סוד הצלם | שלום רוזנברג

לרציונליסטים התבונה היא צלם אלוהים, לאחרים זוהי הבחירה. ויש גם אפשרות שלישית

בשורות הבאות מבקש אני לחזור ולדון במושג "צלם א־לוהים". הדיון על מושג זה מביא אותנו לשאלת מעמדו של האדם. בצמד מילים זה אנו מבטאים את אמונתנו שהאדם הוא ישות מיוחדת, החריגה במהותה בקוסמוס כולו. מהי נקודת המוצא של מיוחדות זו? מהו אותו צלם? נפנה לחכמים ונשאל אותם כיצד הם הבינו זאת.

חי מדבר

נתחיל ברש"י, שבאופן קצר וקולע – כמנהגו – פירש (א, כו): "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ – להבין ולהשכיל". הופתעתי. רש"י עונה כאילו הוא שייך לזרם הרציונליסטי בפילוסופיה היהודית הקלאסית. כך חשב זרם זה שראה בשכל את מהותו של האדם. השכל מופיע במציאות לא כמוצר של הטבע, אלא כמחקה את המודל הא־לוהי. הגדרת האדם המקובלת במסורת זו הייתה האריסטוטלית: "האדם הוא חי מדבר". הדיבור מבחין בין האדם לבין יתר בעלי החיים.

אך זהירות! בעברית הפילוסופית של הימים ההם המונח "דיבור" אינו מתייחס לשפה, אלא למחשבה, למחשבה הלוגית המופשטת. המילה "דבר" היא אחד הניסיונות לתרגם לעברית את logos היווני על שתי המשמעויות שלו, משמעויות המופיעות בביטויים “הגה“ ו“היגיון“. ניתן להיות הוגה דעות, וניתן גם להגות בגרון (תהילים קטו, ז). משמעויות אלו הוכנסו גם במילה “דבר“.

עובדה לשונית זאת היוותה הזדמנות לשימוש האירוני של עגנון ב“הכנסת כלה“ (עמ‘ סה). באחד ממסעותיו פוגש ר‘ יודל משכיל אחד, העשיל שמו, התופס כפשוטו את הביטוי “חי מדבר“. הוא מזהיר את הבחורים: “הזהרו שתלמדו חכמה ומליצה ודקדוק. שהדקדוק יסוד עולם. מה יתרון לאדם על שאר בעלי חיים, הלוא בשכל בדיבור ובכתיבה, אבל אם אינו מדקדק, הרי הוא דומה לבהמה. מה בהמה זו גועה ואינה מדקדקת כך הוא פועה ואינו מדקדק“.

אנו חייבים רבות למשכילים על תרומתם לתחיית העברית, אולם עבור העשיל וגם לא מעט משכילים איתו, הרטוריקה תפסה את מקומה של האמונה. יש משהו עמוק יותר ב“צלם“ מאשר הדקדוק. השפה היא אחת התופעות המופלאות ביותר בעולם האנושי, אלא שהיא ביטוי חיצוני למציאות עמוקה ומופלאה הרבה יותר, לעולמו הפנימי של האדם.

רוצח מאהבה

כיוון שני נאבק בקודם. לשיטתו הצלם לא מצוי בשכל ובתבונה אלא ברצון החופשי. כך כתב המהר"ל (תפארת ישראל, טז): "כי האדם מיוחד מכל הנמצאים שהוא בעל בחירה רצונית לעשות מה שירצה". גם ר' ישראל ליפשיץ בפירושו המופלא על המשנה (תפארת ישראל, אבות ג, יד) כתב: "שנברא בצלם – היינו כוח שכלי חופשי בעל בחירה… שכוח בידו לעשות לפי רצונו, מה שאין כן שאר הברואים שלמעלה ושלמטה ממדרגת האדם, כמלאכים ובהמות, כולם מוכרחים במעשיהם". בדרך דומה הלך בעל "משך חכמה" בפירושו לבראשית: "בצלמנו – הצלם הא־לוהי הוא הבחירה החופשית בלי טבע מכריח רק מרצון ושכל חופשי…".

שומר אני כזיכרון חי אופציה שלישית. היא נוסחה יפה בספר מדע בדיוני שקראתי בשנות החמישים הרחוקות. מחברה היה Jean Marcel Bruller  (1902־1991), שפעל בצרפת נגד הנאצים והשתמש בשם הספרותי: Vercors. הספר הופיע תחת שמות שונים. כשהמחבר הפך את הספר למחזה הוא קרא לו – “הרוצח האוהב־אדם“ ( (l'Assassin philanthrope. רק עם כתיבת רשימה זאת למדתי שהספר זכה להיהפך לסרט בשם: Skullduggery, כלומר תככים, מזימות, תחבולות.

ועתה לעלילה. תינוק נרצח על ידי אביו באמצעות זריקת סטריכנין, כלומר רעל עכברים. המשטרה שואלת את האב היכן האם, והוא עונה: נלקחה לגן החיות… הבה ונסביר מה קרה, אך לשם כך הבה נפתח בדיון כפול.

חורג מן הטבע

מעשה שלא היה כך היה. קבוצת אנתרופולוגים מצאה בגינאה החדשה שבט מוזר, האוטופיה של כל דרוויניסט מצוי. הם – תבחרו אתם – קופים מתקדמים או אולי יצורי אנוש לא מפותחים. הם עומדים זקופים אך אוהבים לרדת על ארבע. האמצעי הטכנולוגי היחיד שהם מכירים הוא האש. קבוצת קבלנים הופיעה בעקבות האנתרופולוגים ולקחה רבים מהם לעובדים – בעצם עבדים – בבתי חרושת. טענתם הייתה שהחוקים החלים על תעסוקת פועלים אינם מחייבים אותם, שכן – הם טוענים – לא מדובר כאן בבני אדם. המערכת המשפטית לא התערבה כלל.

כאן מופיע גיבור הספר הרוצה להציל את בני השבט מגורלם. הוא מביא את אחת מנקבות השבט למעבדה רפואית, ובה היא מופרית בזרעו של הגיבור. שוב הנחה שנסכים לקבל: יש תאימות בין שני המטענים הגנטיים. הגיבור רושם את הנולד במרשם האוכלוסין כבנו. או אז הוא הורג אותו ומוסר את עצמו למשטרה. ממש עבֵרה לשמה! הוא הכריח את בתי המשפט להחליט האם רוצח הוא או לא. האם לפנינו בני אדם או חיות.

אדלג על פרטים שונים בהמשך. הגיבור מגלה תופעה מיוחדת. בני השבט לא יודעים לבשל או לחמם בשר. אך לפני שהם אוכלים הם עושים מחווה מוזרה. הם מעבירים את הבשר מעל לאש, בתנועה שאין לה משמעות תועלתנית. אם תרצו, הוא גילה אמונה. לדעתי הוא גילה את המחווה הדתית הראשונה בחייהם. הדרך שעליהם ללכת היא ארוכה, אבל חריגתו של האדם מהעולם הטבעי ומהתועלתנות שבו מהווה נקודת המוצא לצלם הא־לוהים של האדם. /

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 באוגוסט 2014, ב-גיליון שופטים תשע"ד - 890, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: