הזדמנות שווה לתיקון | ישעיה שטיינברגר

לאן נעלם איזכורה של התורה בימי אלול וירח האיתנים? החגים הם הזמן ליישור קו בין השכבות השונות בעם

אחת המחלוקות היסודיות ביותר בעם ישראל נגעה לדרך לדבקות בה'. החסידים גרסו שזו מתממשת בעיקרה דרך הלב, התפילה והמעשה, ואילו המתנגדים גרסו שהעיסוק האינטנסיבי לשמה בהוויות אביי ורבא הוא שמהווה את שיא הקשר עם הבורא.

אלא שמסתבר שגם המתנגדים קיבלו בימי אלול את הגרסה החסידית ובימים אלו כמו קיימת "הסכמה מקיר לקיר" בכל קהילות ישראל להעדיף מצוות ותחנונים דווקא. הדבר מפורש ב"ונתנה תוקף", קטע מרכזי בתפילת ימים נוראים של האשכנזים: "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה". ה"מעביר" האולטימטיבי של רוע הגזרה, התורה, נעדרת למרבה הפלא מהרשימה. זאת למרות שבבבלי (סוטה כ ע"א) למדנו שהתורה ולימודה מצילים ומגִנים הרבה יותר מהמצוות; התורה נמשלה לאור יום בעוד המצוות לנרות גרידא. התורה מצילה גם שלא בשעתה, בניגוד למצוות. היא נחשבת ל"חיי עולם". לעומתה, אפילו תפילה אינה אלא בחינת "חיי שעה".

כיצד אנו מוותרים בעומדנו בפני כס המשפט על סנגור כה חשוב?

ירמי קמחי, ארון קודש "עדנה לגולן", 2014. מתוך התערוכה המוצגת בתאטרון ירושלים  צילום: אודי קצמן‎

ירמי קמחי, ארון קודש "עדנה לגולן", 2014. מתוך התערוכה המוצגת בתאטרון ירושלים
צילום: אודי קצמן‎

אמצעי לשיפור האדם

נראה שהפתרון נעוץ בהצבת ערך המעשה ביהדות לעומת זה של המוחין. חז"ל דנו אם תלמוד עדיף או מעשה עדיף. נמנו וגמרו שתלמוד עדיף מפני שמביא לידי מעשה. לשון אחרת: אין ערך ללימוד שאינו משנה את אורחות החיים ואינו משפיע על המעשה.

יש כאן רעיון מורכב (ויהודי טיפוסי); האינטלקטואל התלוש, המעדיף את המוחין, את התלמוד נטו, על המעשה של קיום המצוות – מקבל אמנם את מבוקשו. התלמוד אכן עדיף, אך אליה וקוץ בה. בעל הדין חייב להודות לפחות במקצת לצד השני. התלמוד אינו אלא אמצעי לשיפור האדם ומי שחכמתו קודמת ליראתו ולמעשיו – שום דבר אינו מתקיים בידו.

ליסוד זה יש שלושה היבטים: לפי פשט הדברים, מעלת התלמוד במה שהוא גורר מעשה. אך המעשה לא בהכרח מביא לידי תלמוד.

שנית, בהיגד חז"לי זה יש מסר דמוקרטי המתנגד להסתגרות במגדל השן הישיבתי. אל לנו להתעלם מהמולת החיים ולהתייחס באדישות לתיקונם. אף בעל המוחין חייב לעסוק בדם שפיר ושליה, צדקה וחסד, תפילות ועבודת ה'. רק רשב"י וחבריו הורשו לבטל תפילה מפני תלמוד תורה.

 ושלישית – כיוון שהשורה התחתונה היא המעשה, אף מי שלא מסוגל ללמוד, כי לא זכה למאורות של תורה, ניתנה לו הזדמנות.

בתקופה זו לפחות, בעליל, כולנו תלמידי הבעש"ט. אנחנו ביישור קו עם פשוטי העם במכנה המשותף הרחב ביותר. הימים הללו הם העת שבה נפתח אשנב לרחוק כמו לקרוב וחלון ראווה נגיש מוצג לרבים.

גם הנידחים

חודש תשרי נקרא "ירח האיתנים" (ראו בבלי ראש השנה יא ע"ב) מפני ריבוי המצוות המאפיין אותו. גם המנהג לומר "לדוד ה' אורי וישעי" בעת הזאת קשור בעליל למבחן הצלחת המעשה הנובע מהתלמוד של כל השנה. תוצאה חיובית מעניקה לכל יהודי – איש ואישה, בר אוריין ועם הארץ, קרוב ורחוק – הזדמנות לתיקון. אף העבריינים, שהתרנו להתפלל עִמם ביום הכיפורים, מסוגלים לתשובה, תפילה וצדקה. אך קשה עד בלתי אפשרי ללמוד תורה עם המשולל ניסיון או עם מי שלא זכה לכלי עיון והבנה.

ואכן גם הנידחים ביותר משתתפים, לפעמים, בחלקים מסוימים של ההתנהלות הדתית בקהילות ישראל בכל אתר. לפנים הבעיה הייתה גיאוגרפית וכלכלית. רבים התגוררו בכפרים רחוקים שלא יכלו לגייס אפילו מניין יהודים, ובוודאי לא בעלי תפילה, תקיעה וכיוצא בזה. פשוטי העם הללו הוצרכו לנדוד למרכזים אזוריים. היום אנו מנסים למשוך לבית הכנסת את הנידחים בידע ובהתייחסות ליהדות. ואכן מספר הגודשים את אולמות התפילה, לפחות בשעת התקיעות, כל נדרי, יזכור ונעילה, הולך ומתרבה.

התפילה והמעשים הטובים מהווים שפה אוניברסלית, המובנת לכול, ואילו התורה הייתה מאז ומעולם עניין לאליטות. אף כשהתפשטה ברמות שונות בשדרות רחבות, עדיין לא היוותה אלטרנטיבה פוטנציאלית להתכנסות סביב עמוד העבודה, התפילה והמעשים הטובים. עמוד זה מצליח לתפקד אף היום כ"מדורת השבט" כמעט בכל אתר, לפחות בעונה הבוערת של אלול ותשרי. עמי הארץ חשו מאז ומעולם ניכור כלפי שיעורים עמוקים ונרתעו ממחויבויות לקביעת עתים לתורה. אך גם הם תמיד היו נכונים לבדוק את המזוזות, לתרום צדקה ולפעמים אף להרהר בתשובה.

המעשה מגיע לתכלית

ייתכן שיסוד התלמוד הקודם למעשה הוא הסיבה לחידוד הנהגת המעשה אף אצל תלמידי החכמים שתורתם אומנותם. הם אכן מרבים לעסוק בכל השנה, ובימים אלו בפרט, בתלמוד הדרוש כדי להשתלט על רזי ההלכות עמוסות הפרטים של תקופה זו. "בעלי התריסין" אין מצטמצמים במסכתות "ישיבתיות" בלבד. בד בבד עם הלימוד התיאורטי הם מתאמצים להביא לידי מעשה גם את התכלית; את קיום מצוות ארבעת המינים והסוכה, תקיעת השופר וצום יום הכיפורים (והשנה גם את הלכות ההיערכות לשמיטה) על כל דקדוקיהן והידוריהן.

פרשה בפני עצמה קובעת תקופת סוכות עד שמחת תורה – זמן שמחתנו. חג זה מדגיש את כבוד התורה, גם אם מתמעט הפנאי ללימודה. הרמב"ם פתח את הלכות תלמוד תורה בציון שתי מצוות: ללמד תורה ולכבד לומדיה. מו"ר הרב יצחק הוטנר ביאר שהמצווה הראשונה לא מתקיימת בלי השנייה. כבוד תלמידי חכמים אינו שייך להלכות כבוד הסמכות ולא מופיע בהלכות ממרים. כבוד התורה הוא חלק אינטגרלי מלימודה.

לפי דרכנו נמצאנו אומרים שהלימוד המביא למעשה, של תלמוד תורה, הוא העיסוק בהוויות אביי ורבא היוצרות אצל הלומד את הדבקות ברבותיו ואת הכבוד כלפיהם. זו הסיבה שבשמחת בית השואבה בסוכות במקדש ראשי הרוקדים היו גדולי התורה ומנהיגי רוח הדור דווקא. שמחת תורה, שתיקנו הגאונים, היא מעין אותה שמחה נפלאה וקדומה. אף כאן הכבוד הראשוני ניתן למלמדי התורה וללומדיה. ואכן מי שלא ראה ריקוד של תלמידי ישיבות, מכל הגוונים, עם רבותיהם ביום זה לא ראה שמחה מימיו.

*

עם ישראל ומדינתו שרויים בתקופה לא פשוטה בעת הזאת. תחינות דוד המלך במזמור המקשר את אלול עם סוכות ובכלל (וראו במשנה ברורה סימן תקפא סק"ב) עוסקות הרבה בבקשה לכישלון המרעים והאויבים הקמים עלינו. מעשי עבודת ה' והתפילות, המודגשות במזמור, וי"ג מידות הרחמים הנרמזות בו, מסוגלות להפוך את השעה הזאת לשעת חסד לכולנו. מי ייתן ונזכה לכך.

 הרב ישעיה שטיינברגר הוא ר"מ בישיבת הכותל, ורב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז אלול תשע"ד, 12.9.2014

פורסמה ב-12 בספטמבר 2014, ב-גיליון כי תבוא תשע"ד - 892 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: