הבה נדמיין חברה | חיים וידל

כולנו רוצים שלום ובכל זאת יש מלחמות. את ההסבר לפרדוקס יש שנעצו בהבדלי אידיאולוגיות, אך נדמה שהבשורה טמונה בנפש האדם. קריאה אופטימית לכינון עולם טוב יותר

מאמריהם של ידידיי מוטי קרפל ויואב שורק עוררו אותי לחשוב ולכתוב את הדברים הבאים ועל כך אני מודה להם. מאמר זה אינו תגובה למאמריהם, אלא ניסיון להתבונן על הנושא שאליו התייחסו הם, כל אחד בדרכו, מנקודת מבט נוספת.

אני מניח שכל אחד מאיתנו מוצא את עצמו מדי פעם משתאה ונדהם מהפרדוקסליות של החיים האנושיים. אחד מהיבטיהם המתמיהים הוא זה: הלא בני אדם כל כך רוצים לחיות, כל כך ממאנים למות, כל כך רוצים להיות מאושרים, ולמרות זאת מאז שאנו זוכרים את עצמנו עסוקים אנו בלהרוג או ליהרג, ברצף אינסופי של מלחמות המתייגות את ההיסטוריה כבית מטבחיים ומרחץ דמים.

במאמר זה אנסה לזהות ולחשוף את שורשי המצב האנושי העגום הזה, כדי להניס את צללי הספק והייאוש הגוהרים עליי ולהאיר מחדש בלבי את האמון באדם וביכולתו להיחלץ ממעגל הקסמים הזה ולהגשים את חלומותיו הוורודים על חברה אנושית מתוקנת ומענגת.

היסטוריה רצופת מלחמות. אדולף נורטן, נסיגת נפוליאון ממוסקבה

היסטוריה רצופת מלחמות. אדולף נורטן, נסיגת נפוליאון ממוסקבה

מעבר לדתיות ולחילוניות

מהו שורש הסתירה הזו בין מה שכל אדם וחברה רוצים לבין המציאות האנושית העגומה? התשובה הראשונה העולה על הדעת נעוצה בהבחנה בין "דתיות" ל"חילוניות". ה"דתיות" היא עמדה נפשית ותרבותית של ביטול ערכו של העולם הזה והחיים בו אל מול העולם הבא, ושל התבטלות האדם אל רצון האל. ביטויה הרדיקלי הוא בביטול של האדם ושל אנושיותו, כלומר של תבונתו ומוסריותו, אל רצון האל הטהור, הנשגב מבינתנו – השרירותי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתנועות דתיות מיסטיות משחר ההיסטוריה ועד עתה. השורש של ביטול האדם, היא הבטֵלוּת האונטולוגית של העולם אל מול המוחלטות והטוטליות של המציאות האלוהית. בלשון הקודש קוראים לזה: "אין עוד מלבדו" ובלעז: "אקוסמיזים" (אין עולם).

בקוטב הנגדי לדתיות ניצבת ה"חילוניות", שהינה אמירת הן לעולם ולאדם, ורצון וחתירה בלתי נלאים לתיקון האדם ולשיפור המציאות. החילוניות היא המצע הפורה של אתיקה ופוליטיקה, של מדע וטכנולוגיה, של תרבות וציוויליזציה. ביטויה הרדיקלי הוא ב"אתאיזם" (=אין אלוהים) שלעומת ה"אקוסמיזם", וב"הומניזם" (הנאור או הרומנטי) שלעומת ה"דה־הומניזציה", כלומר הכניעה וההתבטלות של האדם אל הרצון האלוהי שלמעלה מ"טעם ודעת".

על פי הבחנה זו, האשמה האולטימטיבית של האלימות האנושית מוטלת על העמדה הדתית שבשורה התחתונה מבטאת זלזול, בוז ואף שנאת החיים והאדם. כשאלה נטענים בחוויות התגלות ושליחות אלוהית, יוצאים בהולים וקדחתנים אבירי האלים למסעות צלב וחרב של טיהור וקידוש, שהם הם הטעם המובהק לרוב ככל המלחמות. האור והתקווה נמצאים אפוא באגף החילוני.

אלא שזה לא ממש כך. חילוניות אידיאולוגית לא רק מועדת להגיע אלא אף הגיעה בפועל אל כל תהומות העריצות והטוטליטריות, הרוע והרשעה, האכזריות והאלימות הרצחנית. המאה העשרים, שבה נרצחו ונטבחו עשרות מיליוני אנשים בשם אידיאולוגיות חילוניות, על ידי ממסדים חילוניים שבראשם עמדו מנהיגים חילונים (היטלר, סטלין, מאו ועוד), חשפה את החולשה של המהפכה המודרנית החילונית והפריכה את יומרותיה ה"משיחיות".

לעומת זאת, דתיות רדיקלית, ומיסטיות שוללת, לא חייבות להוביל לאלימות. באותה מידה היא יכולה לחולל ואף חוללה תנועה הפוכה. תנועה של אהבת האדם במישור החברתי, ופרישה ופסיביות קיצונית במישור ההיסטורי. דוגמה מובהקת לכך היא החסידות באהבת האדם שבה, ויחד עם זאת בעמדתה המסתייגת והפסיבית ביחס למהלך הציוני.

אם כן, למרות שאי אפשר לשלול לגמרי את האמת שבהבחנה זו ואת כוחה הפורה, נראה שהיא איננה ממצה את כל החשבון. סוד טירוף האלימות הרצחנית של ההיסטוריה האנושית לא נמצא לנו בדתיותה, ואור התקווה לא זורח לנו מהאופק החילוני.

מעבר לאידיאולוגיות

שמא נמצא הפתרון בהבחנה בין אידיאולוגיוּת לאי־אידיאולוגיוּת. אידיאולוגיה, דתית או חילונית, לעולם תביא לאלימות. הגאולה תימצא לנו בהזדכות על האידיאולוגיוֹת והאידיאלוגיוּת. רק חברה ואנשים חפים מכל אידיאולוגיה יביאו לשגשוג של החיים האנושיים ולשלום.

משתי סיבות סבור אני שלא משם תבוא הגאולה. האחת, אי־אידיאולוגיות פירושה אנרכיזם וניהיליזם, ואלו כבר הוכיחו את עצמם כמועדים לפורענות. שנית ועיקר, נראה לי שאין כיסוי למושג "אי־אידיאלוגיות", ובפשטות, "אין חיה כזו". עמדה זו עצמה היא אידיאולוגיה, ולא זו בלבד, אלא שיש לה תמיד תוכן פוזיטיבי כזה או אחר, וממילא אלים.

הפתרון נמצא לדעתי בשוני שבין שתי פרדיגמות אידיאולוגיות (דתיות או חילוניות). האחת, אידיאולוגיה נחרצת וודאית בידיעתה את האמת והשקר, הטוב והרע, הנכונה למסור את הנפש, ליהרג ולהרוג, למען הביעור המהפכני של השקר והרע מן העולם. השנייה, אידיאליזם פתוח להקשיב וללמוד, המבקש לתקן את האדם ואת העולם בעבודה פנימית ודיאלוגית, הדרגתית, ללא כפייה ואלימות. בכך הגענו לשאלה המשמעותית: מהו המקור של האידיאולוגיות האלימות והרצחניות? ומהו המקור של האידיאליזם המתבטא בפתיחת אופקים, הליכה והולכה ממילאית אליהם?

נהוג לחשוב שהמקור לאופיין של אידיאולוגיות בכלל הוא דתי–התגלותי או פילוסופי–תבוני, כלומר תיאוריה תיאולוגית או מטאפיזית. לדעתי, המחשבה שמה שמעצב אידיאולוגיות, תנועות היסטוריות והתנהגות אנושית הוא משנה תיאולוגית או פילוסופית היא רפלקס אינטלקטואליסטי שגוי שיש להשתחרר ממנו. הקטגוריה הרלוונטית יותר לענייננו היא האנתרופולוגית והפסיכולוגית. המקור אינו בשמים – שמי ההתגלות האלוהית או שמי הארת התבונה הטבעית. המקור הוא בארץ, במבנה הנפש, באיכותה האנושית הבסיסית. מה שעושה את ההבדל הוא ה"מידות" ולא ה"מוחין". האור נוגה מן המכלול הנפשי ועליו.

ה"נפש" היא המקור והשורש. כלומר האיכות האנושית הבסיסית של האישיות היחידית והקולקטיבית. לאו דווקא במובן מטאפיזי או דטרמיניסטי כל שהוא, אלא גם ובעיקר במובן התרבותי, החברתי והחינוכי.

שני קטבים לנפש האנושית: שפל ונישא, מואר ואפל, טוב ורע, אגואיסטי ואלטרואיסטי, וכיוצא באלה. החוויה הקיומית הבסיסית העזה והמרה של האדם היא החוויה של הסתירה והקונפליקט המובנים בעצם אישיותו. חוויה זו חוללה את התפיסה הדואליסטית של נפש האדם שבאה לידי ביטוי במושגים כמו יצר טוב ויצר רע, נפש אלוהית ונפש בהמית, אגו ואיד ועוד. "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" (רמב"ם, היד החזקה, הלכות תשובה פרק ה, א). זה כל הסיפור.

פתיחת הלב

הקנאה, התאווה והכבוד, עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות הם המוציאין את האדם מדעתו ועושים את החברה שאלה הם הכוחות המניעים שלה למבלַת עולם. לעומת זאת, הבה נדמיין חברה שבה המידות הטובות הן העין הטובה, הרוח הנמוכה והנפש השפלה, וכללן – הלב הטוב. חברה שבה החכם הוא הלומד מכל אדם, הגיבור הוא הכובש את יצרו, והעשיר הוא השמח בחלקו. חברה שהאנשים שאיתם אנו מרגישים בבית הם רחמנים וביישנים, גומלי חסדים וענוותניים. חברה החוקקת בלב בניה שאין אדם שאין לו שעה ואין דבר שאין לו מקום. חברה שתלמידי החכמים שבה אוהבים את המקום ואת הבריות, את הצדקות ואת המישרים, וגם את התוכחות. תלמידי חכמים שלא מגיסים לבם בתלמודם ולא שמחים בהוראה, מתרחקים מן הכבוד ונושאים בעול עם חבריהם, מעמידים אותם על האמת ועל השלום. חברה שבה כל אדם דן את כל אדם לכף זכות. חברה שבה חביב האדם שנברא בצלם, וחייב כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם" והשכינה מצטערת על כאבו של כל אדם. חברה שבה כל המציל נפש אחת הציל עולם מלא, ואין לך מצווה יקרה כפדיון שבויים. חברה שבה שינוי הפרצופים והדעות הוא ברכה ולא קללה. חברה שתורתה תורת חיים וחסד.

חברה שאלה הם ערכיה ולאורם חיים בניה היא חברה שבה ילך ויאיר צלם אלוהים שבאדם. כשזהו המצע הנפשי, כמעט לא משנה איזו אידיאולוגיה (חילונית או דתית, לאומית או אוניברסלית) תיזרע בו. קרקע נפש זאת תצמיח תמיד פרחים יפים שיבשמו את אוויר העולם, ופירות מזינים ומתוקים שישביעו ויענגו. חברה שזו התשתית הנפשית שלה לעולם לא תוכל להיות אלימה ואכזרית, לעולם תבקש אך טוב וחסד, משפט ומישרים, יושר וצדקה, תעשה את הישר והטוב ותרדוף ותבקש שלום. אז ייבנה העולם על אדני החסד, וישתכלל על ידי דרך הארץ הקודמת לכל תורה – דרך עץ החיים.

גם אמירה זו עלולה להפוך למין "משנה", ובזאת להחמיץ את הבשורה הפשוטה, המעשית שבה. בסך הכול ניסיתי להפנות את תשומת הלב לקרקע שממנה צומחים חיינו, לתשתית שבה מונחים יסודותיהם, למרחב שאליו כל כך חשוב שניפתח ונתכוונן. המרחב האנושי הנפשי הבסיסי, שטיפוחו ופיתוחו יקרבו אותנו יותר מכל חידוש מטאפיזי, תיאולוגי, לאומי או אסתטי לגאולה, לעולם טוב הרבה יותר משל היום, ולחיים אנושיים שמחים ומאושרים לאין ערוך מאלה של היום. אנו קרואים ללא יותר אך גם ללא פחות מעבודה אישית של פתיחת הלב והארת הפנים לעצמנו ולזולתנו. שבים אנו בזאת אל הכלל הגדול שהוא הראשית וגם האחרית של כל תורה ואידאולוגיה: "ואהבת לרעך כמוך".

אני מאמין באמונה שלמה שלעם ישראל, לתרבות הישראלית ולחברה הישראלית, פה בארץ חמדת אבות ובתפוצות, יש הרגישות והמודעות, הרצון והיכולת, תודעת המחויבות והזכות, התבונה והכלים, ללכת בדרך זו ולתרום תרומה משמעותית לפרויקט האנושי הזה. לפני הכול, זאת היא משאת נפשנו ותכלית קיומנו מאז הפציע אורנו בעולם: "לך לך… ואעשך לגוי גדול… ונברכו בך כל משפחות האדמה". אחרי הכול, זהו החזון של כל נביאי ישראל.

הרב חיים וידל מלמד אגדה בישיבות ההסדר "אורות שאול" בכפר בתיה ו"שירת משה" ביפו ובמדרשת "נשמת" בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

פורסמה ב-22 באוגוסט 2014, ב-גיליון ראה תשע"ד - 889 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: