בין הרמוניה לסכיזופרניה | יונתן מרמור

 האם החירות היא התאמת הבחירה האנושית למהות פנימית, או שמא הבחירה היא שמכוננת את המהות הפנימית. בין הרב קוק לרב שג"ר

אינטואיציה רווחת למדי בקרב הכותבים על אודות הגותו של הרב שג“ר גורסת כי קיים קו מחשבתי המחבר בין רעיונותיו של האחרון עם אלו של הראי“ה קוק. לרוב, קשר זה מובא בהקשר של יחסי השניים אל עולם הרעיונות הסובב אותם – זה כלפי העולם המודרני וזה כלפי העולם הפוסט־מודרני. לאמור: כפי שהרב קוק הכיר את עולם הרוח המודרני, ואף הפנים ממנו לתוככי הגותו (אם כי קביעה זו שנויה במחלוקת גדולה בעולם המחקר), כך גם הרב שג“ר השכיל לזהות במחוזות הרוח הפוסט־מודרניים ניצוצות של קדושה המבשרים קומה חדשה של הוויה דתית.

עם זאת, הקורא בכתבי הרב שג“ר בסוגיות שונות חש לאורך הדרך הבדל, מובחנות ולעתים אף זרות כלפי מה שייצג וקרא אליו הרב קוק. בדברים הבאים ברצוני לעיין בסוגיה אחת מני רבות שבה ניתן, לדעתי, לזהות יחסים בעלי פנים כפולות בין תפיסותיהם של השניים – סוגיית החירות. עיון זה יש בו כדי להוות פריזמה ראשונית למכלול היחסים בין שתי ההגויות.

בחירה כמכוננת עצמיות

כיצד מגדירים את רעיון החירות? כבר בנקודה זו נחלקו הרב קוק והרב שג"ר וברצוני לתת את הדעת לדרכים השונות והסותרות לכאורה שפסעו בהן השניים.

ידועה קביעתו של הרב קוק כי החירות אינה אלא "נאמנות לעצמיות הפנימית". האדם פוסע בשביל החירות כאשר הוא מכוון את בחירותיו ומעשיו לאור מהותו הפנימית. רעיון בסיסי זה מקבל נפח רב בדבריהם ובשיעוריהם של רבנים ומחנכים אך למעשה מותיר אחריו שובל של שאלות – מהו טיבה של אותה מהות פנימית? האם וכיצד יכול האדם להתוודע לעצמיותו? היה וחש האדם שעצמיותו סותרת את ההלכה כיצד ינהג? ועוד.

לעתים – וכך מבקר הרב שג"ר את האופי שבו התקבלה משנת החירות של הרב קוק בקרב תלמידי תלמידיו – נדמה שהעיסוק בחירות מביא את היפוכה. הנחה הנתונה מראש קובעת כי פנימיותו של האדם קוראת אותו לחיי תורה ומצוות ומעתה ואילך לא זו בלבד שמעשיו נתונים בצל הכתבה והכרח (במובן המבורך של "קבלת עול מצוות"), גם תפיסתו ופרשנותו את עצמו מצטופפות אף הן באותו הצל.

הרב שג"ר צועד בדרך ההפוכה. ברוח הגותו של הפילוסוף הצרפתי סארטר, מלמד הרב שג"ר כי החירות הינה הענקת בכורה לבחירותיו ומעשיו של האדם, או בניסוח הפילוסופי: "הקיום קודם למהות". ניסוח זה מדגיש כי האדם השגרתי והיומיומי אינו פועל יוצא של מהות פנימית משל היה איזו בובת מריונטה של התרחשות אחרת. אדרבה, האדם בבחירותיו ובאופן שבו הוא מוצא לנכון לפרש ולהבין את עצמו ואת הסובב אותו מכונן בזאת את עצמיותו הפנימית.

"ליצור מחדש את החירות שלך, את ה'אני' שלך". גרפיטי בפרינס רופרט, קנדה           צילום: Ryan McFarland |  www.zieak.com

"ליצור מחדש את החירות שלך, את ה'אני' שלך". גרפיטי בפרינס רופרט, קנדה צילום: Ryan McFarland |
http://www.zieak.com

בדבריו מבקש הרב שג"ר לאפשר הוויה אמונית בעולם שהתייאש מאפשרות כזו, וקובע כי ממקום חופשי יכול האדם לבחור בכריתת ברית עם א־לוהיו ולהשאיר כריתת ברית זו כנתון שאין לערער אחריו. כאן למעשה, חרף אפשרותו של האדם לבחור חלופות שונות, מעצב הוא את עצמו ואת זהותו בחופש גמור לאור בקשתו את ה' (אציין כי הרב שג"ר מתלבט בכתביו בין שתי גישות החירות המובאות כאן, אך מכריע – גם באופן מפורש וגם כפי שעולה מרוח הדברים במכלול כתביו – כגישה השנייה). בשלב זה מן הסתם ינועו הנעים בכיסאותיהם בחוסר נחת ויתהו על אופיים האבסורדי של הדברים. על מנת להבהיר קמעא את האמור עד כה נשווה בנפשנו דו שיח בין שתי הגישות. דומה שכך פחות או יותר יישמעו הדברים:

הנע בכיסאו: ידידי היקר, חירות זו אינה חירות אלא כלא. האדם, לדבריך, יוצר את זהותו ובכך מכונן כביכול זהות פנימית. אך זהות זו, איזו משמעות יש לה אם באפשרותו של האדם לקום למחרת ולהחליט על המרת זהותו ויצירת אחרת חדשה? יתרה מזו, האדם כפי שאתה משרטט את נפשו הינו תלוש ומנותק מכל עוגן אונטולוגי, נפשו סובבת סביב עצמה ולמעשה שבה וממחזרת את מה שמצוי בה. באשר יצירת האדם את עצמו מקורה בשרירותיות הבחירה שלו, היא לא מקבלת כל משמעות או תוקף מעבר להיותה בחירתו שלו.

האבסורדי: צדקת בדבריך. אכן, הגותו של סארטר זכתה לביקורות רבות בסגנון זה, אך כיוון שאין רצונו של מאמר זה לחרוג יתר על המידה נתרכז באופן שבו טיפל הרב שג"ר בבעיה זו. הרב שג"ר בכנות האופיינית לו לא התחמק ממצבו הקיומי של האדם. כנות זו כוללת את ההבנה כי כפיית תובנות על אודות מהות פנימית שבהן האדם לא משוכנע – במקרה הטוב הוא חונך להיות משוכנע בהן – אינה אלא אונאה עצמית. כיוון שכך, עבור מי שחש כי הישענות על ממד כביכול פנימי המדריך את האדם לקיום חיי תורה ומצוות תוך אמונה בלתי מבוררת כי זוהי קריאתו של האני הפנימי אינה אלא שכנוע עצמי בדבר שאין לו כיסוי, מעצב הרב שג"ר גישה חדשה לרעיון החירות ולאמונה בכלל.

כך, לאחר קבלת התפיסה הסארטריאנית כמתארת נכוחה את מצבו הקיומי של האדם, חורג הרב שג"ר מכללי המשחק של סארטר, ומכניס רכיב של הכרח וקבלה בלתי מותנית. לדבריו, בניגוד למחשבה כי מכוח החירות (במובן של בחירה חופשית) יכול האדם לבחור בקבלת עול, הרי ש"קבלת עול קודמת לחירות, משום שבלי קבלת עול, שהיא יצירת טבע עצמי, לא תיתכן חירות! … הברית היא יצירה של זהות עצמית וטבע, היות שמשמעותה היא 'עזיבה מוחלטת', החלטה המפקיעה את הדבר ממשא ומתן". אם כן, בניגוד להכוונתו של הרב קוק "להיות מי שאתה" מלמד הרב שג"ר על דרך חדשה והיא "ליצור מחדש את החירות שלך, את ה'אני' שלך" (זמן של חירות, עמ' 175 ו־168 בהתאמה).

רצון חופשי

הנע בכיסאו, שעדיין ממשיך לנוע בחוסר נחת: איני מבין את חיצי ביקורתך. מדוע טוען אתה לחוסר כנות ולאונאה עצמית של כל המאמין במציאות פנימית־מהותנית. איזו קובלנה מוצא אתה כלפי אמונה המבינה את האדם כהתגלמות של נשמה פנימית אשר מטרתו הוא קיום חיי תורה ומצוות.

האבסורדי שמנסה להיפטר מכינוי זה: ובכן, אענה לך בשתיים. ראשית, איני פונה בדבריי לאלו אשר חיים את חייהם בתחושת תום והרמוניה. פנייתי מכוונת עבור אותם המהרהרים אחר אופי התנהלותם ומרגישים מעורערים ביחס למה שחשבו. שנית, ובשביל נקודה זו הגעתי הנה לדון עמך בנושאים אלו: למעשה, אף הרב קוק, כאשר הניח את המסילות עבור האדם חפץ החירות, הבין כי תחנה הכרחית הינה שלב של ניתוק גמור מכל הבנה עצמית הנתונה מראש.

אחדד את הדברים: בדבריו לימד הרב קוק כי אדם מגיע למדרגה רוחנית מסוימת רק אם בחר בה באופן חופשי וחף מכל תלות או הכרח הדוחפים אותו לבחירה זו. אדם סארטריאני, היינו אדם שאיזושהי דעה קדומה על עצמו או פרשנות שלא באה מכוח הבנתו שלו הִנן בעיניו אונאה עצמית, מממש באופן מפתיע למדי את תחנת המעבר שמציב הרב קוק במפה שהוא מתווה.

מסתבר אפוא כי דווקא רעיון החירות של הרב שג"ר, שמבקש להוציא את האדם מכלא החירות של סארטר ולאפשר לו לכונן זהות מחדש, מביא לידי פירוט ומימוש את מה שביקש הרב קוק באופן כללי ותיאורטי. אפשר והרב קוק כיוון אל מה שאתה מזהה כמחול זהויות שרירותיות שבו רוקד האדם בקביעתו כי "בחירת ההתדבקות בטוב הא־להי" צריכה שתבוא "ברצון גמור וחופשי לגמרי" (שמונה קבצים, קובץ א פסקה תרמג. וראה בהרחבה גם באיגרות הראי"ה איגרות רפג, שעט).

אחת מני רבות

נעזוב את דיוניהם של המתדיינים, ונשוב להסביר את משמעויותיהן של אמירותיו האחרונות של המכונה "האבסורדי". אם עד עתה נדמה היה כי הגדרותיהם של הרב קוק והרב שג"ר למושג החירות סותרות, הרי שלאור דבריו עולה תובנה המאירה את האפשרות כי הרב שג"ר ממשיך למעשה את רעיון החירות של הרב קוק. טרם נבאר את האמור נציב שתי קביעות העולות מדיוניהם של הרב קוק והרב שג"ר בנוגע לחירות.

כאשר הרב קוק מזהה את החירות כ"נאמנות לעצמיות הפנימית" (ובתרגום לשפה הסארטריאנית "המהות קודמת לקיום") הוא מתייחס למטרה המבוקשת והאוטופית של חפץ החירות. הרב שג"ר לעומת זאת, בשימושו במטבע הלשון "הקיום קודם למהות", מתייחס למצבו העכשווי של האדם.

נקודה נוספת הראויה להדגשה היא אופי השיח של השניים. לאמור: הרב קוק פונה למימד מהותני־מיסטי. בחזונו בדבר נאמנות לעצמיות הפנימית מבקש הרב קוק להשוות בין המצב הא־לוהי ובין המצב האנושי. כפי שבא־לוהות, כך לפי הרב קוק, שוררת קורלציה מוחלטת בין הרצון ובין אופני הגילוי, כך על האדם לחתור למצב של שקיפות והרמוניה שתשרורנה בין נשמתו ובין התממשותו. העיסוק בא־לוהות ובמרחבי הנשמה הינו עיסוק מיסטי באופיו. עיסוק זה שונה לחלוטין מאופי הכתיבה של הרב שג“ר שפונה אל רבדיו הקיומיים של האדם. לאחר שהרב שג“ר שולל את קיומה של מהות פנימית או למצער את האפשרות לעסוק בה, פונה הרב שג“ר לנבכי נפשו של האדם ומבקש לגלות את אפשרותו של האדם להאמין, לבנות זהות ולכונן מעין מהות פנימית

כיצד אפוא מתפתח רעיון החירות של הרב קוק בהגותו של הרב שג“ר? הרב שג“ר מאמץ כאמור את תפיסת האדם של סארטר. לכאורה, אימוץ זה מציב אותו כרחוק מזרח ממערב מתפיסת החירות של הרב קוק. ואולם, התבוננות לעומקו של רעיון החירות של הרב קוק תגלה שעמדת החופש הסארטריאנית הינה שלב הכרחי על מנת לכונן את אידיאל החירות. לא ניתן לדעת אם הרב קוק שיער לעצמו שתולדות הרעיונות יתגלגלו אל עבר חירות רדיקלית שכזו. מכל מקום, דומה כי חירות זו היא המהווה את שיא התפתחותו של חופש האדם שרק מכוח הרדיקליות שבו בכוחו לכונן את מדרגת החירות.

במילים אחרות, נקודת הפתיחה של הרב שג“ר – זו הגוזרת לכאורה כלא קיומי על האדם – מהווה את נקודת השיא של הבחירה החופשית החפה מכל הכרח ותלות שאליה יכול האדם להגיע לפי הגותו של הרב קוק. כאן, כאשר האדם עומד עמידה עצמאית לגמרי, מנותק מכל הקשר וחופשי לבחור באופציה אחת מתוך אופציות לגיטימיות רבות אחרות, בחירתו המחודשת בעצמו תהווה את מימוש אידיאל החירות של הרב קוק.

האדם ואיבוד הזהות

כל עוד האדם אינו חופשי, כל עוד בחירתו נגועה בגורמי הכרח רבים, החירות המיוחלת לא תבוא לידי מימוש. ואכן, הגותו של סארטר מביאה את האדם לנקודה שבה הישענותו על גורמים שונים בעיצוב זהותו תתפרש בעיני עצמו כהונאה עצמית. בנקודה זו, בחירתו של האדם במהותו הפנימית תביא את החירות לידי הגשמה. אלא שכאן נפסקת הגותו של הרב קוק, לאמור: הרב קוק אינו יורד לקונקרטיות של חווית האדם שאיבד את זהותו, שננסר מכל מה שקשר אותו לזהותו הפנימית. מענה לפער זה יכול האדם למצוא ברעיון החירות של הרב שג"ר.

ניתן להבין את דבריו של הרב שג"ר כביקורת על מופשטות היתר שבדברי הרב קוק המעיקה על הווייתו האמונית של האדם, ואין בכוונת הדברים לכפור באפשרות שזו גם הייתה מודעותו העצמית. ואולם, במבט נוסף מתגלה שלמעשה הרב שג"ר מתחיל היכן שהרב קוק סיים.

הרב קוק הצביע על המטרה – בחירה מחודשת במהות הפנימית, אך לא פירט כיצד האדם החופשי שב ובוחר מחדש במהותו. הרב שג"ר מתאר את חווית האדם הכלוא בחירותו הגמורה המאיימת להטביעו בלא כלום הפוסט־מודרני. זו נקודת הפתיחה שלו. מכאן שוקד הרב שג"ר על אפשרותו של האדם להיחלץ מחירות זו, להעלותה לקדושה, ומכוחה לכונן מחדש את עצמיותו. הרב שג"ר לא אומר וגם לא חושב שהעצמיות שיצר האדם (על ידי כריתת הברית) תואמת איזו מהות פנימית נתונה, זאת כיוון שהוא אכן כופר במציאותה. אילולא כך, כריתת הברית המחודשת שוב לא הייתה חופשייה. אולם למעשה, כריתת הברית ויצירת העצמיות החדשה יכולות בהחלט להתאים לציפייה שלה ציפה הרב קוק מהאדם המבקש את חירותו מתוך חופשו המוחלט והרדיקלי.

סוף דבר, תהליך החירות שמלמד הרב קוק מכיל מקום קיומי, או למצער שלב שלא ניתן לצלוח ללא החירות הרדיקלית דוגמת זו הסארטריאנית. רעיון החירות של הרב שג"ר עוסק במקום קיומי זה, ומתוך קבלתו ככן ואמיתי (דהיינו שהכפירה במוחלט אינה שקר או תאווה כפי שהגות דתית קלאסית הייתה מתייחסת אליו) הוא מכונן מתוכו ומכוחו את אפשרות האמונה. הרב שג"ר אפוא, במתכוון או שלא במתכוון, מקרב את רעיון החירות של הרב קוק לידי מימוש.

האם דיוקן האדם החירותי של הרב שג"ר, היינו זה שכונן ובנה זהות מתוך הריק (או שמא מוטב: מתוך החלל הפנוי), דומה לדיוקן האדם שאליו כיוון הרב קוק? נדמה שלא. הראשון יאופיין בשונות, בניגודיות ואף במעין סכיזופרניה פנימית. השני, לעומתו, מיועד לחיי שלווה, הרמוניה ומלאות פנימית. מסתבר שניסיון להוריד תיאוריה מופשטת לידי פסים קיומיים ומעשיים מביא את התיאוריה ואת תוצריה לידי שינויים של ממש. בדיוניו על החירות, אפוא, אפשר מחד לזהות זיקה עמוקה של הרב שג"ר להגותו של הרב קוק, אך באותה נשימה גם לחוש ולחוות את השינויים וההבחנות שביקש להחיל/

יונתן מרמור הוא מחנך בחטיבת הביניים "נתיב מאירמקור חיים". המאמר מעובד מתוך עבודת התיזה שכתב באוניברסיטת בר אילן, העוסקת ברעיונות החירות של הרב קוק והרב שג"ר ובזיקה ביניהם 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו אב תשע"ד, 22.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באוגוסט 2014, ב-גיליון ראה תשע"ד - 889 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. "קבלת עול קודמת לחירות, משום שבלי קבלת עול, שהיא יצירת טבע עצמי, לא תיתכן חירות! … הברית היא יצירה של זהות עצמית וטבע, היות שמשמעותה היא 'עזיבה מוחלטת', החלטה המפקיעה את הדבר ממשא ומתן"
    מה המשמעות של המשפט הזה?
    והאם לדעת הרב שג"ר יש מקום לחינוך? לפי דעת הרב קוק ייתכן שכן שהרי הנחנך מכיר את מהותו הפנימית של המתחנך ומנסה לכוון אותו אליה, אולם לדעת הרב שג"ר אין כלל מקום לחינוך.
    שג"ר גם אינו יכול להסביר מדוע אדם אמור לבחור בבחירה מסוימת, כלומר לקבל עול תורה ומצוות, וחזרנו לקשקשת הלייבוביצ'יאנית על ערכים שאינם ניתנים לנימוק, והמסקנה, שי"ל היה שותף לה, שרק אלימות יכולה להכריע.

    • האם יש מקום לחינוך?

      בס"ד ראש חודש אלול תשע"ד

      אפשר שגם לפי המובא כאן בשם הרב שג"ר, יש מקום לחינוך. המחנך לא ינסה לכוון את התלמיד לבחור כך או אחרת, אבל כן ישאף שהתלמיד יבחר לו דרך שילך בה בעקביות.

      לגבי הראי"ה, לא כל כך נראית לי ההגדרה 'שהמחנך מכיר את מהותו הפנימית של המתחנך ומנסה לכוון אותו אליה'. אני לא כל כך אוהב את הגישה שהמחנך הוא מושלם ויודע כל, ולא נותר לו אלא 'לעצב' את 'המתחנך'..

      הייתי מעדיף לומר שהאב והבן, או הרב והתלמיד, חותרים בצוותא להבין ולהעמיק בתורה, ומתוך כך חודרים יותר ויותר אל האור הגנוז בנפשם, ההולך ומתגלה ככל שהתורה מתבררת ומתגלה. האב והרב נותנים את הידע והנסיון שצברו; הבן/התלמיד נותן את זוית הראיה המקורית שלו ו'מחכים את רבותיו', כדברי חז"ל: 'ומתלמידי יותר מכולם'.

      ומתוך ההקשבה ההדדית – מתעלים יחד, האב והבן, המורה והתלמיד, 'כעץ קטן המחדד את הגדול'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • יש מקום לקביעת מסגרת של נורמות התנהגות על ידי הורים ומורים. כל מסגרת ממוסדת בנוייה על נורמות שהמופקדים עליה קובעים. ברם, בסופו של דבר, מה שיקבע אם החניך ימשיך בדרך גם כשייצא מהמסגרת, הוא מידת השכנוע הפנימי שלו בצדקת הדרך, וכאן דוקא היכולת לקיים שיח פתוח וקשוב עם המחנך, והדוגמא האישית שהוא מקבל מהמחנך – אלה הגורמים המביאים להצלחה ארוכת טווח של עבודת החינוך. כן נראה לענ"ד.

  2. ואולי איפכא?

    ואולי איפכא? אם אדם מאמין שהאמת הפנימית שלו קביעא וקיימא, ועליו מוטל לגלותה – אז יש לו התלבטות תמידית האם הוא הולך בדרך הישרה או לאו? לעומת זאת, אם האדם יוצר את דרכו – למה לו להתלבט? הרי מה שיחליט יהיה בסדר! וצ"ב.

    • איפכא
      יפה דרשת

    • ביאור לתגובה 'ואולי איפכא?'

      התגובה 'ואולי איפכא?' אינה מתייחסת לתגובות שלפניה, אלא לגוף המאמר. אני טוען שתפיסתו של הראי"ה שהבחירה שואפת לגלות את הרצון הפנימי הטמון, אינה מונעת את ההתלבטות, אלא דוקא מביאה לה. אצל הרב כבר יש הרמוניה, אך בדרך כלל ההרמוניה הנפשית באה אחרי התלבטויות רבות שרק בסופן מוצא האדם את האיזון המתאים לו,

      הראי"ה מסביר את ייחודה של חכמת יראת ה', שבכל החכמות ניתן להעביר את מסקנות העיון בקצרה, 'מה שאין כן יראת ה', שאע"פ שלימוד היראה שוה לשאר לימודים בסידור כללים וחוקים המודיעים לנו גדולת יוצרנו יתברך ויתרומם, וישנם מקומות ועניינים הדורשים ליבון ובירור. מכל מקום גם אחרי הבירור, כשיאמר קיצור הדברים למי שלא ירד לעומק העניינים לא יבין. והעד על זה מה שהעיד לנו החסיד רמ"ח לוצאטו בספרו פתחי חכמה ודעת, שצריך לדעת שורש החכמה ונקודתה על מה תסובב. ואמנם השורש אפשר להימסר בקיצור, אבל אין דרך לידיעתו כי אם שילמוד כל פרטי הדרושים שלו בארוכה, כי רק אז יבין חשיבות השורש' (מוסר אביך, פרק א,ב)

      וכך בענייננו. כאשר עובר האדם את כל הצדדים והלבטים – אז הוא יכול לטעום באמת את טעמה המתוק של ההרמוניה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      .

  3. תפיסות החרות של הרב קוק והרב שג"ר שונות מאוד מאוד זו מזו מסיבה פשוטה: הרב קוק האמין שבאדם (ביהודי בכל אופן) יש איזשהו ניצוץ אלוקי, "סגולת ישראל", בלשונו. ניצוץ זה הוא חזק יותר מכח הבחירה של האדם ( עיינו איגרת תקנ"ה המפורסמת ואכמ"ל), ולכן הדבר הכי טבעי ליהודי , בסופו של דבר, הוא לבחור בה'. כמו שאי אפשר להחליף את המוצא שלך או את הוריך – כך לא תוכל להפוך את הכפירה שלך לבחירה טבעית ופשוטה. הבחירה באמונה, במקרה של הרב קוק, היא התחברות לטבע שנקבע לך מראש, שאותו לעולם לא תוכל לשנות – זה בדיוק כמו ההשלמה עם העובדה שנולדת להורים מסוימים .
    אולם לדעת הרב שג"ר, שקיבל את הנחות היסוד הפוסטמודרניות, אין למעשה שום אמת הקיימת במציאות, ובודאי לא "סגולת ישראל" קונקרטית המכוונת אותך לבחור במשהו. מצד אחד זה אומר שאתה חופשי לגמרי לבחור מה שתרצה, אך מצד שני זה אומר שאין שום משמעות אמיתית לבחירה שלך, והיא שרירותית לחלוטין. בלשונו של פרופ' נדב שנרב, "לפי הנחות היסוד של הרב שג"ר אין הבדל מהותי בין מעריצי ג'ון לנון לעובדי השם".
    לעניות דעתי, אין ברירה אלא לחזור לחיקה החמים של המודרניות, ולנסות להראות בכלים לוגיים, פחות או יותר, שתפיסתך האמונית סבירה ( או אפילו מוכחת, אם אתה ממש בר מזל). כך אתה מקבל את הכל בחבילה אחת – גם חירות, גם אמת, וגם בחירה משמעותית בשתיהן.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: