טרור לעין המצלמה | שמואל טריגנו

האסלאם מציג גרסה מחודשת של ההאשמה הימי־ביניימית כי היהודים שותים דם ילד לצורכי
פולחן. קבלת הנרטיב השקרי הזה בידי המערב היא תורף האנטישמיות העכשווית

 

הלחימה בדרום חשפה בפנינו תופעה חסרת תקדים בהיסטוריה העולמית של המלחמה. לא זו בלבד שמדינת ישראל, מעצמה מותקפת, היא מושא ללחץ עולמי המונע ממנה – בתוקף האשמה בפשע נגד האנושות – להכניע ולנצח את אויבה, אלא שתוקפיה נחלצים מכל גינוי שכה מתבקש בגין הפיכתם של בני אדם לכלי שרת מלחמתיים, מהלך המאפיין את הטקטיקה שלהם.

נדמה שרק בסכסוך הזה המצב האנושי נתון ליחס שכזה, הן עבור התוקף הנתפס כקרבן והן עבור המותקף הנמצא במצב של הגנה עצמית. אכן המוסר הכפול של מדינות המערב ושל "הקהילה הבינלאומית" גלוי לעין, ובאופן מסחרר. 1,800 מתים, ברובם טרוריסטים אכזריים, שווים יותר מ־170,000 מתים סורים או מפשעיו של ארגון המדינה האסלאמית. אין כמעט כל סיקור תקשורתי לפשעים אלה, ובכל מקרה שום דבר שאפשר להשוותו לסיקור של עזה. וצרפת, המטיפה בשער? היא, שאחריות עצומה לרצח העם ברואנדה רובצת עליה. ומה עשתה במאלי? עיתונאיה בעלי המידות הטובות לא הראו דבר מאותה מלחמה. ובאפגניסטן, מה עשו חייליה? ומה עשתה ברית נאט"ו כשהפציצה את סרביה? וארצות הברית בעיראק ובאפגניסטן? והטבח בסרבניצ'ה, תחת עיניו האדישות של האו"ם? הרשימה גדושה וארוכה. אין ספק שהשערורייה העולמית הנוכחית בנוגע לישראל בלבד קשורה אובייקטיבית ליהודים וטבעה, הוא ככל הנראה, אנטישמי.

למוטט את מדינת הלאום

מאז ועידת דרבן, ידענו שמושג האנושות הפך כלי שרת לצרכים אידיאולוגיים ופוליטיים, כלומר שההסתייעות בו יכולה לשמש מטרות מגמתיות ותוקפניות. או אז המאבק בגזענות הפך ממאבק הומניטרי לאידיאולוגיה של כיבוש השלטון, שאפשר להגדירה "אנטי־גזענות" בשירות האינטרסים של קבוצה זו או אחרת. יעדה של אידיאולוגיה זו הוא למוטט את מדינת הלאום הדמוקרטית, תוך כדי חתירה תחת הלגיטימיות שלה (לגיטימיות המבוססת על הפעלת אזרחות) ודה־פוליטיזציה של החיים הקולקטיביים.

האיחוד האירופי הוא דוגמה מובהקת לכך. כאשר הפעילים האסלאמיסטים רוצים לעקוף את החוקים הפוליטיים של הפרדת הדת מן המדינה, הם פונים לבית המשפט האירופי לזכויות האדם ונסמכים על אותן "זכויות אדם" נגד חובותיה של האזרחות. הם טוענים שבקשותיהם הדתיות המוגזמות נתקלות ב"גזענות". נימוק הגזענות נועד לאפס את המונה של זכויותיהם וחובותיהם של האזרחים, לצאת מן הסדר של הפוליטי ושל האזרחות מתוך מטרה להציף ולערער את השלטון הקיים.

באופן זה, האידיאולוגיה הפוסט־קולוניאליסטית מרחיקה לכת ומאשימה את המדינה הדמוקרטית ב"גזענות". זה אותו הליך בדיוק, המועתק למישור הבינלאומי, שמבסס את ההאשמה באפרטהייד המוטחת בישראל. האידיאולוגיה "האנטי־גזענית", בהיותה הזרוע הרעיונית של הרב־תרבותיות – במקרה זה, של האסלאמיזם – היא המוקד של האנטישמיות החדשה.

אנטי־יהדות עמוקה

אכן, אנו ניצבים לנוכח תסמונת פילוסופית ומוסרית עמוקה מאוד. אני מוצא את הרמז המוביל להבנה מסוימת בתוך סתירה גלויה. הטרוריסטים פונים להתרגשות ולרגש החמלה של המערב, בה בשעה שהם רומסים באופן מודע את הרגשות הללו במעשיהם, לא רק כלפי היהודים אלא גם כלפי ילדיהם שלהם. אנו הרי יודעים שהפלשתינים הפכו לכלי שרת, במשך שנים רבות ומתוך אכזריות בלתי אנושית, את ילדיהם, ואלה עברו מיליטריזציה, גויסו ונשלחו להתעמת עם הצבא כפצצות אנושיות. תרבות המהללת באופן דתי את המוות הנגרם ל"יהודים" ולעצמם ליוותה את אותה נטילת אנושיות מן החברה הפלשתינית.

אופייה הדתי של תרבות זו הוא נתון מכריע. מה שמכונה בפי העיתונאים "פיגועי התאבדות" הם לאמיתו של דבר, מתוך כוונתם המוצהרת, מעשים דתיים פולחניים שתכליתם הקרבה קטלנית של היהודים. המונח "שהיד" המכנה את מי שהופך את עצמו למזבח האנושי של אותה הקרבה מצביע גם על מי שעושה את ה"שהדה", כלומר מצהיר אמונים לאסלאם.

כיצד הקרבת השהיד, כלי הנשק של הקרבת היהודי, יכולה להפוך לנימוק המכריע שהפלשתינים מנופפים בו כדי לעורר את רחמיהם של בני המערב ולהצית את הזעם הערבי העולמי באמצעות הערוץ הקטארי אל־ג'זירה? כיצד הילד "הקרבן" הופך תקיפה לסבל קרבני המהדהד הלאה בכל רחבי העולם? הוא עושה זאת דרך מניפולציה כפולה: עבור בני המערב, השהיד נבנה כקרבן של הישראלים – בשעה שהוא מוקרב בכוונה תחילה; ואילו עבור הערבים, התקיפה נבנית כהגשמה דתית עליונה – בשעה שכישלונה, במישור של יחסי הכוחות בשטח, גלוי לעין.

ואולם, מעבר לציניות של השחקנים הפלשתינים, מה שעומד על הפרק סביב הילדים (כדימוי מוחלט של "האזרח החף מפשע") והיהודים טומן בחובו משמעויות מורכבות. הילד נעשה המערך הסמיוטי, הסמלי, המכריע, של המלחמה הפלשתינית, ומן הראוי להוסיף המוסלמית, בה במידה שמערך זה שואב את כוחו מתוך האנטי־יהדות העמוקה שלו.

h_51103156

הנשק־ילד מעורר במערב עוינות אנטי־יהודית עתיקה. אנשי חמאס בעזה

בחיפוש אחר המערב

בתסמונת זו האסלאמיסטים מפנים נגד עצמם את תשוקתם הרצחנית כלפי היהודים, מן הטעם הפשוט שאין בכוחם להשלים עד תום את תוכנית ההרג שלהם. אך תכליתה של אותה תשוקה מיועדת לדעת הקהל העולמית: מן המפורסמות הוא שהפלשתינים הם היחידים המציגים לראווה את גופותיהם נוטפות הדם, באופן המתועב ביותר האפשרי. היעד הוא כמובן להלום בעוצמה ברגשי הצופים, בדיוק כפי שעושים זאת סרטוני התעמולה הג'יהדיסטיים, מעל רשת האינטרנט, כדי לגייס מועמדים לג'יהאד, בהציגם מחזות אלימים מאין כמותם: עריפת ראשים, צליבות ועוד.

אך יש להצגה זו תכלית מדויקת אף יותר: היא מחפשת אחר הכרתו של גוף שלישי, המערב. שנאת היהודים "מולבנת" על ידי החצנתו, לפני מצלמות המערב, של הסבל המוצג כנחווה של הילד או של האזרח, סמלים של תמימות.

הצגתו הטלוויזיונית של מעשה הרצח/ההקרבה הוא אכן תכליתה המובהקת של טקטיקת חמאס, שאינו נלחם בתוך אזרחיו אלא בשל סיבה זו. "שיטה" זו הומצאה בשנות ה־60 על ידי הטרוריסטים הפלשתינים שחטפו מטוסים אך ורק לשם המתח הטלוויזיוני שנבע מכך. זו הטקטיקה היחידה בעיני כנופיית טרוריסטים שאינה יכולה להכניע צבא סדיר בקרב אך מאמינה, בהיותה יורשת נאמנה של יאסר ערפאת, שבכוחה להכניעו בשטח ההוקעה של השלישי המערבי (הרבה יותר מזה הערבי). או אז, כפי שהראה ז'אן בודריאר בשעתו, המעשה הטרוריסטי אינו מבוצע אלא למען המצלמה.

ההצגה והמיסה

השתפכות הרחמים על הרצח המדומיין של הילד, השערורייה המלווה אותו, ההדף הנובע מהצגתו הטלוויזיונית העולמית, מכוננים, בעיני האסלאמיסטים, את החרמת היהודים; החרמה המבשרת את חיסולם האלים העתידי. השערורייה שמארגנים אמצעי התקשורת המערביים אמורה לעורר את הזוועה ולהוביל לנידוי "פה אחד" של ישראל, בדומה לשעיר לעזאזל המיועד למיתה – שכן מותם הפוגרומי של היהודים הוא שמצטייר בגינוי זה.

מדוע האסלאמיסטים מצליחים טוב יותר משאפשר היה לחשוב? מדוע המניפולציה הנלוזה שלהם אכן פועלת בקרב בני המערב? ההסבר לכך טמון בתופעת הצגתו של הילד־המעונה לעיניהם של אותם בני מערב. ואכן תופעה זו גוררת אחריה דימויים רבי־עוצמה באותו עולם שהושפע מן המורשת הנוצרית. הנשק־ילד מעורר במערב עוינות אנטי־יהודית עתיקה, דתית, ארכאית אפילו. שכן למעשה, בתוך כל אותו עיסוק בילד הקרבן, אנו עומדים מול גרסה מחודשת של ההאשמה הימי־ביניימית ברצח פולחני, אשר על פיה היהודים שותים את דמו של ילד שנשחט לצורכי פולחן, האשמה שקדמה תמיד לפוגרום.

"הרצח הפולחני" אמור להתבצע לרגל חג הפסח היהודי, מועד הפסחא הנוצרית הנזכרת בצליבתו של ישו, שהברית החדשה מאשימה בה את היהודים. כאשר היהודים מואשמים בכך שבכל חג פסח הם מקריבים ילד נוצרי כדי ללוש בדמו את המצה, מתבצעת בדמיון הנוצרי החלפה של ישו בילד. התיאולוגיה הקתולית היא שמכוננת את האפשרות הזאת, שכן בטקס של סעודת הקודש המתגבש ומתפשט באותם ימים (ועידת לטראו הרביעית ב־1215) לחם הקודש שאוכל המאמין הקתולי הוא באמת בשרו של הצלוב והיין שהוא שותה באותה הזדמנות הוא באמת דמו. אלא שלחם הקודש זהה בכול למצה והיין, "דמו של הצלוב", הוא־הוא הקידוש, שבזכות צבעו אפשר לדמותוֹ לדמו של הילד המוקרב.

אפשר להבין את רגשי האשם הנוראים שאחזו ודאי בנפש הנוצרים בימי הביניים. אכן המאמינים זכו לגאולה ולהבטחה של חיי נצח באוכלם את בשרו ובשתותם את דמו של האל המגולם שפנה למות כדי להצילם. הם היו אחוזים במה שלוי שטראוס הגדיר "תסביך שאמאני", תסביך שדרכו קבוצה מייצרת את הכוח הפועל עליה על ידי תעבורה כמעט מאגית של כוחות בין הפרטים המאמינים שהם חווים מבחוץ את מה ששייך למעשה להזייתם הקיבוצית.

הנוצרים של ימי הביניים נחלצו מאותו מעגל קסמים של השכנוע העצמי (במהלך הפוגרומים שהתרחשו תמיד בפסח) באמצעות פורקן, מסוג השעיר לעזאזל, ששחרר אותם מרגשי האשם שלהם. ואכן, הברית החדשה האשימה את היהודים ב"רצח האל" ותקופת פסח החייתה את ההאשמה הזאת.

אחריות להסתה

אותה תבנית פועלת בטקטיקת הפלשתינים שתוארה לעיל: הילד המוקרב (למען גאולתו כשהיד וגאולת הכלל), כלומר זה שנשלח אל מותו (פצצות אנושיות, מהומות, מגִנים אנושיים ועוד), נבנה כקרבן (פולחני) של היהודים, האמורים להיות רוצחי ילדים ואזרחים מתוך אכזריות מזיקה. הצד הדתי, כאן הצד האסלאמי, חשוב ביותר, שכן הפולחן האמור להתקיים אצל היהודים מסתיר את הפולחן הדתי הממית שמפעילים הפלשתינים.

אמצעי התקשורת המערביים, המשמשים הד לאותה שערורייה מדומה, בדומה לשמועה הימי־ביניימית שהפיצה את "פשע" היהודים, והנענים בכך להאשמתו של חמאס אשר על פיה היהודים מבצעים פשעי מלחמה, "רצח עם" בפי מחמוד עבאס, נכנעים לגמרי לאסטרטגיה האסלאמיסטית.

הם למעשה מחרחריה העקיפים של אותה האשמה, שהרי הפלשתינים מעלים את החיזיון המדמם הזה בשבילם, בשביל עיתונאי השטח שלהם. הם גם המפיצים שלה, משום שהם משמשים מסווה הן לשערורייה של מעשה הרצח שמבצע חמאס בילדיו שלו והן לאחריותם של אזרחי עזה שהעלו אותו לשלטון ותומכים בו בגלוי, שלא התקוממו נגד אכזריותו ולא התנגדו למיליטריזציה של ילדיהם – ואשר על כן, הם רחוקים מלהיות "אזרחים תמימים".

אמצעי התקשורת המערביים, המאמצים את הסיפור הקרבני השקרי של התנועה הטרוריסטית והמעוררים את האוכלוסיות המוסלמיות ברחבי העולם, שכבר שבעו די והותר מן הדרשות האנטי־יהודיות הקבועות של אל־ג'זירה, נושאים באחריות יוצאת דופן להסתה לשנאה. הם דרשני השנאה האמיתיים, כוהניה של דת שטנית חדשה.

 

 

 

פרופ' שמואל טריגנו הוא מרצה לסוציולוגיה של הפוליטיקה ולדת באוניברסיטת פריז. פרסם עשרים ואחד ספרים על פילוסופיה פוליטית, היסטוריה, סוציולוגיה ויהדות. תרגם מצרפתית: אבנר להב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' אלול תשע"ד, 5.9.2014

פורסם ב-5 בספטמבר 2014,ב-גיליון כי תצא תשע"ד - 891. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: