ברֵרת שמשון | אברהם וסרמן

סיפור שמשון הוא סיפורנו. סיפור על גבורה שהעייפות ממלחמות גברה עליה, נהייה אחר הפיתוי הנוכרי, קושי להבחין בין אויב לאוהבוהתעשתות. היפוך קריאתו של קווה שפרן

 מאמרו המאתגר של קווה שפרן בגיליון פרשת עקב, המבוסס על סיפור שמשון, מוביל אותו למסקנות הסותרות עצמן מיניה וביה, כדרכה של הגות פוסט־מודרניסטית במיטבה. זו ההגות שפשתה כמספחת בהנהגה הפוליטית והצבאית כאחד. לא מדברים עוד על "ניצחון" אלא על "הוגעה", "הכלה" ו"מאבק בעצימות חלקית". השיח החדש הזה הוביל לפארסה המבישה במלחמת לבנון השנייה ולהססנות, לפחדנות ולכבדות במערכה האחרונה מול קומץ טרוריסטים שהנהגת הצבא הגדול והחזק שלנו לא רוצה להכריע אותם כפי שהכריע שלושה צבאות גדולים ממנו בתוך שישה ימים. המפקדים כבר לא אומרים בקשר "השמד השמד סוף", ואלוף פיקוד הדרום חס על כבודו של חמאס ומנסח משפט בסגנון "צריך למוטט אותו אבל לא להשפיל אותו".

האנלוגיה שלהלן מכוונת לנסות לפקוח עיניים (על כפל המשמעות הקשור לשמשון) – אם לא של ההנהגה הנוכחית, לפחות של זו שתבוא אחריה.

מתוק מעז

הוא היה גיבור. טרם לידתו כבר הוכרז לתפקיד מושיע, והוקדש להיות נזיר אלוהים, קדוש ומיוחד.

לבד, בידיים חשופות, שיסע אריה ולא סיפר לאיש. אך לא רק עוצמה פיזית הייתה בו, גם יכולות ספרותיות והגיוניות ניתנו לו מן השמים. במשתה החתונה חד חידה לחבריה של אשתו הפלשתית הראשונה, על אודות האוכל והמאכל, העז והמתוק. חידה זו כעין נבואה הייתה, אוצרת בקרבה את סגנון חייו שלו עצמו. הוא היודע להפוך את הטורף לנטרף ולהוציא מתוק מעז. היה זה סגנון פעולתו הקבוע נגד פלשתים. תמיד כשנדמה היה שהטורף הפלשתי קם ומנצח – הפך שמשון את הקערה על פיה והביסו. כך עשה כשמרעיו סחטו את פתרון החידה מאשתו באיומי שרפה, וכך עשה כשחמסו אותה ממנו בתואנת שווא.

הוא היה מקורי ובלתי צפוי, ומבצעיו הגדולים הכילו גם שדר תודעתי ומוסרי חשוב, כמו לפידי האש הקשורים לזנבות השועלים ששילח בשדות פלשתים. בחירת השועלים לא הייתה תעלול אקראי, כיון שהשועל נחשב בפולקלור כחיה ההולכת אחורנית יותר מאחרות. אף הפלשתים חזרו בהם מהבטחותיהם לשמשון. אמר שמשון: יבוא מי שחוזר לאחוריו וייפרע מפלשתים שחזרו בשבועתן (על פי סוטה י' עמ' א).

לא פחד, לא מאריה ולא מהפלשתים. שמשון נלחם באריה, לוקאס קראנאך האב, 1525

לא פחד, לא מאריה ולא מהפלשתים. שמשון נלחם באריה, לוקאס קראנאך האב, 1525

עזה כמוות

הוא היה זאב בודד, או מוטב לומר נחש, המגיח פתאום ממאורה, נופל מענף עץ, מכיש ונעלם בלי שתהיה אפשרות לתפוס אותו. שמשון באמת לא פחד, לא מאריה וגם לא מצבא הפלשתים. הוא היה מתנפל מן המארב על פרשים מאומנים, שובר את רגלי הסוסים הדוהרים וזורק את הרוכב אל מותו. גם מרכבות הברזל שלהם היו לו טרף. בדרך לא מובנת היה שובר את המרכבות והורג את הלוחמים, כברכת יעקב לשבט דן שממנו בא (על פי תרגום אונקלוס לפסוק "יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור", בראשית מט יז).

אף שהיה גיבור והרים קרנם של ישראל, לא נתפס כמנהיג, ולא נהנה מתמיכה ציבורית רחבה די הצורך. בדידותו הייתה כה גדולה, עד שבני שבט יהודה, שעליהם הגן בחירוף נפש, בגדו בו והסגירוהו בידי פלשתים מחשש לנקמת הפלשתים בהם על מבצע השועלים. למרות מעשה שפל זה המשיך שמשון להושיע את העם, וגם במקרה זה הפך באורח פלא מנטרף לטורף, ובלחי חמור מזדמן הרג אלף פלשתים בהינף אחד. בלי לעצור.

עם הזמן גבר ביטחונו והוא פיתח מנהג חדש: לבוא אל תוך מחנה פלשתים ולהתגרות בהם. תאוותו הובילה אותו לעזה, עיר פלשתית מבוצרת היטב, כדי לשכב עם זונה בתוככי לוע הארי. המודיעין הפלשתי זיהה את האויב זמן קצר לאחר שנכנס לעיר, אך לא נודע בדיוק באיזה בית הוא מסתתר. הפלשתים תכננו להפתיעו ולארוב לו עם שחר בפתיחת שערי העיר כשירצה לצאת. אך שמשון ידע שיציאה רגילה מהעיר תהיה מסוכנת בעבורו. לכן ניצל את כוחו הגדול ואת יתרון ההפתעה שעמד לצדו. בזמן שאיש לא ציפה, באישון לילה, עקר את דלתות עזה הכבדות ממקומן והציבן על ההר שממול, תוך שהוא מביט משועשע בפלשתים הנדהמים המגלים זאת בבוקר.

הפלשתים ספגו אבדות וביזיונות ללא הרף והיו אובדי עצות, אך כיוון שלא יכלו לו העדיפו לחכות לשעת כושר שתבוא, למצוא את חולשתו. והיא אכן באה. שמשון אהב מאוד דווקא נשים פלשתיות. למרות הפצרת הוריו לשאת לאישה בת ישראל כשרה העדיף לשאת פלשתית ולגיירה. הגיור היה מלווה בצרימה קשה, שכן היה ברור לכול שאין כוונת האישה להתגייר באמת ובתמים אלא כיוון שרצתה בו, והדעות על אודותיו היו חלוקות. בשלב כלשהו היה ניכר שאשתו ממשיכה לעבוד עבודה זרה, כפי שהורגלה במשך שנות ילדותה. בדיעבד היו אלה גיורים תקפים על פי ההלכה, אך לא על פי התוכן הפנימי והבחינה המעשית.

וכן שמשון גייר ונשא והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין. ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן… ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל יצא מכלל הגויים… אפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל משומד… ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן ואף על פי שנגלה סודן (משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק יג).

שמשון ביטל את טענות מתנגדיו, ואמר שהם לא מבינים את שיקוליו הלאומיים ובבוא העת יבינו. אכן, נישואיו לפלשתיות גרמו לחיכוך מתמיד עם משפחותיהן, ועם החברה הפלשתית כולה שלא ראתה זאת בעין יפה. אך זאת בדיוק רצה שמשון, שחיפש את המריבות הללו כדי להילחם בפלשתים. וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא, כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים. וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים יג).

בעיניים פקוחות

המשחק עם היצר הרע – שמשון שיחק בו כפי ששיחק בפלשתים, תוך ניסיון לרתום אותו למרכבת הטוב – היה חידוש נועז, שהסכנה הרוחנית הכרוכה בו גדולה במיוחד (ר' צדוק הכהן מלובלין, ישראל קדושים, עמ' ט־טז). עם הזמן הפכה הסכנה ממשית. הקרבה לפלשתיות עשתה בו משהו, הקהתה את ההבחנה בין אויב לאוהב. הוא שב ויצר קשר עם פלשתית. הפעם הייתה זו דלילה. אשתו הפכה סוכנת של הפלשתים, שהבטיחו לה פרס גדול בעבור ראשו. אף שידע שהיא מסוכנת יותר מיום ליום, אהב אותה (לראשונה מוזכר שאהב אישה רק לגבי דלילה) וכבר לא יכול להיפרד ממנה. הסוף החל להתקרב, שמשון צעד לקראתו בעיניים פקוחות.

לאחר סדרת ניצחונותיו הגדולים הרשה לעצמו יותר ויותר לזלזל בסכנה, בוטח בכוחו העצום ובניסיון העבר המוצלח שלו. אני יכול להרשות לעצמי להיות נדיב ולתת להם להשתעשע באשליות, חשב לעצמו. תמיד ברגע האחרון אוכל להם. לכן נענה להפצרותיה של דלילה למסור לה את סודו, תוך סיכון מחושב. בפעם הראשונה אמר לה שאם יאסרוהו בשבעה יתרים לחים יסור כוחו מעליו ויהיה כאחד האדם. מה שאמנם לא קרה, כיוון שבאמת לא שם היה מקום התורפה. כך גם בפעם השנייה והשלישית.

דלילה אמנם התאכזבה, ואף הביעה זאת בפני שמשון, אך בסתר לִבה הייתה מרוצה מאוד. עצם העובדה שהחל להיכנס למשא ומתן על אודות השאלה במה יסור כוחו הייתה הצעד הראשון במדרון החלקלק שבקצהו גילוי הסוד עצמו. אט אט ראתה שהלחץ המילולי והנפשי על שמשון פועל יפה. הוא נעשה כנוע יותר ויותר, ומאבד את חומות ההגנה של סודו המיוחד.

מעתה הציקה לו יותר ובהתמדה רבה. היא ידעה את חולשתו הגדולה: תשוקותיו העזות לקרבה ולאהבה. כשרצה להביאן לידי מימוש דרשה ממנו לגלות לה באמת את כוחו. הימים עברו, ושמשון עדיין מתעקש לשמור סוד, כשהוא יודע בוודאות שזהו קו ההגנה הראשון וגם האחרון שלו. אך הלחץ המצטבר, הדמעות וההפצרות המסו את לבו הקשה.

כשמסר שמשון את סוד כוחו האמיתי לדלילה, ידע בעצם שהוא הולך אל סופו. הוא זכר את הפעם הקודמת שבה מסר סוד לאשתו הראשונה, והיא מסרה אותו מיד לפלשתים שחרשו בעגלתו ומצאו חידתו. אבל הניסיון לא לימד אותו דבר, לפחות לא כשהיצר בער בו. הוא ידע שתשוקתו ויצריו ניצחו את ההיגיון הפשוט והבריא, את מנגנוני ההגנה הבסיסיים ביותר. שמשון כבר עייף ושבע מההתגרות הבלתי פוסקת בפלשתים, והעדיף את חיי הגוף והנאותיו. עדיף להיות כאחד האדם ולא להיות הגיבור הנצחי. עייפנו מלהילחם ולנצח, הכריז באוזני מקורביו. הגיע הזמן להצטרף לבני האדם הרגילים, למשפחת העמים שבאזור, להשתלב בפלשתים ובתרבותם התוססת, המלאה בשמחה ותענוגות בשרים. חיים שיש בהם גבורה אנושית רגילה, ולא משהו שמציב אותך בעמדת שוני נצחית.

דלילה שמעה בהשתאות את שמשון מספר לה סיפור פלאי על אודות מלאך שהתגלה להוריו טרם לידתו, ומועיד אותו לתפקידו המיוחד. הפעם הזכיר לראשונה את שמו של א־לוהי העברים הידוע בכל האזור בנפלאות שעשה בעבור עם ישראל, והיא חשה בעליל שמסר לה את סודו.

היא קראה למנהיגי הפלשתים לבוא ולראות בנפול אויבם הגדול, ואף הם הרגישו בצליל דבריה שהפעם נפל דבר והביאו את הכסף המובטח – חמשת אלפים וחמש מאות כסף. לאחר שהרדימה את שמשון על ברכיה, הוכנס לחדר סַפּר שיבצע את המלאכה במהירות וביעילות. כדי לא לקחת סיכון מיותר פקדו עליה הפלשתים להציק לו, ולראות אם תגובתו תהיה מלאת כוח כמו בעבר. התגובות היו רפויות ביותר, והם הבינו שגורלו נחרץ. שוב קראה באוזניו "פלשתים עליך שמשון", והוא התעורר. אף שידע שמסר לה את סודו ניסה להתקיף שוב. ניסיון העבר לימד אותו שתמיד איכשהו הוא ניצל ברגע האחרון. אך ה' עזב אותו וכוחו המיוחד סר ממנו. הוא הוכרע מיידית.

שחוק אחרון

העינויים וההשפלה היו קשים מנשוא. הפלשתים ניקרו את עיניו בייסורים קשים. עתה, משלא ראה, יכול היה רק לשמוע את קולות הצהלה של ההמון הרואה אותו בצעדת הניצחון, והוא התמלא חרון. התחרט על שוויתר על מעמדו המיוחד, שנכנע לחולשותיו האנושיות אף שידע את הצפוי לו. התחרט על שנכנע ליצריו ובגד בהיגיון ובמנגנוני ההגנה הבסיסיים. כעס על עצמו אף יותר משכעס על דלילה שבגדה בו. מעתה היה טוחן בבית הסוהר, רתום לגלגל הרחיים המסתובב שעות על גבי שעות, ללא התחלה וללא סוף, מחכה לבלתי ידוע. יש הסבורים שהפלשתים הביאו אליו את נשותיהם לשכב עמו, כדי להוליד בנים גיבורים כמותו.

"ויהי טוחן בבית האסורים" – אמר רבי יוחנן, אין טחינה אלא לשון עבירה [=עריות], וכן הוא אומר (איוב לא) "תטחן לאחר אשתי". מלמד שכל אחד ואחד הביא לו את אשתו לבית האסורים כדי שתתעבר הימנו (ע"פ סוטה י' עמ' א').

בעודו נאלץ לעשות כן ללא חמדה ומתוך לאות גוברת, הצדיק עליו את הדין באמרו שנענש על שהתאווה לבנות פלשתים.

בחושך הכפול שהיה מנת חלקו התמלא אט אט בהכרת ייחודיותו, בהבנה שלעולם לא יהיה חלק ממשפחת העמים, שנגזר עליו להיות יוצא דופן לעולם. או לחיות חיי גבורה וניצחון מתמידים בניצול עליונותו המיוחדת של מי שמקבל כוחות שמימיים, או להגיע לעומק הייסורים וההשפלה. אין נורמליות לעם הזה. או בקצה העליון או בתחתון.

כשהכרה זו הולכת ומבשילה בתוכו החל שערו שוב לצמוח, וכוחו המיוחד החל לשוב אליו.

שמשון ידע שעתידו כבר אינו בנמצא, אבל תחושת הנקם שתמיד ליוותה אותו שבה ופיעמה בו. עוד ידע שאת הלקח הזה חייבים להנחיל לדורות שיבואו. לכן הכין עצמו לקראת הרגע הגורלי שיבוא. הפלשתים לא יחמיצו איזו חגיגה דתית סביב ניצחונם עליו. אז יבוא הזמן הנכון להלום בהם ולהראות מי הא־לוהים, אמר תוך שהוא בוכה מתוך החורים שהיו פעם עיניו. גם הפעם אנהג כנחש, הרהר לעצמו, אפול מן המארב כשהם מופתעים, כמו בימים הטובים ההם. הפעם תהיה הפתעתם גדולה שבעתיים.

כשהגיע לאולם המה האוויר מקולם המצחקק של הפלשתים הרואים בשחוק שמשון. שמשון נדרש שוב ושוב לחוד חידות מתוחכמות ולבצע מעשי גבורה לשעשע בהם את הצופים. בעודו מפגין את תרגיליו הרגיש שכוחו חזר אליו. הוא ידע שכיוון שהוא עיוור הפלשתים כבר אינם חוששים מפני גבורתו; הוא כבר לא ישוב אל הימים שבהם בלחי אחת של חמור היכה אלף איש. כל נער פלשתי וחרב בידו יפגע בו מיד ויהרגהו, בלא שיוכל להתגונן מפניו.

תחושת הנקם המצטברת מילאה אותו ועלתה על גדותיה. שמשון ראה בזה איתות מלמעלה, והבין שההזדמנות שייחל לה אכן הגיעה. בייחוד חרה לו השיר שהפלשתים שרו להלל את אליליהם:

"וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לִזְבֹּחַ זֶבַח גָּדוֹל לְדָגוֹן אֱלֹהֵיהֶם וּלְשִׂמְחָה וַיֹּאמְרוּ נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְּיָדֵנוּ אֵת שִׁמְשׁוֹן אוֹיְבֵנוּ. וַיִּרְאוּ אֹתוֹ הָעָם וַיְהַלְלוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי אָמְרוּ –

נָתַן אֱלֹהֵינוּ בְיָדֵנוּ אֶת אוֹיְבֵנוּ

וְאֵת מַחֲרִיב אַרְצֵנוּ

וַאֲשֶׁר הִרְבָּה אֶת חֲלָלֵינוּ (שופטים טז).

בשלב מסוים נתנו לו לנוח. אז ביקש מהשומר שייתן לו להישען על העמודים התומכים את הבית. השומר לא חשב שיש בעיה בבקשה זו, שכן שמשון כבר היה מותש והסכנה ממנו כבר חלפה. או אז צעק שמשון צעקה חזקה בשפה העברית, לפת את עמודי הבית ובעוד הכול צוחקים נגלה לעיניהם מחזה מדהים ומפחיד: שמשון ממוטט את העמודים הכבדים והם מתחילים להיבקע וליפול.

רבים ניסו להידחף לעבר הפתחים, אך ההתמוטטות הכריעה את התקרה מהר מאוד, והמבנה קרס על יושביו. הפלשתים לא חגגו עוד את ניצחונם. זו הייתה מכה מוחצת וכואבת, גיבורים רבים ושרים חשובים מצאו את מותם במקדש דגון, והגרוע מכול – פסל דגון עצמו הושחת לחלוטין, כמו להפגין את חרון אפו של א־לוהי העברים על הפלשתים ואת ניצחונו עליהם. אך עם ישראל הפסיד את הגיבור המצילו מיד פלשתים, והיה חשוף מעתה להתקפות חוזרות ונשנות שלהם. הד קולו וקריאתו הנואשת של שמשון נחרתו לנצח בדברי ימי האומה, ומעשהו הנשגב מכונה כיום "ברֵרת שמשון", על כל המשתמע ממנה.

*

מדינת ישראל הוקמה מתוך חזון נבואי ומשק כנפי ההיסטוריה היהודית, אשר באו בדבריהם של גדולי חכמי ישראל שבישרו את לידתה. חיי קדושה נכונו לה, אך היא בחרה להתרפק על הגויים ותרבותם. מתחילה נשמרה לחלוחית של בית אבא, והייחודיות היהודית הייתה נר לרגליה גם כשפזלה לעבר תרבויות זרות. מדי פעם נזקקה להראות את כוחה הא־לוהי המיוחד, והצליחה להכות גויים רבים למרות נחיתותה המספרית, בזכות הרוח המיוחדת של גבורה יהודית.

אלא שמנהיגי העם התקשו להפנים את המצב החדש, שבא כהיפוך גמור למצב היהודי הגלותי הסובל והנכנע. זרמים הולכים ומתרחבים הלכו והזדהו יותר עם אנשי יהודה המסגירים את שמשון המושיע לאויב. עם הזמן הלכה ההנהגה והתעייפה. "עייפנו להילחם ולנצח", הכריז ראש ממשלת ישראל, וביטא בזה הלך רוח של אליטה השולטת בהנהגת המדינה.

למרות ניסיון העבר, והידיעה על בוגדנותם של אויבינו כשאנו מראים כלפיהם אמון ורצון טוב, ממשיכה הנהגת מדינת ישראל להתפרק מנכסיה הביטחוניים, ובטוחה שעדיין תוכל לצאת ולנצח כפעם בפעם. אלא שכעת היא מסרה סודותיה לאויביה, המנצלים את חולשתה המוסרית והמוראלית הגלויה לעין כול. הם יודעים שמנהיגי ישראל חוששים מאוד מדעת הקהל העולמית, ומגורמים פנימיים הכמהים ל"נורמליות" ול"השתלבות במרחב". ובמאמר מוסגר: דווקא רובו של העם מרגיש בחושיו הבריאים כיצד נכון וראוי לנהוג. כך היה ערב מלחמת יום כיפור, במה שראו החיילים בשטח, וגם היום במה שאומרים ועושים חיילינו הגיבורים. בבחינת "דברים שרואים מכאן", מן המציאות, "לא רואים משם", מכיסא הממשלה.

האבות המייסדים הקימו את הכור בדימונה, ונתנו למדינת ישראל את העדיפות האטומית הנקראת גם "נשק יום הדין" ו"בררת שמשון". אלא שממשיכיהם פירשו את בררת שמשון זו בתור חזרה על מעשהו השגוי, ולא לפי הכוונה המקורית: נשק של אין בררה.

כפי שהדברים נראים כרגע, דלילה הפלשתית מיישנת אותנו למשך תקופת שקט, ואז קוראת "פלשתים עליך שמשון" כדי לבחון אם אנו עדיין מסוגלים להילחם. אט אט היא מגלה שהנכונות יורדת. אם לא נתעשת בזמן, לא ירחק היום שבו תוכל דלילה הפלשתית לגזוז בנקל את מחלפות ראשנו, ולנקר את עינינו.

שמשון שהתקרב לפלשתים לא זכה לסיים את המלחמה בהם. אבל דוד, שהמשיך לנקום באויבי ישראל, כמאמרו "הא־ל הנותן נקמות לי ומוריד עמים תחתני", משלים את מיגורם של פלשתים, שלא מוסיפים עוד להיות אויב לאחר תבוסתם מידיו. השלום המיוחל בוא יבוא, כשחזונו של ישעיהו יתגשם והארי שוב לא ינסה לטרוף את האדם, ולא ישוסע בידיו, אלא כבקר יאכל תבן. כל המנסה להקדים את בואו טרם עת עלול להפוך טרף במלתעותיו.

הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת גבורת מרדכי בגבעתיים ור"מ בישיבת ההסדר רמת גן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' אלול תשע"ד, 29.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 באוגוסט 2014, ב-גיליון שופטים תשע"ד - 890 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. ברירת אברהם - איך מתמודדים עם הפלשתיות?

    בס"ד עש"ק שופטים תשע"ד

    אקדים ואומר שלמחבלי עזה דהיום אין שום קשר עם הפלשתים. כל הווייתם של המחבלים הללו היא הזיוף. זיוף הדת בכלל והאיסלאם בפרט; זיוף המוסר, על ידי הצגת הרשע האכזרי כקורבן מסכן. זיוף זיוף ושוב זיוף. השוואה ביניהם לבין הפלשתים – היא עלבון בלתי נסלח לאותה אומה קדומה, שאיתה ועם רוחה התמודדו אבות, שופטים ומלכים.

    כאן אני מנסה לדון בפלשתים לגופם, לא כמשל..ייתכן שבהמשך נוכל למצוא גם 'נמשל' אקטואלי.

    דוד אומר: 'לי גלעד ולי מנשה ואפרים מעוז ראשי יהודה מחוקקי. מואב סיר רחצי על אדום אשליך נעלי, עלי פלשת התרועעי' (תהלים ס,ט-י). היחס לאדום ומואב הוא יחס של בוז וביטול.עם פלשת יש תקוה לחיבור של ריעות – 'עלי פלשת התרועעי'.

    ברם, שלא כשמשון שניסה להשפיע על התרבות הפלשתית מבפנים, להתקרב כדי לקרב ולהעלות. לגייר נשים ולשאת אותן בתקוה שתקבלנה את ערכי הקדושה שהוא דבק בהם,:(ואולי משום כך השוו חז"ל את שמשון לאהרן, שמידתו היתה 'אוהבאת הבריות ומקרבן לתורה') – דוד מבקש 'עליי פלשת התרועעי', שהפלשתים הם שיחפשו את קרבתו, שהם ישאפו להתרומם ולהתחבר אליו!

    הפלשתים הם חיל החלוץ של תרבות המערב ב'מזרח התיכון'. עוצמתם באה מהיכולת להתגבר על הטבע ולרתמו למאווייהם. הם כשמם, פולשים. יכולים לעזוב את מולדתם הטבעית ולאמץ להם מולדת משלהם. הם רותמים את עוצמת הברזל, ואת גאוותו מהירותו וכוחו של הסוס, כדי ליצור כלי נשק שאין מי שיכול לעמוד בפניו. הם מצליחים לצוד אפילו את האדם החזק ביותר, ולרתום את כוחו לטחינה ולמשחק, להפיק להם 'לחם ושעשועים'

    הם בוראים לעצמם אפילו צדק משלהם. המלך המכריח אישה להינשא לו בלי לשאול אותה, מתייצב 'בגובה העיניים' מול האלקים ובא אליו בטענות: 'הגוי גם צדיק תהרוג'. הוא בכלל לא מבין מה האלקים רוצה ממנו. אני המלך. אני קובע את הנורמות המוסריות. אני צדיק גמור.

    מול העוצמה הפלשתית, מעמיד הקב"ה עוצמה – מול העוצמה האנושית של 'אני ואפסי עוד' עומד מולם האדם הגדול בענקים – איתן האזרחי. איש האמונה, ואיש החסד והאהבה ואיש המסירות הגמורה לעשות רצון בוראו. מול אלה שעליהם נאמר 'רק אין יראת אלקים במקום הזה'. ניצב מי שבוראו מעיד עליו: 'כי ירא אלקים אתה'.

    מול אלה שיודעים לצחוק למפלת אויביהם, עומד האיש שלא פחד להתווכח עם אלקיו כדי להציל את אנשי סדום, אויבי רוחו. מול אנשי הברזל, ניצב איש המים החופר בארות להרוות את צמאונם של הבריות. מול הגזלנים החומדים את אשת ריעם ואת פרי יגיעו – ניצב איש הצדק, שגמליו הולכים זמומים כדי שלא ירעו בשדה שאינה שלו,האיש 'אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…' (בראשית יח,יט)

    המאבק בפלשתים ובעוצמתם לא יכול להיות רק בעוצמה פיזית. את עוצמת הברזל יכולה להמיס רק השמש, אשר כוח וגבורה ניתן בה, וכפירושו של הרב אברהם ריבלין נר"ו, הכוח היא העוצמה הפיזית והגבורה – העוצמה הרוחנית. השמש מאירה ומחממת לעולם, אך מקפידה לשמור מרחק כדי שלא לשרוף ולכלות. והשמשים הם שיצחו את הפלשתיות.

    וכך ניצבים מול הפלשתים שמשון ושמואל, שופטי צדק ונזירי אלקים; ובהמשך שאול ודוד, המקימים ממלכה. מול יכולת הארגון של הפלשתים, המצליחים לחבר חמש ערים לממלכה עוצמתית – עומדת לראשונה ממלכה ישראלית, שיש לה לא רק חוסן פיזי אלא גם ובעיקר חוסן רוחני.

    ל'עוים' המעוותים שבעזה אין תקנה. אלה יראו תמיד את האיפוק המוסרי כחולשה. בניגוד להם, פלשתי אמיתי יידע גם להפסיד. יידע להעריך את העוצמה המוסרית שניצחה אותו, וישאף להתחבר אליה בענווה.

    בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

    על חזון המשיח שיתקן את האנושות בכוח עוצמתו הרוחנית – ראו במאמרו של הרב אליהו גליל, 'בדרך אל המונותאיזם', באתר זה

    • בסוף פיסקה 10:

      … וה'שימשים' הם ש'בסופו של יום' ינצחו וימיסו את הפלשתיות.

      • דברי הרב אברהם ריבלין (שהוזכרו בפיסקה 9), מספרו 'עיוני הפטרה', עמ' 329, צוטטו בתגובתי מיום 29.4.13 למאמרו של ר' אלחנן ניר, 'יוצא מדרך אנושי', באתר זה.

        בברכה, שמשון צבי לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: