תקינות פוליטית הורגת | יונתן דה־שליט

בריטניה הפכה חממה לגידול טרור אסלאמי פנימי כאשר השלטונות, הנזהרים מפגיעה במיעוטים, ניצבים חסרי אונים. ספר לא תקין פוליטית

4711072-2538ג'יהאד על הטיילת

שאול צדקא

ספרית מעריב, 2014, 367 עמ'

 רושונארה צ'אוודרי היתה בת 21 כשדקרה את סטפן טימס, חבר פרלמנט בריטי, בבטנו. שתי דקירות, בשתי סכינים שונות. הדקירה הכפולה התרחשה לאור יום, במשרדו של טימס במחוז הבחירה שלו באיסטהם, מזרח לונדון. זה קרה בשעה 14:45 ב־14 במאי 2010.

רושונארה נולדה בלונדון, בת בכורה למשפחה בנגלית בת חמישה ילדים. בשני בתי הספר שבהם למדה – היסודי והתיכון – היא קיבלה את הציונים הגבוהים ביותר. האנגלית שלה הייתה מושלמת, והיא היטיבה להתבטא גם בצרפתית, בערבית ובבנגלית. היא נהגה לכתוב בעיתון של בית הספר המקומי, העניקה שיעורים פרטיים תמורת חמש ליש"ט לשעה והתנדבה במועדון הכדורגל הסמוך של ווסטהאם יונייטד, ובו סייעה לילדים עם קשיי קריאה וכתיבה. היא התקבלה ללימודי תקשורת ואנגלית בקינגס קולג', אחד הקולג'ים היוקרתיים של אוניברסיטת לונדון.

אביה שוחיד, יליד בנגלדש, התפרנס כחייט, אמה נומטה כבר נולדה בבריטניה. הוריה תוארו על ידי הסביבה כמוסלמים מתונים. רושונארה נעצרה בזירת הפשע. היא סירבה להתייצב בבית המשפט משום שלא הכירה בסמכותו, אך היא הסכימה לנדב הסבר באמצעות שיחת וידאו מהכלא: "כיוונתי לחלק העליון של קיבתו כאילו אתה רוצה להכות מישהו באגרוף. ניסיתי להרוג אותו כי הוא רצה לפלוש לעיראק… הוא צעק ואני חושבת שדקרתי אותו שוב. אנשים החלו לצרוח" (עמ' 184).

הקצנה לעניים ולעשירים

ספרו של שאול צדקא, "ג'יהאד בטיילת", מנסה לפענח תעלומה שקשה לנו, אנשים רציונליים בחברה מערבית פתוחה ומודרנית, להבין. מה הביא את הבחורה המוסלמית הצעירה, שנולדה באנגליה, שבזכות כישרונה זכתה לחינוך מעולה ושכל הדרכים היו פתוחות בפניה, לתקוף באכזריות רצחנית חבר פרלמנט מקומי, ואגב כך להמיט חורבן על עצמה ואסון על משפחתה? רושונארה, כמובן, אינה לבד. בריטניה הפכה בחמש עשרה השנים האחרונות בית גידול למספר גדול מאוד של טרוריסטים, שהמכנה המשותף להם הוא אסלאם קיצוני.

הפיגוע האסלאמי־בריטי הראשון כוון דווקא נגדנו. שני צעירים בריטים ממוצא פקיסטני, עומאר חאן שריף ועאסיף מוחמד חאניף, ביצעו את פיגוע ההתאבדות המחריד במייק'ס פלייס, בטיילת של תל־אביב ב־30 באפריל 2003. בפיגוע נרצחו שלושה ונפצעו יותר מחמישים. חאניף הצליח להפעיל את מטען החבלה הקטלני שנשא על גופו. גופו התרסק לארבעה חלקים. במטען של שריף הייתה כנראה תקלה. הוא הצליח להימלט מזירת הרצח וגופתו נפלטה מהים שנים עשר ימים לאחר מכן. סיבת מותו אינה ודאית. הוא כנראה התאבד.

שריף נולד בעיר דרבי באנגליה, בנו של איש עסקים עשיר. חאניף נולד בפקיסטן, והיגר כילד עם משפחתו לפרבר פועלים במערב לונדון. מה גרם להקצנה המהירה שעברו שניהם? מה הביא אותם לנסוע ללימודי דת במדרסה בדמשק, להצטרף לכוחות הטליבאן בקאבול, להילחם בעיראק ובסופו של דבר להגיע לישראל, לעבור לעזה, ומשם לחזור לתל־אביב ולבצע טבח נורא באנשים שמעולם פגשו קודם לכן ומעולם לא עשו להם רע?

ב־7 ביולי 2005 ביצעו ארבעה צעירים מוסלמים, כולם אזרחי בריטניה, מגה־פיגוע במערכת התעבורה העמוסה של לונדון. שלושה מתאבדים התפוצצו כמעט במקביל בשלוש רכבות שונות של האנדרגראונד הלונדוני. שעה לאחר מכן התאבד טרוריסט נוסף באוטובוס קומתיים עמוס נוסעים בכיכר טאוויסטוק במרכז העיר. שלושה מהטרוריסטים היו ממוצא פקיסטני והתגוררו בעיר לידס. הרביעי היה ג'מייקאני שהתאסלם. בסדרת הפיגועים נרצחו 52 איש ונפצעו יותר מ־700. הייתה זו פעולת הטרור הקשה ביותר שבוצעה על אדמת בריטניה.

מערכת ענפה של לימודי דת קיצוניים והסתה. הפגנת מוסלמים בלונדון צילום: גטי אימג'ס

מערכת ענפה של לימודי דת קיצוניים והסתה. הפגנת מוסלמים בלונדון
צילום: גטי אימג'ס

פייסנות וזחיחות

צדקא מתאר בספרו מערכת ענפה של לימודי דת קיצוניים ומערכת הסתה בלתי פוסקת המתנהלים במסגדים ברחבי בריטניה ובאינטרנט. הוא מתאר בלעג ובתסכול את הקושי של שירותי המודיעין ושל מערכת אכיפת החוק להתמודד עם התופעה. במקביל הוא מסב את תשומת הלב למדיניות הגירה ליברלית שמאפשרת לקיצונים למצוא מקלט בבריטניה ולמערכת רווחה אבסורדית המעניקה תמיכה נדיבה – דמי אבטלה ודיור ציבורי – לאותה אוכלוסייה ממש שממנה באים הרוצחים.

אחד מפרקי הספר נושא את הכותרת "השיגעון המוחלט של התקינות הפוליטית". צדקא טוען שאת זרעי הפורענות טמנה ממשלת הלייבור בשלוש עשרה שנות קיומה תחת הנהגתם של טוני בלייר וגורדון בראון: "המדיניות כלפי הקבוצות הקנאיות במדינה אופיינה בפייסנות מוחלטת ואפילו בזחיחות דעת. הנחת היסוד הייתה שהסברת פנים, הזרמת כספים, העלמת עין ורוחב לב ינטרלו את הזעם שהצטבר בקרב אותן קבוצות, בעיקר לאור המעורבות הבריטית בפלישות לעיראק ולאפגניסטן … מעל הכול, הממשלה הבריטית טענה בלהט שאינה יכולה להצר את צעדיהם של אותם מוסלמים, שכן אין זה מתרבותה של המדינה לעשות זאת. חופש הדיבור הוצג כעיקרון קדוש שלו היה כפוף גם חופש ההסתה. חופש הדת הוצג כערך עליון שאין לחלוק עליו" (עמ' 209־210).

והעיקר, הסירוב לדבר על ה"פיל" שניצב ממש במרכז החדר: העובדה שהחלק המכריע של מעשי הטרור בבריטניה בעשור האחרון בוצע על ידי מוסלמים הודחקה מהשיח הציבורי מטעמים של תקינות פוליטית. לאחר כל רצח מזוויע או ניסיון לבצע פיגוע שנעשו על ידי מוסלמים קיצוניים נשמעה תמיד ההסתייגות שלפיה רוב המוסלמים הינם אזרחים שלווים ושוחרי שלום, והטרוריסטים פעלו בשמו של אסלאם מעוות שאינו הפנים האמיתיים של דת זו.

צדקא בא לתקן את הצביעות הזו, ובאחד הפרקים הוא מפגין חוסר תקינות פוליטית בוטה. הפרק נקרא "סקס, קבאב ואלכוהול", והוא מתאר בפירוט רב פעילות של עשרות כנופיות של סרסורים, רובן ככולן כנופיות של פקיסטנים, שלכדו ברשתם קטינות אנגליות, ולאחר שסיממו ושיכרו אותן עד אובדן חושים הפכו את הילדות טרף לאלימות מינית מחרידה מצדם של חברים וקרובי משפחה של העבריינים. צדקא קורא בקול רם ואומר כאן את מה שהמשטרה ורשויות הרווחה ניסו להסתיר מידיעת הציבור, כדי לא לפגוע בשמה של הקהילה המוסלמית: חיות מוסלמיות חסרות רחמים מסממות ואונסות את בנותיכם הלבנות.

מערכת איזונים

ל"ג'יהאד על הטיילת" יש בעיות לא מעטות, שמייד אתייחס אליהן, אך פרק זה בעייתי בעיניי במיוחד. יש בו משהו כמעט פורנוגרפי. המחבר אמנם חושף תופעה מחרידה ולא מתבייש לומר שהאחראים לה הם מוסלמים, אבל הוא לא מצליח להוכיח שיש קשר בין האלימות המינית לבין הטרור האסלאמי. כל מה שהוא עושה זה לייצר קשר אסוציאטיבי בין שתי התופעות ולערבב באופן גס בין זרע האנסים לדם קרבנות הפיגועים.

בממלכה המאוחדת חיים כיום כשלושה מיליון מוסלמים, כ־4.5% מכלל האוכלוסייה. ולמרות מה שצדקא אומר, זו לא צדקנות ולא צביעות לומר שרובם המכריע אינם טרוריסטים (ואינם אנסים). נכון שכמעט כל טרוריסט באנגליה הוא מוסלמי, אבל לא כל מוסלמי הוא טרוריסט.

הספר מצביע על לא מעט אבסורדים ולא מעט איוולת בהתנהלות של שלטונות בריטניה מול האימאמים המסיתים לרצח ומול גורמים בקהילות המוסלמיות המעניקים למחבלים שיצאו מקרבן תמיכה ועידוד. אבל הוא מתעלם מכך שמדובר במאבק מורכב, שאסור לאבד במהלכו את כל מה שיש לו ערך במדינה חופשית.

 נכון שמדובר במערכת שצריכים להיות בה איזונים, בחברה שצריכה לדעת להגן על עצמה. דמוקרטיה מתגוננת או דמוקרטיה לוחמת קראו לכך, אם אינני טועה, שופטי בית המשפט העליון בירושלים. גם בבריטניה נאבקים למצוא את האיזון הנכון, את הנוסחה שתאפשר לשמור על זכויות יסוד כמו חופש הביטוי וחופש הפולחן והזכות לחירות ולמשפט הוגן. אלה זכויות שצריך להילחם עליהן, לא לבטל אותן כשנעשה קשה ומסובך; ובמקביל, צריך לדעת להילחם בטרור באומץ, בנחישות ובהתמדה.

למרות הלעג לשירותי הביטחון הבריטיים, לאורכו של הספר מובאות דוגמאות רבות להצלחות מרשימות של ה־MI5 ושל המשטרה הבריטית נגד הטרור האסלאמי. צריך לזכור גם את הניצחון המכריע של בריטניה במלחמתה בטרור האירי. במערכה זו הבריטים גילו קשיחות ונחישות ורוח לחימה לאורך שנים, ויש לא מעט ראיות לכך שהרוח שאפיינה אותם אז לא נחלשה גם כיום.

חד צדדי

אמרנו שהשאלה המטרידה והמסקרנת ביותר היא מה גורם לצעירים בריטים ממוצא מוסלמי לפנות ברצחנות ובשנאה נוראית נגד המדינה שקיבלה אותם בזרועות פתוחות והעניקה להם את כל מה שמדינה מערבית חופשית, פתוחה ותרבותית יכולה להעניק.

"ג'יהאד על הטיילת" נותן לשאלה זו רק מענה חלקי. הוא לא בוחן את הנחת היסוד העומדת בבסיס השאלה. אולי בריטניה פחות פתוחה ונאורה מכפי שהיא מתיימרת להיות? אולי המהגרים ובניהם מרגישים מודרים ומורחקים לשוליה העלובים, העניים והמוזנחים של החברה? אולי את הנחמה שלהם הם מוצאים בתחילה בדת, ואחר כך הם נשאבים לשוליים הקיצוניים ומעוררי החלחלה שלה?

צדקא לא מדבר עם הצעירים שעליהם הוא כותב. הספר מבוסס בעיקר על מחקר מקיף באינטרנט ובארכיוני עיתונים, אבל אין בו מקום לשיחה ובירור עם צעירים מוסלמים. הוא חד צדדי, ולכן בסופו של דבר הוא שטחי ולא מעניין כמו שהוא היה יכול להיות. הוא נקרא לעתים כמו מאמר פוליטי, והוא חותר בכך תחת האפשרות להיות ספר עיון רציני ועמוק. דוגמה לכך היא ה"מונחון" המופיע בסוף הספר. למשל, ה־MI5 מוגדר כ“ארגון הביון הבריטי שלא הצליח למנוע את פיגועי לונדון“; טוני בלייר מוגדר כ“ראש ממשלת בריטניה … שהבטיח ‘לשנות את כללי המשחק‘ לאחר פיגועי לונדון, אולם לא עמד בהבטחתו“; זכויות אדם הן “חוקים … המעניקים הגנה גם למטיפי שנאה ולמחבלים“. זה לא רציני. כך גם אפשר היה להקפיד יותר בכמה תרגומים או תעתיקים שגויים מאנגלית.

לסיכום, למרות חסרונותיו, הספר שופך אור על תופעה מאיימת וקשה שרבים מעדיפים להתעלם ממנה. הוא מקבץ פרטים רבים ומשרטט תמונה רחבה, גם אם יש בה פערים גדולים. הוא מתברך בחוסר תקינות פוליטית, אם כי לעתים באופן מוגזם, והוא מהווה תוספת חשובה לכתיבה על הטרור האסלאמי, ולכן הוא מומלץ למי שמתעניין בתופעה שלמרבה הצער תלווה אותנו עוד שנים רבות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

פורסמה ב-22 באוגוסט 2014, ב-גיליון ראה תשע"ד - 889, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: