בינייהו?

      ליוסף וצבי –

      אני רואה ששניכם רואים במקורות היהדות מקור להשראה, אך משאירים פתח לבחירה אישית, אם בדרך של פרשנות יצירתית ואם בדרך של דחייה גלוייה.

      יש איזו נפקא מינא מעשית ביניכם?

      בברכה, רן הסקרן

      • אין שום נפקא מינא מעשית בינינו, אלא שיוסף חושב שהוא מדבר בשם אלוהים, ואני יודע שאני מדבר בשם עצמי.

      • הי רן , ההבדל לדעתי הוא הבדל שמיים וארץ.
        מבחינת צבי , שמירת היהדות היא בחירה שלו , אך מצד שני הוא רואה את עצמו חלק מהעולם המערבי ומרגיש צורך \ חיוב לקבל את ערכיו ההומנייים. הוא חושב שזה מה שריבונו של עולם רוצה ממנו.
        לכן הוא מתאים את היהדות לכך.

        מבחינתי העולם לא משנה הרבה.
        מבחינתי אנחנו בני האדם , וכל ה"הומניות" שלנו , איננו יותר מגרגרי חול לעומת האינסוף.
        יש רק דבר אחד שמשנה באמת – הדבקות בה' , בהוויה.
        זו להבנתי מטרת התורה.
        ממילא , זה הדבר שחשוב לי.
        אני סבור שהתורה משתנית בכל דור בהתאם למטרה זו.
        ואני סבור גם שההשתנות היא הכרחית – שאם נשארים "מקובעים" על הציווים מלפני 3000 שנה , לעולם לא יהיה ניתן להשיג מטרה זו.

        נניח למשל , תיאורטית , שריבונו של עולם בא היום ונותן לנו תורה.
        אין לי שום ספק שהיא תהיה שונה מאוד מהתורה שיש בידינו.
        כי למשל כל נושא מתנות עניים ושמיטה – מתאים לחברה חקלאית. ולכן לא רק שהשמיטה כיום איננה רלוונטית לרובינו , פעמים רבות הישום המעשי של הלכות השמיטה גורם היפך מטרת התורה המקורית.
        כנ"ל קורבנות – ריבונו של עולם ציווה קורבנות כאשר בכל בית היו עיזים וכבשים וציפורים. והקרבת קורבנות היתה עניין של שגרה. אך כיום בני האדם מאוד שונים , וכל הנושא של קורבנות לא מדבר באמת לאף אחד.
        כנ"ל הלכות מלכים , ציפיה למשיח וכדומה – אנחנו חיים בדמוקרטיה , וטוב לנו עם דמוקרטיה. המדובר בתהליך היסטורי של מאות שנים עד שרוב העולם המתורבת הגיע לדמוקרטיה יציבה (זהו התהליך שהעולם הערבי עובר עכשיו – או שלא). אז מה פתאום שעלינו לחכות לאיזשהו "מלך משיח" ? מי שדיברו על מלך משיח דיברו כך כי זו שיטת הממשל הטובה ביותר שהיתה בזמנם – מלך. לכן האידאל הוא מלך נאור.
        כנ"ל הלכות עבדים , גאולת דם , ועוד ועוד.
        כנ"ל מצוות רבות שאיננו מבינים כי הן קשורות לסוגי עבודה זרה שאינם רלוונטיים היום.

        לעומת זאת – התחדשו בדורותינו חידושים רבים , מדעיים ושאינם מדעיים – חשמל , הנדסה גנטית , פילוסופיות שונות …. מעמד האישה , ועוד דברים שאנחנו כבני אדם חיים יום יום.
        ברור לי שלאור מטרת התורה – הדבקות בהוויה , הדגשים בדורותינו צריכים להיות שונים לחלוטין ממה שהיה בעבר. המצוות צריכות להיות שונות.
        מה שהיה מרכזי בזמן התורה ויוחד לו חצי חומש ויקרא , אני בספק אם בדורינו ייוחד לו פסוק אחד.

        ("ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון" – אור שהוא יקר בעולם הזה , קפוי וקל לעולם הבא").

        המטרה מבחינתי נשארת זהה , והדגש מבחינתי הוא על המטרה – הדבקות בהוויה , הנבואה – ואלו דברים שצבי לא מתחבר אליהם בכלל.
        כך שמבחינה מסוימת , צבי מפספס את הליבה – מבחינתי.

        ********
        אך לגבי אישית , לא ניתן באמת להגיע למצוות בדורינו מבלי לשאוף לנבואה.
        כי רק כשאדם דבק בהוויה בחוויתו , הוא יוכל להגיע להבנת המעשים שיחזקו או יחלישו דבקות זאת.
        הבנת המעשים הנכונים נובעים קודם כל מהחוויה האלוהית , ולא נובעים רק מלחץ הסביבה החיצונית.
        ********

        בלי חוויה זו , או השאיפה לחוויה זו , מבחינתי כל המעשים אינם שווים כלום.
        ***********

        • אם כך, אז באמת הבדל של שמים וארץ.

          יוסף הוא דעא"ש.

          אני חלק ממין האדם שנברא בצלם.

          וכל עוד רוחי בי אלחם בדעא"ש ובשאר "הדבקים בהוויה" על גבם של בני אדם עד רדתם. אחרם אחרימם ושבר אשבר מצבותיהם.

        • כִּי-יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא, אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם; וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת, אוֹ מוֹפֵת. ג וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתָּם–וְנָעָבְדֵם. ד לֹא תִשְׁמַע, אֶל-דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא, אוֹ אֶל-חוֹלֵם הַחֲלוֹם, הַהוּא: כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, בְּכָל-לְבַבְכֶם וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. ה אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וְאֹתוֹ תִירָאוּ; וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ, וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. ו וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר-סָרָה עַל-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים–לְהַדִּיחֲךָ מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ.

    • דאע"ש או 'דע-אש'?

      ולמגיב המזכיר את 'דעא"ש' ללא הרף –

      א. השם הוא 'דאע"ש' – 'דאולה איסלאמיה עיראק ושאם' = 'מדינה מוסלמית עיראק וסוריה'. לא 'דעא"ש'.

      ב. שמם ראוי להם: 'דא עש' = 'זה ריקבון', אין שם שום דתיות, אלא אכזריות לשמה. לא ראוי להשוות את שותפיך לדיון אליהם.

      ג. אני ממליץ לך להחזיר ל'לוגו' את פניך המחייכות, ולהסיר מעליהן את המעטה השחור. נשאיר את המעטה השחור 'על הפנים' לאנשי 'דאע"ש'. הבה נאיר פנינו ויערוף כמטר לקחנו.

      ויהי רצון שנהיה לאנשי 'דע אש', היודעים לתרגם את הלהט הפנימי לשלהבת המקרינה אור וחום ואינה שורפת ומכאיבה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  21. אם לסכם זאת , אז מבחינתי יש מטרה ויש אמצעים :

    המטרה – הנבואה , הדבקות בה'.
    האמצעים – המצוות.

    ***************
    אז מבחינתי , האמצעים משתנים לאור המטרה.
    ואך ורק לאור המטרה !
    בלי השאיפה לנבואה ולדבקות בה' , אינני רואה טעם באמצעים הללו.
    ***************

    מבחינת צבי – האמצעים משתנים לאור הסביבה החיצונית וזהו.
    (וספק האם הוא מכיר בכלל במטרה עליה אני מדבר כמטרה).
    **************

    ואילו מבחינת אמיר – האמצעים פשוט לא משתנים.
    **************

    • אני מכיר במטרה אחת בלבד – עשיית רצון קוני, שהיא עשיית חסד, צדקה ומשפט.

      הנבואה, ברת השגה או לא, היא האמצעי.

      וזה המקום לצטט, בפעם האלף, את סיום "מורה נבוכים":

      מכיוון שהזכרנו את הפסוק הזה ואת הנפלאות 40 שהוא כולל, והזכרנו את דברי החכמים ז"ל לגביו, הבה נשלים את מה שהוא מכיל. כי בפסוק זה, בהבהירו את התכלית הנאצלת ביותר, אין הוא מסתפק בהשׂגתו יתעלה בלבד. שהרי לוּ זאת היתה כוונתו היה אומר: כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי וקוטע את הדיבור, או היה אומר: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי כי אני אחד, או היה אומר: כי אין לי תמונה, או: כי אין כמוני וכיוצא בזה. אבל הוא אמר: יש להתפאר בהשׂגתי ובידיעת תארַי, והכוונה למעשׂיו, כמו שהבהרנו 41באשר לדברו: הודִעני נא את דרכיך [ואדעך למען אמצא חן בעיניך] (שמות ל"ג, 13). והוא הבהיר לנו בפסוק זה שהמעשׂים שאתה חייב לדעת ולחקות הם חסד, משפט וצדקה (ירמיה ט', 23) 42. הוא הוסיף עניין אחר חשוב, והוא דברו: בארץ (שם). כי זה ציר התורה ולא כטענת עזי-הפנים הסוברים שהשגחתו יתעלה פוסקת אצל גלגל הירח ושהארץ על מה שבה מופקרת: עזב ה' את הארץ (יחזקאל ט', 9) 43, אלא, כמו שהוא הבהיר לנו באמצעות אדון החכמים 44: כי לה' הארץ (שמות ט', 29) 45. הוא אומר שהשגחתו גם בארץ בהתאם לה כשם שהוא משגיח על השמים בהתאם להם, זה דברו: כי אני ה' עֹשֹה חסד משפט וצדקה בארץ (ירמיה ט', 23). אחרי-כן השלים את העניין ואמר: כי באלה חפצתי נאֻם ה' (שם), כלומר, מטרתי שיהיו מכם חסד משפט וצדקה בארץ באופן שהבהרנו 46 באשר לשלוש-עשֹרה מידות שהכוונה היא להידמות אליהן ושזאת תהיה התנהגותנו 47. התכלית שאותה ציין בפסוק זה היא אפוא שהוא הבהיר ששלמות האדם שבה יתפאר באמת היא (מדרגתו של) מי שהגיע להשׂיג את האל יתעלה כפי יכולתו 48 ויודע כיצד היא השגחתו בברואיו בהביאו אותם לידי מציאות ובהנהיגו אותם 49. לאחר אותה השׂגה, אותו אדם יתכוון בהתנהגותו תמיד לחסד משפט וצדקה מתוך הידמות אל מעשׂיו יתעלה כמו שהסברנו מספר פעמים בספר זה 50.
      זה שיעור מה שראיתי לנכון להפקיד בספר זה, דברים שנראו לי מועילים מאוד לשכמותך 51. אני מאחל לך שלאחר התבוננות יעילה תשׂיג כל מטרה שכללתי בו בעזרת האל יתעלה. והוא יזכה אותנו 52 וכל ישֹראל חברים 53 למה שהבטיח לנו: אז תִּפָּקחנה עיני עִוְרים ואזני חרשים תפתחנה (ישעיה ל"ה, 5). העם ההֹלכים בחֹשך ראו אור גדול. יושבי בארץ צלמות – אור נגה עליהם (שם, ט', 1).

      • אבל משה רבינו אמר בדיוק את מה שהוא שלל.

        ציטוט דבריו :

        "שהרי לוּ זאת היתה כוונתו היה אומר: כי אם בזאת יתהלל המתהלל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי וקוטע את הדיבור, או היה אומר: "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אותי כי אני אחד"

        אך לעומתו משה רבינו אמר : "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים , בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" – וזה בדיוק "השכל וידוע אותי כי אני אחד".

        • אז אתה מבין את משה רבנו טוב מהרמב"ם.

          נו, שוין.

          אבל אתה לא מקורי (קדמו לך מתאבדי מגדלי התאומים, למשל).

          • אהוב אריסטו , אהוב אפלטון , והאמת אהוב מכל !

            (ואותו כנ"ל אהוב הרמב"ם).

            ולמה אתה חייב לקשר כל דבר רוחני , כמו נבואה או חוויה אלהית , לאלימות ?
            למה השגת האל מתקשרת בראשך אוטומטיות לפנאטיות ?

            • לא אוטומטית, אבל בהחלט הצעד הראשון.

              אלוהים הוא מנגנון הצידוק האפקטיבי ביותר להשתחררות מאכפתיות כלפי בני אדם.

              • ואולי גם המדע , למשל , הוא מנגנון צידוק אפקטיבי ביותר להשתחררות מאכפתיות כלפי בני אדם ?

                כשאני רואה כמה גלקסיות קיימות , ואיך כדור הארץ כולו כגרגר חול חסר משמעות , למה שיהיה אכפת לי מבני אדם ?

                • מדע הוא לא ערך, ועל כן אינו צידוק לשום דבר.

                  אבל אם אתה רואה בגלקסיות ערך, דהיינו אתה עובד כוכבים ומזלות, אז באמת יכול להיות שלא יהיה אכפת לך מבני אדם.

                  • אלהים הוא גם לא "ערך". חוויה אלוהית איננה "ערך".
                    כשמה כן היא – חוויה.

                    זה שאתה רואה את עצמך כבעל ערך , ואנשים אחרים כבעלי ערך – מפריעים לך לראות מי אתה באמת. עפר ואפר.

                    הערכים שלך הם בעיקר גאוותך , ולכן אינך יכול להשיג את אלהים.
                    מרוב "ערכים" שמילאת בהם את עצמך , אין לאלהים מקום להיכנס.

                    לי אין "ערכים" , וערכי האישי הוא אין ואפס.

                    זה מה שעוזר לי לראות את העולם בדיוק כמו שהוא , על יופיו ועל נוראותיו – ללא דעות קדומות.
                    לראות מחד את החסד הנפלא של הולדת החיים והיקומים , ומנגד את הדין הנפלא של המוות וההרס.

                    אני יצור קטן קטן קטן , שהגיע לעולם ענק ענק ענק ונשגב מבינתי , ולא מתיימר לקבוע "ערכים". רק להתבונן בפליאה על סביבותי.
                    וכן אני משתדל לשאול את עצמי בכל רגע "מה הדבר הנכון כרגע להבנתי ?"
                    ופשוט לעשות אותו.
                    ברור לי שאינני מבין כלום , ולעולם לא אבין כלום מהמסתורין הענק העומד לפני.
                    לכן אין לי מה לקבוע "ערכים" , המשולים כאבק דק.

                    וזו מהות הנבואה.
                    שנה טובה.

                    • חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא.

                    • אנכי ה' אלוהיך? לא! יהיה לך אלוהים אחרים על פני!

                    • לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא

                    • בוא ותלמד את ערכך הרב – כאן :

                      http://htwins.net/scale2/lang.html

                    • קודם תלמד אתה את משמעות המילה "ערך" לעניינו (רמז, זה לא קשור למתמטיקה)

                    • וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. כח וַיְבָרֶךְ אֹתָם, אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ

                    • אם באמת היית הולך עם המדע המערבי ועם הידע עד הסוף , לא היית כל כך גאוותן.
                      דרך המדע היית לומד ענווה מהי , וממילא היתה לנבואה שייכות אליך.

                      אך בזכות זה שאתה מלא ב"ערכים" ובחשיבותך , ה' רחוק ממך ומשכמותך.

                    • רק שיש בעיה קטנטנה בכל הניתוח שלך. אני מעולם לא אמרתי מילה על ערכי *שלי". דבריי מתחילתם ועד סופם מתייחסים לערכו של *הזולת*.

                      ואתה, שמרומם כוכבים ומזלות מעל ערכו של הזולת, אינך אלא עובד כוכבים ומזלות.

                    • וזו הכת עניי הדעת, יש להצטער עליהם לסכלותם, לפי שהם מכבדין ומנשאין החכמים כפי דעתם, והם משפילים אותם בתכלית השפלות, והם אינם מבינין זה. וחי השם יתברך כי הכת הזה מאבדים הדרת התורה ומאפילים זהרה, ומשימים תורת ה' בהיפך המכוון בה. לפי שהשם יתברך אמר בתורה התמימה "אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", והכת הזאת מספרים משפטי דברי החכמים ז"ל מה שכששומעים אותו שאר האומות, אומרים "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".

                    • ערך זה קשור גם למתמטיקה וזוהי פרשה שלימה בתורה.
                      אני כהן אז אני יכול להעריך אותך 🙂

                    • חלק שלם של "מורה נבוכים" מוקדש ל"מילים בשיתוף".

                      הוא נועד בדיוק כדי להתמודד עם אנשים פתטיים כמוך.

                • יוסף,לראשונה בדיון הזה אני מוצא את עצמי מסכים אתך מאוד!

                  אני סבור שהפוזיטיויזם המדעי שזרק לפח את מושגי הרוח ורואה הכל כאילו הוא משהו טכני או כדברי הפילוסוף האתאיסט ברטרנד ראסל שהאדם אינו אלא "פחמן ומים" הוא אחד מדרכי החשיבה האידיאולוגיים הגרועים וההרסניים ביותר לאנושות

                  בעניין הזה גם הדת וגם השרידים שנשארו ממנה בחברות שעזבו אותה מאזנות מאוד את העסק

                  עצם המחשבה הפוזיטיביסטית מדעית כשמתעמקים במה שהיא אומרת היא נוראה ואיומה מאין כמותה

                  יישר כח על דבריך הקצרים אך הקולעים!

                  • הי אמיר , לצערי גם הפעם אינך צריך להסכים איתי 🙂
                    כי הבאתי את הדברים כטענה לצבי , אך בגדול אני חושב שדרך ההסתכלות המדעית צודקת ומוכרחת !

                    אכן כבני אדם איננו נחשבים יותר מדאי – איננו מרכז העולם.

                    הדבר דומה להתבגרות של תינוק – בשביל שהתינוק יצא בריא נפשית , חשוב שתהיה לו בינקותו חוויה שהוא במרכז העולם , ושהוריו הם כל יכולים ושהוא מיוחד מאוד.
                    אך בהמשך החיים הוא מגלה את האמת – הוא אחד מרבים , והוריו הם לא מיוחדים יותר מהורים אחרים , וכל האשליה הזו נשברת.
                    (אך עדיין יש בה ערך רב לבריאותו הנפשית של האדם בהמשך ! מי שעסק בנושא זה בהרחבה הוא הפסיכולוג הבריטי דונלד ויניקוט שהיה גם רופא ילדים).

                    אחד הגילויים הכי מרעישים והלא ניתנים להכחשה של המדע , הוא הפרופורציות של העולם ושלנו. כל זה מחייב אותנו למחשבה מחודשת על מהות הדת , ועל תפיסת האל.
                    התהליך שאנו עוברים הוא בדיוק כמו התהליך של התינוק שמגלה פתאום שהוא לא מרכז העולם , ושהוא קטן מאוד מאוד.

                    המפתח כדי לעבור תהליך זה ולהישאר אדם מאמין הוא הבנה קצת בוגרת יותר של האל.
                    הבנה של האל כ"הוויה" – כפי שכתב ג'יקטליא בספר גינת אגוז , וכפי שגם נראה מדברי הרמב"ם.
                    האל איננו איזושהיא ישות שעוקבת אחרינו כל הזמן ושבני האדם זה העסק שלה , אלא כח "לא אישי" הנמצא בכל שאנו יכולים להתחבר אליו בתודעתינו , או שלא.

                    ממילא כל מהות הדת , כל מהות הקשר של האדם עם האל (הנבואה) וכו' – הכל לובש פנים חדשות בהבנה זו.
                    (כתבתי על זה מאמר בעבר , אם תרצה אשלח לך במייל).

                    בסופו של דבר , הקונפליקט הזה אולי נראה כאיום על ההשקפה הרגילה של האדם הדתי , אך הוא מבגר אותנו. עוזר לנו לראות את הדברים נכון ואמיתי יותר. כל ההבנה שלי את הדת ואת הנבואה היום קשורות קשר הדוק לעניין זה.

                    • במה דברים אמורים? כשאדם חושב על עצמו.

                      אבל כשהוא חושב על הזולת – במרכז גם במרכז. שהרי המקום היחיד שבו ניתן לראות מעט מאלוהים הוא בפני הזולת.

                    • המקום בו ניתן לראות מעט מפני אלהים זה ביציאה מעצמך.
                      ביציאה מה"מעטפת" של האינטרסים והדאגות "שלי" , וביכולת לראות את הפלא שמול עיננו כפי שהוא.

                      ומהבחינה הזו ראית הזולת היא הכלי להשיג את אלהים , כי אתה יוצא מעצמך ורואה את העולם גם ממקומו של הזולת.

                      אך הן אתה , הן הזולת , הן ערכיך – כולם משולים כאבק דק בסופו של דבר.

                    • אין צורך שתראה את העולם ממקומו של הזולת.

                      מספיק שתראה את הזולת ממקומו של הזולת.

                      וראיית הזולת היא לא כלי. היא מטרת כל המטרות.

                      לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית מִזְמוֹר לְדָוִד. ב יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם. ג מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז לְמַעַן צוֹרְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם. ד כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה. ה מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ. ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ. ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו. חצֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי. ט צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים. י יְהוָה אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ.

    • בדברי משה אני רואה ייעוד משולב, המקדש את כל רבדי הווייתו של האדם, למן המוח והלב עד לעולם המעשה:

      'ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך, לשמור את מצות ה' ואת חוקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך'

      (דברים י,יב-יג)

      יהי רצון שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, מטרות נואמצעים שכולם יהיו לפי רצון ה' והנחיותיו!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • גם אני שואף לכל מה שאומר משה בפסוק זה – שיהיה ברור. פסוק זה הוא ה"ליבה" של התורה.
        רק שהמצוות מבחינתי משתנות לפי הזמן והתקופה.

        • רק אעיר בשולי הדיון פה (בעיקר ליוסף), שנראה מפשטי המקראות שהתורה אינה מדריכה את האדם לדבקות רוחנית ואינה מבטיחה שכר בעולם הזה. בעצם, התורה אינה עוסקת באדם הפרטי כלל. עיקר מטרתה הוא הציבור, עם ישראל (והעם אכן אמור לקבל שכר בעולם הזה, באופן פשוט מאוד – כמו שהעיר יוסף).
          גם כאשר התורה כותבת בלשון יחיד, ההקשר הוא תמיד כלל העם (דוגמה מענינת: "למען יאריכון ימיך על האדמה" – לא שתחיה חיים ארוכים, אלא שתאריך ימים על האדמה ולא תגלה ממנה. כך שמעתי פעם מהרב יעקב מדן, ואני חושב שהוא צודק).
          התפקיד של הנביא הוא להגיד לעם (הציבור) מה לעשות. הדבקות הרוחנית היא אמצעי לכך, לא מטרה. אמנם, מצאנו במקרא שהיו גם "בני נביאים" שהכינו עצמם לנבואה – אבל אפילו שם אינני בטוח שמטרתם הייתה רוחנית כמו ציבורית (נחשוב, למשל, על קורס צוערים של משרד החוץ).

          • לעוזיה –
            ראשית דבריך טובים ונכוחים מאוד !
            הדבר המיחד את תורת ישראל מתורות רוחניות אחרות היא אכן הרצון ליצור "עם קדוש". בניגוד לתורות רוחניות אחרות בהם יש "אנשים פרטיים" קדושים.
            ואני מסכים במאה אחוז שהתורה היא תורה מעשית שאיננה עוסקת (למראית עין) בהיבטים של "דבקות רוחנית". וכנ"ל תפקיד הנביא הוא גם כן כלפי העם.
            כך שהערתך חזקה מאוד , והיא אכן ההערה היחידה בכל הדיון כאן שבאמת יכולה למוטט את כל מה שאני אומר.

            אלא שבכל זאת , אני עדיין מחזיק בדעתי , ואסביר למה :

            כי התורה מצווה מצוות סתומות רבות , אך לא נותנת להם טעם. מצוות כמו פרה אדומה , עגלה ערופה , קורבנות , כלאיים , שעיר לעזאזל וכו'.
            ניתן להגיד כמו דברי הרמב"ם במורה נבוכים שמטרות התורה הן "ארציות" בלבד , ומצוות אלו ודומותיהן נועדו רק לאפוקי מעובדי עבודה זרה הקדמונים וכדומה (אמירה כזו כמובן פותחת פתח לטענתי שהתורה צריכה להשתנות בכל דור , כך שאני יכול להסתדל איתה מצויין).

            אך לי נראה יותר פשט כי קיימת מאחורי התורה מערכת מיסטית (בדומה לקבלה) שהתורה היא ה"קצה" המעשי שלה. רק שהתורה פשוט לא דיברה על מערכת זו – כי כאמור התורה מכוונת לעם , לקטן ולגדול. ואילו המערכת המיסטית הנ"ל נשארה סודית בידי הראויים לכך.

            לכן התורה פחות מדברת על "דבקות רוחנית" , ולכן הנביאים מוזכרים בעיקר בהקשרים מעשיים של "מה לעשות" , ופחות בהקשרים של "מהי נבואה" , "איך מגיעים לנבואה" , "עניני דבקות רוחנית" וכו'. כי פשוט חלק זה נשאר סודי ולא נכתב – כתובים רק ישומיו המעשיים.

            אני מודע לכך שדברי אלו אינם מוכרחים.
            ועם זאת , אינני מסוגל להעלות על דעתי מצב שבו "זה הכל". אינני יכול להעלות על דעתי מצב שבו אין הגיון רוחני כלשהוא מאחורי המצוות.
            אינני מסוגל להעלות בדעתי מצב בו מטרת התורה היא רק שנאכל ונשתה בעולם הזה ויהיה לנו טוב חומרי כעם וזהו. אינני מסוגל להעלות בדעתי מצב בו מטרת התורה איננה דבקות רוחנית בסופו של דבר !

            גם כי אם המטרה היתה רק טוב חומרי אז היא נכשלה כשלון חרוץ ,
            וגם כי ביננו , מי צריך תורה כזו ? יש דרכים הרבה יותר קלות להגיע לטוב חומרי ולהצליח גם כעם.

            אין לי ספק שהיתה איזושהיא תורה שבעל פה , בנוסף לתורה שבכתב , שעסקה בטעמי המצוות ובעניני הדבקות באל. אין לי ספק שזה גם עיקר התורה , יותר ממה שנכתב בפירוש.

            ועדיין דברי אינם מוכרחים , אך ליבי אומר לי שאי אפשר אחרת.
            תודה על תגובתך ולילה טוב.

            • מטרת התורה אינה ש"נאכל ונשתה ויהיה לנו טוב חומרי כעם". מטרת התורה היא שנקים חברה מסוימת. אפשר וצריך לדון במה אותה חברה דומה ובמה היא שונה מהחברה המערבית-ליברלית-הומניסטית שאנו חיים בתוכה. אינני רואה שום בעיה לומר שהתורה איננה עוסקת בדבקות רוחנית, אלא בבניית חברה. גם לא צריך להסיק מכך שהתורה מתנגדת לדבקות רוחנית (שאינה עבודה זרה, כמובן) – לענ"ד מסתבר שהתורה רואה בחיפוש אחר דבקות רוחנית עיסוק פנאי בלתי מזיק, לא שונה מאשר העפת עפיפונים או קולינריה עילית.
              באשר למערכת המיסטית שמאחורי התורה – אולי ישנה כזו ואולי לא. מכל מקום, עצם העובדה שהקב"ה בחר לתת תורה שאינה עוסקת בכך מלמדת אותנו משהו על סדרי העדיפויות. אתה מניח שישנם חכמים ה"ראויים לכך" – להעמיק בסוד שמאחורי המצוות – אך בשביל לומר זאת יש להניח שישנו סוד כזה, ויותר מכך: שהוא חשוב ומיועד רק לחכמים. אינני רואה סיבה לקבל אף את משתי טענות אלה.
              גם אתה ציינת שאינך מוצא ראיה לדבריך – אך לבך אומר לך שכך צריך להיות. אם לבך מושך אותך לעיסוקים אלו, לך עם לבך – אך למה התורה צריכה גם היא לעסוק בכך? מדוע לא יהיה זה סתם עיסוק פנאי – כמו, למשל, הצ'י גונג שאתה מתרגל (וגם לי, אגב, יש מעט היכרות איתו)?

              • כפי שצבי הביא , זה לא שבתורה בכלל לא מוזכרים עניני דבקות רוחנית – דווקא כן מוזכרים פה ושם. אלא שבאמת כפי שאתה אומר , נראה שזה לא ה"מיקוד" של התורה לעומת החלקים המעשיים.
                אך גדולי ישראל שבכל הדורות עסקו בכך (כמו בהקדמה ל"חובת הלבבות") , והפכו זאת לעיסק עיקרי של התורה , ואני כמובן מסכים לזה.

                זה מאוד דומה לכך שבתורה אין דיונים על "מהות האל" , ולא רק שאין דיונים על מהות האל אלא שיש שם הגשמה ודימויים פיזיים של האל. הראיה לכך שהאל איננו גוף נמצאת רק בפסוק אחד "כי לא ראיתם כל תמונה" , לעומת פסוקים רבים המדברים על האל במונחים גופניים. מי שיתפוס דברים כפשוטם ויגיד שאולי יש גוף לאל , ימצא ראיות רבות לדבריו מפשטי הכתובים. אך הבנה כזו איננה באמת הבנה , היא לא מסוגלת באמת להיכנס לליבו של אדם עם "חיבור" לאל. גם כאן זה אותו הדבר – אפילו שיש מיעוט פסוקים המדברים על דבקות רוחנית , אי אפשר באמת להגיד שזה לא העיקר.

                אלא שהתורה עוסקת בגוף – במעשי , בחברה , והשאירה את החלק הרוחני יותר סתום וחתום. ולא רק זה , לדעתי אין מנוס מלהגיד שההגיון מאחורי התורה נשאר סתום וחתום ונמסר לראויים לו. כי אחרת התורה פשוט מורכבת מאוסף של דברים חסרי פשר וקשר.

                ולשאלתך האחרונה :

                "גם אתה ציינת שאינך מוצא ראיה לדבריך – אך לבך אומר לך שכך צריך להיות. אם לבך מושך אותך לעיסוקים אלו, לך עם לבך – אך למה התורה צריכה גם היא לעסוק בכך? מדוע לא יהיה זה סתם עיסוק פנאי – כמו, למשל, הצ'י גונג שאתה מתרגל (וגם לי, אגב, יש מעט היכרות איתו)?"

                בסופו של דבר , אני מחפש את אלהים. אינני מחפש ספרים.
                הספרים הם מבחינתי השראה בלבד. האם אני הייתי יכול להסתדר גם "בלי תורה" , ולהגיע לדבקות רוחנית כמו אברהם אבינו ? למען האמת אני חושב שכן.
                מי שמחפש את ריבונו של עולם בתשוקה חזקה , פשוט ימצא אותו ואת הדרך אליו – עם ספרים או בלעדיהם.
                אבל הספרים (ולא רק התורה) מאוד מאוד מאוד מקצרים את הדרך. ואני מוצא גם בתורה קיצור דרך , בתנאי שמבינים שגם היא יכולה להשתנות.

                לכן אני "לוקח" גם את התורה לחיפוש שלי , כי היא פשוט עוזרת לי.
                הספר הוא יועץ שאני משתדל להקשיב לו ולקחת אותו בחשבון. וכנ"ל החלקים ה"סיפוריים" שבתורה – שמראים נפלאות למי שש לו עיניים. אבל מה שמדריך אותי זה החיפוש עצמו. אם אגיע למסקנה שכדי למצוא את ריבונו של עולם צריך לזרוק את הספר – אז אזרוק את הספר.

                • אתה מחפש את אלוהים? לא כל כך קשה למצוא אותו.

                  הוא נמצא בפני הזולת.

                  אבל אם אתה לא רואה את פני הזולת ממטר, חפש את אלוהים עד סוף ימיך – ולא תמצא.

                  שבת שלום

                  • אלהים לא נמצא בפני הזולת , ולא בשום דבר מוגבל.

                    אלהים נמצא ביכולת ליציאה מה"מעטפות" דרכן אנחנו רואים את העולם – ועדיין להיות עצמך. אלהים נמצא ביכולת להתבונן בפליאה , ביראת הרוממות – ולדעת עד כמה איננו יודעים.

                    וכפי שכתב הרמב"ם :

                    "בזמן שאדם מתבונן בדברים אלו, ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם וכיוצא בו, ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים–מוסיף אהבה למקום, ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא; ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו, כשיערוך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחד מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגלמים, שלא נתחברו בגולם כלל. וימצא עצמו, שהוא ככלי מלא בושה וכלימה, ריק וחסר."

                    חסד , משפט וצדקה הן דרכים ושיטות ל"יציאה מעצמינו" , וכך הן מסייעות בידינו למצוא את האל.
                    אך האמת היא שהן אנחנו והן הזולת היננו קטנים ולא נחשבים.

                    יכולה להיות סופרנובה אחת קטנה שתפוצץ את כל כדור הארץ ואת כל ה"זולת" , ואלהים לא ישתנה בכהוא זה.

                    • אתה מדבר על האלוהים "שלך", שהוא אלוהים אחרים.

                      האלוהים שלי נמצא בפני הזולת. במיוחד הוא נמצא בפני הדל, העשוק והדחוי.

                      ולא לחינם כל פעם שהתורה מתייחסת לאלה היא מצמידה להתייחסות את הביטוי "אני ה'".

                  • והאמת יורה דרכו.

              • המסקנה הברורה היחידה מכל הדיון היא שמטרת התורה היא כמספר המתווכחים עליה.

                וזה מביא אותנו לתחילת הדיון, שם טענתי שאין לתורה מטרה. לאדם יש מטרה. ולפי מטרתו הוא כבר יסדר את התורה.

                • אני לא חושב.
                  למי שכתב את התורה היתה מטרה ברורה.
                  זה שהיום כולנו מפרשים את המטרה והתורה באופנים שונים , זה בגלל שאנחנו חיים בתקופה אחרת ובמציאות אחרת ואנחנו מנסים ליצור "חיבורים" בין התורה לביננו.
                  חלק מהחיבורים יותר מוצלחים , חלק פחות מוצלחים , העיקר הנסיון.

    • בין מלך לכהן

      ואימא לא קמיפלגי.

      עוזיה – כמלך וכ'אוהב אדמה' – שם את הדגש על הפן הלאומי של התורה, ומבקש את אריכות ימי האומה על אדמתה. ואילו יוסף הכהן, שם את הדגש על הדבקות בה' ועל השראת השכינה בישראל. ושניהם משלימים זה את זה.

      בברכה, שמשון צבי הלוי

      • ולשמשון צבי הלוי –
        יהי רצון שכשם שעינך טובה ואתה דן לכף זכות , כך הקב"ה יביט עליך בעין טובה וימלא משאלות ליבך לטובה תמיד !

    • ממלכת כהנים: חוק וחסידות

      בס"ד כ"ד אלול ע"ד

      וליוסף אמר –

      לויים, ואני בתוכם, לא דנים לכף זכות. אדרבה, הלווים הם ה'סדרנים' של המקדש, המקפידים שכל אחד יהיה במקומו וימלא את תפקידו, ולא יחרוג ממנו. וכשמעמידים כל אחד במקומו הראוי – בא שלום לעולם.

      הייעוד של עם ישראל, נראה פרדוכסלי 'ממלכת כהנים'. מלך במשפט יעמיד ארץ, כופה את ישראל לילך בדרכי התורה ומעמיד משפטי הדת על תילם. הכהן, הוא 'איש חסידך', האוהב את הבריות גם הרחוקות מהתורה, משיב לב איש אל רעהו, ולב שניהם לבוראם.

      המלך צריך לנהוג בתקיפות ולהציב גבולות ברורים, זה אסור וזה מותר. הכהן מכשיר את הלב לעבודה מאהבה, המתעלה מעבר ל'יציאה ידי חובה' גרידא, אל החסידות, אל השאיפה לעשות נחת רוח ליוצרנו מעל ומעבר לשורת הדין. כפי שמלמדנו הרמח"ל ב'מסילת ישרים' פרק יח.

      ההלכה היא שווה לכל נפש, איתנה ויציבה. במידת החסידות בא לידי ביטוי ייחודו האישי של האדם, כאשר לכל אחד הדרך המיוחדת המביאתו לידי אהבה ויראה ודבקות בה'.

      לפיכך אני הולך איתך ו'יוצק מים על ידך', כל עוד אתה קורא לא להסתפק בשמירה יבשה של המצוות כהלכתן, אלא לשאוף לקיים.גם את רוחן ולהגיע מהן לדבקות בה' ולאהבת בריותיו.

      ומאידך אני לוחם נגדך בכל תוקף, כשאתה מעלה את המחשבה, שעבודת ה' האישית יכולה להיות תחליף לתורה הכתובה והמסורה. אדרבה, 'נשמתא דאורייתא' מפיחה רוח חיים בקיום התורה ומצוותיה, מלהיבה את האדם לעבודת בוראו ונותנת משמעות לכל פרטי ההלכות, מתוך הבנת יסודותיהן. כך היתה דרכם של חסידי ישראל בכל הדורות שדבקותם וחסידותם עמדה על היסוד היציב של ההלכה.

      יהי רצון שכולנו נצליח למצוא טוב טעם ודעת בתורת ה', ונמלא משאלות ליבו של בוראנו לטובה, ועל ידי זה יושפע שפע של טובה וברכה לעולם כולו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • האדם במרכז? - פרדוכס המודרנה

      למרבה הפלא – דוקא בתקופה המודרנית גילה המדע את גדלותו הכמעט אינסופית של העולם, ואת קטנותו של האדם ודמיונו לקוף,

      ומאידך, דוקא התפתחות המדע גילתה את כוחו העצום של האדם, להבין את סודות הטבע וחוקיו, ולרתמם לשירותו בצורה מופלאה. תובנה זו של גדלות רוח האדם, הביאתו למחשבה שהוא יכול להסתדר בלי בורא ומחוקק, ולהיות בעצמו מקור הערכים שלו.

      זו טעות. כל כוחו המדעי של האדם בא מהבנה שיש בעולם חוקיות. האדם לא יכול לשנות את חוק הטבע אפילו במילימטר. יכולתו הגדולה באה דוקא מדבקותו בחוקים שטבע הבורא לעולמו. על ידי המודעות לחוקים והבנת עומקום – יכולים אנו לפעול גדולות ולשפר את העולם.

      כך הוא גם בעולם הערכי. ככל שנעמיק בחוקי התורה שהנחיל לנו הבורא, כך נוכל לפעול על עצמנו ועל חברתנו להתעלות יותר ויותר.

      האדם קטן מאד ושולי מצדו, אך גדול ועצום ומרכזי בכוחות שכלו ונפשו, וכשנדע להשתמש בהם בתבונה כראוי לשלוחיו של הבורא – אז נעלה ונתעלה.

      • צבי יקירי , אינני צריך שתיצוק מיים על ידי , כידוע לך לדעתי עבודת המקדש באופן שהיתה בעבר כבר איננה מה שהאל רוצה מאיתנו היום.

        אינני סבור שהאדם הוא זה שמחוקק לעצמו את החוקים , ואינני סבור שעבודת ה' צריכה להיות אישית לחלוטין. לא אנחנו קובעים את החוקים ! ! !

        אין ספק שיש משהו "יותר גדול" מאיתנו , שאנחנו צריכים לבחור להתחבר אליו.
        אלא שהאל לא דומה לישות קטנונית שעוקבת אחריך.

        אחטא בשפתי , ואומר שזה הרבה יותר דומה ל"כח פיזיקלי" – או שאתה מחובר לחשמל או שאתה לא מחובר. או שאתה צינור שהמיים עוברים דרכו , או שאתה צינור יבש.
        התורה והמצוות , מטרתן היא להביא לידי חיבור כזה – זוהי משמעות החיבור אל האל. שהשפע של ההוויה עובר דרכך ודרך כל העם.
        והצינור הוא תודעות בני האדם – בגופם ובשכלם.

        אך אין אף אחד שמסתכל עליך ועוקב אחריך , ומעניש אותך אם תלך בקרי ואין אף אחד קנוא ונוקם.

        זו פשוט בחירה שלך – תהיה מחובר לכח הזה שנמצא בכל הבריאה , או שלא.

        "אם חכמת ? חכמת לך.
        ולצת ? לבדך תישא".

        וממילא , המטרה העליונה היא החיבור הזה.
        המצוות והאמצעים משתנים על פי המטרה.
        מה שהביא לזה בעבר , לא בטוח שיביא היום.
        ומה שיביא היום , לא בטוח שהביא בעבר.

        אבל בכל אופן , שום דבר כאן איננו אישי. אנחנו קטנים קטנים קטנים.

    • בפיסקה האחרונה –

      האדם הוא קטן מאד ושולי מצידו החומרי…

      • לצבי (לגבי התיקון) – זו מחלוקת בין הרמב"ם לרסג.
        הרסג' אומר כמוך , הרמב"ם לא.

        (כשכתבתי מאמר בנושא של "פרופורציות העולם" והיחס בין היהדות לבין הגילויים המדעיים כמה אנחנו קטנים , אז הבאתי את שניהם).

        • סליחה , זה מיועד לרבינו לוינגר 🙂

        • היחס בין היהדות לבין הגילויים המדעיים הוא שהאחרונים עוסקים בעובדות והראשונה עוסקת במשמעותן.

          ומומלץ מאוד לקרוא את ספרו של הרב יונתן זקס "השותפות הגדולה". (במיוחד מומלץ לך, כדי שתראה איך אתה מכלה את זמנך על כתיבת מאמרים מיותרים).

          • ואולי הרב זקס מכלה את זמנו ?
            לפחות עבורי , כתיבת המאמר לא היתה בזבוז זמן.

            אחד הדברים היפים בתנ"ך , זה שבאמת התנ"ך לא מסביר לך את המשמעות. הוא מספר לך סיפורים – ונותן לך להסיק לבד את המשמעויות. למשל בסיפור עם יוסף ואחיו בכל המעשה עם הגביע וכו' , התנ"ך לא כותב לך למה התכווין יוסף , אתה צריך להסיק לבד.

            כך גם המדע – המדע מספר לך סיפור.
            והסיפור הוא שעולמינו גדול גדול גדול , ואנחנו קטנים קטנים קטנים.
            אתה צריך להסיק לבד את המשמעות.

            ועיין מו"נ ג' יד' :

            http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/chap_3_14.htm

            ועיין רסג' ד' ב' :

            http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/kapah/4-2.htm#2

            אני אישית חושב שהמציאות הוכיחה בגדול , כי בדיון בין שני ענקים הללו , צדק הרמב"ם. הרמב"ם עוד כתב את דבריו על סמך המדע של זמנו. אך כיום ברור שבעתיים עד כמה הוא צודק.

    • ומה היא מצוות התורה: 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך'? – 'עיסוק בלתי מזיק לשעות הפנאי'?

      מעולם לא היתה ביהדות הפרדה, גדולי ההלכה היו גם ענקי האהבה. אותו רמב"ם שמנתח בדייקנות טיעונים פילוסופיים, ומברר פרטי פרטים של הלכות, הוא הרמב"ם המתאר בהתלהבות את העובר בנפשו של אוהב ה':

      'מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: "צמאה נפשי לאלקים לא-ל חי", וכשמחשב בדברים האלו עצמן. מיד הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דיעות' (יסודי התורה ב,ב).

      וככל שהוא מתבונן יותר במעשי ה'. הוא 'מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו' (שם, ד,יב).

      ובסוף הלכות תשובה מבהיר הרמב"ם לאדם: 'שאין אהבת הקב"ה נקשרת בליבו שלאדם, עד שישגה בה תמיד כראוי, ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה,כמו שציוה ואמר: "בכל לבבך ובכל נפשך", אלא בדעה שיידעהו, ועל פי הדעה האהבה…'

      אין שני רמב"ם. הוא איש הדיעה, והדיעה היא שמביאתו לאהבה עזה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      '

      • "ואהבת" מתפרש על פי המשך הדברים – "והיו הדברים האלה…". כלומר, קיום המצוות.
        הציטוטים מהרמב"ם אינם עניין לכאן. אני דיברתי על התורה שבכתב. חז"ל בתורה שבעל פה פיתחו, כמובן, את אמונתו של היחיד – בעצם, זה עיקר מפעלם.

    • האמונה והמצוות

      בס"ד עש"ק 'כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך'

      ולעוזיה – שלום רב,

      פרשת שמע מדברת על אמונת ייחוד השם 'ה' אלקינו ה' אחד'. האדם נקרא לאהוב את ה' בכל לבבו נפשו ומאודו ולשגות באהבתו ללא הרף, לשנן את אמונתו לבניו ולדבר בה כל הזמן, בשבתו בבית ובלכתו בדרך בשכבו ובקומו, עד כדי כתיבת 'גראפיטי' המצהירות על האמונה על תכשיטיו ועל מזוזות ביתו ושעריו.

      התורה שבכתב פותחת באברהם ה'דלוק' באהבת ה' וסובב מעיר לעיר וממדינה למדינה וקורא בשם ה', ומסיימת בנאום הסיום של משה הממוקד רובו ככולו בציווי אל אמונת הייחוד והמלחמה באלילות. ובתווך מליאה התורה במצוות מעשיות היוצקות את הלהט האמוני לחיי מעשה מתוקנים הן של הכלל והן של הפרט.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

    • תורת ה' תמימה משיבת נפש

      אין שום הבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. התורה שבכתב מציגה עולם ערכי שלם, המיישר את האדם היחיד ואת המשפחה, את האומה הישראלית ו'בסופו של יום ' את העולם כולו הן לאמונה שלימה והן לחיי צדק ויושר – ימים שבהם 'עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק'

      התורה שבכתב נותנת את היסודות הערכיים, והתורה שבעל פה מנחה איך ליישמם הלכה למעשה. מתוך ההבנה העמוקה של הכללים, ניתן לרדת לפרטי הפרטים. תורת ה', כשהיא תמימה – היא משיבת נפש!

      בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר.

    • קומה שלימה - חזונו של עוזיהו

      אותו קישור של הדבקות באלקים עם הצלחה פורצת גבולות בחיי המעשה, מאפיינת את דרכו של המלך עוזיהו.

      סוד הצלחתו מתואר במקרא (דברי הימים ב', כו,ה): 'ויהי לדרוש האלקים בימי זכריהו המבין בראות אלקים, ובימי דרשו את ה' הצליחו האלקים'.

      כשראשו דבוק בה', ידיו עושות חיל והוא פורץ לכל הכיוונים לגובה לעומק ולמרחב. בונה מגדלים בירושלים וגם במדבר וחוצב בורות רבים. יש לו מקנה רב בשפלה ובמישור, ואיכרים וכורמים בכרמל ובהרים.

      הוא פורץ דרומה ומחזיר ליהודה את 'אילות'. הוא פורץ ימה וכובש את ערי הפלשתים, והוא פורץ מזרחה ומושל בערבים ובבני עמון. מקים צבא של גבורי חיל מצויידים בכל שכלולי הנשק, ועל כולנה 'חשבונות מעשה חושב להיות על המגדלים ועל הפנות'. יסוד הניצחון ביכולת, במובן הפיזי והרוחני, לצפות למרחוק.

      בימיו הולך העם ונעשה בשל לשמוע את חזון הנביאים, ישעיהו ומיכה, המנבאים לא רק על גאולת עם ישראל, אלא על גאולת העולם כולו, על הימים שבהם 'נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגויים' לבקש הוראת צדק ומשפט שלום.

      אף חטאו של עוזיהו, בא משאיפה זו – להביא לזיהוי גמור בין המלך המושל והכובש לבין הכהן העובד את ה' ומכפר על בני ישראל. אך בזה טעה. צריך להיות חיבור בל יינתק בין איש הרוח לאיש המעשה, אך לא זיהוי גמור. אדרבה 'הפרדת הרשויות' מתוך הבנה של כל אחד שהוא אינו יכול להגיע לשלימות בלא רעהו – היא הנותנת לשתיהן את העוצמה.

    • עוד על עוזיהו: התקרבות מחודשת בין יהודה וישראל

      בס"ד כ"ח אלול תשע"ד

      ר' יהודה קיל, בפירושו 'דעת מקרא' לדברי הימים ב, כו,טו (הע' 32) מביא כתובת אשורית בה נזכר Azriyau mat Yaudai שכבש 18 חבלים בארץ חמת שמצפון לא"י. והדבר מחזק את השערתו של ההיסטוריון ר' זאב יעבץ שהיה שיתוף פעולה בין עוזיהו לביו ירבעם בן יואש מלך ישראל, עליו נאמר במלכים ב' כה,כח: 'ואשר השיב את דמשק ואת חמת ליהודה בישראל'.

      בעל 'דעת מקרא' מביא (שם, פסוק טז) שיש מחז"ל שפירשו שכוונת עוזיהו בהקטרה לה' היתה לשם שמים: 'שלא נתכוון ליטול לו גדולה ולא לכבוד עצמו, אלא בשביל קונו, שאמר: נאה למלך לשרת למלך הכבוד' (המיוחס לרש"י, ע"פ תנחומא נח,ג).

      דבר בעיתו מה טוב, לעסוק במעשי המלך עוזיהו, ששאף לחבר את כבוד שמים עם כבוד ישראל, ואת יהודה עם ישראל – בימי אלול, שבהם מתחדש החיבור, בין האדם לבוראו 'אני לדודי ודודי לי'; בין אדם לחברו 'איש לרעהו ומתנות לאביונים'; ובין אבות לבנים 'את לבבך ואת לבב זרעך'.

      בברכת כוח"ט, ש.צ. לוינגר:

      על 'חשבונות מעשה חושב' מביא ר"י קיל שני פירושים: (א) מכונות שנועדו לירות בחצים ובאבנים גדולות. (ב) מבני מגן מיוחדים שנבנו על המגדלים כדי לאפשר לעומדים עליהם לירות למרחוק.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: