התיאטרון של 
משה שמיר נולד עם המדינה ולוחמי מלחמת השחרור זיהו בו את עצמם. מהימים, שחלפו, שבהם אפשר היה להעלות 
מחזה ישראלי 
הרואי ופטריוטי. 
עשור לפטירתו

משה שמיר (1921–2004) נחשב לאחר הסופרים והמחזאים החשובים בדור המדינה. הוא נולד בצפת, חונך בתנועת "השומר הצעיר" והיה חבר קיבוץ משמר העמק. לימים שינה קצת את עמדותיו מ"שמאל" ל"ימין" (על פי המיון המקובל), אבל תמיד היה אותו משה שמיר. תרומתו לתיאטרון הישראלי משמעותית בהתוויית היחס בין המחזה המקורי למציאות הישראלית.

מחזהו הראשון, "הוא הלך בשדות", עיבוד של שמיר לרומן שלו, הועלה בתיאטרון הקאמרי במאי 1948. הרקע – קיבוץ ושמו גת העמקים. אורי כהנא לומד בבית הספר החקלאי כדורי. אביו וילי מתגייס לצבא הבריטי. הקשר בינו לבין אשתו רותקה שבקיבוץ נותק. אורי פוגש את מיקה, נערה מילדי טהרן, ניצולת שואה. בין השניים מתפתח מעין רומן. מיקה בהריון. אבל אורי חייב לצאת לגיוס על רקע ימי "תנועת המרי", ההגנה, הפלמ"ח ועליה ב'. הוא נהרג בתאונת אימונים. מיקה עדיין אינה יודעת. עם סיום המחזה היא מקווה לעתיד טוב.

מובן שהסיפור האישי־משפחתי, על רקע חיי הקיבוץ וה"מאבק", הוא חשוב ומעניין, אבל במקרה זה מעניינת במיוחד תגובת הקהל למחזה על רקע הזמן והמקום: מלחמת השחרור המתחוללת בעצם ימי הצגתו של המחזה, ומה שקדם לה. סיפורו האישי של אורי הוא סיפורו של דור. העיתונאי־המבקר אורי קיסרי היה משוכנע ש"לא יהיו צעיר או צעירה בישראל שלא יבואו לראות את ההצגה, ומי שרגליו קטועות, חבריו יביאוהו להצגה בתומכם בו, העיוור יבוא לשמוע, והחירש יבוא לראות – כי זוהי הצגת הנוער למען הנוער".

סיפורו האישי של אורי הוא סיפורו של דור. "הוא הלך בשדות", תיאטרון הקאמרי, 1948

חבל על המים

המחזה הוצג ברחבי הארץ בתוך המלחמה. כך מתאר השחקן יוסי ידין את הצגת המחזה בירושלים ביום הראשון של ההפוגה. השחקנים מגיעים לירושלים בדרך בורמה. במוצא "התחילו יריות – השחקנים פרקו את התפאורה וסחבו אותה על כתפיהם עד ירושלים. קהל מאות מצפה באולם 'אדיסון'. לא היה חשמל, הביאו מהבתים עששיות ומנורות נפט כדי להאיר את הבמה". בירושלים היה אז מחסור במים, וכשמיקה פותחת את הברז "הקהל צועק – תסגרי… חבל על המים". חנה מרון, ששיחקה בתפקיד מיקה, זוכרת כי למרות הקשיים והמגבלות "מעולם לא שיחקנו טוב יותר. ההתרגשות אחזה גם בנו וגם בקהל כאחד. מרגעי השיא בתיאטרון".

ביולי 1948, במלאת שבע שנים לפלמ"ח, כשבע־מאות פלמחאים ניצלו את ההפוגה הקצרה בקרבות ונהרו מכל חלקי הארץ אל אולם מוגרבי בתל־אביב. כך על פי עדותו של ישראל גור, שהוסיף וכתב כי "מפגש הפלמחאים הזה היה מעין טקס הברית שנכרתה בין דור הלוחמים לבין התיאטרון הצעיר". ואילו יוסף מילוא, שביים את ההצגה, מספר על הופעה בצריפין: "שעה לפני שההצגה התחילה באו חיילים והוציאו מהאולם את כל הכיסאות. לאולם הריק נכנסו חיילים עם תרמילים, עם רובים, והתיישבו על התרמילים. מיד לאחר ההצגה הם הועלו על משאיות ונשלחו לקרב בשער־הגיא. וזאת הייתה הרגשה איומה. ראינו אותם יוצאים לקרב, אבל לא ידענו כמה מהם יחזרו".

"הוא הלך בשדות" הוא לא רק מחזה ישראלי אקטואלי ראשון, אלא גם פרק חשוב ומשמעותי בתולדות המחזה הישראלי, מבחינת הרקע, הטיפוסים, ההווי וגם הלשון המיוחדת: הסגנון הצברי האופייני של אותם ימים, עם ביטויים כגון ג'וב, דחילק, בטיח, ח'תיאר, ג'חש, ג'מאעה ועוד, בלשון דיבור שוטפת המבליעה עיצורים ותנועות כגון "מַזְת'וֹמרת", "אַנְ'לֹא", ועם ביטויים שיש בהם מעין פרודיה על לשון מליצית יותר, כדברי ג'ינג'י לאורי – "על שלושה דברים העולם עומד: על המשק, על הנשק ועל החשק". כל זה לכאורה כבדרך אגב, חלק בלתי נפרד מההווי היומיומי.

אבל העיקר – מדובר במחזה ישראלי מקורי, הרואי ופטריוטי, שהוא גם מחזה על בני אדם – שכמותו, כידוע, שוב אין כותבים ומציגים אצלנו כיום. כשנה לאחר מכן פרסם שמיר מחזה נוסף, על רקע דומה, ושמו "קילומטר 56". קבוצת לוחמים מתבצרת בעמדה בפרדס בדרך לירושלים. ברקע מלחמה, עם חרדה ותחושה של מצור. אבל המחזה, הכתוב בשפת תיאטרון אפקטיבית, מתמקד במקרה זה בעיקר במערכת היחסים האישית בין הדמויות השונות ובין הצעירים והוותיקים: מעמדו של המפקד, סיפור אהבה בינו לבינה, שילוב של פאתוס והומור. מחזה על בני אדם כשהדרמה הגדולה, ההיסטורית, נוכחת; מתרחשת מאחורי הקלעים כשהקהל, וגם גיבורי המחזה, מודעים לה וחווים אותה.

הקיבוץ והקבוצה באו לידי ביטוי במחזה נוסף של שמיר, "בית הלל" (1950), על רקע שונה. עתה, לאחר המלחמה, הקיבוץ מתחיל להיאבק על זהותו ועל קיומו לנוכח דור חדש ששוב אינו מאמץ כמובן מאליו את האידיאולוגיה של האבות המייסדים. נעמי, בת הקיבוץ, עומדת להתחתן עם רפי, לעזוב את הקיבוץ ולפתוח דף חדש. לרפי יש "עבר" – גיוס, פלמ"ח, מלחמת השחרור. "לא הספקנו להיות יחד", הוא אומר. "תמיד בתוך המהומה והשאון. אנו רוצים לבנות בית משלנו. לברוח קצת מהקסרקטין, מחברה גדולה, מעומס של אחריות ושל חובות וחיי קיבוץ".

הלל, אביה של נעמי, מייצג ללא פשרות את האתוס הקיבוצי־חלוצי. "לעזוב את הקיבוץ", הוא אומר לנעמי, "איני תופס איך זה אפשר הדבר בכלל. הרי זה הקיבוץ שלך, ביתך, אני, הבית, הכול". "הקיבוץ הזה יחדל להתקיים", הוא אומר לרפי, "ברגע שבניו ובנותיו יתחילו לעזוב, ועדיין הקיבוץ הזה הוא הדבר היקר לי ביותר בעולם".

לאחר שיחות וויכוחים המחזה מסתיים בפשרה ובהבנה. הלל מצליח לשכנע את רפי ונעמי להצטרף אליו לעזרה ולהדרכה בכפר של עולים חדשים. הם משתכנעים, נשארים, ויוצאים יחדיו אל המשימה החלוצית־לאומית, כצו השעה. רפי אמנם מהרהר ומהסס, "שוב לאבד שנים יקרות. שוב לתת את הכול?". "זה גורל חייכם", משיב לו הלל, "שוב לתת את הכול". למרות הפשרה יש במחזה, כמובן מאליו, גם הבחנה ברורה בין דור המייסדים לבין הדור הצעיר. ב־1950 הדבר נשמע אולי כמשהו חריג. כיום – מובן מאליו.

קללת השילומים

כמה מהמחזות של שמיר מתייחסים גם לעולים ולמעברות על רקע גלי העלייה. המחזה "סוף העולם" שנכתב והוצג ב־1954 ביוזמת תל"ם (תיאטרונים למעברות) מתרחש במושב ושמו עין־הנגב המאוכלס בטיפוסים שונים, מזרחים ואשכנזים. במקביל פועלת במקום קבוצת פועלים ששמה "סוללי כביש הנגב". אבל, כמסתבר, הכביש שהם סוללים אינו מגיע למושב ומנתק אותו מהעולם.

החברים נוקטים יוזמה ומחליטים לסלול בעצמם קטע כביש שיתחבר למושב. מתברר שמה שהם סוללים הוא בדיוק מה שתוכנן מלכתחילה אבל הוזנח בטעות. כולם מרוצים. יש כביש ויש בית. לאחד התושבים נולד בן, יש גם סיפור אהבה. יעל, הגננת של ילדי המקום, מחליטה להישאר במושב. "את חוץ לארץ שכחתי. גם את הגעגועים לסוף העולם", היא אומרת לאביה. "כאן סוף העולם, אבא, כאן אני רוצה להישאר וכאן אני חייבת להישאר".

המחזה מסתיים בדבריו של מורי לוי התימני, שהוא שוחט, מוהל וגם שדכן – תפקיד ששיחק בתיאטרון "אהל" סעדיה דמארי. "התקינו עצמכם לקראת המאורע החשוב ביותר של היום הגדול הזה. הושיטו ידיכם והיכונו לברכה", הוא אומר ומגיש לכולם עגבניות מפרי עמלו. כולם מרוצים. השגרה. יש הכול. גם כביש. מורי לוי מברך "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", והמסך יורד. מובן שהמחזה אינו מתיימר לעסוק בסוגיות של קליטת עלייה. זה לא "קזבלן". אבל יש בו מסר ברור: כאן סוף העולם. זוהי ארצנו וכאן עתידנו.

 באותו הקשר, אבל על רקע שונה לחלוטין, פרסם שמיר מחזה נוסף ושמו "מאגדות לוד" (1958). המקום – לוד. עיר שדה אפורה. בתים נטושים, טיפוסים שונים, עולים וותיקים, ערבי בן המקום שהיה בעל הבית הנטוש, "אישה ספרדייה בעלת צמיד", "אישה ספרדייה בעלת תלתלים", עולה מעיראק, וכן נהג רכבת ותיק ששמו קאנטור הנזכר בימים ההם, כשלוד הייתה צומת דרכים, לא עיירה אפורה ונידחת.

קאנטור מתבונן במפה ישנה של מסילת הברזל ומגיב – "הבט וראה, כל הדרכים הולכות. לצפון – חיפה, דמשק. לדרום – קהיר, אלכסנדריה. למזרח – הר־טוב, ירושלים… כן, כן, פעם היו פה חיים". גם לערבי יש זיכרונות וחוויות מהימים ההם, אבל הבית שוב אינו ביתו. שמיר לא כתב מחזה היסטורי או פוליטי. מדובר במחזה על בני אדם, שלא במקרה פורסם בשם "מאגדות לוד" ואיתו סיפור קצר על זיכרונות אישיים מהימים ההם הכתוב בסגנון מתוחכם מאוד, ואשר לא זכה משום מה להערכה ולתשומת לב מאז.

בין השאר פרסם שמיר גם מחזות שיש בהם גם ביקורת הנוגעת לאירוע או יוזמה בתחום הציבורי־לאומי. אחד מהם, "היורש" (1963), מתייחס לזכותה של מדינת ישראל לקבלת שילומים מגרמניה. בחור ששמו וולף כהן מגלה שיש עוד טיפוס עם אותו שם שיזם לפני מותו תביעה לפיצויים מגרמניה. הוא מחליט לנצל את ההזדמנות, מעמיד פנים כאילו הוא וולף כהן השני – ואכן זוכה ויורש מעצמה כלכלית אדירה. על רקע משפט אייכמן הוא מתחיל לבחון מחדש את זכותו לרשת שלא כדין רכוש לא לו. העניינים מסתבכים. הוא במבוכה.

סיפורו של כהן הוא בבחינת משל. בבחינת כך יש לראות גם את זכותה, או אי זכותה, של ישראל לשילומים מגרמניה. או, כדברי שמיר, "כולנו חיים את הקרע בין הירושה החומרית של העבר היהודי שלנו לבין הירושה המוסרית־רוחנית, והחובה שירושה זו מטילה עלינו". וולף מייצג לדבריו את "האני הציבורי ואת הזיוף של זהותנו, כישראלים, כיהודים. הוא האיש שקיבל על עצמו את הירושה מבלי הנכונות והיכולת לקבל על עצמו גם את מסקנותיה לגבי זהותו". המחזה הוצג בתיאטרון חיפה ועורר ביקורת והסתייגות. אבל הטיעון של שמיר נשמע גם כיום משמעותי ורלוונטי. מהי ירושה – זהות לאומית ותרבותית או רק הון וממון?

תיאטרון על בני אדם. משה שמיר
צילום: לע"מ

הולופרנס בלונדון

חשיבות מיוחדת ביצירתו הדרמטית של שמיר יש גם לכמה מחזות היסטוריים שכתב. אחד מהם, "מלחמת בני אור", שגם פורסם כרומן, מתרחש בימי בית שני, בתקופת אלכסנדר ינאי. ינאי מציג את עצמו כסמכות ובביטחון: "אני רצון א־לוהים עלי אדמות. אני כוחו של ישראל. תפארתה של יהודה. קדושתה של ירושלים. מפני חטא אחד חייב אני להישמר. מפני החולשה".

פורץ מרד נגד השלטון. אחד המורדים, אבא שאול, מצהיר: המטרה "לטהר את ירושלים ולקדש את עמה", אבל "לא נקדש את עמה עד שלא נסיר את שלטון ינאי מעלינו. מלחמה לנו בכהן הרשע". מורד נוסף, יוסי, מכריז: "זו שעתנו, אנו יוצאים למלחמת בני אור בבני חושך – ולנו הניצחון. ממלכה חדשה תיכון בארץ. ממשלת הצדק ייקרא לה, ארץ האור".

גיבור נוסף, שמעון בן שטח, מייצג את הדת והמסורת היהודית, אבל בדרכו. "אין בלבי", הוא אומר, "אלא תפילה אחת: להסיר שלטון ינאי ולהקים שלטון סנהדרין, שהוא שלטונה של תורה. לא חרב חזקה אנו צריכים, אלא אומה חזקה, שתהא מתוקנת להקים ממשלת צדק". הוא פונה לאחד מראשי המורדים בטענה "אין אתם מאמינים עוד בעצמכם. גם בגאולה חדלתם להאמין. אל דמטריוס מלך סוריה הלכתם לבקש לכם ישועה". לכן "טוב לי עשר שנים במלכות ינאי משעה אחת במלכות ערלים". המאבק בין ינאי למורדים נמשך. אבל בן שטח רואה את העיקר. עם ישראל ללא מלחמת אחים, ותלמוד תורה. "מלך קם ומלך נופל והתורה היא העיקר".

זהו מחזה היסטורי חשוב ומעניין. אפשר, לא בהכרח, לפרש את הברית שבין ינאי למלך סוריה כמעין אנלוגיה או אלגוריה לקשר שבין זרמים ומגמות בציונות לבין השקפות וערכים השאולים מעולם אחר. אבל למחזה, המבוסס על מקורות היסטוריים (בפרט כתבי פלביוס), מסר עיקרי ברור: עם אחד – ללא מלחמת אחים. כמו שאומרת שלומית אשת ינאי, "אם לא תצווה על עמך, השומע לך כשמוע אל דבר ה', כי יעשה שלום עם בית חשמונאי, עליך ועל ראשך דמיהם של ישראל".

"יהודית של המצורעים" (1989) הוא עוד מחזה היסטורי, המבוסס על ספר יהודית – זו שניצלה את יופייה כדי לפתות את הולופרנס, הרגה אותו והצילה את עמה מצבא אשור הכובש. אולם במקרה זה יש במחזה לא רק היסטוריה אלא גם ניסיון מקורי להמחיז את ההיסטוריה בדרך שונה. המחזה מתרחש בהווה עם מבט לעבר. כך לדוגמה הולופרנס מספר על ביקור בלונדון בשנות השבעים של המאה העשרים, והגיבורים עולים ויורדים במעלית, שומעים רדיו, מדברים על ציונות ועוד.

לא ברור בדיוק "למה התכוון המשורר": להציג את הסיפור ההיסטורי כסיפור על בני אדם, שהוא רלוונטי בכל מקום ובכל זמן, או לרמוז לנו כי היום בישראל אין לגיבורה לאומית מעריצים אלא לכל היותר קבוצה של מצורעים. אבל במקרה זה דרוש גם במאי שיֵדע איך למצות מהמחזה את העיקר והמיטב כשפת תיאטרון.

נכדיו של שיילוק

יש לשמיר עוד מחזות היסטוריים קצרים אבל חשובים, עדויות נוספות לפרספקטיבה ההיסטורית העשירה והמגוונת שלו. האחד הוא "היד החזקה: תמונה דרמטית מחיי הרמב"ם" (1955). בין הרמב"ם לבין הרב פלטיאל, רבה של קהילת דמשק, יש ויכוח הלכתי איך להתייחס לגר ולמשפחתו. אלמנתו של עובדיה גר הצדק וילדיה סובלים מרעב. היא פונה לרמב"ם ומבקשת עזרה, שכן הרב פלטיאל מונע מילדי הגר ללמוד בבית המדרש. הוא דורש מהרמב"ם ביסוס הלכתי לגישה החיובית שלו כלפי משפחת הגרים, וגם מסתייג מהעיסוק של הרמב"ם ב"הבלי יוון ופילוסופיה". הרמב"ם מציג מקור הלכתי, ופלטיאל, שבינתיים גם מתרשם ממאמציו של הרמב"ם לסייע ליהודי ירושלים, מבין שטעה. "היד החזקה" מנצחת, וכמובן גם הגישה הנכונה של הרמב"ם כלפי גרים ובני גרים.

ב־1974 כתב שמיר תסריט למחזה טלוויזיה, "הבחור מפאדובה", על חייו ויצירותיו של רמח"ל. הוא מצייר בו ביסודיות ובעמקות את דמותו רבת הפנים של המשורר, המחזאי, הוגה הדעות והמקובל, ואת גלגוליו בפאדובה, בוונציה, בפרנקפורט, באמסטרדם ובעכו. במחזה משולבים כמה קטעים מתוך מחזותיו של רמח"ל.

ולבסוף, עוד דוגמה מעניינת לחשיבותה של ההיסטוריה ביצירתו של שמיר, שגם בשמה מככבת עיר צפון־איטלקית. זהו המחזה הקצר "קרנבל בוונציה" (1987), והוא עוסק בגורלו של יהודי בחברה נוצרית בהשראת "הסוחר מוונציה" לשקספיר. ג'סיקה, בתו של שיילוק, מתחתנת עם נוצרי. אביה שיילוק מנסה ליצור איתה קשר, אבל היא דוחה אותו ומתנתקת לגמרי ממוצאה היהודי. אבל הכול אשליה. מבחינת החברה הנוצרית היא עדיין יהודייה. לוקחים ממנה, ביוזמת נזיר אנטישמי, את ילדיה כדי שיתחנכו במנזר, ואף שולחים אותה לכלא יחד עם אביה. המסר ברור. ג'סיקה היא רק דוגמה לאותם יהודים מתבוללים החיים באשליה שהמרת דת תתקבל גם כהמרת זהות. לא רק בוונציה של שקספיר אלא גם באירופה של המאה העשרים.

הזכרנו את רוב מחזותיו של שמיר, אך לא את כולם. הם מתייחסים לנושאים שונים ומגוונים, לרבות מחזה מקראי מעניין על נעמי ורות המואבייה (1962). התיאטרון של שמיר אינו תיאטרון פוליטי או תעמולתי אלא תיאטרון על בני אדם, שיש להם זהות ומעורבות בחברה הישראלית והיהודית מהיבטים שונים. שמיר מציג כל סוגיה לגופה מהיבטים שונים, כחומר למחשבה ולתגובה לצופה ולקורא. לא כל המחזות הם יצירות מופת, אבל תרומתו של שמיר למחזה הישראלי המקורי היא רצינית ומשמעותית. חבל שהתיאטרון הישראלי אינו מנסה להעלות מפעם לפעם מחזה פרי עטו, לבד מכמה ביצועים של "הוא הלך בשדות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014