מנקודת מבטו של משה, חטא העגל היה שרשרת של שברים ושבירות. אך משה עצמו מציע גם את המבט הרחב, שבו טמון התיקון

משה מספר על אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בחייו. מעניין לעקוב אחר האופן שהוא מתאר זאת, דרך נקודת התצפית האישית שלו. נדמיין לעצמנו את משה יושב בהר, "ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט ט). רוחניות צרופה של מגע אישי בין אדם לא־ל, פנים אל פנים. מפגש שבו הא־ל כותב באצבעותיו את דברי הברית. בסיום – ה' נותן בידיו את שני הלוחות ואומר לו: קום רד.

כדאי רגע לעצור כאן ולעקוב אחר הדברים באופן הליניארי שהם כתובים בו, ולא להזדרז ולקראם כמקשה אחת. טבעו של תהליך הקריאה שהוא נעשה ברצף, מילה אחרי מילה. בניגוד ליצירת אמנות פלסטית, הנתפסת בכוליותה על ידי העין הרואה אותה בבת אחת, תהליך הקריאה הוא תהליך הדרגתי. אם לא ניחפז לקרוא את הפרק עד סופו ולהשליך מהמידע שנאסוף בהמשך הקריאה על השלבים המוקדמים שלה, נוכל להשתהות על פרטי המתרחש ברגעי ההווה שלהם ולפתוח את הקריאה לעוד הבנות וחוויות.

משה שומע "קום רד" ונזכר ב"לך רד" הראשון, שנצטווה בו לקראת אמירת עשרת הדיברות (שמות יט, כד) – וחושב, מתוך החוויה העמוקה של המפגש השמימי, שהגיעה העת לרדת כדי לתת את האוצר שבידיו לעם. אלא שבניגוד גמור לתוכניתו, ללא כל הקדמה, באה מכת גרזן כפולה: "ויאמר ה' אלי: קום רד מהר מזה כי שחת עמך… עשו להם מסכה", ובהמשך ישיר, ללא כל חילוף מְדַבּרים, הכתוב שב ואומר "ויאמר ה' אלי לאמֹר: ראיתי את העם… הרף ממני ואשמידם" (דברים ט, יד).

כבר מצאנו שאם בפסקה אחת רצופה יש פעמיים "ויאמר" ללא חילוף מדברים, נראה שהאדם שהדברים מופנים אליו מרוכז במה ששמע והוא זקוק לקריאה נוספת כדי להתעורר ולהקשיב להמשך הדברים. משה שומע, אפוא, לראשונה, שעַמו שיחת. בעודו מנסה לעכל את גודל החטא פונה אליו שוב האל ואומר לו – אשמידם ואמחה את שמם.

משה אינו מגיב בדיבור, אלא במעשה. הוא פונה מההר ושם פעמיו אל המציאות הנוראה, שהוא לא התכונן אליה. הוא אינו עונה, אלא הולך לראות בעצמו. אולי אין הוא מאמין? אולי אין הוא מבין? אולי אין הוא מעכל?

ברדתו הוא רואה את העגל ושובר את הלוחות שבידיו. הכתוב אינו מתאר את הסיבה לשבירה. גם אינו מתאר את תגובת העם. האם משה פעל בקור רוח מחושב או שהייתה זו פעולה ספונטנית של כעס ואכזבה? ובני ישראל – ההייתה תדהמה? האם היה שבר? האם גם להם נשבר כאן משהו? האם הם מבינים בבהלתם שהכול נשבר, שמשה שבא ונעלם ושוב נעלם אולי לא ישוב עוד? האם הם מבינים שהחוזה שביניהם לבין הא־ל מופר ושהם יכולים להמשיך לרקד מול העגל, כאומר להם: "רציתם עגל? הרי לכם עגל, זוהי התוצאה הטבעית למעשיכם ושלום שלום לכם?"

הטקסט כאן פעור, ומעניין להשתהות בפער ולא למהר ולמלא אותו. להחזיק את כל האפשרויות הפרשניות שאולי מייצגות עמדות שונות שהיו בעם וקולות שונים בלבו של משה.

איור: מנחם הלברשטט

מיד אחר כך משה מתנפל על ה', ושוב בא הצירוף "ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (ט, יח). החזרה על אותו צירוף מילים ארוך בסיטואציה כה שונה, קודם בקבלת הלוחות על ההר ועכשיו בתפילת התחנונים על עם ישראל, ממחישה את גודל ההבדל: אותו משך זמן, אותה איכות רוחנית, אולם הפעם תפילה נואשת מתנפלת להמשיך את הקשר ולא לשבור ולנתץ אותו. ועדיין איננו יודעים אם התפילה נענתה, וכבר משה עסוק בשבירה נוספת עד דק של העגל – "לקחתי ואשרוף אותו באש ואכֹּת אותו טָחון היטב עד אשר דק לעפר ואשליך את עפרו אל הנחל" (ט, כא).

כל עושר ההתרחשויות המצוי בספר שמות – בכי העם, התנצלות אהרן, הרג החוטאים – אינו נמצא כאן. כאן אנו נמצאים מול תמצית האירועים כפי שחווה אותם משה, והוא בגרסתו מדגיש את הפתעתו המוחלטת, את השבר, את התפילה כנגד השבר ואת שבירת העגל עד דק. השבר הוא קו העלילה המרכזי בסיפורו.

היש לשבר תיקון? אם נתבונן בהקשר שהסיפור נתון בו נראה שמשה אינו מתאר את סיפור שבירת הלוחות כסיפור דרמטי, כאירוע יוצא דופן וחד־פעמי. האירוע מתואר כפרק מתוך רצף נפילות והקצפות שהעם הקציף את הא־ל: "ובתבערה ובמסה ובקברֹת התאוה מַקצִפים הייתם את ה'", אומר הפסוק הבא אחרי כיתות העגל (ט, כב), כמתאר גלגל שסובב בעולם.

האם זוהי התפכחות של משה? היש כאן ביטוי לייאושו מהעם? או אולי להפך – משה מציאותי, בעל ניסיון, מקבל את החולשות האנושיות ויודע שאפילו שבירת הלוחות וכיתות העגל אין בהם כדי לגרום לשינוי פנימי ועמוק בציבור, אלא זהו תהליך ארוך ובלתי נגמר.

אולי זוהי הסיבה לכך שבסיבוב הנוסף, בהזמנת א־לוהים את משה לעלות שוב להר, משה מתבקש לפסול בעצמו שני לוחות אבנים, ומביא איתו ארון עץ. הפעם הלוחות קרובים יותר לארץ, לוחות שהם לא רק מעשי הא־לוהים וכתובים באצבעותיו, אלא בן האדם משתתף בעשייתם. אולי הפעם יש גם הבטחה שהם לא יישברו: מכינים להם ארון שישמור עליהם ויבטיח את קיומם, לפחות לזמן הקרוב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014