פשוט סיפור | מעיין הרוני

לא הגנטיקה אלא מיומנותם של היהודים בסיפור סיפוריםמהמקרא ועד אפרים קישוןהיא שהובילה את היהודים להצלחותיהם. ספר שמשתדל לא ליפול לרומנטיזציה לאומנית

362-5027bהצלחתם של מספרי הסיפורים

מרדכי (מקס) שטנר

ידיעות ספרים, 2014, 383 עמ'

ב־1918 מתכנסים הדיקנים של אוניברסיטאות הרווארד, ייל ופרינסטון "לדון לראשונה בבעיית היהודים". אנטישמים הם לא, אלא מנהלים פרקטיים שמבקשים למנוע בריחה של סטודנטים פרוטסטנטים בעקבות מה שנראה כ"ייהוד" האוניברסיטאות: בין השנים 1925־1900 שיעור היהודים מכלל הסטודנטים בהרווארד קופץ מ־7% ל־28%. באותו זמן היהודים אינם עולים על 3% מהאוכלוסייה האמריקנית, ורובם צאצאים למהגרים ש"לא היו משכילים במיוחד", "מעיירות בשולי האימפריה הרוסית" בסוף המאה ה־19.

נתון זה מצטרף לשורה רחבה של נתונים המופיעים בספרו החדש של מרדכי (מקס) שטנר, שבאים להצדיק את התמודדותו עם חידת הדיספרופורציה ביחס שבין שיעור היהודים באוכלוסייה הכללית לעומת מספר היהודים המצליחים בתחומי מפתח בזמן המודרני, כמו "המדע והטכנולוגיה, היזמות הכלכלית והפילנתרופיה, התרבות והמחשבה החופשית". זהו אותו זמן מודרני שבו, ערב עליית הנאצים לשלטון, יהודים היוו פחות מאחוז בודד מכלל האוכלוסייה בגרמניה, אבל "16% מהרופאים, 15% מרופאי השיניים ו־25% מעורכי הדין".

הספר מסביר את התופעה באמצעות מיומנות מחשבתית של יצירת סיפורים: הדיבר "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" הרתיע יהודים מביטויים ויזואליים, וכדי להשלים את החסך הם פיתחו לאורך ההיסטוריה תרבות של סיפורים. לפי שטנר, אותן מיומנויות מגדילות את סיכויי ההצלחה בזמן החדש (ויוכיחו זאת מנהל בנק השקעות שמשכנע את לקוחותיו לשים בו את מבטחם ועורך דין ששוזר עובדות לכדי סיפור משכנע), כך שיהודי המודרנה צוידו ביתרון משמעותי.

לא מפתיע לגלות ששטנר אינו היסטוריון אלא מומחה במדעי המוח, ולא רק בשל התייחסויותיו למחקרי עבר בפסיכולוגיה. ההיסטוריה היהודית שבתשתית הטיעון אינה מחולקת כ"רצף של אסונות" (כפי ש"מקובל לתאר"), אלא כשבע שכבות כרונולוגיות־קוגניטיביות כשכל אחת מוסיפה קו־מחשבה חדש: התנ"ך כשכבת יסוד (תקופת היווצרותם של סיפוריו ולא תקופת התרחשותם, שכן המנטליות הטקסטואלית היא שמהווה את הקונספציה בספר), תקופות המשנה, התלמוד, פרשנות ימי הביניים, קבלת האר"י וגלי המשיחיות, החסידות ולבסוף – מה ששטנר מכנה "שכבת הזהות והצדק", שהתאפיינה בתנועות מהפכניות כקומוניזם וכציונות.

שטנר מראה כיצד מערום השכבות האמורות שימש כר להתגבשות המיומנויות הסיפוריות. אחת מן המיומנויות היא לוגיקה פנימית ורציונלית, שעליה מושתתים גם המדע והרפואה. מיומנות זו מוסברת בספר בכך ששיטות מחשבה של תרבויות עתיקות השתמרו בנוסחי המקרא והמשנה (שברובם נותרו בעינם לאחר שנחתמו בימי בית שני). אותה נימה רציונלית מתחזקת לקראת סוף תקופת בית שני, כשהאליטה הרוחנית פועלת למיגור תופעת נביאי השקר; היא מתגלגלת ללוגיקה הפדנטית בהתפלמסויות התלמודיות ואפילו מחזיקה מעמד בפרשנות הקבלית.

קולאז' מספרי הסיפורים, מהמקרא ועד הרשל'ה וקישון. מתוך "השוטר אזולאי"

קולאז' מספרי הסיפורים, מהמקרא ועד הרשל'ה וקישון. מתוך "השוטר אזולאי"

צחק על עצמך

בהיותו של אריסטו שחקן מרכזי בתרבות יוון, ניתן להבין עם רוח הלוגיקה הסיפורית שלו (שחלקית מתועדת ב"פואטיקה") את שכלול אמנות הסיפור בתקופת בית שני. היעדרו התמוה של אלוהים ממגילת אסתר ממחיש זאת היטב, כי בכך העלילה מתעצבת כמשכנעת, אנושית ומותחת, כיאה לסיפור טוב. אגב, בהקשר של השתמרות הלוגיקה הקדומה במנטליות היהודית, מזהה שטנר זיקה בין שלילת האמונה באל פרסונלי במאה ה־17 אצל שפינוזה לבין האמונה הפגאנית ביוון העתיקה, שבה לאלים אין עניין בגורלם של בני האדם.

שטנר טוען שאותו שכלול נעשה מתוך מטרה חינוכית, מה שמייצג את חשיבותה הכללית של "נקודת המבט של ילדים" בספר: המיומנויות הסיפוריות נטמעו אך משום שחלחלו בשנות הילדות המעצבות. לכן, גישתו של הספר ל"טקסטים המכוננים בתרבות היהודית" היא "מתוך החוויה שהם יוצרים, בדומה לגישתם של הילדים, ולא מתוך הסמליות והמוסר שגלומים בהם".

עוד מיומנות סיפורית (שמשמשת גם היא במדע וברפואה), היא "צורך בתיעוד לפרטי פרטים". חכמי הסנהדרין תיעדו את דיוניהם ולאורך דורות נרשמה נטייה לתעד פורענויות ("יד ושם", לדוגמה). שטנר מתחקה אחר הנוהג דווקא בבבל, שם הייתה מלאכת התיעוד מרכזית בשלטון, וצאצאי הגולים ייבאו זאת עם חזרתם לארץ יהודה.

הכרה בפגמים אנושיים היא מיומנות סיפורית הכרחית: היותם של משה ודוד מנהיגים נערצים לא מנע מהמקרא להראות שחטאו, וכך נוצרות דמויות עם עומק פסיכולוגי שמאפשרות לקורא הזדהות. שטנר מקשר זאת ל"יסוד החתרני שטבוע ביהדות" – רוח מהפכנית שמופנית דווקא כלפי פנים ומתבטאת בארכיטיפ של "נביא הזעם" המבקר מנהיגים, שמתגלם בירמיהו כמו גם בישעיהו ליבוביץ'. שטנר רואה תולדה לכך בחוש ביקורתי מפותח כלפי השלטון – אותו חוש שהכרחי להצלחה במסגרת התקשורת המודרנית והדמוקרטיה המערבית.

אין קורא שלא יחייך בפרק שדן בתפיסת ה"אני" של המספר. ה"אני" מזוהה עם שפה, והיידיש מלאת הפאתוס, שנכנסה לתמונה במסגרת מה שמכנה שטנר "מהפכת הרגש" (שהולידה גם את החסידות), בישרה גם את ההומור היהודי השנון: היהודי שמסוגל (ולמעשה חייב) לצחוק על עצמו כדי להסתדר במציאות הגלותית, דימוי שמתגלגל מבדחן החתונות ועד וודי אלן. כמובן שהאנטי־תזה לכך מצויה ב"אני" של הצבר הלוחם, שבהתנערותו מתדמית ה"אנדר־דוג" נטש את היידיש הגלותית לטובת העברית. למיומנות זו, אגב, ערך חברתי בעולם המודרני, בהיותה מסייעת ליצירת קשרים.

אמצעי מקדש מטרה

על אף הקריאה המעניינת, קשה לצלוח אותה בלי לחוש חריקה, בהנחה שהקורא אינו חש עצמו בגלוי כלאומן. שכן, בפשטות, הקונספציה בתשתית הספר מניחה הצטיינות של עם. ניכר ששטנר בעצמו מודע להשתמעות הבעייתית, אם לשפוט לפי הנימה האפולוגטית שמורגשת לעתים. למשל, הוא מחדד שיהודים רבים גם "פעלו בצורה שלילית"; הוא מתנער ביסודיות מכל אספקט גזעני ומגנה את "בעלי התפיסה הרומנטית הקיצונית", שמשייכים הצלחות של יהודים לסגולה דתית.

ובכל זאת, המחבר מותיר לפרקים עקבות לאותה "רומנטיזציה", גם אם הערותיו לעיל אינן מותירות אצל הקורא ספק בנוגע לכנות כוונתו להיות (ולא רק להישמע) אובייקטיבי. פליטת פה פרוידיאנית, שנרשמת בהתייחסותו ליהודים בגוף ראשון ("האינטליגנציה שלנו"), לעומת גוף שלישי בדרך כלל, חושפת כיצד הספר מסמן טריטוריה סגורה. פעמים ספורות שטנר אף מוציא בגלוי את המרצע הרומנטי מן השק עם אמירה כגון: "יהודים יהיו כנראה תמיד בחזית האוונגרדית". אמנם הפער בין מובנה הרומנטי של הלאומנות למובנה המסוכן ששגור בפינו כיום אינו מבוטל, ועדיין ראוי לזכור ששורשיה של האחרונה חבויים באותן פריחות לאומיות רומנטיות שחלו במאה השמונה עשרה.

בספר זה, דומה שהאמצעי הוא שמקדש את המטרה ולא הפוך: הסברו של שטנר לחידת ההצלחה אינו מניח את הדעת כהסבר בלעדי. לא מעט חוקרים – שאינם יהודים וגם אינם אנטישמים – ניגשו לנושא לפני שטנר, שבעצמו מתאר בפרוטרוט את ממצאיהם כדי להפריך את בלעדיותם. אך פירוט זה עומד לו לרועץ, כיוון שחלקם (כגון גרגורי קוקרן וצ'ארלס מוריי) משכנעים יותר. לעומת זאת, הצגת ה"סיפוריות" במנטליות היהודית דווקא כן משכנעת, וגם יותר מעניינת.

האנקדוטות הרבות, שתורמות לקריאה רצופה ומהנה, אינן מתפקדות כשחקן חיזוק שמחפה על טיעון חלש (כפי שקורה לעתים). אדרבה, הן גילום של המנטליות הסיפורית שבמהות הספר. הספר עובר (בין השאר) בבבל של המאה ה־3, בתיאור של האמורא רבה בר בר חנה על עזים מתעטשות ונשים שלא מתבשמות ביריחו משום עצמת ריח הקטורת היוצא מבית המקדש, ובפלשתינה של המאה ה־20, בהרפתקאותיו של פרידריך לוונברג, גיבור “אלטנוילנד“ של הרצל.

בסופו של דבר מתקבל קולאז‘ של ארון הספרים היהודי לכל דורותיו, שמאגד בווירטואוזיות סיפורי מקרא עם סוגיות תלמודיות ושירים של אבן גבירול עם שירי ביאליק, ומשלב בין הרשל‘ה לשוטר אזולאי. האופן שבו שטנר מספר את הספר מאשש בעצמו את הטענה לזיקה בין הצלחה לדפוס הסיפורי. /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 באוגוסט 2014, ב-גיליון שופטים תשע"ד - 890, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: