מנובלת | רבקה שאול בן צבי

נגנית נבל מעדיפה קריירה מוסיקלית על לידת ילדים וננזפת על ידי הסובבים אותה, כולל המחבר (המובלע). ואולי הפולמוס הנסתר הוא למעשה בנושא ההפלות

extraניצבת

אברהם ב. יהושע

הקיבוץ המאוחד, 2014, 296 עמ'

לו אני העורכת, הייתי פותחת את הספר בעמוד 20 הנהדר ומוותרת על פרקי הפתיחה המשמימים שכמעט ריפו את ידי מהמשך הקריאה. אבל מכאן ואילך לא יכולתי להניח מידי את הרומן המצחיק, העצוב, הססגוני, הקצבי והמרגש.

זהו סיפורה של נבלנית בת 42, ישראלית שחיה בהולנד וחוזרת ארצה לשלושה חודשים, על מנת לגור בדירה הירושלמית של אמה האלמנה, המנסה לבדוק את האפשרות לחיות בדיור מוגן בתל אביב. למחייתה היא עובדת בינתיים כניצבת בסרטי קולנוע ונקלעת למצבים שונים ומשונים, וגם פוגשת את בעלה לשעבר שנפרד ממנה בשל אי רצונה ללדת ילדים.

משחק מודע לעצמו

יסודות דרמתיים וקומיים תמיד כיכבו ברומנים של יהושע, אך בספר זה הקומיות ניצבת בחזית המבע האמנותי, ומתבטאת במצבים ובדיאלוגים. תכונת האספנות האופיינית ליצירתו מתבטאת בתמות ומוטיבים ואמצעים אמנותיים שונים שהופיעו בכלל יצירותיו, בתוספת ארמזים מהספרות העברית ומספרות העולם.

אין זאת האינטרטקסטואליות הרגילה, שהיא משחק אמנותי רציני מאוד ביצירות יהושע, ועל אודותיה נכתבו שני ספרים רציניים, של ניצה בן דב וידידיה יצחקי. כאן המחבר משחק עם רמזיו ואזכוריו באופן דו משמעי: גם כמשמעות רלוונטית וגם כמשחק אסתטי מודע לעצמו, כשהמחבר משקיף מזווית ראייה גלויה מאוד של מי שמסובב ומפעיל מריונטות.

כך למשל הכינוי "ונוס" לגיבורת הרומן ששמה נוגה והיסודות הפולחניים המפוזרים סביב דמותה. בשונה מארמז עדין שמופנם בטקסט, כמאפיין את מיטב ספריו, כאן הרמזים עשויים בקווים כל כך עבים, שבולט לעין שנעשו כך בכוונה, כמשחק שרוצה להצטייר כמשחק, כמו קריצה למביני דבר, וציפייה לדוקטורנטים שיאספו את השלל. המשחק הזה נותן תחושה של סיכום, של אדם שסוקר את מפעל חייו, יצירה אחר יצירה, ומתגעגע לעברו.

ובהתאם, הספר מעניק כמה קומות אפשריות של קריאה: התענוג הגדול ביותר שמור לקורא המסוגל לזהות את מכמני העבר הספרותי של יהושע: המכתב בעמוד 20 שמזכיר את המונודיאלוגים של "מר מאני" ונושאי האשמה והמשפט והעונש, וילד פלאי וחריג; ועז שחורה; ותאוות הבשר; ואין סוף לאספנות המכוונת הזאת שגוררת חומרים מיצירות יהושע ומעבר להן. תענוג צרוף. אבל חשוב לציין שגם הקורא הפחות בקיא במקורות הספרותיים יפיק הנאה רבה מהעלילה המתגלגלת.

צורת הכתיבה של יהושע היא ריאליסטית בבסיסה כולל פרטים נטורליסטים מביכים, אבל המצבים והשיחות יוצרים לעתים את הרושם של אי סבירות קלה וחריגה מהיגיון מציאותי. כאן טמון משהו מסודות הייחוד והקסם של יהושע, מהדבר שמבדיל אותו מסופרים אחרים. ברומן שלפנינו הדבר מתבטא במצבים שעל גבול הסהרוריות.

גם היא לא רצתה ילדים. הצ'לנית ז'קלין די פרה   צילום: שאטרסטוק

גם היא לא רצתה ילדים. הצ'לנית ז'קלין די פרה
צילום: שאטרסטוק

התקפת ילדים

גיבורת הרומן היא נוגה הקרויה ונוס, ושמותיה מרמזים לאלילת היופי והאהבה ולכוכב המבריק שבשמים המקושר לאלה. נוגה מצטרפת לגלריה העשירה והמגוונת של נשים חזקות ודומיננטיות שעשויות לעתים להיות מרושעות ואנוכיות במיוחד. נשים אלה מלוות את יצירתו של הסופר מראשיתה, במשמעויות שונות, ביניהן ביקורת הישראליות הנשית.

היסוד המיתי שבנוגה מתבטא לא רק בשמה וברמזים מיסטיים שונים, אלא בפרטים עובדתיים שונים כמו יחס של יראת כבוד מצד משפחתה כבר בילדותה ונעוריה, או האופן שהיא ממגנטת אליה גברים ואף מפחידה אותם. נוגה כאמור נבלנית, וחריגותה כמוסיקאית המנגנת בכלי שאינו נפוץ בספרות המוסיקה מחדדת את חריגותה. מודגש גם שהנבל הוא בר החלפה, וניתן להמירו בפסנתר המצוי הרבה יותר.

נוגה היא מוסיקאית שלא חפצה בילדים. מה שמזכיר את הצ'לנית המנוחה ז'קלין די פרה, שבזמנו נכתב עליה שוויתרה על ילדים כדי להתמסר למוסיקה. האם הנבל הוא תחליף לילד? נוגה אומרת במפורש שמוסיקה אינה נוגדת הבאת ילדים לעולם, עובדה שלבאך היו ילדים רבים. אך חידת סירובה מרחפת על הרומן כולו, כאשר אנשים סביבה מנסים להגיע לחקר הסיבה לאי הבאת ילדים. בשל אי רצונה זה נפרדה מבעלה האוהב והאהוב, שנאלץ לגרשה ונישא לאישה שדומה לה מאוד פיסית.

ברומן מובאות השערות שונות לפשר הימנעותה, אבל דבר אינו משכנע, כולל ההסבר הפסיכולוגי שמנפקת האם בעקבות חלומה של נוגה. נראה שאין סיבה מציאותית מסתברת, אלא האישיות היא הסיבה והיא הגורל, אישיות שמותקפת בבוטות על ידי הבעל לשעבר ובאמצעים שונים גם על ידי המחבר.

והיצירה הומה מילדים. הם מופיעים לאורכה ולרוחבה בכל מיני נסיבות, ובמיוחד בולטים הילדים החודרים לדירתה של נוגה, כמעט עד סיכון חייהם, וכדי להכותם היא קונה שוט (רמז ל"שירה" של עגנון), ומתברר שהיא כמהה לחדירתם לדירה. מוטיב הילד דומיננטי מאוד ביצירת יהושע וידוע במיוחד מהנובלה המעולה "שלושה ימים וילד", שהומרה לסרט קולנוע מרשים ובלתי נשכח. הופעת הילדים מחדדת את חידת הסירוב לילדים, ויוצרת לחץ בלתי נסבל על נוגה, הנשאלת ללא הרף על נושא זה.

ציפור טרף ודם

האם ההימנעות מלידה היא אכן נושא הרומן כפי שהובן על ידי קוראים? לדעתי, מתחת לנושא המוצהר מופיע נושא אחר, קשה וכאוב, שעדיין לא תם הפולמוס העולמי הקשור בו – הפסקת היריון מכוונת, ללא סיבה רפואית או פלילית. בארץ נעשות עשרות אלפי הפלות בשנה. פמיניסטיות נלחמות למען זכות האישה על גופה. לא מעט נשים נורמטיביות התנסו בדבר הזה. ברור אם כן מדוע דווקא הנושא הזה הועלם בדיון הציבורי והתקשורתי על אודות הספר, נכון לרגע כתיבת המאמר ולמיטב ידיעתי.

לאורך היצירה מתגלגל מוטיב הרצח לצד מוטיב האשמה והמשפט ולצד מוטיב הדם. האם ההימנעות מהבאת ילדים מצדיקה מוטיב כה בוטה? במהלך העלילה מתגלה, ונרמז גם הרבה קודם לכן, שנוגה הפילה את עוברה, אך ורק כי לא רצתה להביא ילד לעולם. היא אמנם מאשימה את בעלה ברצון לבלוע אותה, אבל ההסבר הזה נשמע מאולץ, כמו הסברים אחרים ביצירה בנושא הבאת ילדים.

אינני יודעת מהי השקפתו של האזרח והאיש הפרטי יהושע בסוגיית הפסקת היריון. אבל אין הדבר חשוב כלל, כי יצירה ספרותית עשויה להביע תכנים שרחוקים ואף מנוגדים להשקפה מודעת, ובמיוחד סופר כיהושע שכתיבתו נראית כנובעת ממעיינות תהום תת מודעים ורחוקה מאוד מטכניות, למרות היסוד המשחקי שבה.

המחבר המובלע של "ניצבת" – שהוא המערכת הערכית שמתבטאת ביצירה ומיוצגת כאן בדמות הבעל אוריה – מתייחס להפלה שעשתה נוגה כאל הריגה. רצח, אשמה ודם ממלאים את חלל היצירה, "עיניים עצובות של ילדים שנחסמה דרכם" אומר המספר במשמעות כפולה בעמוד 85.

והנה מתברר לנו מדוע כה מודגש בסיפור שלאמבט בביתה של נוגה יש רגליים של ציפור טרף. האמבט הוא מטונימיה למי שאוהבת מאוד לשכשך בה. המחבר המובלע אומר לנו שנוגה טרפה את התינוק שנחסמה דרכו. הבעל, כמו אוריה החיתי, אף הוא קרבן, גבר שנרצח בגלל אישה, ולא במקרה הוא מתחפש כניצב דווקא לחייל שותת דם.

נשף מסכות

נוגה היא אישה איומה, כמו הרבה דמויות נשיות של יהושע. היא לא רק קשוחה, אנוכית ובוטה. להיטותה לבשר מזכירה את האדונית הטורפת מ"האדונית והרוכל" של עגנון. יהושע מיטיב לתאר אנשים מאותגרים מוסרית בדרך כה עקיפה, עד שלוקח זמן להבין שהם איומים. השוט של נוגה מיטיב להביע את הצד הבלתי אנושי והבלתי נשי שבה.

בסצנה ההולנדית נוגה מנסה לשכנע אישה בהיריון בעייתי להשתתף בקונצרט שנועד להתקיים ביפן, למרות שהנסיעה במקרה שלה עלולה להיות מסוכנת, ובעלה מפחד לסכן את ההיריון שהושג במאמצים רבים. הסופר מביא את מחשבותיה – היא חוששת מאובדן ההזדמנות לנגן את "הים" של דביסי, יצירת חלומותיה כנבלנית. מימוש חלום מוסיקלי חשוב בעיניה מחיי עובר.

רק הנושא הזה עשוי להוות הצדקה לפרקים האחרונים של הספר המתרחשים בארנהיים שבהולנד. מבחינה עלילתית פשוטה אפשר היה לוותר על הולנד ולסיים את הרומן בנסיעתה של נוגה, אך הנושא הכאוב הרודף אחרי הסופר מציג בפני הגיבורה ניסיון נוסף ומבחן לאנושיותה: עמידה מול אישה הרה. במקום רצף עלילתי יש כאן רצף תמטי ורעיוני, וסצנת הכאבים הקשים והדימום של נוגה ממחישה באופן קיצוני את מצבה הקיומי כבלתי פורה, עם רמז קל ל"המרומה" של תומאס מאן, על אישה שהסרטן שכילה את רחמה והרג אותה התחפש לפוריות ששבה בצורת דימום.

על אף המשחקיות והקומיות, אין זה רומן קליל באמת. כל כך הרבה מסכות מסתירות את הנושא הטרגי, אבל הוא פורץ ושותת, במיוחד דרך הצבע האדום הבולט לצד אמצעים רבים היוצרים בוטות ואשמה.

למרות פתיחה וסיום חלשים יחסית זהו רומן יפהפה, מתוחכם, מלא סמלים ורמזים אלגוריים המצפים לפענוחם. מצחיק, בוטה, עמוק, רב מסרים ומהנה ביותר. יהושע אחר, אך עדיין במיטבו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בספטמבר 2014, ב-גיליון כי תבוא תשע"ד - 892, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: