כשהשמיטה שוכחת את הר סיני | יעקב אריאל

שני פנים לשמיטההחברתי והדתי. אל לנו לחשוש מהמבקשים לעסוק רק בפן החברתי שלה, שכן יש ערך עצמאי לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים

ערב שמיטת תשע"ה דומה שרוח חדשה נושבת בארץ. ריחות השבת הקרבה נודפים באווירה הציבורית. הערך החברתי של השמיטה תופס תאוצה. גם הציבור הכללי, שאינו רואה את עצמו שומר מצוות, נדלק לרעיון החברתי של השמיטה. מדובר על שמיטת כספים ריאלית בהיקף רחב ועל רעיונות חברתיים אחרים.

יש שעינם צרה בכך. טענתם העיקרית היא שהמניע של אותן מגמות חברתיות כלליות אינו דתי, אלא הומניסטי כלל־אנושי. ולצורך הריאקציה, יש שאפילו שוללים את הערך החברתי ממצוות השמיטה. אלו ואלו חוששים ממגמת החילון של השמיטה החברתית המרוקנת מערכיה האמוניים. ריקון הערך החברתי ממקורו הדתי עלול לנוון את הערך החברתי ולחסלו, כפי שאירע לסוציאליזם.

ולא היא. התורה מדגישה מפורשות את ערכיה החברתיים של השמיטה. "ואכלו אביוני עמך"; "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". בשמיטת הכספים חוזרת המילה המנחה "אביון" שבע פעמים (באחד המקרים "עני") וגם המילה המנחה "אחיך" מופיעה שבע פעמים (באחד המקרים "רעך").

"וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו…", ודרשו חז"ל – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. שמיטת הכספים מבטאת את הפן "החברתי" של השמיטה: היא נועדה בעיקר להקל על "אחיך האביון". שמיטת הקרקעות מבטאת את הפן "הדתי" – "ושבתה הארץ שבת לה'".

ואף שמיטת הקרקעות עצמה שתי פנים לה. "והשביעית תשמטנה ונטשתה". "תשמטנה" – שמיטת הקרקע עצמה, בגלל קדושתה, על ידי הימנעות מעיבודה במשך שנה זו. "ונטשתה" – נטישת היבול והפקרתו לזולת, "ואכלו אביוני עמך". מאידך, גם שמיטת הכספים מדגישה את הנושא הדתי – "לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'".

תורם של העירוניים למחול על חובותיהם של החקלאים. חקלאי במטע עגבניות  צילום: משה שי, פלאש 90

תורם של העירוניים למחול על חובותיהם של החקלאים. חקלאי במטע עגבניות
צילום: משה שי, פלאש 90

מצוות השמיטה המקורית

שני פנים אלו, החברתי והדתי, הם שני צדדים של מטבע אחד. בסיכום פרשת השמיטה והיובל כורכת התורה את שני הפנים יחד – "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". הצדק החברתי מתחייב מהיות כל בני האדם שווים לפני ה'. נכסיו של האדם בעצם אינם שלו, כי לה' הארץ ומלואה. האדם אינו אלא גר בארץ, ולכן צודקת הדרישה שכולם יתחלקו בשווה ביבולה של שנה זו.

 גם בשבת השבועית המסר הוא כפול. "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". ב"זכור" – הנימוק דתי, זכר למעשה בראשית. ב"שמור" – חברתי, זכר לעבדות מצרים. ללמדך שלא שני רעיונות נפרדים הם, אלא רעיון אחד בעל שני פנים. התורה שוללת את הסכיזופרניה שבין הפן הדתי שלנו לפן האנושי־חברתי. "בצלם א־לוהים עשה את האדם" נאמר בהקשר לשפיכות דמים. מאותו צלם נגזרים גם האמונה בה' וגם הערכים המוסריים והאחריות לזולת.

ואחד קשור בשני. ללא המקור הא־לוהי גם הערך הסוציאלי מתרוקן ממשמעותו. הסוציאליזם המטריאליסטי, שנבנה על הנחות אתיאיסטיות, לא דאג באמת לחלכאים ולנדכאים. הוא קרס, כי השחית את המידות ודרדר את המוסר.

התורה אינה בעד שיטה כלכלית מסוימת, למרות שנראה שהיא נוטה יותר לצד הסוציאליסטי. המניע שלה שונה לחלוטין. הוא מוסרי, ערכי, א־לוהי. התורה אינה שוללת בעיקרון את היוזמה הפרטית. "שש שנים תזרע שדך… תזמור כרמך ואספת את תבואתה". היא רק מרסנת ומעדנת אותה. בשנת השמיטה האדמה חוזרת לבעליה המקוריים, "שבת לה'". כמו השבת בימים, כך שבת הארץ בשנים. האדם מתנער מפעילותו הכלכלית ומכיר בי־ה ריבון עולם. עתה מתגלה למפרע שגם בכל השנים הקודמות בעצם לא האדם היה הריבון האמיתי אלא ה'. אמנם המצווה מתמקדת בשמיטת הקרקעות בארץ ישראל, אך כמקור השראה יש מקום ליישום רעיונות אלו גם מעבר ליבול הקרקע, גם לנכסים אחרים, וגם במקומות אחרים ובזמנים אחרים. אך המנוף לכל אלו הוא מצוות השמיטה המקורית.

מבחינה פורמלית התורה לא הגבילה את השמטת הפירות והכספים לעניים בלבד. פתיחת הלב והיד היא לכולם, כי אינך יודע מי נזקק יותר. אולם היישום המעשי של מצוות אלו היה מבוקר לפי הצרכים האמתיים. אוצר בית הדין המוזכר בתוספתא נועד בעיקר למטרה זו. רעיון זה חוזר על עצמו גם באשר לשמיטת הכספים. התורה לא התכוונה מעולם לשמיטת הלוואותיהם של העשירים. שמיטת הכספים לא נועדה להלוואה מסחרית, שבה הלווה לווה כסף על מנת להרחיב את עסקיו ולנצל את השמיטה כדי להימנע מלפרוע את חובותיו ולהתעשר על חשבון התרוששותו של המלווה.

להגביל את הפרוזבול

המנגנון לוויסות ההלוואות שימנע עוול ועושק הוא בית הדין. לכן התורה קבעה שרק אדם פרטי לא ייגוש. אך בית הדין, כגוף ציבורי הרואה את המכלול, רשאי לגבות את החובות. הלל לא המציא את הפרוזבול יש מאין. הרעיון כבר נמצא בתורה, כחלק מהותי של מצוות השמיטה. הוא רק פישט את ההליכים על מנת לחסוך את הטרחה שבמסירת החובות בפועל לבית הדין .

אכן קיימת סכנה הפוכה, שגם חובות של צרכנים קשי יום ייגבו מעתה ללא שמיטת כספים. לכן המליץ רבי יוסף חיים מבגדד, בעל ה"בן איש חי", להגביל את הפרוזבול להלוואות מסחריות בלבד ולהשמיט הלוואות צרכניות של מי שאינו מסוגל באמת לפורען.

כאמור, השמיטה היא מצווה חברתית ועליה לשמש מקור השראה לצמצום פערים כלכליים וקיטובים חברתיים, גם אם התומכים ברעיונות אלו מונָעים, לכאורה, ממניע שונה.

על־פי אמונתנו מקור הערכים המוסריים של האדם הוא בצלם הא־לוהים שבו. התורה קדמה לעולם. ה' הסתכל בתורה וברא את העולם, ועל פי תוכנית תורנית זו נברא האדם כיצור חברתי בעל שאיפות מוסריות. כך הרי כתב מרן הרב קוק:

אין אנו מצטערים אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי להיבנות בלא שום ניצוץ של הכרה א־להית, מפני שאנו יודעים שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה הא־להית היותר מאירה.

ירקות מעוטף עזה

ההתעוררות המקיפה את הציבור בתחום החברתי של השמיטה מחייבת גם את שומרי השמיטה, על כל רובדיהם, לבדוק את עצמם האם הם מיישמים את הלכות השמיטה כרצון התורה המקורי. האם הם רואים גם בערך החברתי ערך דתי.

אם כן, עליהם לראות בערבות ההדדית את הרעיון המרכזי של שנת השמיטה. הנצי"ב מוולוז'ין מפרש את שמיטת הכספים כהיזון חוזר של אחריות הציבור העירוני לעם שבשדות. החקלאים הפקירו את פירותיהם לעירוניים ונותרו ללא פרנסה. לשם קיומם הם נטלו הלוואות מהעירוניים. עתה הגיע תורם של העירוניים לגלות רחבות לב ולמחול על חובותיהם של החקלאים.

יישום הרעיון בימינו הוא הפוך. שיעור החקלאים כיום נמוך, כי החקלאות מפותחת ומתקדמת ונעזרת בכלים ובחומרים משוכללים. השקעות החקלאים עצומות. כדי להבטיח אספקה חקלאית לכל האוכלוסייה במשך שנה שלמה על החקלאים לעמול קשה ולהשתמש בציוד ובחומרים יקרים. ההלכה מתירה את העבודות וההשקעות הנחוצות לשם מטרה זו, כי הן נעשות בשם הציבור ולמען הציבור, אולם על הציבור לשאת בהוצאות הרבות.

האחריות ההדדית מחייבת את הציבור העירוני לאפשר את המשך קיומו של המשק החקלאי הן בשמיטה והן אחריה. העדפת תוצרת נוכרית מהארץ ומחו"ל אינה עולה בקנה אחד עם רעיון ההדדיות של שנת השמיטה. היא מנוגדת לרצון התורה.

המצווה של "ואכלו אביוני עמך" חלה בימינו גם על הציבור העירוני ביחסו למתיישבים החקלאים שהם שלוחי הציבור כולו, מגִנים על הסְפר ומבטיחים תוצרת חקלאית לכולנו. יש להעדיף ירקות מחקלאים בעוטף עזה שמכרו את אדמותיהם לנוכרים למשך שנת השמיטה על מנת שלא יעברו איסורים על פני ירקות נוכרים מהארץ ומחו"ל (גם מי שלא סומך על היתר המכירה במרכז הארץ יכול לסמוך על היתר המכירה באזור זה).

לקבל ולא לדחות

אנו מצטערים על כך שאנשים המכנים את עצמם חילונים אינם מודעים למקור הא־לוהי של ערכיהם ובדרך מפותלת מוכנים לקבל ערכים מוסריים כשאינם באים בשמה הישיר של התורה, אלא בשם התרבות הלאומית וההומניזם האוניברסלי. לדידנו זה היינו הך, ולכן יש לקרבם לתורה ולא לדחותם. זו הדרך שממנה יגיעו למקור התורני עצמו.

אולי זו המשמעות החדשה של שאלת חז"ל – מה עניין שמיטה אצל הר סיני. כלומר, גם מי שאינו מכיר בגלוי במקור הסינאי של המוסר – בעצם קבלתו את ערכי השמיטה, הייחודיים לתורת ישראל מסיני, הוא מודה שעניין השמיטה אצל הר סיני.

 הרב יעקב אריאל הוא רב העיר רמת גן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 באוגוסט 2014, ב-גיליון שופטים תשע"ד - 890 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 16 תגובות.

  1. ב"ה
    תגובה למאמר : "כשהשמיטה שוכחת את הר סיני"

    הרב יעקב אריאל מצביע על שתי פנים לשמיטה : החברתי והדתי.
    החברתי נמצא בעיקר בשמיטת כספים , והדתי בשמיטת קרקעות.
    בסוף המאמר הוא דן בשאלת חז"ל "מה ענין שמיטה להר סיני?"
    ואומר ש"גם מי שאינו מכיר בגלוי במקור הסינאי של המוסר- בעצם קבלתו את
    ערכי השמיטה הייחודיים לתורת ישראל מסיני, הוא מודה שעניין השמיטה אצל
    הר סיני".
    לא הבנתי האם זה הסבר לשאלה , או זה תירוץ לשאלה, או הרב אריאל
    רוצה לרמוז שאינו מבין איך שאלת חז"ל מתורצת על פי שתי הפנים של השמיטה.

    לפי דעתי יש פן נוסף של השמיטה והוא : הרחקת תורת אנשי סדום מעם ישראל.
    כי אני חושב שהר סיני נמצא מעל סדום (הקבורה בים המלח), ומשה העומד על הר סיני ,
    ההר המשקיף על סדום, פותח במצווה בענייני המקום, וזה הקשר שבין הר סיני לשמיטה.
    אנשי סדום פגעו בעיקר באנשים עניים ובגרים בארצם כי הם לא רצו גייס חמישי .
    באה מצוות שמיטת קרקעות ואומרת : זו לא ארצכם.
    מי שרוצה לדעת בדיוק את מיקומו של הר סיני לפי דעתי יכול לעיין באתר שלי,
    את האתר שלי אפשר למצוא ע"י חיפוש בגוגל של "הלל הלפרין הר סיני" .

  2. מאמר נפלא של הרב יעקב אריאל, שמאיר פנים בשמיטה ומאיר פנים בכלל.
    כמי שמובילה את "שמיטה ישראלית" שפונה אל הציבור הכללי בקריאה ללמוד על מצוות השמיטה ולקבל השראה מערכיה, אני מגלה פעם אחר פעם שיש בכוחה של השמיטה "לעורר נרדמים" ולעודד אנשים לעסוק בתיקון עולם חברתי, גם אם לא עסקו בכך בעבר.
    ולא רק זאת – לצד העשייה החיובית שהיא נפלאה בפני עצמם, פותחת השמיטה פתח לרבים לעשות חיבור בנפשם בין שאיפתם לתיקון עולם חברתי ובין זהותם כיהודים החיים בארץ ישראל. תנועה זו של חיבור, ראוי לה לקבל מענה ולצמוח לחיבור עמוק בין חלקי העם ובין הארץ, השובתת שבת לה'.

  3. יש משהו במצוות השמיטה ובמצוות מתנות עניים בכלל , שעינו של אדם אורתודוקסי איננה יכולה לראות.
    והמשהו הזה הוא שמצוות אלו ניתנו לחברה ח-ק-ל-א-י-ת.
    הנימוקים למצוות אלו אכן מפורטים בתורה כפי שכתב הרב אריאל – נימוקים חברתיים על מנת לכלכל את העניים.

    אך בואו ונניח שכעת יורד ריבונו של עולם על הר סיני ונותן תורה.
    האם מישהו באמת חושב שמצוות מתנות עניים ושמיטה יהיו היום ככתבן וכלשונן ? הרי זה לא רלוונטי עבור רוב ככל עם ישראל !
    מה שהיה אז בגדר צדקה של האדם הנורמלי שהחזיק כבשים ושדות , כיום נכון לגבי אחוזים בודדים מהאוכלוסיה.
    ממצוות שמיטה ודומותיה ממתנות עניים אני מסיק כי בניגוד לעיקר של הרמב"ם , רצון האל דווקא משתנה בכל דור.

    כפי שלדעתי האל איננו חפץ מאיתנו בהמות לקורבנות היום במאה ה21 , והאל איננו חפץ שנקים לנו מלך , או שכאשר נצור על עיר נקרא אליה לשלום ואם לא אז נהרוג את כל זכורה לפי חרב , כך ברור לי שהאל לא חפץ מאיתנו את מצוות השמיטה בצורה שנכתבה. השמירה על השמיטה בצורה שנכתבה גורמת לנו לפספס את העיקר (הנתינה) ולהתרכז בטפל (הטפל = פטנטים הלכתיים שונים כדי לעשות "כאילו").

    אני מציע במקום זה , כי כל אדם ישר שנכון לבבו עם ה' , יראה כיצד הוא יכול לתרום לנזקקים בסביבתו בעזרת אומנותו וכישוריו.
    מצוות השמיטה נותרה רלוונטית מהבחינה שהיא נותנת לנו השראה – להעמיד את שדותינו לטובת הכלל , להעמיד את כישורינו לטובת הכלל , גם לאלו שאין ידם משגת.

    • נוער הגבעות (גבעתיים וגבעת שמואל)

      ואולי רצון ה' שנשאף לחזור ולהיות חברה חקלאית המחוברת אל הטבע, שכל אחד יחיה חיים טבעיים בריאים ושלווים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו?

      וכפי שלימדתנו בדיון המלומד על 'הרופא שטפטף פרחי באך)!

      • קיום השמיטה בדורנו

        בס"ד ח' באלול תשע"ד

        למצוות שמיטה, כמו למצוות השבת, יש גם טעם אמוני, להראות לאדם שלא הוא ה'בעל-הבית' בעולם. כשם שיום אחד בשבוע אדם שובת ממלאכתו; כך צריך בעל הקרקע לשבות מעבודת האדמה בשנה השביעית ולנהוג בפירותיה קדושה.

        גם מי שאין חקלאותו אומנותו, יש לו בדרך כלל בחצר ביתו, הפרטי או המשותף, גינה – שבה ניתן לקיים שמיטה כהלכתה ולהימנע מעבודות שאינן נחוצות לקיום הצמחים. לאדם הפרטי אין בעייה שפרנסתו תלויה בכך. כן יכול הוא לשמור על קדושת השביעית בפירות שהוא אוכל, לרכשם מ'אוצר בית דין' ולנהוג בהם קדושה על ידי שימוש בהם לאכילה כדינם. כמה נעים לאכול פירות קדושים.

        גם לחקלאי יש מצב שבדורנו יהיה קל יותר להשבית את השדה לשנה, משום שמצוי שגם לחקלאי יש דרכי פרנסה אחרות. אמנם, יש קושי חדש שנוצר בתקופתנו, שעיקר החקלאות מיועדת לייצוא ועומדת בתחרות קשה, והשבתה של השדה לשנה עלולה להביא לאבדן קבוע של שווקים בעולם. ולפיכך, ובצירוף העובדה ששמיטה בזמן הזה דרבנן לרוב הפוסקים – הקלו פוסקים להשתמש ב'היתר המכירה'.

        לגבי הצד החברתי, כתב הרב אריאל, שבזמננו החקלאי הוא הנצרך יותר. אם בימי קדם היה בעל הקרקע המבוסס יותר, והוא שנתבע לעזור לאחיו נטול הקרקע – כיום דוקא החקלאי נמצא בסיכון כלכלי גדול יותר מאשר ענפים אחרים. בצורת, פגעי טבע ומלחמות – פוגעים מיידית בחקלאי..

        שנת השמיטה היא, איפוא, ההזדמנות של בן-העיר לסייע בידי אחיו החקלאים על ידי מחוייבות לרכישת תוצרתם, אם מ'היתר המכירה' ואם מ'אוצר בית דין', שבו משווקת תוצרתם של חקלאים 'גבורי כח עושי דברו' שהקפידו לעשות בשדה שלהם רק את הפעולות הנחוצות לקיום האילנות, כך הוא נעשה שותף איתם במצווה.

        שנת השמיטה שבת היא. בה אנחנו מודעים שאנחנו מהלכים על אדמת קודש ואוכלים פירות קודש – אף אנו מתעוררים להיות אנשי קודש, ומשתדלים שגם חיי החולין שלהם יהיו בטעם של שבת, מלאים בחן, בנועם ובמאור פנים.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • 'היתר המכירה' או 'אוצר בית דין'?

          בירור מקיף על היסודות ההלכתיים של 'אוצר בית דין' ודרכי ביצועו הלכה למעשה, במאמרו של הרב אהוד אחיטוב, 'היסודות ההלכתיים של "אוצר בית דין"', באתר 'מכון התורה והארץ';

          סקירה על ספרו של הרב יהושע בן-מאיר, 'מה נאכל בשנה השביעית – "היתר המכירה" או "אוצר בית דין"?', אפרת תשע"ד – במאמרו של הרב פרופ' נריה גוטל, 'כנגד המרימים קרן צרינו', 'מוסף שבת – מקור ראשון', פרשת שופטים תשע"ד. במאמר זה מתאר הכותב גם את היערכותה של הרבנות הצבאית לקראת שנת השמיטה הבעל"ט.

        • משימה אפשרית

          תכנית מקיפה ליישום מצוות השמיטה – מציע פרופ' יואל אליצור, במאמרו: 'מוצאי שביעית: שמיטה אמיתית – משימה אפשרית', באתר 'דעת'.

          חומר על גופים וארגונים שונים הפועלים לקיום מצוות השמיטה כהלכתה וכרוחה – במאמרו של אראל סג"ל הלוי, 'גופים וארגונים העוסקים בשמירת שמיטה'.

          • הצעה לשכלול ה'אוצר בית דין' – במאמרו של הרב אליעזר איגרא, 'לקיים שמיטה כהלכתה', באתר זה.

            • נשמתה של השמיטה

              עוד ראו במאמרו של הרב יעקב אריאל, 'אוצר בית דין – נשמתה של השמיטה', באתר 'מרכז ישיבות ואולפנות בהי עקיבא'.

  4. אולי.
    כשזה יקרה אז נחזור לדיני חברה חקלאית , ולקורבנות , ואם צריך נקנה עבדים , ונמנה מלך , ונסקול מחללי שבתות , נפדה פטרי חמורים ועוד.
    אולי ה' גם ירצה להוריד מטאוריט קטן ולהעלים את האנושות ואז הכל יהיה לא רלוונטי.

    אבל בינתיים – אינני רואה את המוני בית ישראל החוזרים לגדל כבשים , לעדור בשדות לרכב על סוסים וחמורים ולחיות עגלת בקר ושתי צאן.
    בינתיים אני רואה את עם ישראל במקום ובמצב שונה לגמרי – וכפי שכתבת – גבעתיים וגבעת שמואל. 🙂
    ממילא ציווי ה' אלינו כרגע הוא לפי המצב הזה.

    • גבעתיים וגבעת שמואל כמשל

      שתי הערים משתדלות לשלב, כל אחת בדרכה היא, פיתוח מודרני מואץ עם שמירה על האופי הכפרי. גבעתיים מרשה בניית רבי-קומות רק בפאתי העיר ומקפידה על צמחייה מטופחת ברחובותיה. אף גבעת שמואל מקפידה בצד תנופת הבנייה רב-קומתית וצמודת קרקע לשמור על 'ריאות ירוקות' ולא בכדי הירוק הוא חלק בסיסי של סמלה של העיר.

      בניגוד לדרכך שכל מה שלא ניתן ליישום בזמננו לניתן לזריקה – ההלכה מקפידה שגם מה שלא ניתן לקיום בפועל יישאר לו 'זכר' הלכתי עד שתבוא שעת הכושר להגשמתו המליאה. כך למשל גם באין מקדש – יש 'מקדש מעט' שבו מתפללים יחד לכיוון מקום הקודש.

      לגבי עבדים, אין בתורה מצווה להחזיק עבדים. דוקא עזיבת התורה הביאה לעבדות מודרנית של רבבות אנשים שמוכרחים לעבוד בשבת משום שמעסיקיהם, אף הם עבדים לתאוות הממון, פותחים את עסקיהם בשבת, והעובד נאלץ לעשות את שבתו חול, שאם לא כן לא יקבלוהו לעבודה. על עבדות מודרנית זו ראה מאמר באתר של ח"כ שלי יחימוביץ.

      ובעזר ה' העם שהנחיל לעולם את ערך השבת – יידע להתגבר על יצר רדיפת הממון וישמור בגאווה וברצון על שבתו כיום של התעלות ושאר רוח.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי מלך – תכונתו הבסיסית של מלך ישראל היא 'לבל ירום לבבו מאחיו'. הנחייתם של הזקנים למלך צעיר היתה להתייעץ ולהקשיב לקולו של העם. מלך שיודע 'להיות עבד לעם הזה', הוא שיכול להנהיג ולהוביל את עמו למטרה ברורה. מונרכיה הכרוכה בדמוקרטיה, הממזגת את היתרונות של שניהם.

      • אינני טוען כי מה שלא ניתן ליישם בזמנינו ניתן לזריקה. אני טוען כי הספר הוא מקור השראה , אך כשאתה רואה משהו שלא רלוונטי בזמנינו , אין מקום לקיימו ככתבו וכלשונו.
        שמיטה כפי שכתבתי קודם – היא בהחלט מקור השראה רלוונטי לזמנינו , שהאנשים ידעו שכשרונותיהם אינם שלהם ושיקדישו אחד משבע מזמנם להתנדבות בלי לקבל שכר.
        שבת זה רלוונטי לזמנינו , ולו רק מהסיבה שכתבת – שיהיה יום מנוחה ברור בו שום עסק לא יהיה פתוח , ולצאת מעבדות הממון. מסכים עם זה במאה אחוז.
        כנ"ל מה שכתבת על המלך – לבלתי ירום לבבו מאחיו – שאדם לא ירבה לו נשים , וסוסים וכסף וזהב ומכוניות , ולא יעשה "שואו" לעיני כל העולם. שאדם ידע להתנהל בצניעות , אפילו שהוא "מלך" או חושב את עצמו לכזה – בהחלט רלוונטי לזמנינו !

        אך הנסיון להפוך את השמיטה ככתבה וכלשונה ל"רלוונטית לזמנינו" , או הנסיון הנואל עוד יותר לעשות "כאילו" , ובעצם להתנהל כרגיל בעזרת טריק כזה או אחר , אינם מוסיפים כבוד לתורה או לדת.

        ולא רק שאינם מוסיפים כבוד , אלא במקום לשים לב באמת מה דבר ה' , מה הרעיון הפנימי במצווה שכן רלוונטי לזמנינו וליישם אותו , מנסים להיצמד לחיצוניות ונאבקים על החיצוניות – ובכך לא מקיימים לא את זה כמו שצריך ולא את זה. כי החיצוניות פשוט כבר לא רלוונטית , ואת הפנימיות מזניחים מרוב שהחיצוניות הפכה לעיקר.

        וכך במקום להיות עם חכם ונבון שחוקיו ישרים וצודקים , אנחנו הופכים להיות עם טיפש וסכל.

        • וליוסף אמר –

          אני שמח שלדעתך השבת רלבנטית לזמננו. הנני שמח לבשרך שיש היום מספר גדל והולך של חקלאים הסוברים שגם השמיטה רלבנטית כמאמרה ומשביתים את שדותיהם מכל מלאכה שאינה נחוצה לקיום האילנות. כפי שמוסר הרב גוטל במאמרו בגליון זה – תסופק תצרוכת הפירות של כל צה"ל מ'אוצר בית דין' של אותם חקלאים. זהו 'אוצר בית דין' בצורתו המיטבית, שבו מועבר היבול אל הציבור ומחולק בצורה שוויונית.

          גם 'היתר המכירה', המבוסס על כך שבזמן הזה שאין היובל נוהג גם השמיטה היא דרבנן – תוכנן כך שלא תיעשה השמיטה לחול. הראי"ה קוק הקפיד שלא ייעשו גם אחר המכירה אלא מלאכות דרבנן. וכן מקפידים שלא לסמוך על ההיתר בגינות נוי, כך שהן אצל החקלאי והן אצל כל אדם, ניכר שאין השבת חול, ומצוות השמיטה נצרבת בתודעה.

          בזמן מתן תורה ומאות שנים אחריה נחשבו איסור עבודה זרה ומצוות השבת לדברים הכי לא רלבנטיים. כל העולם התרבותי צחק על היהודים המתעקשים ב'סכלותם' על דברים כאלה. העקשנות השתלמה,

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • המבדיל ביני לבין רפורמי , זה שבניגוד לרפורמי העושה את העדפותיו לפי מה שנוח לו , אני קורא לחידוש הנבואה ולהליכה על פיה.
            יש בתוך האדם "חוש" נבואי , וכאשר האדם מתחבר אליו , הוא מאיר לו את דרכו.

            השמיטה לא רלוונטית עבור רובא דרובא מעם ישראל – זו עובדה.
            רוב עם ישראל היום אינם חקלאים , וזה אפילו לא צודק להגיד רק לחקלאים "תשמטו את שדותיכם". מה עם ההיטקיסטים ? עורכי הדין ? רואי החשבון ? בעלי העסקים הקטנים והגדולים ?

            השמיטה בצורתה הנוכחית איננה רלוונטית כי היא לא צודקת , ולא מותאמת לחברה שאינה חקלאית. ואף טריק לא ישנה זאת – לא היתר מכירה ולא אוצר בית דין.

            השאלה שאדם צריך לשאול את עצמו כדי להגיע לרצון ה' היא פשוטה מאוד – "האם זה נכון ?" "האם זה באמת מה שה' רוצה ממני ?"
            כאשר מסתכלים על נימוקי השמיטה הכתובים בתורה , ברור שאין שום הבדל בין הבאסטה שכתוב עליה "היתר מכירה" או "אוצר בית דין" לבין הבאסטה הסמוכה !
            זה בעצם לעשות צחוק מהחוק , ולפרוש את הטלפיים החוצה כאותה החיה הידועה האומרת "ראו שאני טהור – יש לי תעודה" , אך מה באמת טהור כאן ? הרי ה"מסחרה" בשנת השמיטה היא גרועה הרבה יותר מבשנה רגילה !

            החטא שגרם לחורבן של היהדות ולאלפיים שנות גלות , לדעתי זו הפסקת הנבואה. הפיכת הנבואה כ"לא רלוונטית להלכה". מה שגורם לנו להיתקע עם מצוות המותאמות לחברה מלפני 3000 שנה , כאשר העולם היה נראה שונה לחלוטין , בני האדם ותודעותיהם היו שונים לחלוטין , והנסיון ליישם אותן יצור בהכרח עיוותים – כי זה כמו "ללכת עם ולהרגיש בלי" :
            מצד אחד רוצים לשמור על שגרת חיים "נורמלית" , ורוצים שתהיינה עגבניות בסופר כי אף אחד בימינו לא ילך לשוטט בשדות וללקט עגבניות כולל עניים מרודים , מצד שני רוצים "לקיים את החוק" הכתוב ולסמן עליו וי.
            ואז מתחילים כל הטריקים – כמו הטריקים שאתה מביא.
            האם ה' באמת צריך את הטריקים הללו ? על מי עובדים בזה ?

            אני אומר שאדם שבאמת רוצה להיות נאמן לרעיון השמיטה , צריך להקדיש מזמנו אחד מ7 להתנדבות. ולא משנה האם הוא הייטקיסט או חקלאי. להעמיד את כישוריו לרשות הכלל וכך לזכור שכישוריו אינם שלו והכל מתנות האל – זה הישום האמיתי של שמיטה בזמנינו. לא כל הטריקים !
            זה ההבדל בין "לעשות כאילו" , להיצמד לטקסט ולאבד לחלוטין את תוכנו הפנימי , לבין להישאר נאמן לרוח הטקסט ולעשות באמת.

            • מודל 'שנת השבתון'

              קרא את מאמרו של פרופ' יואל אליצור, 'שמיטה אמיתית משימה אפשרית', באתר 'דעת' (ציינתי אליו בתגובתי לעיל 'משימה אפשרית'. אחת הדרכים שהוא מציע היא הפרשה קבועה מההכנסה ב'שנות המעשה', כדי לאפשר 'שנת שבתון', כפי שקורה מזה שנים רבות אצל מורים ואנשי אקדמיה. דבר שבהחלט יהיה ניתן ליישום בכל ענפי המשק, ו'אם נרצה אין זו אגדה'.

              ובינתיים – בן העיר יכול להיעשות שותף לחקלאי על ידי תמיכה כספית בו, הן תמיכה ישירה המסייעת לו לשבות מעבודה בשביעית, מתוך הבנה שהחקלאי הוא בכל ימות השנה שליח הציבור לשמור על אדמת הקודש ועל הריאות הירוקות שלנו, כעין שותפות 'יששכר וזבולון', ואם על ידי רכישת פירות 'אוצר בית דין' שגדלו במטעים ששבתו בשמיטה. על האפשרויות השונות, ראה במאמרו של אראל סג"ל הלוי, שצויין שם.

              • ולגבי ההתנדבות לעזרה לכלל

                למרבה הפלא, או שלא למרבה הפלא…, מרבית ארגוני החסד, שמהם נהנים נזקקים מכל המגזרים, דתיים כ'חילונים' – נוסדו על ידי יהודים בני תורה המקפידים על קלה כחמורה. הם נוהגים כפי שראו אצל אבותיהם ואבות אבותיהם 'יהודים של בית הכנסת', שלא היתה קהילה שלא היו בה גבאי צדקה וחבורות של גומלי חסדים, שהיו דואגות לכל נצרך, אם בתמיכה כספית, אם בהלוואה, אם בעזרה פיזית ואם בתמיכה נפשית.

                אלה שדיברו גבוהה גבוהה על ערכים נעלים, השאירו את ערכיהם על הנייר – חכמי ישראל לדורותיהם ידעו ליצוק את הערכים הגדולים שבתורה ובנביאים לפרטי פרטים, ובזכותם היתה החברה היהודית לחברה של אהבת תורה ואהבת חסד.

                בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: