מכתב לאחי החרדי | ראובן הכהן אוריה

דאגתו המרגשת של הציבור החרדי ללוחמים ב"צוק איתן" אינה יכולה לכסות על העוול הבסיסי, של מגזר המצפה שרק אחרים ייהרגו למענו ולמען תורתו. דברי ריבות מלב מורתח

"כי יפלא ממך דבר… בין דם לדם…" (דברים יז ח). ואכן, נפלאו ממני ההפליה שבין דם לדם ומחזה התנומה החרדית בסער המלחמה הזו.

אחי החרדי! (הפנייה כאן הינה לקולקטיב הפועל כאידאולוגיה, כתנועה וכתרבות. ברור שישנם רבים היוצאים מן הכלל). במרבית ימי המלחמה הזו אמרתי לעצמי: הס קטגור וקח סנגור! ראה את פלאות המלחמה, את גבורת חיילינו ואת גלי החום, החיבוק והערבות שהביאה. ראה את אחדות העם! והנה, עבר תשעה באב, פסקה מעט האש, ושוב אני מבקש להסות את הקטגור: מבקשו שיפסיק לקטרג, מבקש להסיר את כתם העוון של ההפליה בין דם לדם והעמידה על הדם.

מאז פרצה המלחמה, לבי הדופק עם פעמי חיילינו הקדושים ומשפחותיהם התמלא בחרדה. גם בשעת האחדות הגדולה הזו סביב המלחמה הצודקת, לא נמלטתי מחרדת פרשת השבוע ההוא, פרשת מטות. עם שמיעת שמות הרוגינו למשפחותם, לבית אבותם ולמקומות מגוריהם, כשהכול נעשה מוכר, צפוף, קרוב ונוגע, לא נמלטתי מחרדת "תרבות אנשים חטאה" של ראשי מטות שלא נמנו בקהל.

זכרתי את דברי המדרש על הפסוק "וַיִּמָסרו מאלפי ישראל אלף למטֶה, שנים עשר אלף חלוצי צבא" (במדבר לא ה). לשם מה הכפילות הזו בלשון התורה, שואל רבי עקיבא, ועונה: "להביא שבטו של לוי" (ספרי על הפסוק). נזכרתי הלכה: פינחס כהן השלום יוצא בראש בני לוי, אלף למטה, לנקום את נקמת המזנבים. "לא כדרך שאחרים עושין, שהן משלחין חיילות והן באין לסוף, אלא כשם שעשה משה וכו', וכשם שעשה יהושע וכו', וכשם שעשה פינחס, שנאמר 'וישלח אותם משה… ואת פינחס'" (ספרי, פינחס קלט). נזכרתי הלכה ולא ראיתי מעשה אצל הקנאים העושים מעשה פינחס.

גם כשלבי יצא ופרפר על שני בניי הלוחמים עתה, ונחרד מכל רחש ואירוע מאיים, לא נמלטתי מקולו של משה, הגוער באחים החרדים שבפרשיותינו: "האחיכם יבֹאוּ למלחמה ואתם תשבו פה?"

"האחיכם יבֹאוּ למלחמה ואתם תשבו פה?" גבול עזה, אוגוסט 2014  צילום: EPA

"האחיכם יבֹאוּ למלחמה ואתם תשבו פה?" גבול עזה, אוגוסט 2014
צילום: EPA

פטור מחרדת הקיום

בימי המלחמה מצאתי את עצמי מהלך בעיר חרדית, משוחח סלולרית עם בני. מלא דאגה על מיקומו, על ההוא שנפל ועל זה שנפצע. והנה נדמו לי אנשי אותה שכונה שמתקיים בהם ובה "אין פרץ ואין צווחה ברחובותינו". במחוזותינו אנו, אין בית אשר אין בו איש – או הוא או בנו או אחיו או אהוב ביתו, או חברו או תלמידו או חבר בנו או שכנו או בן שכנו הקרוב אליו – הנמצא בקו או מעבר לו. וכך רשת צפופה של חרדה עוטפת קהילות שלמות שבהן היחידים מתקשרים אהדדֵי, מתעדכנים, מסייעים, מזמינים ולצערנו מבקרים, מלווים ומנחמים. ולהבדיל הנה כאן בקהילה החרדית עולם כמנהגו נוהג. דרכיהם דרכי נועם ובכל נתיבותיהם ובבתיהם שלום.

ולא שחלילה אין אתם נותנים לבכם וכאבכם על המתרחש. ולא שאינכם מתפחדים מנפילת קסאמים שהפעם הגיעו אף לבני־ברק, ביתר וכדומה. ולא שפסק פיכם מאמירת תהילים כנגד הטילים שנשלחו, או שפסקתם חלילה מלימוד תורתכם שהיא מגנא ומצלא (אף שהישיבות בדרום התפזרו לצפון). אדרבה, בטוחני כי רבים אמרו הפעם תפילה לשלום חיילי צה"ל ולרפואת הפצועים. יתרה מכך, הקדישו זמן לימוד מיוחד להצלחת החיילים, וראוי לציון ביטול חופשת "בין הזמנים". ויודעני כי אף בגלי החסד הרבים היו בכם שנרתמו וסייעו, כחלק ממפעל החסד שהתברכתם בו.

אף על פי כן אשים פני כחלמיש צור ועל דעתי וחלוקתי אעמודה ואומר: אין בכם חרדת הקיום. אין אתם נוטלים בה חלק כחברה וכקהילה, וברוב המקרים, כמדומני, גם לא כפרטים (להוציא את חיילי הנח"ל החרדי מועט הכמות, המתקבל בדיעבד).

לא אפטור עצמי רק בכך שלא ראיתיכם ברב ובמעט בלוויות, שעה שהמוני בית ישראל באו והכירו תודה לאלה שאין ברייה עומדת במחיצתם. באו לכאוב ולתמוך במשפחות שומרי חייהם, שהמיתו עצמם בשל כך. בכללות, לא ראיתי את ראשי ישיבותיכם, מנהיגיכם, רבנים וראשי ציבור מנחמים אבלי ציון ומשתתפים עם הציבור בצרתו. לא באופן פיזי ולא בקריאה המונית מעל דפי עיתונות ותקשורת. לא בעצרות תמיכה ולא בכינוסי הזדהות. לא ראיתיכם גודשים את בתי החולים ומקיימים מצווה רבה של ביקור חולים ופצועים. ואף התקשיתי לשמוע בתחנות הרדיו שלכם את תעמולת ההתגייסות למיזמים של תרומה, סעד ועזרה, הכנסת אורחים וכדומה לחיילי צה"ל, למשפחותיהם, למשפחות בדרום ולמעגלים נוספים שנצרכו לכך בשל המלחמה – מה שהיה לחיזיון נפרץ בכלל האוכלוסייה.

לא אפטור עצמי באלו, כי לא בהם עיקר חרדתי. עיקר חרדתי, כאמור לעיל, הוא בחרדת הקיום ובסכנתו. עד שאין לך בן מת, פצוע אנוש או לכל הפחות בן אח או בן חבר קרוב – עד אז אינך מרגיש מהו מוות. עד אז אינך מבין את הנביבות והנלוזות שבאמירה "ממית עצמו באוהלה של תורה", אם זו באה בזמן פיקוח נפש וכמשקל נגד למוסר וממית עצמו במנהרות עזה. בהבחנה הזו שבין דם ממשי לבין דם מדומה – בזה דברי הריבות שלי כלפיך.

בכיו של בעל הקונטרסים

אחי החרדי, שמע סיפור. בימי מלחמת לבנון הראשונה (תשמ"ב) למדתי בישיבת "נצח ישראל" של הרב הגאון ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, בעל ה"קונטרסי שיעורים". הייתי היחיד מכל תלמידיו בעת ההיא ששירת בצבא. תכף לתחילת המלחמה ביקשתי את רשותו להתגייס ולהצטרף לגדוד המילואים שלי. הרב הקשיב בעניין רב לסיבות היחלצותי. נטל את ידי וליטפה תוך שהוא מרגיעני: לכשתיקרא תצא, אך בינתיים המתן ולמד. "בוא עמי", אמר, ויצאנו לטייל יחדיו בשעת לילה ברחובות שכונת רחביה כשידי חבוקה תחת זרועו.

לכל אורך הטיול הוא עסק עמי בסוגיית המלחמה להיבטיה השונים. הציג את "תוכניותיו הצבאיות" ושאל לדעתי. הביע את כאבו על הפגיעות ועל הנופלים. יעץ בפניי מה יחזק את יישובי העימות ואת מצב רוחו של העם וביקשני שאעביר זאת הלאה. כך סובבני בדברים של מבין, אכפתי, דואג ומעורב. כאילו לא היה לו לניצול שואה זה למי מלבדי לפרוק את רגשותיו ה"ציוניים־פטריוטיים".

למחרת היום, באמצע שיעורו הקבוע, תוך כדי מאמציי להתרכז וליטול חלק פעיל, שם הוא לבו לאווירה קלילה בקרב מקצת הלומדים. הישיש הענק הזה קם לפתע, דפק בידו על השולחן בחוזקה, קם ושאג כארי מסתער מסוגרו. "מרצחים! מרצחים! האחיכם יֵצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!", וכך פרץ הוא בבכי וגעה, "בחורי ישראל מוסרים נפשם ואתם יושבים פה?! מרצחים! מרצחים!". ועוד מילים, ושוב "לא תעמוד על דם רעך". כך דקות ארוכות, ולתדהמת כולנו.

רק לאחר שנרגע מסערתו הוסיף, "אם יש למי מכם איזשהו זכות ואישור לא להיות בשדה הקרב, זה רק אם אתם כעת בשדה הקרב, כמו חיילים, עם תנאי השטח ובלי פינוקים. מי שלא יכול לעמוד בכך, אסור לו להיות כאן אפילו רגע אחד, והרי הוא כאילו שופך דמים. רק מי שאכן לא רק מאמין אלא פועל כאילו בכל רגע הוא בלימודו נלחם על החיים יכול להישאר. מי שלא, שיקום וילך". עד כאן דבריו מזיכרוני.

אמנם להבנתי, וכפי שהורה לי, מי שקיים הכשר מצווה והכשיר עצמו בחובת גיוס להיות חייל קרבי בהידור עד מקום שידו מגעת, מחויב הוא בזמן החירום לצאת ולהעמיד עצמו למלחמת המצווה מפקחת הנפשות הגוברת על כל ערך חיובי אחר. רק לאלה שבדיעבד השתמטו מכך, "שדה הקרב התורתי" הוא התמורה המצפונית ההולמת. לדידי אין לפשוע ולהמתין בכוונה תחילה למצב אינוס זה.

במפגש עם האיש הזה, שהיה מגדולי ראשי הישיבות, פגשתי בגדולת הנפש שהכילה את צערם של ישראל ולא רק דרך האינטרס הצר של "עולם הישיבות". נוכחתי בייסורי מצפון כנים העולים מהיותו לכוד בדיסוננס שנכפה עליו ועל תלמידיו. מחד גיסא ערך לימוד התורה שבער בו, ומאידך גיסא הצלת נפשות כלל ישראל ומלחמת קיומנו שלאחר השואה. צר לי שאיני פוגש זאת בפרהסיה של עולם הישיבות (בדרך כלל מחשש הידבקות בלאומיות ובצבאיות).

כופים תורה מעוותת

אחי החרדי, הברית הפוליטית של הקואליציה הנוכחית הכעיסה חרדים רבים ובוודאי גם אותך. לא הבנתם כיצד מצביעי "הבית היהודי", האמונים אף על ערך לימוד התורה, חברו לחילונים לחקיקה בשוויון בנטל. המחאות הגיעו כדי כך שבספר דברי הימים הנכתב עתה בידיכם, שלומי אמוני ישראל, הכותרות הן: בימי מלכות ביבי־לפיד־בנט גזרה מלכות הרשעה, ממשלת ישראל והבית העמלקי, גזרות שמד על יראי ה' להעבירנו על דתנו ולהשכיח תורתנו, לולא עמד ה' לנו ועמדנו בפרץ ומסרנו נפשו בייהרג ובל יעבור.

אחי, העולם החרדי אינו מבין את עומק השבר שחשים אני ושכמותי. אתם אינכם מכירים בסירוב שלי להקריב את עצמי או את בניי ונכדיי למיתה למענכם ולמען מה שאתם והנהגתכם מאמינים בו. ובמיוחד כשברור לי שאמונה זו מוטעית לחלוטין בעיני ה' יתברך.

דמה בנפשך, כביכול באה המלחמה אל חברתנו־מדינתנו ודורשת להוציא להרגה מי מבינינו כדי שהשאר יינצלו. ואתם, אחיי החרדים, בסירובכם כחברה מתבצרת בתוכה להשתתף עמנו כתף אל כתף, כביכול (או שלא כביכול) מורים באצבע או אף דוחפים שדווקא מטובי בנינו יושלכו אל הארי הטורף. אנו באותה סירה מסוערת ומחוררת, באותה משאית מידרדרת, ואין שום סיבה שבעולם שתדרוש ממני לקפוץ ממנה אל מותי כדי שתמשיך בחייך הטובים.

יש מחיר למלחמה. יש מחיר להצלה מפני קסאמים ומנהרות. יש מחיר לפיקוח נפש, והוא אכן מספר הנפשות שהמלחמה גובה רחמנא ליצלן. ואתם אחיי החרדים כופים עליי את הוצאתכם מכלל המסתכנים והמתים, תוך ניצול טוּב הדמוקרטיה שממנה אתם נבנים ושאותה אתם כה מתעבים. וכשאני מתקומם מהעלאתכם אותי ואת בני על מזבח אמונתכם, כאילו בכך תהיה הצלתי והצלתכם יחד, הריני נאשם בפיכם, עם הרוגי המלכות ומקדשי ה', כגוזרי שמד!

הדברים בלתי נתפסים, במיוחד לנוכח העובדה שכל אמונתכם זו עומדת בסילוף תורתי ואמונתי ובניגוד ליושר השכלי ולצו המוסרי. גם את זאת אתם מבקשים לכפות עליי, את עיוות התורה ואת ההפרה של מצוות מרכזיות בה, ובמיוחד הגדולה מכולן, פיקוח נפש. אחר הדברים האלה – היאך לא יקטרג השטן וכיצד לא תבואנה שטנה ומשטמה במחננו? כיצד לא יבואו ייסורי איוב?

אגב, באופן דומה מוצגת הבעיה החברתית־כלכלית. שוב תינקט כאן לשון "אתם" רק בהכללה: אתם, בני "חברת הלומדים", הכופים חיי דחק על עצמכם, כופים עליי ועל חֶברתי־מדינתי לפרנסכם (מס הכנסה, ייצור, הנחות, ארנונה, קופת חולים, כספי חינוך, ייחודיים, ביטוח לאומי, תמיכות בישיבות וכדומה) בשם אמונתכם המוטעית שעליכם להפיל עצמם כחברת עוני על הציבור, מה שבעיני הרמב"ם ועוד רבים מגדולי ישראל הינו חילול ה'. לו הייתה בכם יושרה, וכבני לוי בחרתם בתורתכם וה' חלקכם ונחלתכם המספיק לכם, טוב הדבר! צאו והתפרנסו זה מזה! ולמה תמירו את הביטחון בה' בהשלכת יהבכם על חברות בכנסת ובממשלה המאפשרת לינוק מכספי השלטון ומנעמיו?

החילונים והמסורתיים, במקצתם או ברובם, אכן רחוקים מתורה ומצוות; ואולם בדבר זה שהוא קודם לכול, מה שהוא פיקוח נפש הפרט והאומה, במה שהכול יוצאים אליו ואין בו מקום להפלות בין דם לדם, בדבר זה אהבתנו מקודשת בדם. דמים בדמים נגעו, ואנו בני אותו דם ובני אותו עם.

קטרוג מקול דמי אחינו

זוהי מלחמת קיום. פיקוח נפש של כולנו. ואין לך, אחי החרדי, הזכות להגביל אותה רק לקיומי ולהוציא את עצמך כבת יענה מתמונת המציאות, בשל דמיונות שווא והסתמכות על ניסים. וזו גם מלחמת מצווה; זו גם מלחמת עזרת ישראל מיד צר; זו הִלכת "נוכרים שצרו ובאו על ערי הספר" על עסקי קש ונפש; זו גם מצוות "לא תעמוד על דם רעך"; זו גם ערבות הדדית; זו מצוות "עזוב תעזוב עמו", ועוד ועוד.

ואם עדיין תמשיך לחשוב שבכל זאת יש לך מפלט, דע לך שלא אתן לך. לא אתן לך את אהבתי, ולעולם לא תבין חלילה את שנאתי. ולעולם תאשים אותי ואת שכמותי בשנאת הדת והתורה וברדיפת היהודים ותרטון את הפזמון "בידוע, הלכה ש… שונא ליעקב", ולא תפסיק ללחוש לעצמך ולאחיך "תמיד ישנאו אותנו בגלל הנקודה התורנית־רוחנית־היהודית!" (ולא תזכור להוסיף, הנקודה המעוותת הזו).

אחי החרדי, איני יודע לחשב חשבונות שמים. אצלכם כבר הספקתי לשמוע שהמלחמה הזו באה על "גזרת הגיוס", ושוב יהיו רבים ביניכם שיתחזקו בדרכם המפלה (לא זו שבין דגל ואגודה האשכנזים לבין ש"ס הספרדים) ויאמרו, הנה החילונים והציונים הדתיים הוכו על מעשיהם. ובוודאי את נסי הרקטות תייחסו לתורות ולתפילות שלכם. אמונה הרי אינה יכולה להיות מופרכת על ידי מציאות מכחישה. אדרבה, לשם חיזוקה פעמים היא מספסרת בה.

ואף על פי כן, אפשר שהימים הללו שהחלו בחטיפת שלושת הנערים, ואשר מסתיימים ברוך ה' בניצחון במלחמה הצודקת הזו, הינם רגעי שיא לעם ישראל. רגעי שיא בהתלכדותו ובהבנתו שהעם גדול מסך חלקיו.

אפשר וימי בין המצרים שעברנו הם תמרור אזהרה ואיתות על תלותנו זה בזה וערבותנו זה בזה. דווקא מלחמת הקיום והקזת הדם מחדדת את זהות העם ואת משמעות קיומו. אפשר והם קטרוג מקול דמי אחינו הנופלים, הזועקים מן האדמה: אייכה? אי אחיך? את אחיי אנוכי מבקש! אם לא תצטרפו עתה ותמשיכו להסמיק את דמכם על חשבון דמנו ודם בנינו, אפשר שתסַכְּנו את ביתנו השלישי – שגם אם אין הוא כפי שדימיתם, לא היה לכם טוב ממנו מימות שלמה. את פתרון ההתחלקות, שתי מדינות לשני עמים (לא הספרדי והאשכנזי), "יהודה" ו"ישראל", כמדומה שאנחנו כבר מכירים. האם אנחנו יכולים, אחרי כל כך הרבה שנות עונש וסבל בשל ההפליה הזו, לעשות בכל זאת משהו קצת יותר טוב?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 באוגוסט 2014, ב-גיליון עקב תשע"ד - 888 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 27 תגובות.

  1. למרות החריפות, ואולי דווקא בשלה, נגע מאד ללבי וליסודות אמונותיי. ההסתייגות היחידה היא בתחום הכלכלי שאין לי בו הבנה (היקף ההנחות, תמיכות, ניצול וכו') ולכן קשה לי להסכים באופן גורף (למרות שהכי קל ומפתה להיסחף באנטי המוחלט, שאני כמעט לגמרי נמצאת בו). אבל מודה לכותב שירד לשורת הנפש הבסיסית ביותר בסוגיה זו. אי אפשר לברוח ממנה. תודה רבה.

    • הפסקה בעניין הכלכלי כל כך מיותרת, שהיא מקלקלת את כל המאמר הזה שאפשר להסכים עם הרבה חלקים בו. היא פשוט שיקוף של התעמולה של התקשורת, בלי שום הבנה בעובדות. מישהו יכול להסביר את הרשימה הזאת – "מס הכנסה, ייצור, הנחות, ארנונה, קופת חולים, כספי חינוך, ייחודיים, ביטוח לאומי, תמיכות בישיבות וכדומה"? אגב, "ייחודיים" – מונח משנות השמונים שגוייס לצורך המאמר. ממש גזירת הגיוס.

  2. אדם עובד באופו רשמי משלם מס גבוה. מי שאינו מוכר כעובד רשמי לא די שאינו משלם מס עוד הוא נזקק להתפרנס ב"שחור". כלומר העלמת מס. יש בחברה הישראלית הרבה מעלימי מס , אבל כשחברה בכללותה מכריזה על עצמה כחבורת לומדים ובכ"ז נזקקת לעבודות שונות לא " רשמיות" ולא "מוכרזות" הוא לא נושא בנטל ממנה ממומנת החברה כולה. אדם המצהיר שאינו עובד כי "תורתו אומנותו" משלם ארנונה נמוכה, קופ"ח סכום מינימלי ביותר וכך סדרה של חיובים דיפרנציאליים שהשתתפותו מועטת ביותר וכמובן לא ביחס פרופורציונאלי לרמת הנצרכות ולהזדקקות שלו ושל משפחתו לשירותים אלה .כך יוצא שהנמנעים באופן מכוון מעבודה יצרנית ורשמית , מוטלים על שכמם של אלה שעוסקים בכך. אחד ממטרות החינוך המרכזיות היא הכשרתו של הלומד להיות עצמאי ובלתי תלוי כלכלית. מדינת ישראל משקיעה כסף רב במוסדות החינוך החרדי בשעה שאצל הבנים המכוונות היא לחיי תורה מתמשכים מבלי לבחון כיצד אלה יתפרנסו מבלי להיזקק למתנת בשר ודם, ולא לידי הלוואתם וגם לא לידי מפעלי גמ"ח רבים כלכך. הגמ"ח הגדול ביותר במעלות הצדקה לפי הגמרא ולפי הרמב"ם , היא הכשרת האדם ליכולת ייצור עצמאית. את זאת החינוך החרדי בקרב הזכרים דוחה ומעדיף גמ"ח של כוללים , של הוראות קבע, של קצבאות ילדים , של עזרה למשפחות נזקקות וכדו' . שוב חלילה מלהימנע מלעזור למשפחות ש"נפלו" למצוקה . והעזרה צריכה להיות בהעמדתם על הרגליים -שלא יצטרכו לבריות . ואולם בחברת הלומדים החרדית יש כניסה מכוונת למצב כזה וסירוב לצאת ממנו – בהכשרה לעבודה. מאפיין בולט הוא ההתרמות האינסופיות ובין השאר בהבטחות ישועות וסגולות וכדו' . לא מתקיים אצל רבים -כפסיקת הגמרא הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם כר' ישמעאל ועלתה בידם . וכן לא מקיימים כל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. הטיעון הכלכלי דומה עד למאוד במבנהו לטיעון הצבאי. בשניהם חברה שלימה מחליטה בניגוד לדרך התורה לעסוק באמונתה תוך שהיא כופה במישרין או בעקיפין את הנשיאה בנטל הקיום הכלכלי והביטחוני על אלה שאינם מקבלים אמונה זו ,ועל הסבורים שדרך התורה הפוכה מזו. בשניהם מהלכים 'אימים' בחברה הזו כי אם לא נקבל את אי השיוויון אזי אוי ואבוי. ובשניהם יש חילול ה' גדול- בכך השדת מצטיירת חלילה ככזו שאינה מתקיימת אלא אם כן היא מנגנון כוח לחיים על חשבון אחרים . ועל כגון זה אמר הרמב"ם – כיבה מאור הדת .

    • יש זריז ונפסד

      בס"ד כ"ג באב תשע"ד

      כל העובר בשכונות חרדיות רואה פעילות כלכלית עניפה, סוחרים ובעלי מלאכה, פירסומאים וסוכני ביטוח, וענפי ייצור שונים, שמהם ייחודיים לחברה החרדית, כגון תעשיית המזון הכשר, תשמישי קדושה וספרים תורניים המעסיקים עובדים רבים. כל זה נעשה בגלוי, תוך ביקורת קפדנית של רשויות המס, כמו כל עסק אחר.

      המצוקה הכלכלית הביאה לתהליך הולך וגובר של פריחת מכונים ומכללות להכשרה מקצועית, בתחומי המחשב, אמנות ועיצוב ומקצועות חופשיים. במקביל גדלו והלכו המסגרות שאיפשרו שילוב של בני ישיבות וחרדים במסגרת הצבא. קם לתחייה 'הנח"ל החרדי' משנות הששים, שנועד לצעירים שלא מצאו את מקומם בישיבות, ונוספו מסגרות כגון 'שחר כחול' ו'בינה בירוק', המאפשרים השתלבות של בוגרי ישיבות בצבא באוירה מתאימה לחרדים, תוך רכישת מקצוע מפרנס.

      מומחים העוסקים בסוציולוגיה בכלל ובחברה החרדית בפרט, מבינים שמדובר בתהליך ארוך טווח. חרדים חרדים מפני פיתויי החברה החילונית; מעסיקים חילונים חרדים להעסיק 'יצורים מוזרים'; חילונים חרדים מ'הדתה' של הצבא. צריך להנמיך לאט לאט את מחיצות הפחד מה'אחר' הבלתי ידוע, ואז בתהליך אטי תהיה התקרבות.. ראינו מה קרה כשבן גוריון ניסה ליצור 'כור היתוך'.בזמן קצר.

      נסיון כוחני להרוס את החברה החרדית לא יצלח ורק יגביר את הנתק. אלימות מילולית נגד חרדים לא תוסיף לתהליך השילוב. ולפיכך: חכמים היזהרו בדבריכם!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ולגבי דברי הרמב"ם שהזכרת (בהלכות תלמוד תורה ג,י): 'כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה… לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה',

        כבר האריך רבי יוסף קארו (ב'כסף משנה' שם) והביא ראיות רבות, הן ממקורות חז"ל והן ממנהגי חכמי ישראל בזמן הגאונים והראשונים, שלומדי תורה קיבלו תמיכה, הוא מציע הסבר בדעת הרמב"ם שאסור לתכנן מראש להתפרנס מהתורה, 'אבל שילמוד מלאכה המפרנסת אותו, ואם תספיקנו מוטב, ואם לא תספיקנו – ייטול הספקתו מהציבור ואין בכך כלום'.

        בהמשך אומר הכס"מ שגם אם לא נקבל הסבר זה, אלא נאמר כפשט דברי הרמב"ם בפירוש המשנה באבות ד,ז שכל קבלת תמיכה אסורה לדעת הרמב"ם, הרי 'ראינו כל חכמי ישראל לפני זמן רבנו ולאחריו נוטלין שכרן מן הציבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבנו בפירוש המשנה, אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצוייה – לא היו יכולים לטרוח בתורה והיתה התורה משתכחת ח"ו, ובהיותה מצוייה יוכלו לעסוק, ויגדיל תורה ויאדיר'.

        אף נאמן ביתו של הרמב"ם, הגאון רבי יוסף קאפח, כותב בפירושו שם: '… לדעתי הצדקה אחת יכולה להתקבל גם על דעת רבנו, והיא הנימוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" … כיוון שלפי תנאי החיים המצויים כיום, קשה מאד לשקוע במ"ט שערים שהעולם שקוע בהם ועם זאת ללמוד תורה לעומקה ולרוחבה. לפיכך חייבים אנו לנהוג כפי שנוהגים, וכעין ביטוי חז"ל "ביטולה זהו קיומה"'.

        דבריו אלו מובאים גם בהערת המהדיר, הרה"ג אברהם חמאמי נר"ו ל'שו"ת הריב"ד [רבי יוסף ב"ר דוד קאפח] לספר המדע, ירושלים תשס"ט, סימן כג, עמ' קא, שם פסק הרב קאפח: 'מותר לקבל מלגה מן הישיבה או מן המדינה'. המהדיר מוסיף ומעיד על הרב קאפח: 'אף המליץ לרב שמואל טל, ראש ישיבת "תורת החיים", להקים כולל אברכים המעניק תמיכה לפרנסתם'.

        ובסימן כז משיב הרב קאפח: 'מה שאתה מקבל מן הישיבה, אינו שייך למ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו. כי מה שכתב שם הוא שהלומד מקציב על בעלי בתים קצבתו או ראש הכולל מקציב על בעלי בתים צורך ישיבתו. ברם כאשר המדינה – משרד הדתות – נותנים קצבה ללומדים או למלמדים, אינו שייך בזה כלל. ולכן מותר לך לקבל, ובלבד שתלמד באמת… וחזקת והיית לאיש'.

        אין כאן מקום להאריך. הרוצה לעמוד היטב על שיטתו של הרב קאפח בנושא, יעיין בשו"ת הריב"ד, סימנים כא-כז, עמ' צז-קז, ו'תן לחכם ויחכם עוד'. לגבי עמדת הרב קאפח בנושא גיוס בני תורה לצבא, ראה בהערות, שם, עמ' קא, ברם השווה לדברי נכדתו אביבית לוי, 'הולך תמים – מורשתו, חייו ןפועלו של הרב יוסף קאפח', ישראל תשס"ג עמ' 131-132, והערה 160..

        [הרב קאפח עצמו קיבל מילגה בתקופת לימודיו בישיבת 'מרכז הרב', אך החמיר על עצמו ובשעה שהתבסס כלכלית החזיר לישיבה את מה שקיבל ממנה. ('הולך תמים', עמ' 125, על פי זכרונותיו של הרב).

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • טעמו של הרמב"ם הפוך מטעמם של המתנגדים דהיום

          ההתנגדות היום לתמיכה בלומדי תורה נובעת מתפיסה של 'מאי אהנו לן רבנן', שהתורה היא בלתי-יצרנית, אינה תורמת דבר לחברה.

          לעומת זאת, התנגדותו של הרמב"ם היא משום שאסור ליהנות מדברי תורה. ערכה של התורה גדול מכל חפצי העולם הזה, 'כל חפציך לא ישוו בה', וקבלת שכר על הלימוד מראה שהאדם אינו תופס התורה 'גדולה מהחיים' (ולא הותר אלא 'שכר בטלה', 'שכר שימור התינוקות' או 'עת לעשות לה")

          יש פסוק נוסף במשלי בו נאמר: 'כל חפצים לא ישוו בה', ודרשו חז"ל: 'אפילו חפצי שמים', שלימוד התורה גדול אפילו מקיום המצוות, שבלימוד התורה אדם עובד את ה' לא רק בגופו, אלא בחלק העליון ביותר שלו – שכלו!

          את הסתירה לכאורה בין 'כל חפצים לא ישוו בה' לבין 'כל חפציך לא ישוו בה' – פתרו חז"ל על ידי ההבחנה בין 'מצוה שאינה יכולה להיעשות על ידי אחרים', שבה חייב הלומד 'לסגור את הגמרא' ולעשות את המצוה ש'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה', לבין 'מצווה היכולה להיעשות על ידי אחרים', שלשמה לא ראוי שמי ששוקד על לימודו יתבטל מלימודו.

          מסופר על אחד החכמים ששלח את בנו ללמוד תורה בישיבה בטבריה. והנה שומע האב שהבן החל לעסוק בטבריה בגמילות חסד של אמת ב'חברא קדישא'. גער האב בבנו: 'המבלי אין קברים בציפורי – שלחתיך לטבריה?'

          קודם יבסס האדם את עולמו הרוחני על ידי לימוד תורה בשקידה כמה שנים טובות. ואז כשייגש אל עולם המעשה – יקבלו חיי המעשה מימד גבוה יותר. הוא יידע ויפנים למה הוא עושה ואיך עושים בצורה הטובה ביותר בעיני אלקים ואדם.

          • וכן כתב בשולחן ערוך:

            'תלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות. היה לפניו עשיית מצוות ותלמוד תורה – אם אפשר למצוה להיעשות על ידי אחרים, לא יפסיק תלמודו; ואם לאו, יעשה המצוה ויחזור לתורתו'

            (יורה דעה, סימן רמו,יח. המקורות בדברי חז"ל צויינו ב'באר הגולה' ובביאור הגר"א, שם).

            • בציטוט מהשו"ע:

              … היה לפניו מצוה ותלמוד תורה…

              • תיקון לתיקון

                … היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה…

                • הבחנה דומה, בין אפשר או אי אפשר להיעשות ע"י אחרים, נאמרה גם לגבי מצוות כיבוד אב ואם: 'אמר לו אביו "השקני מים" ויש לפניו מצווה עוברת, כגון קבורת מת או לוויה – אם אפשר למצווה שתיעשה על ידי אחרים, יעסוק בכבוד אביו; ואם אין שם אחריםלעשות – יעסוק במצווה ויניח כבוד אביו' (שו"ע יו"ד, סי' רמ,יב9.

  3. בס"ד כ"ג באב ע"ד

    במכות דף י': 'אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים"? מי גרם לרגלינו שהיו עומדות במלחמה? שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה'. וראה בדברי הגאון רבי חיים דוד הלוי זצ"ל, בשו"ת 'עשה לך רב', חלק ג, עמ' שכו-שכט, וחלק ז, ,עמ' רצב-רצד (תמצית הדברים הובאו בתגובתי הראשונה למאמרו של הרב מיכאל אברהם, 'הפגנת החרדים והבחירות לרבנות' באתר זה.

    לגבי התמיכה בלומדי תורה. אם יכולה המדינה להוציא כספים רבים לתמיכה באנשי אקדמיה במדעי הרוח ובאמנים, מתוך הכרה שיש ערך בפיתוח התרבות גם אם אינה מוסיפה לכלכלת המדינה – מה לנו כי נלין על הפירורים שנותנים למי שמפתח את תרבותנו המקורית, תורת חיינו?

    אולי היה ראוי שתכתוב 'מכתב לאחי איש האקדמיה והאמנות', למחות נגד אלה המנצלים את התקציבים הנדיבים שהמדינה נותנת להם, לערער את התודעה הלאומית ולחזק את ידי אויבינו ומחרימינו?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • עוד קבוצה בלתי יצרנית, החיה בעקיפין על כספי הציבור, היא התקשורת, הממומנת על הפרסומת המסובסדת ע"י פטור ממס, ולא כולה תורמת לחוסן הלאומי ולריבוי אחווה בעם. וד"ל ור"ל ואכמ"ל.

    • בס"ד כ"ד באב תשע"ד

      בתגובותיי למאמרו של הרב מיכאל אברהם, 'הפגנת החרדים והבחירות לרבנות', הבאתי וציינתי לחומר רב מדברי גדולי תורה מחוגים שונים בסוגיית גיוס בני הישיבות.

      מחד, גם רבנים שהיו קרובים ברוחם לציונות הדתית, כגאונים רבי חיים דוד הלוי ורבי שלום משאש, תמכו באי גיוס בני ישיבות השוקדים יומם ולילה על לימודם. ואף שראו במלחמות ישראל מלחמת מצוה סברו שבמצבנו אין צורך בטחוני לבטל תלמידי חכמים מלימודם.

      ומאידך, גם רבנים חרדיים הכירו ברגישות הנושא. החזון איש הבהיר שמי שאינו באמת לומד בישיבה, אינו רשאי לנצל את הפטור. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, אמר לתלמידי ישיבתו שקבריהם של חללי צה"ל בהר הרצל הם 'קברי צדיקים'. הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן (שאת דבריו ציטט הר"א הכהן) אמר לתלמידיו שמי שנשאר בישיבה צריך ללמוד במסירות בלי לבטל אף רגע כאחיו החייל בשדה הקרב.

      ואסיים בדברי הגאון רבי צבי יהודה הכהן קוק שאמר לשר הבטחון משה דיין (כשישב עם משלחת של ראשי ישיבות, וביניהם היה גם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, בדיון על המשך הסדר דחיית השירות לבני הישיבות): 'אין כאן שני צדדים. כולנו מבינים שצריך עולם תורה חזק, וכולנו מבינים שצריך צבא חזק. ואנחנו מבררים יחד איך לעמוד בשתי המשימות גם יחד'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • יש להוסיף גם שהחרדים שרואים את העליהום על מח"ט גבעתי עופר וינטר על ש"העז" להכניס לפקודת הקרב תפילה אישית והתייחסות אמונית ועל כך ש"חשדו" בו על הדרת נשים

        ושהם ראו את "פרשת הצוערים" שכל התקשורת הפגיזה אותם בארטילריה בגלל שהם "העזו" לבקש לצאת החוצה מאירוע שהיה בו שירת נשים

        זה לא ממש מסביר להם פנים אפילו לצל של מחשבה לגבי גיוס לצבא ואפילו למי שלא לומד

        אם בחברה הישראלית יש רצון לגיוס חרדים לצבא אז צריך לדעת שאי אפשר לאחוז את החבל משתי קצותיו מחד לבקש שייתגייסו ומאידך לצפצף לחלוטין על הצרכים הבסיסיים שלהם

        אז כדתי לאומי ששירת בסדיר ומשרת במילואים כלוחם וכמובן עושה זאת באהבה ומוטיבציה אני בכל זאת אומר שאל לה לתקשורת כרגע להעלות את נושא גיוס החרדים, היא מפעם לפעם מראה שאין לה את הבשלות לכך ואת ההבנה למה שזה אומר מבחינת ההיערכות של צה"ל לגיוס כזה בקנה מידה נרחב

        איתנו הדתיים הלאומיים התקשורת לא מסתדרת מי יודע מה כחיילים והיא מעלה חדשות לבקרים את הפחד מ"הדתה" של הצבא אז קודם שילמדו להסתדר עם שומרי המצוות שכבר נמצאים בצבא לפני שהם קוראים לאלו שעדיין אינם שם

        התקשורת צריכה לשנן את הפסוק "כמים לב הפנים לפנים כך לב האדם לאדם" עצה טובה קמ"ל

  4. תודה על ההבהרה, הרב (מאז, הבנתי ש..) הכהן. כתושבת בית שמש, אני מרגישה את המציאות הכלכלית שתארת, רק שחסרו לי הביסוסים שהוספת.

  5. השלמה, יש בה חלקים יצרנים (של שינויים חברתיים, בין היתר) יותר ופחות, אך היא אינה גוף אחיד ואין לה אידיאולוגיה קוהרנטית של הסתמכות על הכלל, כפי שהוכיח הרב הכהן אוריה, לגבי החברה החרדית.

  6. תגובה למחבר פרסמתי כאן: http://www.ch10.co.il/news/67703/

    אבל ראוי להדגיש שלא באתי להתגונן על אף אחד רק שעצם העיתוי והסגנון חושפים חוסר כנותו. ולדוגמא, הוא מגייס את מורו ורבו שישב בעת מלחמה עם כל תלמידיו מסביביו – כשבאופן אובייקטיבי אין כל הבדל בינם לבין הישיבות של היום – וקובע ששם זה היה לימוד אמיתי ובעולם החרדי הכל מזוייף. למה? ככה!! כי כך הוא קבע. וכדי לחזק את דבריו הוא מכניס כספים ייחודים, והעלמות מס, וכו' כדי להשמיץ את הציבור כשאין בין זה לעיקרי דבריו ולא כלום. אבל זו היא דרך של משמיצים………

  7. לפי הרמב"ם גם להרב הכותב אסור לקבל צק בתור רב או ראש ישיבה ועל זה נאמר טול קורה בין עיניך!

    • חזקה על ראש ישיבה שהוא שקוע במ"ט שערי גיוס כספים, אדמיניסטרציה וטיפול בבעיות משמעת, שעליהם בודאי מותר לקבל שכר. מעט הזמן שנותר ללמוד וללמד – בטל ברוב…

  8. מכתב למרדכי אדלר
    אני רוצה לשאול מספר שאלות. אני מבקש שלא תתחיל לצטט לי תירוץ של פרשן על סתירה בין פסוקים כהדרכה לחיים של ציבור שלם. הציבור החרדי, שאני מכיר אותו לפני ולפנים, מאומן במציאת תירוצים לאין סוף בכל מקרה שהמציאות אינה מתאימה להם. גם אתה עוסק באינטרנט, למרות האיסורים שהטילו רבותיך על המכשיר 'הטמא' הזה. יש לך תירוץ. לכל אחד יש תירוץ לעשות מה שנוח ובלתי מסוכן.

    הנה השאלות:

    א. אתם באמת מאמינים שלימוד תורה מציל?
    דוגמה: היה לי שכן, בן תורה, שלא עבד מימיו. בביתנו עבד נער ערבי כשוטף רצפות. הוא ביקש ממני שאפטר את הנער, כי הוא פוחד שהנער יפגע בו. הייתי עסוק, ואישרתי לו לפטר את הנער. והנה, לא קרה דבר. שאלתי את אשתו מדוע לא פוטר הנער, והיא החווירה ואמרה שהם מפחדים ושאשאל את בעלה. והבעל ענה בפשטות: אני מפחד ממנו. אתה תפטר. שאלתי: הרי לימוד התורה שלך מגן על עם ישראל מכל צבאות ערב. מנער בן 16 הוא לא מגן?

    באחת השנים הייתה התראה על פיגוע. בבית הכנסת שלנו הביאו כל נושאי נשק את נשקם לתפילות החגים. היו כעשרים אקדחים בשקיות הטלית של המתפללים. נציגים של מניין 'חניכי הישיבות', בקשו שנשלח אליהם שומרים, כי אין ביניהם אף לא אחד נושא נשק. ואנו התלבטנו אם זו חובתנו. הרי התורה מגינה עליהם!

    יש לך תירוץ. הרד"ק בספר שמואל אומר משהו על 'שכיחא היזקא', ויש גם מדרש כזה, והסטייפלר אמר שצריך לרדת למקלט, ועוד מישהו אמר משהו. אם זה נותן מנוח לנפשך, אשריך.

    ב. אמונה בכוחה של תורה אינה יכולה להיות נקודתית: התורה מצילה אותנו כאשר אחרים יוצאים למלחמה. בלי גיבוי של אחרים, אתם מתגלים כחסרי אמונה. הנה ההוכחה: כיצד מתנהג הציבור החרדי בענייני מחלות? רצים ל"פרופסור גדול, שעל הכתף שלו יושב המלאך גבריאל", עם מעטפה של דולרים. הולכים לרב פירר. נוסעים לחו"ל, על חשבון הציבור או מכסף נדבות. היכן האמונה? לו הייתם מאמינים בכוחה של תורה, הייתם עושים כמו החזון איש: הולכים לרופא פלוני ולוקחים סם פלוני, ועוסקים בתורה.

    ג. שאלה אחרונה: כאשר מגיע הגיל, והצבא פוטר את לומד התורה מלימוד בישיבה, זה שהאמין כי העולם קיים בגלל תורתו, מפסיק לקיים את העולם, והולך לקיים את עצמו. כמה לומדי תורה הלכו ללמוד משפטים? כמה עוסקים בנדל"ן, כמוך אתה? מדוע הפסקתם ללמוד תורה? רק עד גיל 26 התורה מגינה?

    אשמח לקבל את תשובתך. נסה לכתוב בלא שנאה.

    • מה נזעקת נגד הרב פירר? (לסעיף ב')

      בס"ד כ"ו אב תשע"ד

      וזאת ליהודה –

      הרב פירר, והוא אינו היחיד, עוזר ומייעץ במאור פנים לכל הפונים אליו, חילונים כחרדים, העומדים נבוכים ואובדי עצות. יש קשת רחבה של ארגונים, חרדיים ברובם, הפועלים במסירות לטובת חולים ומשפחותיהם. אם בעצה ועידוד; אם באירגון ארוחה חמה ואירוח לבני משפחה המלווים את יקיריהם בבית החולים; אם בסיוע למימון ואירגון במקרים שצריך טיפול בחו"ל; אם בפעילויות המקלות על החולים ומשפחותיהם; ואם באיתור ובהשאלת ציוד רפואי נחוץ – כל אלה בהתנדבות ובמסירות, ובלא אבחנה ואפליה בין חרדים דתיים ו'חילונים'. אפילו ארנן יקותיאלי, איש מר"ץ שלחם במרץ נגד החרדים, נעזר על ידיהם כשחלה במחלה קשה ונזקק לטיפול רפואי בחו"ל. ירבו כמותם בישראל!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי מה שהבאת בשם החזון אי"ש –
      אני ראיתי בשמו דוקא שהמליץ ללכת אל המומחה הגדול ביותר, כי 'המומחה הגדול יודע קצת'.. ייתכן שהכוונה שגם במומחה הגדול אין לבטוח בעיניים עצומות, וכדאי לקחת גם חוות דעת מקצועית נוספת.
      ואולי הכוונה שהמומחה הגדול יודע שהוא 'יודע קצת', וכעין מה שאמר הרב מנחם פרומן ז"ל בשם רעייתו שתחיה, שהשיקול שלה בבחירת רופא הוא: 'האם יש בו ענווה? האם הוא מוכן להקשיב גם לדיעה אחרת?', וכעין מה שאמרו על 'הטוב שברופאים לגהינם', – שמי שנפוח מגאוה וחושב עצמו ל'טוב שברופאים', ולא יטה אוזן לדיעה אחרת, עלול ח"ו לטעות בגדול. הרופא הטוב באמת יודע את מגבלותיו. נושא עיניו לבוראו שינחנו בדרך אמת, ומקשיב גם לדעת קטנים ממנו..

      • וכמה מילים על סעיף א' וב'

        לגבי הביקורת שלך על החברה החרדית, עדיף שעו"ד אדלר, אליו הפנית את המכתב, ישיב. מאותם יהודים חרדים שנתקלתי בהם במהלך לימודי ועבודתי, היתה לי דוקא התרשמות טובה מאד. הכרתי מדפיס חסיד בעלז, שעסק במלאכת הקודש שלו מאחרי 'ותיקין' עד הלילה. בהיותו תלמיד חכם, היה עומד לא אחת על טעויות בספר שאף העורכים והמגיהים לא הבחינו בהם. הכרתי אברכים ברוכי ילדים העמלים בתורה מתוך דחק גדול, ועם זאת עוסקים בפעילות חסד עניפה. הכרתי רבנים גדולי תורה, ששקדו על תורתם גם בייסורים גדולים. שסדר יומם החל בשתים, שלוש לפנות בוקר והסתיים בשעות מאוחרות בלילה, שעל אף טרדותיהם האינסופיות היתה דלתם פתוחה לכל שואל ומבקש עצה – הנוחות לא היתה קיימת בעולמם.

        עניין זכות התורה המגינה על העולם, מבואר כבר בדברי הנביא ירמיהו: 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי', ובמשלי: 'אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד'. בעקבותיהם אמרו חז"ל: 'על שלושה דברים העולם עומד, על התורה, על העבודה [היא בלשון חז"ל תמיד: עבודת בית המקדש. מה שנקרא היום 'עבודה', נקרא בפי חז"ל: 'מלאכה' או 'דרך ארץ' וגם מעלתם גדולה מאד] ועל גמילות חסדים', וכן אמרו: 'גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה'.

        כפי שהבאת בעצמך אין זכות התורה והמצוות פוטרת את האדם ואת האומה מחובת ההשתדלות, שלא לסמוך על הנס. כך רואים אנחנו אצל ר' עופר וינטר, מח"ט גבעתי, הידוע כאחד מהקצינים המוערכים בצבא בשל מקצועיותו ותושייתו. ועם כל כישוריו הצבאיים – שם שמים שגור על פיו, הלך לפני המלחמה לבקש מתלמידי חכמים וצדיקים שיתפללו להצלחת חייליו, ואף הוא קיבל על עצמו להתחזק בתפילת שחרית בכוונה גם אחרי לילה קשה של פעילות – ביודעו 'כי לא בכח יגבר איש'.

        ובעזר ה' נזכה שירבו הן בציבור שלנו והן בציבור החרדי, גם תלמידי חכמים השוקדים על התורה ברוחב ובעומק; גם גיבורי חיל ואנשי מעשה, המיישמים את התורה בחיי המעשה ומאהיבים שם שמים; וגם המשלבים את הרוח והמעשה, איש איש כפי הדרך המתאימה לתכונותיו ולכישוריו.

        בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

        • דברי הגרח"ד הלוי

          וכך כותב הגאון רבי חיים דוד הלוי:

          'מאמרי רבותינו בש"ס ובמדרשים המדברים בערך לימוד התורה ליחיד ולרבים, בעולם הזה ובעולם הבא, לעם, לארץ ישראל, לבניין ירושלים, ולגאולת ישראל העתידה – רבים הם. נציין אחד מהם שבא בצורה סיפורית בדברי רבותינו חכמי האמת בזוהר הקדוש פרשת ויצא קנא: …"אמר רבי ייסא: דבר זה הכל יודעים, וכך נאמר: 'אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר', אלה הם העוסקים בתורה ועיר הקודש קיימת בזכותם ולא על הגבורים תקיפי עולם…"

          מעתה, אדם הלומד תורה ומרגיש בכל זאת חובה להתגייס לשירות הצבא, למען בטחון האומה והמדינה, או למען הסר לזות שפתים מחובשי בית המדרש, או מכל סיבה אחרת – ראוי הוא שיעשה כך.

          אבל העוסק בתורה בשקידה רבה ושקוד עליה יומם ולילה, בבחינת "ממית עצמו באהלה של תורה", כלומר, שאינו חושב שגיוסו יהיה לתועלת בטחון האומה; ולא עוד אלא ברי לו שבעצם לימודו הוא מביא לאומה את התועלת הבטחונית המירבית – אלה פשוט שאסור לגייסם.

          מיותר לציין, שכל זה אינו מדובר בשעת מלחמה ממש (למעט שעת חירום) כשאוייב מתקיף בשער, שאז ודאי חובה מוטלת על כל אדם באשר הוא, ללא שום יוצר מן הכלל, להיחלץ חושים להציל נפשות ישראל, כי אין שום אדם פטור ממצוות פיקוח נפש. אבל אין חוב זה חל אלא באותה שעה מצומצמת שהמערכה בעיצומה. אך מרגע ששקטה המערכה, אף כי השעה עדיין שעת חירום ומלחמה, חוזרים תופשי התורה לבית מדרשם לעסוק בתורה, ובזכותה ישמור ה' את העומדים בחזית לנחול נצחונות ולשוב לבתיהם לחיים ולשלום.

          וכבר גילו חכמי האמת, שגאולת ישראל בפעמים קודמות היתה בלא תורה ולכן חזרו וגלו, ואילו גאולתם האחרונה תהיה בכוח התורה, ולכן לא יחזרו לגלות לעולם (ראה בזוהר הקדוש, קרח קעח,ב ברעיא מהימנא, ועיין בחלק ב' מספרנו "מקור חיים" בפתיחה). מעתה חוב כפול מוטל על לומדי התורה בדורנו להרבות בלימוד התורה בשקידה עצומה, תוך אמונה שהנה קרבה עת דודים לגאולת ישראל השלימה בארץ ישראל השלימה ובבניין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימינו אמן'

          (שו"ת עשה לך רב, חלק ג, שאלה נח, עמ' שכז-שכט. וראה גם בחלק ז', עמ' רצב)

      • בקשר לשאלה ב. זה טעות לחשוב שרופא פלוני וסם פלוני יתנו בריאות. בתוך דבריך יש תשובה למה אותו רופא עוזר, מכיון שהחזו"א שלח את אותו אדם ולא שהלך מעצמו, ואותו ציות לגדול הדור והאמונת חכמים היא שסייעה לו. וכן כל דבר שרב גדול אומר לך לעשות נכון שיסודו בהררי קודש אבל העיקר זה הציות והאמונת חכמים.

  9. שלום יהודה!

    מקריאה קלה של התגובות כאן רואים שלא רק אני נפגעתי קשות מדברי הרב אוריה. בהזדמנות זו, הנני גם מבקש מחילה ברבים לאחר שהובהר לי שמדובר ברב בישראל שאולי לא התייחסתי בכבוד הראוי.

    אבל גופם של דברים עומדים בעינם. שאלותיך הן שאלות טובות וראויות לדון בהן בכובד ראש, אבל אין ביניהן כל קשר למאמר של הרב אוריה או לתגובתי. הרב אוריה פסל מהיסוד כל הציבור החרדי, קבע שאין ביניהם אנשים הלומדים לשם שמים ודרך לימוד התורה משיגים את אפקט הראוי.

    "עד שאין לך בן מת, פצוע אנוש או לכל הפחות בן אח או בן חבר קרוב – עד אז אינך מרגיש מהו מוות. עד אז אינך מבין את הנביבות והנלוזות שבאמירה "ממית עצמו באוהלה של תורה", אם זו באה בזמן פיקוח נפש וכמשקל נגד למוסר וממית עצמו במנהרות עזה. בהבחנה הזו שבין דם ממשי לבין דם מדומה – בזה דברי הריבות שלי כלפיך."

    אני מחיתי על זה שהוא כותב בכללות על אף הסתייגויותיו למען הפרוטוקול. אני מוחה על התזמון, מייד לאחר התעוררות רבתית בציבור החרדי לאחווה וקשר גורלי בינם לבין אחיהם, בא הרב אוריה לקרר את האמבטיה.

    ולשאלותיך:
    1. כתוב בדברי חז"ל "תורה מגנא ומצלא". אתה שואל אם אני מאמין בזה? האם יש יהודי שמצהיר על עצמו שהוא שומר תורה ומצוות שאינו מאמין בזה? אז בהחלט כן!! אני מאמין בזה במאה אחוז, ומתפלל שגם אתה וכל הקוראים גם מאמינים בזה.

    2. עכשיו לגבי היישום של "תורה מגנא ומצלא"…… זו כבר שאלה אחרת לגמרי והנני מפנה אותך למאמר שכתבתי לפני כחודש http://poaleiagudatisrael.blogspot.co.il/2014/08/blog-post_3.html ובו אני מבדיל בין "תורה מגנא ומצלא" להשתדלות של לימוד תורה בזמן מלחמה שאלו שני דברים שונים.

    3. באופן כללי לרוח מכתבך: יש לי למבורגהיני והוא קיבל פנצ'ר. כואב לי על זה אבל אני לא זורק אותו למגרש גרוטאות בגלל זה. אני מתקן, מחליף וממשיך הלאה. הציבור החרדי, לומדי תורה הם העידית שבעידית, הלמבורגהיני של עובדי ה', ומה לעשות, יש פנצ'ר, יש איזו סטייה, יש מה לתקן. אז מה? אז מגדפים את כל הציבור? גם מורו ורבו של הרב אוריה ניסה להחדיר לו שלימוד תורה מעל הכל, שלימוד תורה זו הדרך הטובה ביותר להגן על עם ישראל ולא שלח את הבחורים להתגייס.

    אבל כשהראש ישיבה "שם הוא לבו לאווירה קלילה בקרב מקצת הלומדים" רק אז הוא התעורר "דפק בידו על השולחן בחוזקה, קם ושאג כארי מסתער מסוגרו. "מרצחים! מרצחים! האחיכם יֵצאו למלחמה ואתם תשבו פה?!" אבל בוודאי ובוודאי שלימוד תורה הוא הדרך הטובה ביותר להציל את עם ישראל.

    הציבור החרדי הוכיח בגרות ואחריות במלחמה הזאת וראוי לכל השבחים מכל קצוות הציבור!!! בעזרת ה' נמשיך להשתדל לקרב לבבות ולאחד את העם ולא לחפש דרכים להפריד ולריב.

  10. הכל היה נכון אלמלא עובדה אחת פשוטה:
    יש נבואה בדורנו.
    נבואתו של הרבי מליובאוויטש כפי שפסק בשיחת פרשת שופטים הידועה ואליה הצטרפו מאות רבנים בפסק דין שפורסם. בין רבנים אלו נמצאים מגדולי תלמידי החכמים בדורנו.

    הנביא, שליח הקב"ה דבר השם, אמר שכל שפיכות הדמים הזו מקורה בעבודה הזרה הקרוי' "ראשית צמיחת גאולתנו". לייק איט אור נוט. זה שורש העניין.
    אין לי אשליות שאמירה זו תזיז אצלכם משהו, מכיון שהיהדות לדידכם היא אקדמית ונטולת כל עניין מטאפיסי. עפרא לפיכם!

    אתם מנופחים מגאוה שמקורה בלמדנות פלצפנית שאינה מאפשרת לכם לכפוף את ראשיכם ולהתבטל לנבואה זו.
    ולכן ידיכם דמים מלאו עת אתם מדי שבת בשבתו, מיד לאחר ברכת "על כסאו לא ישב זר" עליה הכנכם עונים אמן מסכנה שכזו נעמדים דום לברך את "ראשית צמיחת גאולתנו".
    ועל כן, אם היתה בכם טיפטיפה של הגינות, אחרי שהחרבתם קהילות קהילות יהודיות מפוארות בחרב הציונות ושלחתם למעלה משני מליון יהודים אל חיי גויים ממש בשם אותה "אתחלתא" ארורה, לא היו צריכים לא צבא ולא בטיח.
    עליכם קשה לי לרחם. מה שאין כן על החילונים המסכנים, מהם שללתם את יהדותם ועל גב כפירתם נסללו האוטוסטרדות של ישראל.

    ביום שתפסיקו לרקוד סביב העגל הציוני, ייפסק דם יהודים להישפך.

    כך אמר הקב"ה.

  11. עכשיו אני מבין את החיוך המוסווה על פניך כשהפנית אותי למאמר זה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: