מוחמד בבית המדרש | נחם אילן

העימות בין מוחמד ליהודי ערב היה ביסודו תחרות מסחרית ואמונתם הדתית היא שהכשירה את לבבות עובדי האלילים לקבלת נבואתו. יחסי הגומלין ביניהם משוחזרים בספר חדש

 muhamadA(1)מוחמד והיהודים

מיכאל לקר

מכון בן־צבי, תשע"ד, 292 עמ'

ספרו של פרופ' מיכאל לקר מן החוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים הוא מחקר חשוב מן המעלה העליונה הן מצד תוכנו הן מצד דרכי החקר שנקט. לקר הוא המומחה המוסמך ביותר בקהילה האקדמית בארץ בכל הקשור לתולדות מוחמד, בייחוד מאז שהחל בפעילותו כנביא. אף מעמדו בקרב עמיתיו בזירה הבינלאומית הוא מבוסס, והוא מראשי המדברים בחקר האסלאם הקדום.

לקר מזמין את קוראיו למסע כפול: ראשית, מלאכת השחזור והפענוח של יחסי מוחמד עם יהודי ערב, ובייחוד בני השבטים שחיו ביַתְ'רִבּ, היא העיר אַלְמַדִינַה (= העיר) לעתיד, היא מרתקת וחושפת יחסים מורכבים, אשר המניעים העיקריים שביסודם הם כלכליים ופוליטיים ולא דתיים או תיאולוגיים. שנית, באמצעות ליבון הסוגיה ההיסטורית המוגדרת הפעיל לקר "ארגז כלים" משוכלל, והשימוש הזהיר והמתוחכם בו מציע לקורא פרק מעורר השראה של קריאה ביקורתית במגוון טקסטים ספרותיים. במילים אחרות: לקר הפעיל סדנה מתודולוגית ובה הוא ניתח ושחזר את יחסי הגומלין בין מוחמד ואנשיו ליהודי אלמדינה.

הספר בנוי מהקדמה ומבוא, ואחריהם תשעה פרקים שכל אחד מהם יכול להיקרא כסיפור מתח, ואחריהם "אחרית דבר". לספר נוספו אגרון מונחים ומפתח מפורט.

מבעד לאידאולוגיה

מפתיע ומוזר, אך עד למפעלו המחקרי של לקר לא הייתה מפה מפורטת של אזור אלמדינה, בוודאי לא בעברית! לקר פיתח במשך שנים מפה כזו, והיא באה בגב הכריכה הקדמית של הספר. בגב הכריכה האחורית יש מפה של היישובים היהודיים בערב, ואף בה ברכה מרובה. אלה שני כלים שקשה להפריז בחשיבותם לחוקר ולקורא.

במקומות אחדים בספרו העיר לקר במפורש על חיוניותן של המפה והגיאוגרפיה המקומית (כיווני הזרימה של הנחלים, אזורי לבה לעומת אזורים חוליים, מדרונות מתונים לעומת מצוקים, מיקום הבארות, המצודות וצירי התנועה) להבנת הריאליה שחשף מתוך טקסטים ספרותיים. ובאמת, מה שנראה בעיני קורא אחד כמובן מאליו, בעיני קורא אחר החי בהקשרים תרבותיים אחרים יכול להיחשב בלתי נתפס.

אף סוגיית המקורות הספרותיים שעליהם נסמך מחקרו של לקר היא סוגיה מאתגרת מאוד. המקורות העיקריים הם הקוראן, פרשנות הקוראן הקדומה, הביוגרפיות של הנביא וספרות גיאוגרפית. כבר בעיון ראשון ניכר כי פרט לספרות הגיאוגרפית ובעיותיה הייחודיות, כל שאר הסוגות מוּנָעוֹת משיקולים שאינם מחקר היסטורי או ספרותי אלא אידיאולוגי. בנסיבות הללו נזקק החוקר ל"ארגז כלים" מורכב מאוד, שיסייע בידו לחשוף מבעד למעטה הסיפורי או האידיאולוגי את רסיסי המידע אשר יכולים להיחשב מהימנים בעיני ההיסטוריון הביקורתי.

לקר שכלל מאוד כלי רב ערך, שכבר קודמיו עמדו על ערכו – אילנות היוחסין של השבטים שחיו באזור אלמדינה בעת ההיא, ושני תרשימים כאלה באים בתחילת הספר, עוד לפני ההקדמה. קומת המסד של לקר היא הפילולוגיה, היינו הבנה מדויקת של כל מילה בהקשרה הנתון. כך הצליח לזהות משמעויות נידחות ונדירות של כל מיני שמות ופעלים, ובעזרת קריאה ספרותית והיסטורית מדוקדקת חילץ מטקסטים סיפוריים ופולמוסיים מידע רב ערך על היהודים בסביבות אלמדינה באותם הימים ועל קשריהם עם מוחמד.

יחסים מורכבים. העיר אל־מדינה כיום  צילום: Noumenon

יחסים מורכבים. העיר אל־מדינה כיום
צילום: Noumenon

השתנות הלבבות

אחד הפרטים המאלפים בעיניי הוא חשיפת תפקידו החשוב של בית המדרש היהודי שפעל באזור, ובו למדו קרוא וכתוב גם לא יהודים. בוגריו מילאו תפקיד מכריע בתהליך שבו קיבלו בני אלמדינה את מוחמד. בלשונו של לקר, "אין ראיה לכך שהם התגיירו, אבל נראה שלִּבם הוכשר לקבלת האמונה באל אחד" (עמ' 38). ובהמשך: "אפשר לאמץ את טענת המקורות המוסלמיים (הגם שלכאורה היא נראית פולמוסית) שלפיה יהודי מַדינה הכשירו את הקרקע עבור מוחמד מן הבחינה הרוחנית" (שם). בירור "תווי הפנים" של בית המדרש הזה לא ללמד על עצמו יצא, אלא גם על בתי מדרש אחרים באותה העת במרחב שממזרח ומדרום לארץ ישראל, אשר הידיעות עליהם חלקיות מאוד.

לקר הראה בצורה משכנעת ורבת פנים כי שלושת שבטי היהודים באלמדינה – קַיְנֻקַאע, נַצִ'יר וקֻרַיטַ'ה – היו בעלי נכסים בסביבות העיר, ובהם קרקעות מעובדות, ולהם בריתות עם שבטים ערביים מקומיים. "היהודים היו הגורם הצבאי, הכלכלי והפוליטי הדומיננטי במַדינה כשמוחמד הגיע לשם. היו להם שווקים, מטעים ושדות ב'עאליה' ('העיר העליונה') של מדינה וב'סאפִלה' ('העיר התחתונה') שלה" (עמ' 210). וכן: "יהודי מַדינה לא הוכרעו בעימות עם כוח צבאי עדיף אלא כתוצאה מההתערערות ההדרגתית של הבריתות שלהם עם עובדי האלילים, ככל שהללו עברו בהדרגה לצד מוחמד" (עמ' 76).

לקר כינה את השינוי שהתחולל בקרב תומכי מוחמד "השתנות הלבבות", וראה בתהליך הזה אבן דרך ראשונה במעלה להבנת כישלונם של השבטים היהודיים המקומיים. עוד מתברר כי העימות בין מוחמד ליהודי אלמדינה היה ביסודו תחרות מסחרית. בעניין הזה כבר הניח יסודות חשובים מורו המובהק של לקר, פרופ' מאיר יעקב קיסטר המנוח, חתן פרס ישראל, ולקר הוסיף ופיתח את הגילוי הזה (עמ' 116).

כל המקורות שלקר ניתח הם מקורות ערביים. להתרחשויות באלמדינה באותם ימים לא נותר הד בספרות היהודית. לקר הצליח לדלות רסיסי מידע מכתביהם של צאצאי היהודים שהיו למוסלמים, ומצא בהם פיצוי "במידת מה על היעדר מסורות יהודיות" (עמ' 177).

לקר הִרבה להביא טקסטים ערביים בתרגומו המלוטש והקולע, ניתח אותם בפרוטרוט ושיבץ אותם בהקשרים מגוונים, ובייחוד בהקשרים השבטיים והבין שבטיים. בדרך זו זימן לקורא העברי, שאינו יכול לקרוא את המסורות המוסלמיות במקורן, מפגש בלתי אמצעי עם המקורות המרכזיים לחקר יחסי מוחמד ויהודי אלמדינה. יש בניתוחים המפורטים והחודרים הללו גם דוגמאות משכנעות כיצד אפשר וכיצד ראוי לקרוא טקסטים מגמתיים, ואיך אפשר לזהות יסודות ריאליים בתוכם מבעד למסווה האידיאולוגי ולעתים ממש בניגוד למאפייני הסוגה הספרותית.

קריאה בספר לאורכו מלמדת עד כמה לקר בקי בפרטי אילנות היחס של השבטים ותת השבטים באלמדינה ובסביבתה באותם הימים, וכי כל רסיס מידע או מחקר ישיר ועקיף נלקחו בחשבון בעת ניתוח הממצאים ובעת הערכתם.

כלי מתודולוגי

הספר מודפס באות גדולה יחסית, ובזה הוא "ידידותי למשתמש". דומני שזה היה השיקול בהבאת ההערות בסוף הספר ולא בתחתית כל עמוד, החלטה שהקשתה עליי מאוד את הקריאה הרצופה בו. אין זו דרכו של מכון בן־צבי בפרסומיו. דומני שההחלטה לחרוג מדרכו הייתה כדי להדגיש שהספר נועד לקורא המשכיל ולא להיסטוריון המקצועי. אפשר להתווכח עם החלטה זו, אך יש בה טעם וסברה. ארבעה עשר עמודי הביבליוגרפיה מלמדים על רוחב השכלתו של לקר ועל היקף ידיעותיו.

יש להכיר טובה מרובה למיכאל לקר על שהעמיד לרשות קוראי העברית את מחקרו המלומד והמפורט. בזה הוא מילא חלל גדול בספרות המחקר בעברית, ועשה זאת מתוך בקיאות מופלגת ובדרכי הבעה נעימות ונהירות. ספרו של לקר ראוי שיעניין לא רק מזרחנים וחוקרי תולדות יהודי ערב. ערכו רב גם מבחינה מתודולוגית, כפי שכבר הסברתי, והוא יכול לשמש כלי מועיל ומאתגר להיסטוריונים הנסמכים במחקריהם על הספרות העברית לענפיה ולסוגותיה: המדרש, שירת הקודש ושירת החול, פרשנות המקרא והתלמוד, חיבורים "היסטוריים" כגון איגרת רב שרירא גאון או "ספר הקבלה" לראב"ד, מקאמות וספרות פולמוס, ועוד.

כל מי שיבוא להתעניין מעתה והלאה ביהודי אלמדינה ובתהליך ההשתלטות של מוחמד על המרחב העירוני שם לא יוכל לעשות זאת בלא לעיין בספרו הנהדר של מיכאל לקר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

פורסמה ב-12 בספטמבר 2014, ב-גיליון כי תבוא תשע"ד - 892, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. הכסף יענה את הכל?

    בס"ד י"ז באלול תשע"ד

    יש מאבק תיאולוגי ברור בין היהדות לאיסלאם. היהודים שהאמינו בתורת משה, לא היו מוכנים לקבל את מי שמתיימר להיות 'נביא' ולהציע 'תורה' אחרת. הנסיון לגמד את המאבק הדתי למאבק כלכלי, הוא השלכה לאחור של תפיסות מערביות מטריאליסטיות. מה לעשות?. היו וישנם ויהיו אנשים שהאמונה היא יסוד חייהם!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    בסורה 59 מציע מוחמד הסבר לניצחונו על יהודי אלמדינה. הוא אומר למאמיניו שעליהם להיות מאוחדים, כדי שלא יקרה להם מה שקרה ליהודי אלמדינה שנוצחו משום שהיו מפולגים. ראוי שנקבל האמת ממי שאמרה, ולהרבות בינינו אהבה ואחוה.

    וכבר קדם למוחמד ראש ממשלת האימפריה הפרסית כמה מאות שנים לפניו, שהגדיר את נקודת התורפה של 'עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים'.

    [עוד דבר שלמד מוחמד מהפרסים היה דין ירושת הבת הנוטלת חצי מחלקו של בן זכר. באימוץ שיטה זו עשה מוחמד פשרה בין המשפט היהודי, לפיו אין הבת יורשת, אלא מקבלת 'מעשר' כנדוניה; ובין המשפט הרומי והנוצרי,שלפיהם הבת יורשת כבן].

    • לגבי הפיסקה האחרונה –

      ייתכן שהמלצת חז"ל לתת לבת 'עישור נכסי' כנדוניה, קיבלה השראה מהמעשר הניתן על פי התורה ללויים, שאין להם חלק ונחלה בארץ.

  2. גבורה יהודית

    בס"ד כ' אלול תשע"ד

    ראיה לסתור את טיעונו של פרופ' לקר, שהמאבק בין יהודי אלמדינה למחמד היה ביסודו מאבק כלכלי, ממות הגבורה על קידוש השם של בני קריט'ה, וכך מתאר פרופ' שלום בארון:
    'ואולם הטראגי ביותר היה סופם של בני קיט'ה, לאחר שחבריהם הערביים בגדו בהם. במשפט… שערך מנהיג הערבים הועמדו כל הזכרים של השבט בפני בחירה בין מיתה אושמד.. ראויה לציון העובדה שרק שלושה או ארבעה מוגי-לב ביכרו להמיר את דתם, ואילו כל היהודים הנותרים, שש מאות עד שבע מאות וחמישים במספר, נפלו על קידוש השם לאחר שבילו ליל שימורים בלימוד התורה'
    (ש' בארון, היסטוריה חברותית ודתית של עם ישראל, חלק ד, ר"ג-גבעתיים 1965, עמ' 71)

    מוחמד עצמו מתאר בסורה שנכתבה באלמדינה: 'כי העזים בכל האדם בשנאתם למאמינים, הם היהודים' (בארון, שם, עמ' 70)

    לזכותו של מוחמד יש לומר שהטבח של שבט קרייט'ה היה חריג ביחסו ליהודים. לבני השבטים האחרים שבאלמדינה – נצ'יר וקיינוקע איפשר מוחמד לעזוב את המקום עם רכושם. עם יישובים אחרים בחצי האי ערב כרת מוחמד הסכמים שבהם הרשה להם להישאר תמורת מס כבד, שכלל תשלום חלק נכבד מיבולם. בני ח'יבר חוייבו במחצית היבול; בני מקנא חוייבו לתת רק רבע מהיבול, אך 'אריגכם הטוב, עבדיכם, סוסיכם וכלי-זינכם שייכים לשליח האלקים, חוץ מבדברים שהוא או נציגו יוותרו עליהם' (בארון, שם, עמ' 71-72).

    סממני הגבורה – סוסים ונשק – ניטלים מהם, והם הופכים ל'בני חסות' שבטחונם האישי תלוי בהגנתו של השלטון המוסלמי. מעמד זה של 'חסות' יהווה תקדים שיקבע את מעמדם של בני הדתות המונותאיסטיות באיסלאם במשך יותר מאלף שנה..

    הגבורה היתה נחלתם של יהודי חצי האי ערב שהורגלו בחיי חופש, והיו 'מקומיים' לא פחות מאשר הערבים.בית'ריב (אלמדינה) היו היהודם מושלים בכיפה עד למאה הששית, והם שהביאו להחלפת שמה העתיק 'ית'ריב' בשם העברי-ארמי 'מדינה'. במאה השישית היגרו שבטי בדווים ערבים לעיר והיו לרוב, אך עדיין מצא מוחמד שבטים יהודיים תקיפים (בארון, עמ' 60). בחמייר שבדרום חצי האי התקיימה ממלכה יהודית שנלחמה נגד הרומאים במחצית הראשונה של המאה הששית. (שם, עמ' 61-60).

    ברם, גם יהודי סוריה וארץ ישראל שהיו מדוכאים מאות שנים על ידי הרומאים הרימו ראש בתחילת המאה השביעית. הם סייעו לפרסים במסעות הכיבוש שלהם, ודוכאו האכזריות על ידי הרומאים שחזרו והשתלטו (ארון, שם, עמ' 23-27).

    לא בכדי רמרו חז"ל: 'עזין שבאומות ישראל'.

    • רמה תרבותית גבוהה

      יפה עמד פרופ' מיכאל לקר על רמתם התרבותית הגבוהה של יהודי ערב בתקופה שלפני מוחמד.

      וכך אומר פרופ' שלום בארון: 'בקצרה – אין וורנר כאסקל Werner Caskel נכשל כלל בהגזמה כשהוא רואה ביהודים את נציגיה הראשיים של התרבות בחג'אז לאחר שנת 300 לספירה' (שם, עמ' 60).

      על תרומתם של היהודים מפרט בארון:
      '… המשיכו היהודים היושבים בצפון חצי האי לפתח את הנוסח המיוחד שלהם של מזיגה תרבותית ערבית-יהודית. גם כאן, כבמקומות רבים אחרים , היו היהודים השאור שבעיסה… דומה שיהודי ית'רב, ח'יבר ותימא, במיוחד, היו חלוצים בהנהדת שיטות השקאה ואופני עיבוד קרקע מתקדמים בערב. אף הם פיתחו אומנויות חדשות, למן צורפות ועד צביעה וייצור תכשיטים יקרים, והדריכו את השבטים השכנים בשיטות מפותחות יותר של חליפי סחורות וכספים. מרבית מונחי החקלאות ושמות הכלים שנרשמו בשירה הערבית הקדם-איסלאמית או בקוראן שאולים מניבם הארמי של היהודים. המסורות הערביות עצמן מייחסות ליהודים הכנסת תרבות הדבורים מפיקות הדבש וסיגול זנים חדשים של פירות, לרבות התמר…
      היהודים היו גם חלוצים בהדברת מחלות מידבקות בערב… הישגיהם באו להם בזכות שיטות ההשקאה שהם הנהיגו, בזכות כמה מדיני הכשרות שלהם, ובעיקר בזכות היותם בונים את מבציריהם על ראשי הגבעות ולא בעמקים נגועי הקדחת… המבצרים הוכיחו את יעילותם בהדיפת… הפשיטות הבדוויות… יתר על כן,: בטבע ברייתם עודדו המבצרים עלייה מתמדת ברמת החיים של היושבים בם…. אף אם אין אנו סומכים על דעתו של סידני סמית במלואה… נצטרך להודות בקיומה של אוכלוסיה עירונית בעלת ממדים, שעסקה במסחר ותעשייה…
      משמעות לא פחותה מכך נודעה למפעלם החלוצי של היהודים בשטח התרבותי. כ"עם-הספר" – כך עתיד היה מוחמד לכנות אותם ואת הנוצרים – הקיפה התעניינותם האינטלקטואלית של יהודי ית'רב וח'יבר שטחים נרחבים למדי. בהקנותם לשכניהם את אמנות הכתיבה, הנחילו להם היהודים, ביודעים או בלא יודעים, כמה מקווי היסוד של השקפתם השתית ושל תורת המידות היהודית…
      (בארון, היסטוריה חברותית ודדתית של עם ישראל, ד, עמ' 64-65)

      אכן היו ימים של שיתוף פעולה תרבותי יהודי-ערבי. מי יודע – אולי ישובו?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. בסקירה הוזכר שפרופ' לקר הוא תלמידו של המזרחן פרופ' מאיר יעקב קיסטר ז"ל. אציין כאן תגלית חשובה של פרופ' קיסטר המוכיחה את מקורו היהודי של מנהג יהודי תימן ועוד מארצות המזרח לחלוץ את הנעלים לפני הכניסה לבית הכנסת. היו חוקרים, ואף פוסקי הלכה (כגון בעל 'ערוך השולחן'), שסברו שמנהג זה בא ליהודים בהשפעת שכניהם המוסלמים שנהגו לחלוץ נעליהם לפני הכניסה למסגד.

    ברם פרופ' קיסטר הראה שבדורות הקדומים לאיסלאם הקפידו המוסלמים שלא לחלוץ נעליהם בכניסה למסגד, כדי שלא להידמות ליהודים החולצים נעליהם בכניסה לבית הכנסת. רק בדורות מאוחרים יותר פשט גם בין המוסלמים המנהג לחלוץ את נעליהם בכניסה למסגד (ראו במאמר: 'מגליציה לתרבות ערב' מאת פרופ' מאיר יעקב קיסטר, עמ' 24. המאמר מובא בקישורית מהערך עליו ב'ויקיפדיה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • וכך כותב בערוך השולחן, או"ח סי' קנא,ט: 'מותר ליכנס בבית הכנסת במקלו ובתרמילו ובפונדתו, והם מיני כיסים גדולים, ואע"ג דבבית המקדש היה אסור ליכנס בהם, שאני בית המקדש דקדושה יתירה אית ביה, מידי דהוי אמנעל שאסור גם כן בבית המקדש ומותר בהם (ברכות סב,ב). ויש במדינות ישמעאל שהולכין לבית הכנסת בלא מנעל, ואינו מנהג יפה, ומהישמעאלים למדו כן, ויש לבטלו'.

      ןכפי שנתבאר לעיל הראה פרופ' קיסטר, שהישמעאלים למדו את המנהג מהיודים. עוד יש להעיר שיהודי תימן נהגו לחלוץ את הנעליים גם בכניסה לבית, ואם כן יש לומר שלא החמירו על דינא דגמרא, ומה שחלצו בכניסה לביהכ"נ הוא שלא יהיה כבוד ביהכ"נ פחות מכבוד הבית.

  4. בשעתו ראיתי תשובה של הגר"י קאפח, בה הביע צער על כך שבני תימן שעלו לארץ אינם ממשיכים את המנהג לחלוץ נעלים לפני הכניסה לבית הכנסת. נראה שלא הבין כהצעתי שהמנהג נובע מכך שגם בבית חלצו נעלים, אלא סבר שהמנהג הוא משום הידור לנהוג בבית הכנסת בעניין זה כבבית המקדש, כדי לקבוע בעיני המתפללים שבית הכנסת הוא 'מקדש מעט'.

    • מקורות נוספים למנהג

      וכך מובא ב'בירור הלכה', ברכות סג,א, ציון ב:

      'בגמרא מבואר כדבר פשוט שמותר להיכנס לבית הכנסת כשמנעלו על רגלו. אולם במאירי מובא שיש מנהג לפיו הנכנס לבית הכנסת , להיכל שיש בו ספרתורה – חולץ את מנעליו, וכן מובא בשו"ת הרשב"ש (סימן רפה) בשם הרשב"ץ [רבי שמעון ב"ר צמח דוראן. אלג'יר המאה ה14].
      בעל "כפתור ופרח" [רבי אישתורי הפרחי. צרפת וא"י. המאה ה14], מביא מקור למנהג הזה מהירושלמי (בבא מציעא ב,ח), שם נאמר על יהודה ברבי, כשנכנס לבית הכנסת חלץ את סנדלו.

      הרמב"ם כותב את המבואר בגמרא, שמותר לאדם להיכנס לבית הכנסת במנעלו, אבל הטור אינו מזכיר זאת, ואף השולחן ערוך משמיט את הפרט הזה.
      והמגן אברהם כותב (סי' צא ס"ק ה) שמהר"מ מינץ [רבי משה מינץ, איטליה המאה ה15] תיקן שלא להיכנס לבית הכנסת במנעלים, אמנם לדבריו ייתכן שהכוונה לנעליים מגושמות במיוחד כמגפיים, כמו שכותב ה"פרי מגדים"
      ה"ברכי יוסף" [החיד"א. א"י-איטליה. המאה ה18] כותב (או"ח סי' קנא,ח) שרוב העולם נכנסים במנעל לבית הכנסת אפילו במקום שאין נכנסים במנעל לבתי תפילה של הגויים, אבל החת"ם סופר (או"ח, סי' לא) כותב, שאפילו דבר שמותר לעשות מן הדין -בכל זאת ראוי להחמיר בדבר שאומות העולם מקפידים עליו בבית תפילתם, שלא לגרום לחילול השם.
      עם זאת יש לדון בעניין זה בהשוואה לאיסור שלא לנהוג בחוקות הגוי. ועיין על כך ב"בירו הלכה" למסכת סנהדרין, דף עד,א, ציון ו'..

    • א. המידע ההיסטורי שבסוגריים המרובעות, נוסף על ידי כדי לאפשר לעמוד על התפשטות המנהג. ש.צ. לוינגר.

      ב. הרשב"ץ (פיסקה 1) – … ספרד-אלג'יר. המאה ה14-15.

      ג. רבי משה מינץ (פיסקה 3) – אשכנז-פולין. המאה ה15.

    • המקור שמצא בעל 'כפתור ופרח' בירושלמי

      וכך כותב רבי אישתורי הפרחי (כפתור ופרח, פרק ז):

      'על טבריה, אין ספק שהיתה עיר גדולה לאלקים…
      ירושלמי פרק אלו מציאות (בבא מציעא פרק ב, הלכה ח): "יהודה ברבי אזל לכנשתא איזל סנדלוי. אמר: אילולי לא אזלית לכנשתא לא אזלון סנדליי". מזה ייראה שמנהגם היה כמנהג ארצות הללו שמניחין מנעליהן בפתח בית הכנסת בחוץ, לא כמנהג הלועזים'

      (כפתור ופרח, פרק ז, מהדורת בית המדרש להלכה בהתיישבות, כרך א, מהד' שלישית, ירושלים תשס"ד, עמ' קנ)

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: