יודעת שבבוקר תהיה שמש  | בכל סרלואי

שיריה של טניה, שחזרה בתשובה, חיברו את הרובד האנושי והיהודי שלה לשירה עשירה ומורכבת. המשוררת שהחלה בכתיבה על אימי המלחמה נגאלה מייסוריה בטרם מלחמה

14-1522fבשיר מעלות חרוך

מבחר ושירים חדשים 2013־1976

טניה הדר (רבקה תניא קליין)

הקיבוץ המאוחד, תשע"ד, 204 עמ'

המשוררת טניה הדר נפטרה לפני שלושה חודשים בגיל 67, שבועות מספר לפני צאת הספר "בשיר מעלות חרוך", המקיף את כל שירתה. הטרגדיה הזו מאפיינת את יצירתה של משוררת שסך יצירתה גדול ממספר ספריה: היא זכתה להעניק לעולם יותר מאשר שירים בלבד, ואנו שהכרנו אותה זכינו לקבל ממנה תוספת למתנת הידידות; היא העניקה לנו גלאי עומק של מציאות ומצבים קיומיים.

צאת הספר מאפשרת מבט נרחב על יצירתה: צנועה בהיקפה ביחס לעולם שירי המודד מילים ואת תכיפות הוצאתן (בין ספרה הראשון לשני יש פער של חמש עשרה שנה), ועשירה מאוד בעומק ובהבעה שלה. כמשוררת היא מקיימת תנועה חריגה יחסית – את ספרה הראשון היא כותבת כאישה חילונית המוציאה ספר בהוצאה מוכרת (כל ספריה יצאו בהוצאת הקיבוץ המאוחד), ונראה היה שדרכה אל לב המיינסטרים סלולה. אך היא בחרה בהתבוננות ובתהליכים הפנימיים על פני ההתקבלות הספרותית שהייתה ראויה לה, והמשיכה בכתיבה איטית, אישית מאוד, המלוּוה בתהליך עמוק של חזרה בתשובה. במציאות השירה הישראלית של לפני שלושים שנה, משמעות התהליך הזה הוא דחיקה מן ההתקבלות אל השוליים. יציאת הספר “בשיר מעלות חרוך“ מאפשרת תיקון להחמצה הספרותית הזו.

עַכְשָׁו מְבֻטֶּשֶׁת / כֻּלִּי, צָרָה כְּעַכָּבִישׁ, נִצּוֹדָה בְּצַעֲרִי, / חֲתוּכַת אֵיבְרֵי נֶפֶשׁ וְגוּף, // שַׁל נְעָלַי מֵעַל רַגְלַי / לַמְּדֵנִי לְדַבֵּר בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה – / כְּחִבּוּר הַמַּיִם לָאֲוִיר / כַּשְּׂפָתַיִם הַתְּפוּרוֹת זוֹ לָזוֹ / כְּרִיסֵי עֵינַיִם // מִי אֲנִי / וּמִי אַתָּה / וְאַהֲבָה שֶׁלֹּא דִּבַּרְנוּ בָּהּ מֵעוֹלָם / בְּיֹשֶר וּבְרַחֲמִים / בּוֹכָה עַכְשָׁו בֵּינֵינוּ / כְּעֶגְלָה / עֲרוּפָה / בַּנַּחַל.

במילים ספורות בונה טניה עולם של שבר ופירוק, המלא רחמים. היא מדמה את עצמה לעכביש, פרוק רגליים המפורק וחתוך גוף ונפש, ניצוד בקלות. היא מבקשת שיהיה לה קול, דק כדממה, ראשוני כאיתני הטבע, כפתחי הגוף, וחותמת בתהייה עמוקה על קיומה כעומדת מול ה' בעוד העולם ממשיך בעוולותיו: מי הם השניים, האדם והבורא שמולו הוא עומד, בעוד אהבתם הבוכה מדומה לעגלה ערופה – חיים שסופם מוות או רצח, שאיש אינו יודע את סיבתו ופשרם. כמה רעד יש כאן, רעד של סוף החיים ובקשת המשמעות בהם, וכמה הכנעה וענווה.

השיר נקרא "מבוטשת", ומתבסס על מושג הביטוש החב"די, המתקשר לפירוק האגו. אבל בעוד שבחב"ד הופך המושג לכתישה אגרסיבית למדי של כוחות האני החיצוניים, מבקשת טניה לגעת בעדינות בשורש הפירוק: ההכנעה האמיתית נולדת מתוך הכאב, מתוך קבלה מוחלטת של ייסורי העולם כייסורי הנפש. טניה הופכת את האני הסובל לאינני, כיוון שהיא אינה מעצימה את האגו על חשבון הסבל; מתוכו היא נענית לקריאת הא־ל לאדם, גם במחיר קיום נורא: הנני.

"בְּאֶמְצַע בֶּן יְהוּדָה, בַּהוֹמֶה". המדרחוב בירושלים  צילום: משה מילנר, לע"מ

"בְּאֶמְצַע בֶּן יְהוּדָה, בַּהוֹמֶה". המדרחוב בירושלים
צילום: משה מילנר, לע"מ

מטוסים בדרך לחזית

ההכנעה היא מוטיב ייחודי בשירתה של טניה, ובהקשר של התרבות שמתוכה נוצרה היא לא פחות מפלא. כבת לניצולי שואה שנולדה במחנה עקורים בגרמניה ועלתה לארץ כתינוקת שנה לאחר מכן, ניתן לשייך אותה מבחינה כרונולוגית לתקופת "דור המדינה". ספרות התקופה מתאפיינת בהאדרתו של האנטי גיבור ובתיאור עודף של אני שבור שעולמו הפנימי מסוכסך. הופעתה הראשונה של טניה בספרות הישראלית היא כשלוש שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר היא מתקרבת לשנתה השלושים, אך השירה שלה, שלימים תעמיק את ייחודיותה ויופייה, שונה בתכלית מזו הנכתבת באותו דור.

כָּל הַלַּיְלָה עָבְרוּ הַמְּטוֹסִים / בַּמַּסְלוּל הַדְּרוֹמִי, / וַאֲנָשִׁים יָשְׁנוּ אֶת שְׁנָתָם, וּכְלָבִים נָבְחוּ / בַּשֶּׁקֶט הַמַּר, / כָּל הַלַּיְלָה, וְהָאוֹרוֹת הָאֲדֻמִּים בָּרָקִיעַ, וְרַחַשׁ / צַמָּרוֹת וּפְחָדִים וַחֲלוֹמוֹת מְעֹרָבִים בִּפְנֵיהֶם שֶׁל / בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ בְּיוֹם אָבָק וְעָשָׁן וּמַשֶּׁהוּ נָמוֹג,/ צֶלוֹפָן שֶׁל חַלּוֹנוֹת רַאֲוָה, וְהָפְכוּ לְפֶתַע / בַּחֲלוֹם אָרֹךְ וּרְחַב סִיּוּט, אֶבֶן וְאֶבֶן וּמוֹקֵשׁ וּצְעָקָה / וּפֶתַח פָּתוּחַ לִרְוָחָה, וְכָל כָּךְ נִשְׁפָּכִים זוֹרְמִים / דַּרְכּוֹ כַּמַּיִם כַּדָּם כְּפֶלֶג אָיֹם שֶׁנּוֹרָה, חַיֵּינוּ הַפְּתוּחִים / לִרְוָחָה // לִפְעָמִים, בַּלַּיְלָה, אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת כְּאֵב / הַצְּמִיחָה. גּוּפִי נֶאֱחָז בַּכַּר, הַכַּר בַּשָּׁעוֹן שֶׁמִּמּוּל / זוֹרֵחַ בְּסִפְרוֹתָיו, בַּוִּילוֹן הַקָּרוּעַ מַלְמָלָה מַלְמָלָה, בַּכּוֹכָבִים הַחֲבוּיִים / כְּצִפֳּרִים בֵּין קִפְלֵי הָרָקִיעַ הָאָפֵל, וַאֲנִי / יוֹדַעַת שֶׁבַּבֹּקֶר תִּהְיֶה שֶׁמֶשׁ, / וַאֲנָשִׁים יְהַלְּכוּ בִּפְסִיעוֹת רְחָבוֹת שֶׁל חוֹל / וּבֶּטוֹן וְקוֹלוֹת רָמִים, וַעֲדַיִן רֵיחַ הַלַּיְלָה בִּי מְהַלֵּךְ לְאַט לְאַט כְּתִינוֹק / בִּפְסִיעוֹת מְדוּדוֹת וּקְצוּבוֹת קוֹרֵא רַחֲמִים.

השיר נכתב בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים ומתאר את רגעי האימה של אנשים ישנים, שאת מנוחתם מפלחים מטוסי הקרב בדרך אל החזית. זהו עולם מסויט, שהחלום והיקיצה בו מעורבבים ויש ביניהם ערבוב נורא. אבל הכאב הכללי לא מעמעם את קולות העולם ומעצים רק את קולו של הסובייקט, כפי שקורה לעתים בזמני מלחמה ואסון ובוודאי קורה בשירת דור המדינה, אלא מחדד את הקשב לצמיחת החי ולכאב הגדול יותר, שהמציאות האנושית היא רק משל לו.

וכך בסוף שנות העשרים לחייה, בטרם החלה לחזור בתשובה, משרטטת טניה בעדינות את ראשית מלאכתה השירית: שירה אישית מאוד המודעת לגבולה האנושי המובחן, החורגת מגבולות הסובייקט כיוון שהיא קושרת את המצוקה הפרטית למצוקה האנושית הרחבה יותר, המהדהדת את צער העולם. כשתתבגר שירתה ותבשיל, ניתן יהיה לזהות במפורש את הכאב הזה כצער השכינה, וההיכרות העמוקה שלה עם עולם התורה ועם חסידות חב"ד יעמיקו את הקשר הזה; אבל בקשת הרחמים הדחופה, האינטנסיבית והעדינה (כשם ספרה הראשון "אין רחמים אחרים") תאפיין את כתיבתה לאורך כל חייה.

מתוך ההיסטוריה היהודית

לא רק ההווה מעסיק את טניה, אלא גם הרקע ההיסטורי להולדתה, ימי השואה שבה נרצחו בני משפחתה:

בְּתוֹךְ הַמְּהוּמָה סַבָּא שֶׁלִּי מַבִּיט וְצוֹחֵק / שׁוֹאֵב אֶת סַבְתָּא אֶל לִבּוֹ הָרָחָב/ וְעִמָּהּ 6,000 הַנִּרְצָחִים בְּבוֹר הַיְּעָרוֹת / /שֶׁקֶט נָסוּךְ עַל פְּנֵיהֶם / הֵם מִתְיַחֲדִים / וְחַלּוֹן הַיְּעָרוֹת סוֹגֵר עַל נִשְׁמוֹתֵיהֶם / בְּכַפּוֹתָיו הַיְרֻקּוֹת – / / מִתְיַחֲדִים בְּטָהֳרָה / בְּתוֹךְ שְׂדֵה הַלֵּב / קִמְשׁוֹנָיו, קוֹצָיו, פְּקָעָיו הָרְטֻבִּים / מִדָּם / שֶׁלֹּא יִגָּמְרוּ / / הֵם מַבִּיטִים בִּי / אֲנִי רוֹאָה דַּרְכָּם / אֶת עֲתִידִי, אֶת כִּשְׁלוֹנוֹתַי / אֶת אַהֲבוֹתַי / מִתְפּוֹרְרוֹת אַט אַט בָּרוּחַ הַשְּׁרָבִית / / הֵם מְאַמְּצִים אוֹתִי אֶל לִבָּם הַסַּסְגּוֹנִי / בְּאֶמְצַע בֶּן יְהוּדָה, בַּהוֹמֶה / לְרֶגַע קָט נֶעְתֶּקֶת נִשְׁמָתִי

בתוך המציאות הקונקרטית של אישה בת דור שני לשואה, המהלכת ברחוב בן יהודה, נפרמת המציאות והדוברת, במעין חיזיון מיסטי, רואה את גיא ההרגה שבו נרצחים סביה. אבל לא רק את המוות היא רואה, אלא גם את אהבתם הגדולה ואת הקדוּשה שלה זכו בחייהם. זהו רגע אינטימי מאוד של קרבה ורוך: המתים והחיים מתערבבים זה עם זה, באהבה שיש בה הכרה עמוקה בשלם ובמבקש תיקון.

בקלות ניתן לתפוס את שיריה של טניה כמתקיימים בעולם סוריאליסטי, כיוון שקרעי המציאות שבו – עבר והווה, ריאליסטי ומיתי – תפורים בו לאריג אחד. אבל קביעה כזו תעשה לשירה שלה עוול. טניה חיה בעולם היסטורי יהודי מאוד, המתאפיין בטקסטואליות עמוקה. היא יוצרת בתוך מארג זמן ומרחב טקסט יהודי, וככזה היא חלק ממסורת כבירה של כותבים שקדמו לה, שראו את ההיסטוריה היהודית כמארג מתמשך.

מתוכו היא כותבת על השואה ועל האסונות ההיסטוריים הנוכחים במציאות המוכרת לנו: מהפיגועים ועד לתקופת ההינתקות. ההכרה שלה בהיותה חלק (כשם הספר האחרון שיצא בחייה), ברובד האנושי והיהודי שלה, עושה את שירתה שאינה מהלכת בגדולות במודע לעשירה ומורכבת. היכולת שלה לתאר רגע קונקרטי הנתון עמוק בהווה, ולראות אותו כהווה מתמשך בהקשרו ההיסטורי, ועם זאת כנקודה אישית מאוד של אישה סובלת, תמימה, פשוטה, מורכבת – עושה את שירתה לעמוקה וחשובה יותר מהנראה לעין בהקשריה המיידיים.

לאחר אחד הפיגועים אמרה לי טניה: "מאז האסון אני לא בן אדם". היא התכוונה כמובן לקושי לתפקד ולשאת את החיים כהרגלם. אבל האמירה הזו מקבלת ממד אחר בעקבות הקריאה בספר: האסונות לא מפסיקים את האנושיות, אלא מחדדים אותה לאין נשוא, עד לחוסר אפשרות של תפקוד.

כזו הייתה טניה: לא היה לה מגן בפני המציאות. ייסורי הגאולה והכתיבה (שאותם הקפידה לראות כייסורים של דיוק ואהבה) היו טיפה אחר טיפה בדם החיים שפעם בה. היא נסתלקה מאיתנו רגע לפני שהחל הקיץ הזה לעלות בלהבות. מן השמים ריחמו עליה, והיא נגאלה מייסורי הגוף של מחלתה ומייסורי הנפש של כאב החטיפות והמלחמה. אבל הייסורים והאושר והחמלה שבהם נזדככה בחייה משאירים לנו הקוראים אוצרות שירה פלאיים גם לאחר מותה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוגוסט 2014, ב-גיליון ראה תשע"ד - 889, שירה ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: