שלטון ההיגיון הקר | מיכל שמחון ורחל וולפיש

בפרשת הירושה, כמו אצל בן סורר ומורה, דורשת התורה לא להיסחף אחר
רגש האהבה ולתת לבן את המגיע לו. האהבה לעתים מסוכנת

אין ציווי שלא לשנוא את אשתך, מעבר
לציווי הכללי "לא תשנא את אחיך בלבבך".
במקומו ניתנת הנחיה ברורה – אם יש
מציאות שבמשפחה יש אישה אהובה ואישה שנואה,
לא ניתן לבכר את בן האהובה על בן השנואה. יש לתת
לבכור, שבמקרה זה הוא בן השנואה, את המתבקש
על פי משפט הירושה – פי שניים משאר הבנים. לבן
האהובה אין שום זכויות מועדפות.
המילים ספורות, מדודות ומקפלות בתוכן
עולם רגשי מורכב שעמוס באהבות, בשנאות,
בהעדפות ובמתח נפשי עז. שמונה פעמים שומע
הקורא על ההתרוצצות בין האהובה והשנואה,
כשבפעם השמינית והאחרונה מצטלצל ההיגד
שחותם את סיפור היחסים הסבוך: "כי את הבכור
בן השנואה יכיר לתת לו פי שניים בכל אשר
ימצא לו כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה".
מול ההסתבכות הרגשית יש קול ברור וצלול.
את הטביעה המבלבלת בתוך גודש היחסים
הרגשיים חותך קול ההיגיון הקר והנוקב – אין
לערבב בין היחס לנשים ליחס לבנים. יש ליצור
הפרדה ברורה, אם כי לא פשוטה, ולתת לבכור
את המגיע לו.
אי אפשר שלא להיזכר לנוכח הפסוקים הללו
בסיפור יוסף ובתוצאותיה הטרגיות של העדפת
בן האהובה על פני בני השנואה. יעקב שנגרר
אחר רגשותיו ועשה כתונת פסים ליוסף, בנה של
רחל האישה האהובה, הביא את בניו לסכסוך נורא
שכמעט גרם לרצח בתוך המשפחה. נראה שאף
בלשון החוק ניתן לשמוע הדהודים לסיפור יוסף:
לאה היא ה"שנואה", והכינוי לבכור "ראשית אונו"
מופיע בתנ"ך רק עוד פעם אחת נוספת, בברכת
יעקב לבנו הבכור, בן לאה השנואה: "ראובן בכורי
אתה כוחי וראשית אוני…".
הכתוב קובע באופן ברור כי יש להשליט את
ההיגיון והנוהג המקובל על סערת הרגשות המטלטלת.
להימנע מסחף רגשי ולפעול באופן רציונלי. קביעה זו
באה לידי ביטוי גם בשני המקרים הסמוכים. הלוחם,
רחוק ממשפחתו ומהרגליו, חושק באשת יפת תואר
שראה בשביה. מימוש הרצון אפשרי, אך רק לאחר זמן
ותהליך שייצור ריחוק, השהיה של הרגש והתקררות
הסערה. הרגש הספונטני העז ייאלץ להתבטא בתוך
המסגרות המקובלות של נישואין, על המחויבות
הנגזרת מכך.

הלברשטט
האהבה קיימת
באופן יותר קיצוני ומסובך מתבטא העניין בהנחיה
שמתייחסת לבן סורר ומורה. כאשר הבן סורר ומורה,
זולל וסובא, ההורים מתבקשים לקחת אותו לזקני
העיר שיוציאוהו אל שער מקומו וירגמוהו באבנים.
לכאורה הדבר בלתי אפשרי, שהרי אהבת ההורים
היא עוצמתית ומוחלטת. כאשר אבשלום מורד בדוד,
שוכב עם פילגשיו על גג הארמון לעיני כל העם וגורם
לכך שדוד יצא מבויש מעיר מלכותו, עדיין דוד אחוז
באהבתו אליו ומבקש מיואב – לאט לך לנער אבשלום.
יואב, שר הצבא שתפקידו להגן על דוד ועל שלמות
הממלכה, מבין את הסכנה הגדולה שטמונה באבשלום
לדוד, מפר את בקשת דוד והורג את אבשלום.
ואולם, כשדוד שומע על מות בנו הוא נושא קינה,
קינה שמצליחה לבטא באופן מינימלי וטוטלי את
עוצמתה הפלאית של האהבה האנושה, ללא תנאי
ובכל מצב, של אב לבנו: "בני אבשלום, בני בני,
אבשלום, מי ייתן מותי אני תחתיך, אבשלום בני
בני". דרך אופן המבע הספרותי הפואטי, ובאמצעות
בחירת המילים וסידורן במשפט שלפנינו, ניתן ממש
לשמוע את קול בכיו הנורא והמקוטע של אב שאיבד
את בנו.
זוהי התרחשות ספרותית נדירה שמצליחה לבטא
בדייקנות רגע אנושי מחריד – אנו שומעים אבא
שהולך וצועק ותוך כדי הצעקה הוא מנסה לקלוט
את האסון הנורא שקרה. המילים שפורצות ממנו
בכאבו, באופן ספונטני ולא מבוקר, נשמעות לאוזניו
ומאפשרות לו להבין את הנורא מכול – בני בני.
בני בהתחלה, בני בסיום. במרכז הקינה המשאלה
הנואשת – מותי אני תחתיך, ומה שבמיוחד קורע
כאן את הלב הוא הקשר המסובך והטרגי שמתבטא
בחזרה המשולשת על השם אב־שלום: שם שמחבר
את מה שנעדר ביחסים בין דוד לבנו – לא היו יחסי
אב־בן ולא היה שלום, ובכל זאת האהבה קיימת! היא
הרסנית, היא מסכנת את האב ובכל זאת היא נוכחת
במלוא עוצמתה וכאבה.
תפיסה מוקדמת
בהנחיה הקשה הקשורה לבן סורה ומורה המובאת
בפרשה מבקשים לעמוד בפרץ ולמנוע את הסחף
האנושי־רגשי המסוכן הזה. לשים לו גבול. גם כאן,
כמו במקרה של בן האישה האהובה, האהבה מקלקלת
את השורה. מודים בקיומה אולם מבקשים להשליט
על הרגש את קול ההיגיון.
חז"ל אומרים שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד
להיות, ואכן אפילו מלשון החוק נראה שהחוק הולך
כנגד עצמו – ההורים יודעים שברגע שבו יתפסו את
בנם הסורר והמורה ויביאוהו אל זקני העיר המדרון
חלקלק והסוף טרגי ומוחלט. באותו רגע שבו ההורים
מחליטים להוציא את הבעיה המשפחתית החוצה אין
תהליך של עזרה, טיפול או תיקון. המקרה כבר אבוד
ואין דרך חזרה. אולי הדבר יגרום להורים לא לתפוס
"בו" אלא לתפוס אותו הרבה יותר מוקדם. לעמוד בפרץ,
לשים גבול להתנהגות הבן המסכנת את חייו וחייהם
כאחד, ולשנות את היחסים, דווקא בגלל עוצמתה הלא
אפשרית של אהבתם לבנם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ד, 5.9.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-5 בספטמבר 2014,ב-Uncategorized. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: