מסכה כפולה | זלאטה זרצקי

הדיבוק יוצא ומוצא לו אהובה אחרת, החנינה של המלך סלומון מבוטלת והשחקנים מתלוצצים על השמאלנות של א"ב יהושע. התיאטרון הישראלי של 2014 מפרק לקלאסיקות את הצורה

התרבות דומה לגביש: ערכיה יציבים, מראה פניה משתנה בהשתנות האור. היסודות הקלאסיים של התרבות האנושית נשארים, אבל כאשר האווירה החברתית משתנה, הערכתם של יסודות אלה עשויה להשתנות עד בלי הכר. ובהתנוצצותו החדשה של הגביש, אנחנו מתקשים לפעמים לזהות את השתקפות פנינו שהכרנו. מה שחשבנו לטוב ביותר הופך גרוע, והגרוע של אתמול נראה לפתע אידיאלי.

גם במת התיאטרון מהדהדת את מצבי הרוח של קהליה. ארבע הצגות ישראליות, כולן בנות שנת 2014, מציעות – במידות שונות של כישרון – התמודדויות חדשות עם קלאסיקות ועם קלאסיקנים מקומיים. מצפייה בהן מצטייר כלל אצבע: מי שמצליח למרוד בסמכותו של המחבר – הוא העושה את עבודתו נאמנה, ואולי אפילו עושה טובה למחבר.

האהבה כבר לא מנצחת

תיאטרון "גשר" ממשיך בחיפושיו אחרי סינתזה של תרבויות. הפעם יצר נוסח משלו ל"הדיבוק", שהוא אולי המחזה היהודי הקלאסי ביותר שאפשר להעלות על הדעת. רועי חן, מחזאי הבית של גשר, הצבר שהגיע לידיעה עילאית של השפה והתרבות הרוסית, חיבר עלילה חדשה בהשראת מחזהו של ש' אנ־סקי, והדגיש בה משמעות אחרת.

כזכור, זהו סיפורם של חנן ולאה; חנן, בחור הישיבה, אמור היה להינשא ללאה ומת – ונכנס לגופה כדיבוק, מעין שד, המונע ממנה להינשא לאחר. אך "הדיבוק" של גשר איננה הצגה של ניצחון האהבה על המוות, כפי שהיה בהפקה הראשונה, המפורסמת, של המחזה בגרסתו העברית – לפני 92 שנה, של הבמאי יבגני וכטנגוב ב"הבימה" ברוסיה – ובהרבה הפקות ואלתורים שהלכו בעקבותיה. הפעם, הכריז חן, הנושא הוא דחייתה של ההמולה החברתית, שאין בה מקום לאמת הרגש.

יבגני אחר, גם הוא במאי, הלא הוא יבגני אריה, פרס לפי הטקסט של חן יריעה בימתית אֶפית, אשר בה עולם החיים מעומת עם עולם המוות. המתים מתפרצים לחייהם של הערים: חסידים שיצאה נשמתם והם משמשים פרשנים סטטיים חסרי רצון. המסורת הוויזואלית המפוארת של תיאטרון גשר, הפעם בעיצוב תפאורה של סמיון פסטוך, משתלבת כאן היטב. כבר בעלות המסך זועק הניגוד החריף בין גדולתה של התבל, עם חלל ריק ומיסטי שבו תלוי ירח גדול, לבין קטנוניותם הטרחנית של בני האדם; זו מסומלת בקופסה שקופה קטנה, לא לגמרי מוחשית, הנראית גם כבית כנסת דחוס.

אבל החידוש היה במחזה עצמו. חנן המת, בגילומו של סשה־ישראל דמידוב, שתמיד תפקד רק כמעין קול מן העולם הבא, פועל בהפקה הזאת על הבמה ככפיל של אהובתו: מציאותה הפנימית. ושלא כבהצגה המוכרת, כאן הוא בוגד בלאה. אפרת בן־צור בתפקיד לאה אינה רק מרכז הסיפור הבימתי, אלא גם מוקד של ויכוח סמוי עם הקהל ועם ציפיותיו. היא משחקת את שיגעונה באמונה שלמה, כאילו היה שפיות. סירובה לוותר על האשליה הוא מבחינתה הבטחה של חופש למימוש אישיותה.

יותר מִלאה, הדמות שבמרכז הוא אביה, סנדר. כישרונו של דורון תבורי המגלם אותו כה בוהק, שכל משמעותו של העיבוד החדש עומדת על כתפיו. הַגְביר סנדר הוא אב גלמוד, האוהב את בתו עד כיליון הנפש. רצונו להשיא אותה מהר לחתן עשיר הוא פוזה חיצונית; הוא בעצם אינו רוצה להתנתק ממנה. ברגע מזעזע, כשבחתונה היא מורטת מעצמה את שמלתה, הוא מתענה יחד איתה. בשום "הדיבוק" אחר סנדר לא היה כל כך אנושי כמו כאן, במיוחד ברגע השבר הגדול, כאשר הוא מבקש מהדיבוק לא לצאת: "בואי נחיה שלושתנו!". זה שיא שפיותו ושיא שיגעונו גם יחד, שכן הוא הבין שלא יוכל לשלב עוד את הרגש האישי עם החובה החברתית. הסתַגלן והבוגד ב"הדיבוק" של גשר היה דווקא הדיבוק עצמו, השומע בקולו של הרב עזריאל ובקול הבינה החברתית ועוזב את אהובתו.

בפינת הבמה עומדת בין המתים לאה, אמה המתה של הגיבורה, המשתתפת בצערה ומעודדת אותה. זו השחקנית נטע שפיגלמן, שמראיה, במתכוון, כשל חנה רובינא בהצגה האגדית ההיא; באותה שמלה סגורה עם שתי צמות ארוכות ועיניים גדולות קורנות. רק צבע שמלתה, במקום לבן, אדום כדם, כדמה של לאה הניתז במפתיע בסצנת הסיום. רק צלילים תמימים עדינים משירי יידיש על אהבה יהודית נותרים ברדת המסך להזכיר את העולם הנשרף שהתיאטרון מציע להיזכר בו כמו בגן העדן האבוד. "הדיבוק" בתיאטרון גשר הוא הגדרה מחודשת – אישית, צינית וארצית – למיתוס הקבלי, ובו בזמן קידה אסתטית מושלמת לאגדה של הבמה הישראלית.

התנערות מכבליו האידיאולוגיים של א"ב יהושע. מתוך "המאהב", תיאטרון "הבימה"  צילום: ג'ראר אלון

התנערות מכבליו האידיאולוגיים של א"ב יהושע. מתוך "המאהב", תיאטרון "הבימה"
צילום: ג'ראר אלון

גירושים מאוחרים

אותו ניהיליזם חברתי מופיע בהקשר אחר, של ההיסטוריה הישראלית, בהצגה "המאהב" בתיאטרון "הבימה". זהו עיבודה של שחר פנקס לרומן הראשון של א"ב יהושע, הנושא שם זה. משימה כמעט בלתי עבירה עמדה בפני פנקס ושותפתה הקבועה לדרך האמנותית, הבמאית שיר גולדברג: להחיות עכשיו, ב־2014 השלווה, 2014 של טרום ההסלמה הקיצית – להחיות לעיני הצופה המפונק והרדום למחצה את ההלם של אחרי מלחמת יום כיפור. יחד יצרו שתי השי"ניות טקסט בימתי דינמי, אקטואלי, קרוב ברוחו למקור – ועם זאת הצליחו בדרכן הסמויה לאזן את המטען הפוליטי הגלוי שהמחבר העמיס על הרומן שלו.

התוכן סימבולי: חיפושים אחר נעדר אחד בבלגן של מלחמת יום כיפור, יורד המבקר בארץ ונקלע ללב ההתרחשויות. זהו גבריאל, המאהב, בגילומו של רן דנקר. א"ב יהושע העמיס על החיפוש הזה את כל תסכולו השמאלני. גבריאל משמש לו מוליך. אצלו זהו גישוש בעקבות ערכי החלוציות האבודים, המתקיים על רקע התפוררות החברה. צמד היוצרות הזריקו לחומר הזה נוגדן של אופטימיות.

בהצגה כזו, נקודת המוצא היא ריחוק בין הקהל, שכבר יודע מה קרה משנות השבעים ועד היום, לבין המחזה התמים. לכך נוסף המרחק שבין הטקסט לבין הביצוע. היוצרות והשחקנים עשו מהמרחק הזה מרקחות ומטעמים. השחקנים בהצגה הזו נמצאים קצת בשנות השבעים, אבל גם קצת בימינו. קצת עם הדמויות וקצת מתלוצצים עם הקהל. המחזה הוא היסטוריה, וההצגה שלו היא משפט ההיסטוריה; והקהל, בעיני השחקנים, הוא חבר המושבעים שצריך לספק אמפתיה אבל בעיקר לחרוץ דין.

השחקנים החליפו דמויות בהחליפם פריטי לבוש ואפילו צורת תנועה: הכוריאוגרף שרון גל הפליא לרקום לכל קבוצה חברתית קצב תנועה ריקודי שונה ומדויק. הם הצליחו לבטא, כל אחד, באופן חזק שקשה להחמיצו, את התעניינותם הפרטית והכואבת בעבר. א"ב יהושע וצוות "הבימה" שחזרו את הפוליפוניה של ימי בתר־המלחמה, את הקולות הבלתי מתמזגים של שש נפשות המחפשות לא מחבר אלא משמעות, האבודות בהתרוצצות קרב ההישרדות: למען מה מלחמה, שלום, מה קורה איתנו, מאין באנו ולאן הולכים?

לכל גיבור של א"ב יהושע ניתן מענה נכון על הבמה. רן דנקר מעצב במתכוון גבריאל אנמי וחיוור. גבריאל הגיע למולדת בזמן גורלי במקרה. מטרתו לקבל את ירושת סבתו החולה, שהוא אפילו לא מבקר אלא רק מחכה לסופה. היפיוף הצרפתי הנבוב – כך ראה "הבימה" את המאהב המדומה, וכתוצאה מכך הדגיש בהפקה שקרב החיפוש אחריו הוא אובססיה פרי הזיה חולנית של גברת מפונקת, הלא היא אסיה, אשתו של אדם, שהביא לביתם את גבריאל שישעשע אותה.

את אסיה הציגה השחקנית אסנת פישמן כסטודנטית מזדקנת שעדיין מחפשת את "האידיאל הגבוה של המהפכה הצרפתית" ולמענו מוכנה לבגידה פשטנית. לפנינו אסיה הנשואה, האישה המתוסכלת והאם האדישה, שאיבדה את שני ילדיה: איבדה ממש את בנה הקטן החירש שנפגע בתאונת דרכים, ואיבדה מבחינה רוחנית את בתה המרוחקת בת ה־14 דפי. תשוקתה הגחמנית אל הצרפתי הנודד נולדה מהוואקום שהמרוץ אחר רמת חיים גבוהה יצר בזוגיות שלה עם בעלה.

את הבעל, אדם, על עומק רגשותיו, על נאמנותו ורצונו לעזור ולתקן, מגלם יגאל שדה. אדם שלו אנושי, טבעי, חכם ומוכן לעשות את הבלתי אפשרי כדי למצוא לאהובתו את ילד שעשועיה שהוא עצמו טיפח בביתו כנחש וסילק אל המלחמה. ההגנה על ענייניהם של קרוביו הופכת אצלו לדיבוק של הרס עצמי, ומבטו האחרון באשתו, הזוהרת מאושר כאשר היא מוצאת סוף סוף את גבריאל העריק בירושלים בתחפושת חסיד – מבטו זה מלא אהבה, רחמים וייאוש. הוא יישאר בארץ, עם בובתו ההומייה אסיה, ורוח הרפאים הדון־ז'ואנית תחזור לה לאירופה.

הניהיליזם המיושן של הסופר הציע לקהל את הפתרון הערבי. לפי א"ב יהושע, טעותו של היהודי אדם הייתה שדחה מביתו ילד ערבי ושמו נעים. מבחינת הסופר, נעים נעים מכולם. הוא המאהב האמיתי, אוהבם של הישראלים כולם: קרוב לדפי התמימה, קרוב לסבתא הגוססת המקבלת אותו כאחיינה. השחקן ספי מרציאנו מגזים במתכוון, וכמו לועג לא"ב יהושע על צדקנותו. רצית ערבי קדוש? תקבל ערבי קדוש. בווירטואוזיות קרקסית הוא מציג את נעים כישות טהורה, תם, פתי, שמוכן תמיד לעזור ולהתאהב בלי מצרים.

כך, בליצנות מתוחכמת ואירונית, מבטאת ההצגה הזו את מה שיוצריה ומשתתפיה חושבים על תמימותו של א"ב יהושע במופע שנות השבעים שלו. הרי הם מצוידים כבר במשקפי ההיסטוריה של העשורים האחרונים, בידע על שאהידים, על שתי אינתיפאדות, על טרור הטילים מעזה, על ילדים הנשחטים בשנתם או נחטפים בדרך הביתה. השחקנים והיוצרים הצעירים של "הבימה" – ובכללם, ברמזים ברורים, גם מעצבת התפאורה למשל – מציעים לקהל להביט ביושר אל הבעיה הכאובה שלא נפתרה, ועם זה להרהר ביחד אחר עמדתו של הסופר הטוען כי העיקר הוא איך ישראל נראית בעיניים של אחרים.

הצעירים צוחקים על הסופר ועל התוכן כי אינם מסכימים עם הסיפור ועם הדכדוך של יהושע. הם אופטימיים. הם חזקים. הם מנשימים את התרבות הישראלית באוויר צח. אלמלא הרענון שעשו לטקסט המיושן, אלמלא הניכור מבית מדרשם של מיירהולד וברכט שהלבישו על ההצגה, לא היה גלגולו זה של "המאהב" שונה מקודמיו הבימתיים והקולנועיים, ודינו היה נחרץ לכישלון. ההתנערות מכבליו האידיאולוגיים של א"ב יהושע הפכה את המחזה שנכתב בעקבות ספרו להצלחה.

עוז לא היה להם

היפוכו של מה שקרה לא"ב יהושע אירע בעמוס עוז. יוצרי המחזה "תמונות מחיי הכפר", על פי ספרו החדש־למדי הנושא שם זה, נבהלו מסמכותו, נצמדו לרוח המקור, לא הערו עליו מרוחם ולא תפסו ממנו מרחק – ואיבדו את עולמם. האכזבה הורגשה היטב בקרב הקהל בתיאטרון החאן הירושלמי.

הבמאי יורם פאלק בנה לטקסט של הסופר תרגום תיאטרלי פשוט. הוא בעצם נפל על ברכיו בפני הוד עוזו. גם התפאורה של סשה ליסיאנסקי אדישה וחסרת אמירה. המחזה הוא קולאז' של סצנות מחיי החלוצים הנידונים להכחדה רוחנית ומוסרית. ניגודם נמצא, כמו אצל יהושע אבל הפעם גם על הבמה, בשיא הרצינות, אצל הערבי. איש בריא המתבונן לצורך מחקרו ביהודים החולים, המתוסכלים והשרים ללא סוף.

לא הצילו מכישלון לא המוזיקה הסימפונית של המלחין אבי בנימין ולא אמנות בניית־הדמות הנהדרת של השחקנים ניר רון ויהויכין פרידלנדר. לא הייתה כאן אחדות של הלהקה, ולא תשוקת משחק. ההצגה התיימרה להעלות סב־טקסט נסתר, אך נראתה פשוט צל קלוש של ספר סיפוריו של עוז, פרודיה־מטעם על המציאות הרוחנית בישראל. האידיאולוגיה כבשה את התיאטרון, ושום טריקים מקצועיים לא יכלו להצילו. על רקע הישגי החאן בעבר הלא רחוק, זה היה עצוב.

פסי הטלית כקלידי פסנתר. מתוך "חרדתו של המלך סלומון", תיאטרון המיקרו  צילום: גדי דגון

פסי הטלית כקלידי פסנתר. מתוך "חרדתו של המלך סלומון", תיאטרון המיקרו
צילום: גדי דגון

לא לכניעה רוחנית

ושוב היפוך, באותו מקום עצמו: באולם הקטן של אותו חאן ירושלמי. תיאטרון "מיקרו", המשתמש באולם זה של החאן, יצר בפשטות ובחכמה בחלל הקטנטן את הדרמה של האמונה היהודית על פי ספרו של אמיל אז'אר (הוא רומן גארי) "חרדתו של המלך סלומון".

גארי (1914–1980) – סוֹפר פרדוקסלי, טייס במחתרת הצרפתית, ידידו של דה־גול, בעל אות לגיון הכבוד, שגריר, תסריטאי ובמאי קולנוע – לא שכח מעולם בנם של מי היה. אביו אריה לייב קצב ואמו מינה ברגשטיין היו יהודי וילנה. הם התגרשו בילדותו. עם אמו היגר לצרפת. אביו נספה ב־1942 בגטו. אמו, שחקנית יהודייה פרובינציאלית שאת חלומותיה שלא התגשמו הכניסה לנשמת בנה האהוב, מתה ב־1943. הוא פיאר אותה בכמה מהרומנים שלו: "הבטחה עם שחר", "חינוך אירופי" ו"כל החיים לפניו". האם, בעזרת תרבותה המקורית ונאמנותה השיגעונית, גילתה לו כלשונו "שורשי שמַים". הוא ניסה למצוא שכמותם בשתי נשיו: העיתונאית האנגלייה לזלי בלאנש והשחקנית האמריקנית ג'ין סיברג. אך שתיהן רק התחממו בקרני תהילתו ושברו את לבו, שהמשיך לאהוב.

מה המחיר של הצלחה, כסף, מזל, אם אתה יהודי? "חרדתו של המלך סלומון" ב"מיקרו" מוקדשת לבדיקת הערכים של חיים ומוות אצל האדם המודרני, דרך מקרה יהודי קלאסי. "חרדתו של המלך סלומון" מאת אמיל אז'אר נכתב ב־1979, ובדיעבד, בעקבות התאבדותו בדצמבר 1980, הפך צוואה נגד כניעה לקנאה, לשנאה ולאי־ההבנה, צוואה הקוראת לגבורה רוחנית לאומית – ולחמלה ורחמים.

בדיוק כך הגישה אותו לצופים הירושלמים במאית תיאטרון "מיקרו" אירינה גורליק, שנמשכה, כך אמרה לי, אל "הסיכון שטרם נחקר" הטמון בנושא שבעלילת הרקע של המחזה: בגידה באהבה למען הישרדות עצמית. העלילה מתנדנדת בין שיפוט ומחילה.

על הבמה שני עולמות. הראשון, עולמו של "מלך המכנסיים", החייט סלומון (בגילום אילן חזן): מאיר פנים, אוהב אדם, ספוג בדאגה לכל הזקוק לתקווה, להצלה על ידי מילה או תרומה. השני: הפינה האפלה והמוזנחת של זמרת השנסון לשעבר, קורה לאמנר (בגילום אולגה קטאייבה), שבחרה בזמן השואה לעזוב את אהובה היהודי הנאמן ולהינצל בחיקו של פשיסט צרפתי. מעצב הבמה, איליה קוץ, בנה ויזואליה הממחישה את השוני בין שני העולמות הללו. שלמות הנפש של סלומון, שחי כראוי אפילו בקרב אנטישמים (טאפי הטורף בגילומו של יפים ריננברג) – מול תהום השנאה העצמית של אדם שסטה מנשמתו, כוכבת נרקיסיסטית מזקנת.

הבמאית מפתחת את ההצגה כמפגש בין ההווה לבין הזיכרונות, בין הביטחון בהווה לבין החרדות הנסתרות והנצחיות מפני רדיפה אצל סלומון, ובין זיכרונות הבגידה לזיכרונות מוקדמים יותר, מעולם חזק ושלם, אצל הזמרת לאמנר. הזמרת הצעירה והמוכשרת סימה גורן מופיעה בתפקיד לאמנר בצעירותה ומציגה עולם של שלמות נפש, אהבה ואור. אחד שנשאר חזק ולא בגד ואחת שבגדה – אבל שניהם קרבנות של עצמם.

אולגה קטאייבה לא מרחמת על קורה לאמנר הזקנה שלה. עיניה ברֵכות של תסכול על הנעורים האבודים, וכולה געגועים לתהילתה שהתמוססה. אילן חזן מגלם את סלומון בהומור כואב וברגש אירוני. הוא משחק בפסי טליתו כבקלידי פסנתר – געגוע לאמונתם של הוריו שנספו, שהקפידו עמו בילדותו שיתרגל בפסנתר כי עליו להיות גאון כדי להיות מקובל בחברה, "אחרת יהודי לא יכול לשרוד!". לזכרם הוא הפך מלך, "אזרח העולם", שהקים אימפריה של מכנסיים.

הרומן של אז'אר, שכבר התכונן ללכת מן העולם, עסק באהבה. בשבילה מושגים כל שיאי הרחמים והחמלה. ועל כן הגיבורים, לפחות בזקנתם, נפגשים ומתאחדים היכן שהכול התחיל: בתקווה. ההצגה הירושלמית אכזרית יותר, ואינה נותנת לגיבורים את זכות הערעור. באפילוג מתרחקים השחקנים ונפגשים רק בגבם, כי כל אחד שקוע בעברו. "מיקרו" אינו מוחל על כניעה רוחנית. הוא מדגיש את כושר העמידה היהודי, את הסוף ההרסני של החיים עם אנטישמים, את הנידונות הטראגית לגאוניות ולסגולה.

זו בעצם התשובה הישראלית. בתיאטרון, שכוחו רב לו לבטא אותה, ובמציאות, שכה החריפה בקיץ הזה. לא להתבוללות, לא לגלות רוחנית, וכן לכבוד לאומי ולאמונה בדרכנו המיוחדת. ההצגות הללו, הבכורות הנבחרות של 2014, מבקשות כל אחת בדרכה לבטא זאת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 באוגוסט 2014, ב-גיליון שופטים תשע"ד - 890 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: