זושא בשמים ובארץ | שלום רוזנברג

לכל אדם אתגר וייעוד, המעניקים לו דרך חיים משלו. על החטא כנגד העצמי, בעקבות בובר ור' נחמן

פנים רבות לחשבון הנפש שאנו חייבים בו בימים הנוראים. אלא שהעברות רבות הן, ולפעמים שוכחים אנו להתוודות על כמה מהחמורות שבהן. ברשימתי זאת מבקש אני לעמוד ולהתוודות על אחת מהן, והיא – "על חטא שחטאתי לפניך, אני כנגדי".

ייעוד אישי

כפתיחה לדבריי מבקש אני לחזור על האמרה החסידית הידועה של רבי זושא: "כאשר אגיע לשמים לא ישאלו אותי למה לא היית משה רבנו, אלא למה לא היית זושא". דברים אלה יוצרים ניגוד למסורת פילוסופית שלמה, שלה השתייכו רבים מהפילוסופים הקלאסיים, ביניהם אריסטו והרמב"ם. הם סברו שיש תכלית אחת לאדם, המשותפת לאנושות כולה. לכל אדם סולם משלו, אבל הסולמות כולם שלביהם מקבילים. למשה ולזושא אותו סולם.

אמרתו של ר' זושא מבטאת מרד כנגד הקונספציה הזאת. האנושות אינה סולם אלא אילן. הגזע משותף אך הענפים והעלים רבים. לכל איש ואישה אתגר וייעוד אחר, וממילא דרך אחרת. לפנינו אחת האמונות הקיומיות החשובות והמפתיעות ביותר. יש משהו שאני מיועד לו, ואני חייב לחפש אותו. אם אני לא אזהה אותו, אחטא נגד עצמי. האם יש רמזים, מעין מצפון ומצפן שידריכו אותי בדרכי, שיצילו אותי מהחטא? מרדכי מרטין בובר עונה: כן!

כך הוא כותב:

הנחת־ראשית אמיתית לכך היא ידיעת־יסוד השוכנת בלב כל בני־האדםהיא ידיעתו של היחיד מה הוא "בעצם", מה הוא נועד להיות, מה היה המכוון בהיבראותו החד־פעמית והיחידית.

יש לפניי מטרה, תכלית אישית. אך היכן מטרתי ודרכי? משהו בתוכי יודע זאת. ידיעה זאת יוצרת בנו דמות של עצמנו, דמות האדם שאנו אמורים להיות. דמות זאת לא תמיד מצטיירת בנו באופן מושלם. התודעה של ייעודנו מופיעה "במידות שונות של חוזק וברירות". יתרה מכך, היא לא תמיד נוחה לנו. בני האדם "על פי רוב משתקים אותה". אבל כשדמות זאת "נוכחת במלואה, עשויה לעלות כפעם בפעם ההשוואה עם מה שהוא בפועל, ומה שמתגלה כקיים באותה שעה יימדד אז לעומת הדמות…". ההשוואה בין הדמות האידיאלית לבין ישותי הריאלית הרי היא המצפון שאנו מחפשים. נדייק: היא מהווה פן אחד של המצפון המזהיר אותנו נגד החטא שאנו עלולים לחטוא נגד עצמנו.

דמויות כפולות

דברים אלה של בובר רומזים על מקור שממנו לדעתי הושפע. כידוע, פרסם בובר מהדורה מעובדת של סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב בגרמנית. כמובן שהוא גם למד את ליקוטי מוהר“ן. באחת התורות של רבי נחמן שם (ליקוטי קמא, סו), הוא מדבר על אותם פסוקים שבהם מופיעה כפילות של שמות, נוסח “משה משה“ או “אברהם אברהם“. הזוהר על פרשת נח מסביר כפילות זאת. אם נרחיב את דבריו נוכל לומר שבכל אדם נולדות בלידתו שתי דמויות, אלא שהן נפרדות מיד. האחת תישאר בשמים, השנייה מתהלכת ופועלת בארץ. הן עתידות להיפגש רק ברגע ההסתלקות מהעולם, כאשר הדינמיות של החיים הופכת לסטטיות של המוות. הדמות שבשמים היא הדמות האידיאלית של זושא, שאליה זושא צריך לשאוף; זוהי הדמות האידיאלית והאינדיבידואלית של זושא, דמות השונה מדמותו של משה.

חובתי היא כנראה גם אושרי. האדם מחפש אוטונומיה, חירות מוחלטת לפעול כרצונו וגם לחוקק לעצמו חוקים על פי רצונו השרירותי. הוא השיג אוטונומיה, אך האם הוא גם זכה לאותנטיות, אחת הברכות החשובות ביותר שלהן יכול האדם לשאוף? יש לו חופש לבחור בין אפשרויות שונות, אך האם הוא יודע מה הוא רוצה?

 ר‘ נחמן רמז לרגע האמת. בשעת ההסתלקות נפתחים שערי האמת. מהמפגש בין שתי הדמויות של אליהו נולדה האפשרות להעניק פי שניים לאלישע. הפגישה בין הדמויות היא בעצם רגע האמת של החיים, ופעמים אינספור של טרגדיית החיים. פעמים רבות את מה שחיפש האדם הוא יוכל למצוא אך ורק בעקבות תבוסתו, אכזבתו. זאת האינטואיציה של טולסטוי בסיפורו הקלאסי “מותו של איוואן איליץ‘“, שבו מתואר אדם אשר בימיו האחרונים מגלה שחייו היו חסרי משמעות. ימיו היו שבויים על ידי אחרים, בניסיון למצוא חן בעיניהם. זו רק אחת האפשרויות, בעצם אחד הביטויים למשאות השווא והמדוחים שכישפו אותו.

יצר האפשרויות

מכאן הבנה חדשה של היצר הרע. האדם עומד בפני אפשרויות שונות, “לב האדם בונה תבניות בצורת ‘יצרים‘… של האפשרי שניתן להפכו לממשי“. אנו רוצים את הכול, חיינו מחייבים אותנו בברֵרה. “בין הפעולות השונות, יש לברור את האופציות שעליהן עונים אנו באמירת הן, ושבהן אנו מכריעים לנקוט“. וכאן משתמש בובר במילה קשה: “הדֶמוני“, כלומר של השטני, של השדים: “בפני הדמוני אשר בשפע ההנהגות והמעשים הפתוחים באותו רגע לפני היחיד, ניצב אז הרוח“. היצר כאן איננו אותה דמות הפועלת בתוכי, אלא האפשרויות. יצר הוא יצירה, אפשרויות, ביניהן איומות ביותר, שניתן לממש. אני זוכר את המילה שבה השתמש נתן רוטנשטרייך באחד משיעוריו: “מוסר הוא זמיר“. החיים המוסריים מחייבים אותנו בקציצת ענפים של אפשרויות. ואכן, ללא זמיר זה מביאים היצרים את האדם לפשעים הגדולים ביותר נגד רעהו ונגד האנושות כולה. ואנו נדרשים אז לזמיר עריצים! הדרך קצרה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בספטמבר 2014, ב-גיליון כי תבוא תשע"ד - 892, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כבר מתגעגעת לטור הזה במוסף.. חבל שהפסיק לכתוב

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: