החירות האנושית מאפשרת לאדם למרוד בא־לוהיו, אך
גם מאפשרת את התשובה. כיצד הופכים זדונות לזכויות?

כמה וכמה פעמים הודגש בהגות היהודית
שצלם א־לוהים שבו נתברך האדם הוא
הבחירה החופשית, חירותו האנושית.
באופן פרדוקסלי ניתן לקבוע שהביטוי החשוב
ביותר של חירות זו הוא האפשרות לחטוא, ומכאן
"תרומת" האדם לריבוי הרוע בעולם.
לחטוא? כן, אלא שיש אפשרות חמורה
ועמוקה יותר. ניתנה לאדם האפשרות לא
רק לחטוא אלא גם למרוד בקב"ה. החכמים
אפיינו את הטיפוס הזה בהגדרה קלאסית:
"יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו". כך קראו
חז"ל את הפסוקים על המורד הגדול, נמרוד
)בראשית י, ט(: "הוּא הָיָה גִּבּרֹ צַיִד לִפְנֵי ה'".
רש"י פירש: "צד דעתן של בריות בפיו והטען
למרוד במקום". בהמשך הכתוב מצוי המפתח
להבין את מהות המרד: "לִפְנֵי ה' – מתכוין
להקניטו על פניו".
מסורת בידינו שהרב יעקב משה חרל"פ,
תלמידו החשוב של הראי"ה קוק, שאל את מורו
כיצד דבר זה אפשרי. הוא צדק. אנו מסוגלים
להבין את החוטא החושב שאין דיין וממילא
אין דין, קל וחומר את אלה שהתאכזבו ממנו
ושונאים את מי שלדבריהם לא קיים. מבינים
אנו את המומר לתיאבון, שחוטא כי אין הוא
יכול – או אין הוא רוצה – להימנע ממילוי
תאוותיו.
אבל כאן עומדים אנו בפני מומר להכעיס,
שיא המומרים, אידיאליסט החוטא "לשמו",
שאולי מוכן לסבול את עונשי הגיהנום אך
אינו נכנע. כיצד להבין תופעה אבסורדית
זאת? על כך ענה לו הראי"ה באופן פרדוקסלי:
זהו ביטוי לגדולתו של האדם, ואנו נוסיף:
לחירותו.
מתכון למהפכה
אכן, בבחירה החופשית נולדה האפשרות
של החטא והמרד. "אך זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱ־
לוֹהִים" )קהלת ז, יד(. מחירות האדם נולדה
אפשרות מוזרה ופרדוקסלית עוד יותר:
התשובה, אחד המוקדים העיקריים של ההלכה
וההגות היהודיים. התשובה אף מאפשרת לנו
להעמיק בהבנת רוחה של היהדות, מתוך
עיון בניגוד שבינה לבין עמדות דתיות
ופילוסופיות שונות העומדות איתנו בעימות.
הפילוסוף היהודי איש גרמניה, הרמן כהן
) 1842 ־ 1918 (, העיר שגם כאן היריב הגדול
לגישתה הקלאסית של היהדות הוא ברוך
שפינוזה. לפני שאסביר זאת מבקש אני מכם
שתרשו לי למסור לכם קצת על המלחמה
המתנהלת באנושות זה זמן רב, המלחמה בין
ה"אם" לבין ה"אילו". ה"אם" פועל בעולמנו.
ה"אילו" מפליג ובונה עולמות אלטרנטיביים,
לפעמים בעזרת הבדיון והדמיון, לפעמים
בעזרת השכל.
ה"אם" גידל ריאליסטים המותאמים
לעולמנו, מצליחנים שבנו ציוויליזציות.
ה"אילו" גידל מהפכנים, שהגיעו לידי מסקנה
שאכן "אילו לסבתא היו גלגלים, העולם,
ההיסטוריה והחיים האנושיים יכלו להיות
אחרת". את המילה "אם" קל להבין. לא כך
ה"אילו" הטוען שהעבר יכול היה להיות אחרת.
גילוי ה"אילו" הוא המוליך את הילד והילדה
לבגרות אינטלקטואלית, מוסרית וקיומית.
הוא המאפשר לבנות עולם אלטרנטיבי
בעתיד. "אילו" זה מגלם את האפשרות
לבקר את העולם ואף לבקר את הטבע. וזאת
עשו הנביאים, כאשר הסתכלו על עולמנו
מפרספקטיבה שמחוצה לו. הם מצאו מקום
משען מחוץ לאדמה, בעולמו של הקב"ה, ועל
ידי כך הצליחו להזיז את העולם. מתוך כך יכלו
הנביאים ללמד שאחרית הימים פירושם שינוי
הטבע, "וגר זאב עם כבש", וכדברי הרמן כהן,
גם שינוי הכלכלה והחברה, בניית עולם שבו
תימחה דמעה מעל כל פנים.
שפינוזה החרים את ה"אילו", שמלא אמונות
טפלות. זיהוי העולם עם הא־ל במשנתו מוחק
את העולמות האפשריים האלטרנטיביים. ארשה
לעצמי להשתמש בשני מונחים לועזיים. ברוך
שפינוזה היה מוניסט, הרמן כהן – מונותיאיסט.
המוניזם מנסה להסביר את העולם על פי עיקרון
אחד, טבע ומוסר זהים עבורו. המונותיאיזם
המוסרי אינו יכול להיות מוניסט, כי הכרחית
עבורו ההפרדה בין טבע למוסר, בין יצר, שאיפה,
חשק, תאווה, לבין חובה, בין קודש לחול. המוניזם
מוחק את החרטה מהלקסיקון האנושי. ה"אילו"
שומר על חרטה בריאה, עמוקה אך לא פתולוגית,
מבלי להגיע למה שהראי"ה כינה עצלות ועצבות,
דיכאון, פסיביות ושיתוק, תופעות פסולות
ופתולוגיות.
להחיות את הקשקוש
הערה אחרונה. הפרדוקסים הפילוסופיים
שעוטפים את התשובה קשורים כמובן עם
ה"יומרה" לשנות את העבר. לפי התשובה, שינוי
העבר אפשרי. האמנם? האמנם ניתן להפוך זדונות
לשגגות ואף לזכויות? אנו למודים פרדוקסים
ואני מפחד לשלול משהו מפלאי הזמן. אך אולי
הטרנספורמציה של החטאים בעקבות התשובה
מתרחשת בעולמנו הפנימי.
אני זוכר שפעם, בצבא, הגיע אלינו
הקריקטוריסט זאב. הוא ביקש ממתנדב שיקשקש
על הלוח צורות חסרות משמעות. הוא הוסיף להן
צורות משלו, וה"קשקוש" הפך תמונה מלאת
חיים. אולי כאן נעוץ אחד מסודות התשובה.
הגיעו אליי שתי הערות של אנשים ששינו
את דרכם הקיומית בדרכים מנוגדות. אחד מהם
אמר "טוב לי בדרך החרדית שבחרתי, אך הייתי
יותר שמח אילו גם בני היה חוזר בתשובה".
השני, ללא קשר עם הראשון, אמר: "הלכתי דרך
ארוכה, טוב לי איתה, אבל הייתי רוצה שגם
בני יהיה דתל"ש". ואולי בדרכי תשובה כאלה
יכולים היינו לגאול משהו מהעולם האחר. אלא
שהרהור עצוב מטריד אותי. כמה איומה ומסכנה
היא החילוניות הפוסט־מודרנית, שכל כך הרבה
מבעלי התשובה לא רוצים לקחת איתם משם
כלום. חבל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ד, 5.9.2014