שורשי המלחמה הזו דתיים ותרבותיים, וגם ההשראה לפתרונה צריכה להגיע מהכיוון הזה. קחו דוגמה משמשון, שהכה בפלשתים אך פתח בפניהם את לבו ואת שערי עזה עירם

שלוש מאות שמונים ושתיים מילים בלבד שימשו את משה דיין לכתיבת ההספד שגם אחרי כשישים שנה, במבצע צוק איתן, מכונן את האני מאמין של "גזֵרת דורנו". ובתוך קומץ המילים הללו על קברו של רועי רוטברג בחר הרמטכ"ל דיין לחזור שלוש פעמים על ביטוי אחד:

…הנשכח מאתנו כי קבוצת נערים זו היושבת בנחל־עוז נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים?… רועי הנער, אשר הלך מתל־אביב לבנות ביתו בשערי עזה להיות חומה לנו, האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויוכלו לו.

מה יש בשערים אלה, שערי עזה, שהרמטכ"ל בחר שוב ושוב לאזכרם בהספד? דיין החילוני, הילד הראשון של נהלל, הכיר היטב את שערי עזה. לא ממבצעיו בדרום אלא מחייו עם התנ"ך ומהיכרותו עם סיפור האישה השנייה בחייו של שמשון הגיבור:

וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה, וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ… וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ כָל הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר, וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל הַלַּיְלָה לֵאמֹר: עַד אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרַגְנֻהוּ. וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזֻזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו, וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן.

מבחינה צבאית, עקירת שערי עזה מפרזת את העיר ומסירה מעליה את הגנתה. אבל מבחינה אנושית עקירת השערים מסמלת את ההפך הגמור. ונראה שדווקא לכך כיוון משה דיין.

שמשון פתח את שערי העיר לכל אדם. אל לה לעיר להסתגר בחומת שנאה. מעתה יש יוצא ויש בא בין העמים. שמשון עצמו יוצא ובא מעזה למען מימוש תשוקותיו עם הזונה הפלשתית. השערים הפתוחים שהגיבור העברי משאיר אחריו מאפשרים לישראל, ומחייבים אותה, לראות את האנשים של עזה באנושיותם. דווקא שמשון, שהכה בפלשתים "שׁוֹק עַל יָרֵךְ" ושילח בהם שועלים ולפידים, ידע להיטמע בם, להתאהב בנשותיהם ולהשאיר את שערי עזה פתוחים לקשר ולגשר.

הוא זכה על כך לקיתונות של ביקורת מחז"ל, אך כך במובהק התנהל הגיבור־השופט־הנזיר היהודי עם האויב. זו מורשתו, וממנה עלינו לברור את דרכנו כיום. זו גם תביעתו של משה דיין: להשאיר את העיניים פקוחות כדי לראות את אנשי עזה, גם באנושיותם וגם בשנאתם אלינו:

אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הנם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בם ישבו הם ואבותיהם… אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות אלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו.

אין לחשוד במשה דיין ולא בשמשון הגיבור ברפיסות צבאית. ניתן לשער כי עם נאומים ומעשים כאלה כיום, בחלוקה הפשטנית של החברה הישראלית למגזרים סטריאוטיפיים, היו מוקעים שני המצביאים כשמאל קיצוני פוסט־ציוני. חבל שכך. דווקא מתוך חוזקנו המוסרי והצבאי בצוק איתן נדרשת גם פתיחת שער ופתיחת עין ולב לשכנינו העזתים.

אל לה לעיר להסתגר בחומת שנאה. פסל שמשון באשדוד לזכר גיבורי השואה ומלחמות ישראל
הפסל: ברוך וינד. צילום: ענת צילקר

להיות כאריות שמשון

זו מלחמה דתית־תרבותית, ושמשון הוא רק דוגמה. נוח לנו להדחיק את המרכיב היהודי מהמלחמה הזו. בכלל, אנו חוששים להכיר במרכיבים הדתיים של הסכסוך. בעצם, נדייק: ברור לנו שלדידו של האויב זו מלחמה דתית־תרבותית הכרוכה באנטישמיות ובאסלאם הקיצוני. יעידו שמותיו: ג'יהאד אסלאמי, חיזבאללה (מפלגת האל), גדודי אל־אקצה, הכינוי "שאהידים". אפילו הטילים הנורים למרכז ישראל קרויים בוראק על שם סוסתו המכונפת של הנביא מוחמד. ומה אצלנו? גם אצלנו, אבל בדרכי עקיפין סמויות ומודחקות.

שמשון הגיבור מסתתר ב"צוק איתן" מאחורי סמלים רבים. שמו של גדוד "שועלי שמשון" ניתן לו עוד על ידי אבא קובנר, שהיה קצין החינוך של חטיבת גבעתי. על סמל החטיבה מופיע השועל, הוא גם הסמל של פיקוד הדרום. "שועלי הדרום" הוא שמה הרשמי של אוגדת עזה. יחידת המסתערבים "שמשון" יודעת, כבת דמותה התנ"כית, להיטמע באוכלוסייה העוינת. העברית מכמינה בתוכה את הנרטיב היהודי.

זה לא אמור להפתיע. גם שמות אחרים במלחמות צה"ל בעזה מהדהדים במכוון את השורש היהודי המסתתר. "עמוד ענן" הוא שסלל את הדרך לפני בני ישראל במדבר, "עופרת יצוקה" נועדה למלל את גבורת המכבים, וב"כיפת ברזל" המגִנה מטילי הבוראק יש מן הכיפה.

אם נעז לפקוח עינינו ואוזנינו נראה שהמרכיב היהודי מסתתר בכל מקום במלחמה הניטשת בארץ הקודש. המצביא החילוני דיין ידע זאת היטב, וכמוהו מנהיגים אחרים, מבן־גוריון שהציג את התנ"ך כקושאן שלנו בארץ ועד לנתניהו ה"טוב ליהודים" התובע הכרה במדינה יהודית.

איננו מעִזים להודות בכך. הדת מפחידה אותנו. הדת האסאלמית ודאי, אך במידה רבה גם זו שלנו. לכן נחרדו רבים אצלנו, במידה רבה של צדק, כשמח"ט גבעתי עירב את א־לוהי ישראל בפקודת קרב. נוח לחשוב על הסכסוך כלאומי, "ישראלי־פלשתיני", ולא כמו שהילדים אומרים בתמימות יהודים נגד ערבים. זה מנחם, כי אם זה סכסוך לאומי־טריטוריאלי אפשר לפתור אותו על ידי חילונים רציונליים משני הצדדים. שמאל חילוני מכאן ומתונים חילונים מכאן יכולים לשבת על שולחן ולהסכים על ענייני השטחים. את הדת יש להשאיר מחוץ לחדר המשא ומתן ומחוץ לשדה הקרב: הללו מקודשים לנו בחילוניותם, משום שההנחה היא שהקיצונים הדתיים משני הצדדים הם הסיבה להמשך ההרג. בתמימות של מבוגרים אנו מאמינים שאם רק ננטרל את המרכיב הדתי נוכל להתנהל בתוך הסכסוך (לעשות שלום או מלחמה) בצורה מוצדקת ולגיטימית ולזכות באהדת המערב הנאור בשונה מאויבינו הדתיים.

אלא שההפך הוא הנכון. שורש הבעיה הוא גם תקוות פתרונה. שורש הסכסוך הישראלי־פלשתיני הוא דתי ותרבותי. גם הפתרון שלו חייב להיות דתי־תרבותי. המילה "תרבותי" משמעותית, משום שצה"ל איננו מקבל, תודה לא־ל, פקודות מהא־ל, ובשורותיו לוחמים גם דרוזים, בדווים ואתיאיסטים. הוא תרבותי מכיוון שהתנגשות הציוויליזציות רלוונטית גם לחילונים בינינו, הרואים את היהדות כתרבות. גם אם איננו שומרי הלכה וחובשי כיפה, עדיין יהדותנו היא העומדת בבסיס השנאה אלינו, היא המרכיב בזהותנו המביא אותנו לגור בארץ הזו ולהילחם עליה בעברית תנ"כית, והיא גם שעשויה לסייע בפתרון הסכסוך.

החברה הישראלית מנטרלת את הקול היהודי מהשיח סביב השלום והמלחמה משום שהוא נתפס כקול קיצוני וחסר תקווה הדומה מדי לקולו של האויב הפונדמנטליסטי. לאורך השנים נוצר בישראל זיהוי סטריאוטיפי תדמיתי בין דתי ללאומני קיצוני, ולכן גם בהסברה למערב הליברלי אנו מצניעים את הרכיב היהודי ומבליטים את הנאורות החילונית דמוקרטית של השמאל החילוני. את המשוואה הזו צריך לנתץ. דווקא משום שזו מלחמה עם מרכיבים דתיים ותרבותיים, חובה עלינו להשמיע, כלפי פנים וכלפי חוץ, קול יהודי שואף שלום ותקווה המכיל רגישות מוסרית ואנושית.

אנו נלחמים ונרדפים בשל יהדותנו ובשמה – ובשל יהדותנו ובשמה עלינו לעשות שלום. גם אם לא תשמעו זאת כיום מרבנים רבים: היהדות נושאת בחובה את התקווה לשלום ולדו־קיום בין התרבויות המתנגשות. חזון השלום ביהדות אינו יכול להישאר רק מס שפתיים או דבר תורה ותפילה. עלינו להשמיע שלום ולרודפו גם בחיינו הציבוריים. אף בכך שמשון מעורר השראה.

שמשון, בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"ב", 1961
עיצוב: אשר קלדרון

הצבר על עיזוזו ועסיסו

כדרכם של גיבורים, גם לשמשון היהודי עקב אכילס. מקור כוחו של אכילס היווני היה גם מקור חולשתו. כשהיה תינוק, אמו טבלה אותו במי הנהר ואלה חיסנו את גופו מפגיעה. אך כיוון שידה אחזה בעקבו, המים לא נגעו בו. הדרך היחידה להרוג את אכילס היא לפגוע בעקב רגלו. היד האוחזת בעקב העניקה אפוא לאכילס את חוסנו, אך באותו רגע גם הנציחה באותו איבר את פגיעותו. ואכן, חץ מורעל שירה פאריס במלחמת טרויה הוא שהרג, על פי המיתולוגיה כמובן, את אכילס.

הכוח והחולשה כרוכים יחדיו ונובעים זה מזה. לכן, לא פעם תכונתנו הבולטת והחזקה ביותר היא גם החלשה ביותר. ומהי חולשתו של שמשון? נראה שכדרך גברים וגיבורים רבים: נשים. ובפרט נשות האויב. מהאישה הראשונה שעליה אמר "לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי", דרך הזונה שבסיום ביקורו אצלה עקר את שערי עזה, ועד לאישה השלישית והאחרונה בחייו – דלילה שדיללה את כוחו, עקרה את שערו כשישן במיטתה ומסרה אותו מגולח מכוחו לעזתים.

אולם מתחת לפני השטח, חולשתו זו היא גם כוחו וייחודו. באהבת נשות פלשתים מוכיח שמשון את יכולתו לראות באויביו את הנשי, ולמעשה את האנושי. הוא רואה בהם גם אדם ושכן, מקים איתם משפחה, מחפש את קרבתם, מאפשר לתושבי יהודה להסגירו לידיהם וחד להם חידות – וכל זאת לצד מלחמתו הקשה בהם.

המורכבות הפרדוקסלית והחידתית הזו של שמשון הגיבור היא גם אחדות ההפכים הנדרשת מאיתנו כעת. להיות כאריות שמשון. ברמה הלשונית והסיפורית, פתרון חידתו של שמשון "מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק" במילה אחת הוא: ארי. הארי הטורף, אך גם אריית דבש מהכוורת: "אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי“. אולם ברמה האנושית פתרון חידתו הוא: שמשון. הוא עצמו. מהו שמשון עצמו אם לא הגיבור העז שבתוכו לב מתוק, הכמֵה לנשי, לדבש האריות? שמשון עם כוחו וחולשתו שבשערו, שמשון הפותח את שערי הלב לעם האחר. כמאמר לאה גולדברג בשירה "אהבת שמשון": "יִמְתַּק הַדְּבָשׁ בְּמַפֹּלֶת כְּפִירִים / וְלֵב חַלָּשׁ בְּגוּף גִּבּוֹרִים".

מעז יצא מתוק – זה שמשון עצמו. הוא עז וגיבור, אבל הוא גם מתוק וחלש. הוא כמו גדוד אחר של גבעתי: צבר. מכאיב בעזוזו, דבשי בעסיסו. איזהו הגיבור היהודי שמשון? רק החזק באמת יכול להרשות לעצמו להפגין חולשה באהבה עזה כמוות. כעת עלינו להיות כאריות שמשון.

שמשון של השערים

בספרות העברית והתלמודית ובציונות החילונית מתחו את הגיבור השרירי לשמאל ולימין. דן תורן וברי סחרוף עשו ממנו, ב"הולך איתך תמיד", שיר מחאה על המצפון הכואב של חיילי צה"ל בתום שירותם. דויד גרוסמן, בספרו "דבש אריות", ראה את ייסוריו של שמשון ואת כמיהתו לאהבת אם. ויהודה עמיחי, שׂבע קרבות ומאבקים, הִנגיד את עצמו לשמשון ואיחל לעצמו "אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת עַל מִטָּתִי".

מנגד חיים גורי ראה את דמותו בחיילי צה"ל ב"הִנֵּה שָׁבִים שִׁמְשׁוֹנַי וְשַׁעֲרֵי עַזָּה עַל כִּתְפֵיהֶם", רבנים ראו בו היתר לפגיעה ב"בלתי מעורבים", ואפילו אורי אבנרי, לוחם "שועלי שמשון" בתש"ח, עוד בטרם הפך עורו והיה לאיש שמאל קיצוני, חרז בתום הקרב את השורות ששושנה דמארי תשיר בפאתוס: "שׁוּעָלָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן שׁוּב פָּשְׁטוּ בַּמֶּרְחָב / וְנוֹשְׂאִים הַשַּׁלְהֶבֶת בַּלֵּיל – / מֵעַזָּה וְעַד גַּת שׁוּב נָטוּשׁ זֶה הַקְּרָב / לְחֵרוּת יִשְׂרָאֵל".

שִׁמְשׁוֹן הצית את הדמיון לכאן ולכאן, ושיחק לידי פרשנויות שונות ואף הפוכות בתכלית. טוב שכך. עצם הדיאלוג עם דמותו הארכיטיפית, עצם האקטואליזציה שלה, מבורכים. סכסוך דתי־תרבותי לא ייפתר בדיונים חילוניים על "הכיבוש" או בכוח הזרוע, אלא בגשרים בין האנשים והתרבויות. לכן חיבור תרבותי־דתי נדרש קודם כול מצדנו אל שורשי יהדותנו, כדי לקדם מתוך אמונה את השלום והדיאלוג. ומה עם הצד שכנגד? יש רבים הקוראים גם שם לדיאלוג בין־דתי (למשל בית המלוכה בסעודיה), אך גם אם האסלאם לא יושיט ידו אנו מחויבים מתוקף אמונתנו לרדוף שלום ולהשמיע שלום. על כן, כשאנו שואלים מה אנו לומדים משמשון (כדוגמה) ומיהדותנו (במהות) על צוק איתן – עצם שאלה זו חשובה מן התשובות.

המצביאים והמדינאים יציגו את שיקוליהם הביטחוניים. הם חשובים והכרחיים. אולם יש בלתם. גם על אנשי התרבות והרוח מימין ומשמאל לומר את דברם. ההשראה לרוח העם בוקעת מרבנים, ממשוררים, מאנשי טלוויזיה ומכל מה שביניהם (ויסלחו לי אלו ואלו שאני כורכם כאחד). כל אלה אינם חייבים להיות ממלבי הסכסוך, אלא בין מְכביו ופותריו. באו ימים שבהם נדרשת היהדות להשמיע קול מורכב יותר בסכסוך, ובמיוחד חשוב כעת קול הרבנות המתונה שיקרא דווקא בשם היהדות לשלום ולדו־קיום. אין בכך חולשה אלא עוצמה.

ואני, הקטן בשבטי ישראל, אציע את פתח התשובה שלי. העיקרון הראוי לרחף מעלינו בתום הקרב הוא שניות חידתו של שמשון: להוציא מעזה מתוק. זהו הזמן המוזר שבו כמשה דיין וכשמשון עלינו לאחוז בחרב אך גם לפתוח את עינינו ואת לבנו לסבל הפלשתיני בעזה. נבין את המשטמה כלפינו. נראה את הנשים, האלמנות והיתומים באנושיותם. נשמור על לב נקי. נכה שוק על ירך בעוצמה ובגבורה אך לא נמוטט בניין על יושביו, לא נשלח זנבות שועלים חסרי הבחנה עם לפידים. נפתח את הרצועה לעובדים, לסחורות, לשיקום. נשקם גם את הדיאלוג בין התרבויות. נשאיר את השער בינינו ובין עזה והאסלאם פתוח לרווחה.

קווה שפרן הוא מנכ"ל חברת אימוני התקשורת "לדעת להופיע" ומגיש "קווה לטוב" על יהדות מתחדשת בגלי צה"ל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014