עם הנצח לא עילג | צור ארליך

אם לא היה הרומן הצה"לי הנשי הזה כתוב כתרגום אוטומטי של גוגל, קל היה יותר להבחין בבינוניותו הספרותית. קח זה או עזוב זה, אמרה כנראה שני בוינג'ו למו"ל

439513עַם הנצח לא מפחד

שני בוינג'ו

מאנגלית: שני בוינג'ו

זמורה־ביתן, 2014, 288 עמ'

אני מנסה להבין איך זה קרה להוצאת הספרים המובילה בישראל. איך קרה שקטסטרופה כזו יוצאת מתחת למכבשי הדפוס שלה בקול רינה יחצנית בלי שאיש עוצר אותה בדרך. לא לקטורית, לא עורכת, לא מתרגמת, לא עורך־תרגום, לא מגיה, פונקציות ש"זמורה־ביתן" מאיישת בדרך כלל בקפידה ובמסירות.

דמיוני מותיר לי רק אפשרויות כגון זו: רצו שם מאוד בספרה של הסנסציה העולמית שני בוינג'ו, הצעירה הישראלית שסיפוריה באנגלית התפרסמו ב"ניו־יורקר" ומאמריה ב"ניו־יורק טיימס", שהייתה הזוכה הצעירה אי פעם בפרס מסוים לסופרים צעירים. חפצו שם מאוד בספרה העוסק בשלוש חברות המשרתות בצה"ל, "The People of Forever Are Not Afraid“, שכבר תורגם מאנגלית לעשרים שפות ואשר שמעו הגיע לעיתונות הישראלית. הגיעה אפוא הסופרת הצברית הצעירה לפגישה, ובעִבריתה המאונגלת אמרה כך:

“זה או אני מתרגמת זה לעברית, ואף אחד לא עושה שום נגיעה בזה, או אני יורה. קיבלתם את זה?“

“אבל שני, תיתני לנו לפחות לשמור על כתיב תקני?“

“בסדר, הכול זכות, אול רייט, אתם יכולים לעשות את הכישוף, איך הם אומרים זה, ספֶּלינג? אה, איות. שום דבר חוץ מזה. איך אני כותבת עברית ככה יהיה“.

וכך (כנראה) היה. זהו הספר שלפנינו. אין מדובר רק באנגליזמים החודרים פה ושם לטקסט. גם לא רק בשיבושים עקביים שטהרן־לשון אנין מתרעם עליהם אך קורא סביר יכול לחיות איתם, כגון “יכל“ ו“יש את ה־“. אפילו לא רק בשיבושים קשים יותר, כגון טעויות מין ומספר שגם ישראלים רגילים אוהבים להתעצבן בגללן. זה גם לא רק השימוש האינפלציוני בפועל “לעשות“, אפילו בתיאורים היותר ספרותיים או מסוּפְרָתים, או השימוש במילים כגון “שיכורוּת“ במקום שכרות (ובפירוש לא מתוך ניסיון מכוון לכתוב בשפה מדוברת או עילגת), או “לטעום“, שוב ושוב, במובן של להרגיש טעם (באנגלית זה אותו פועל, taste), או “הכריח את העיפרון מחוץ למסלול“, “הכריח“ במקום “דחף“ מפני שבאנגלית היה שם כנראה forced.

לא, לא רק כל זה. הספר הוא, בחלקים גדולים, טקסט בלתי צליח. לא כי הוא תובעני או עשיר או ניסיוני (ופה ושם הוא כן ניסיוני), אלא כי הוא כתוב נורא. זהו סיפור ישראלי הכתוב בשפה לא ישראלית, בעברית לא עברית, בשפה שאינה קיימת אלא אולי אצל עולים אנגלוסקסים (וגיבורי הספר אינם כאלה) ובגוגל טרנסלייט: אנגלית במילים עבריות. וזה המצב בו לכל האורך, ובפירוש לא מתוך ניסיון לחקות סגנון דיבור כלשהו. זה קורה בדיבור הישיר ובדיבור העקיף כאחד, בקולם של הדוברים ובקולה של המספרת בגוף שלישי.

הצבא שוחק את הנפש, העברית שוחקת את היצירה. חיילת, צל וגימיק צילום: מרים צחי

הצבא שוחק את הנפש, העברית שוחקת את היצירה. חיילת, צל וגימיק
צילום: מרים צחי

צבא האמזונות היהודי

המבקרים שכתבו על הספר העירו על העברית ה"תרגומית", אך רובם ראו בזה סעיף שולי, ונתנו דוגמאות אחדות לניבים אנגליים שתורגמו באופן מילולי. אך אין מדובר בליקוי גרידא אלא במהותו של הספר, הבוקעת מכל עמוד ועמוד בו. הקורא נאלץ לא פעם לקרוא משפט כמה פעמים, ולנחש איך היה כתוב באנגלית כדי להבינו. או סתם להתפלץ. למשל: "תוך כדי שהם הלכו הילד שם את היד שלו בפה שלו שוב, היד ששלה בדיוק שרטה" (עמ' 191). "היא ידעה יותר טוב מלעשות את זה" (עמ' 197). "זה היה נדמה שלכל מסמך יש רשות לחיים משל עצמו" (עמ' 183). "… שאף פעם לא פחדו למוות מזה שהם יכולים לא למות" (עמ' 165). "הנהג כעס… על כמה מלאת ביטחון היא נהייתה" (עמ' 270). "ההוראות נכתבו ככה שאם הכדורי גומי הרגו בן אדם, זאת הייתה האצבע שלחצה על ההדק שהייתה אשמה" (עמ' 187).

או המקרה שגרם לי כמעט להיחנק: "וצה"ל התחיל לרדת על דמשק ועל אָלֶפּוֹ בהתקפות אוויריות" (עמ' 251). נמצא כנראה העורך שטרח וניקד את המילה אָלֶפּוֹ, ואפילו ניקד נכון, ועל דעתו של איש לא עלה שלעיר המסתורית המנוקדת קוראים בעברית ובערבית חלבּ. מזל שלדמשק לא קראו דמסקוס.

העברית העילגת של המחברת־מתרגמת ילידת הארץ בעלת ההתכוונות החו"לית היא גם מטפורה לתוכנו של הספר. יש לשער כי מבחינתו של הקורא בחוץ לארץ, הספר הוא קודם כול הזדמנות להתוודע לחוויית החיים בישראל והשירות בצבאה המושמץ, ובפרט הזדמנות עסיסית לקרוא מנקודת מבט נשית על החיים בצבא הידוע בעולם כולו גם בכך שיש בו גיוס חובה לנשים. בוינג'ו נענית לציפייה זו בחדווה.

צה"ל יוצא מהספר פחות רע מכפי שאפשר היה לחשוש. השירות בו מתגלה כמובן כחוויה אלימה, שוחקת, מגיסה את הנפש, אפילו יותר מכפי שהוא באמת – וזהו, כמדומה, הרעיון המרכזי בספר; ועדיין, צה"ל מתואר בו כאכזרי פחות מהמחבלים הערבים ומצבאות שכנים. ממוקדות־חו"ל של בוינג'ו, והניכור שסיגלה לעצמה לשם כך, מתבטאים פחות בהוצאת דיבתה של ישראל, ויותר בבחירתה להעמיד את ההורמונים כגיבוריו הראשיים של צבא ההגנה לישראל, מתוך ניסיון ברור לספק את סקרנותם של הקוראים הזרים כלפי צבא האמזונות היהודי.

כשל מקצועי קיצוני

מי שיסתגל למסך העשן הלשוני האופף את הספר ייתקל במסך אש של כתיבה מבולבלת וגחמנית. ומי שיסתגל גם למסך הזה, ויראה מבעד לו, יגלה יצירה בינונית ומטה. בוינג'ו מנסה ללכת בגדולות, להיות "ספרותית" כדבעי, וקופצת לשם כך משטיק לשטיק. כל הצ'ק־ליסט נמצא. דוברים שונים, ואפילו אותה דוברת, מתארים אירוע אחד בכמה גרסאות ובכמה הקשרים, והקורא אמור להתענג על מציאת ההבדלים ועל איתור משמעותם. ומנגד, תכסיס מוכר, אירועים שונים מתגלים כמקבילים זה לזה. לפעמים יש קווי מתאר של מערכון סאטירי (כגון הפרק על שלושת המפגינים הערבים הקבועים אשר מתחננים, ונענים, שחיילי המחסום יפעילו נגדם אמצעים לפיזור הפגנות) או של קומדיה, הקורסים אל תוך עצמם.

ויש עוד, דבר לא נפקד. רוב הדמויות המרכזיות חוו מוות במשפחה או טרגדיות אחרות, שיהיה מעניין. פנטזיות מתחזות לזיכרונות. עתיד מתחזה לעבר ולהפך. סצנות אוויליות ובלתי אפשריות מתחזות להבלחות של ריאליזם מאגי. ויש בספר גם הרבה הומור, שנינה והפתעות משעשעות הממתיקים מעט את דרכו של הקורא האומלל, אותו קורא שגמר אומר להגיע אל סוף הספר האופנתי ויהי מה.

כל זה ביחד הוא לקט של מניירות ספרותיות ותכסיסים משומשים, אשר יכולים כל אחד לעצמו להרשים את הקורא התמים (בפרט את הקורא הזר, זה שהישראליאנה השחוקה רעננה לו, ואשר פטור מעונשה של העברית הזוועתית) – אך ביחד נראים כאוסף אקלקטי של תמונות בסלון נובורישי סר טעם.

הופעתו של "עם הנצח לא מפחד" במתכונתו זו תיזכר עוד שנים כלֵיל הגלשונים של המו"לות הישראלית. הליכת־השבי המוזרה אחר גחמותיה של כוכבת־נולדת, סופרת מהשורה הרביעית הסבורה שהיא גם מתרגמת, והיעדר עריכת התרגום והביקורת העצמית, הם כשל מקצועי קיצוני שיש לוודא שאינו משקף את תחילתה של מגמה רעה בהוצאת ספרים טובה. היות שתרחיש האקדח שפתחנו בו איננו סביר, תצטרך ההוצאה המכובדת, אם עוד לא עשתה זאת, לתת לעצמה דין וחשבון איך קרה שדווקא אצלה הופיע כרך הסיפורת הגרוע ביותר שנראה זה שנים בישראל; לכל הפחות, הגרוע ביותר ביחס ליומרה המפומפמת בו. זה לא מתאים ל"זמורה־ביתן". זה לא מגיע לנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוגוסט 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון ראה תשע"ד - 889, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אני קורא כל ביקורת בביקורת, אבל לו רק בגלל אָלֶפּוֹ אתה צודק שמדובר בקטסטרופה…אגב, כותרת הטור שלך – רבים מ'עם הנצח' עילגים גם עילגים, וככל שהם יותר עילגים כך הם אוהבים להתהדר במונח 'עם הספר'.

  2. תודה! ביקורת מצוינת.

  3. זה עתה סיימתי (במאמץ רב) לצלוח את העברית הבלתי עבירה בעליל, אני מסכימה אתך לגמרי. לא ברורה לי ההתלהבות העולמית ,גם אם נתעלם מהאסון הלשוני .

להגיב על חמשה לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: