ההלכה היא דבר שמח | אריאל הורוביץ

הרב יוסף צבי רימון הגיע לשטחי הכינוס, פסק שם פסיקות הלכתיות (כמו למשל יחס ההלכה ל"נוהל חניבעל") וגם ניצח על מבצע ענק של אספקת ציוד ללוחמים. שיחה על דרכי פסיקה ציוניות־דתיות, על השמיטה הממשמשת ועל קריאת כתובה בידי אישה, על החלום הגדול שלו להקים דיסנילנד יהודי וגם על סבו, המשורר יוסף צבי רימון

בחודש האחרון בילה הרב יוסף צבי רימון לא מעט שעות על הכביש, חורש את הדרכים שבין יישובי הדרום לביתו שבאלון שבות. הוא נסע לא רק כדי להעביר שיעורים ולחזק את התושבים שחיו תחת איומי הרקטות, אלא הגיע גם לשטחי כינוס, שם פגש חיילים וניצח על מבצע ענק של אספקת ציוד ללוחמים.

לא בדיוק המשימות האופייניות לרב פוסק הלכה, אך עבור הרב רימון – שיזם את הקמת "תעסוקטיף", ארגון המסייע לעקורי גוש קטיף להשתלב במעגל העבודה – אין טבעי יותר מאשר השגת ציוד לחימה ושיפור תנאיהם המבצעיים של חיילי צה"ל. "זה התחיל בעופרת יצוקה", מספר הרב רימון כשאנחנו נפגשים, ערב תשעה באב, בעוד הכוחות עושים את דרכם בחזרה מרצועת עזה. "קיבלתי שאלות הלכתיות מחיילים, והבנתי מהן שמאוד קר לחיילים. התחלתי לגייס כספים מכל מיני אנשים, וקנינו ציוד חם. זה המשיך גם ב'עמוד ענן', ועכשיו, ב'צוק איתן', הספקנו עוד לפני הכניסה הקרקעית להרכיב 3,000 ערכות של לבנים, גרביים, חולצות טרמיות. קנינו גם פנסים. הכול הלך ללוחמים שנכנסו לעזה".

סריקת מפות בשבת

לא קצת מוזר שרב עוסק בהשלמת ציוד?

"אין לי הסבר לזה. קשה לי לא להיות עם החיילים. אני מרגיש שאני צריך להיות שם. עיקר מה שעשיתי היה להביא ציוד, אך יש גם ערך מוסף לכך שדווקא רב מגיע לשטח. כולם רוצים לשמוע את הרב, כולם רוצים חיבוק, האווירה מאוד מרוממת. אני רואה איך בתוך כל הקשיים שאנחנו נמצאים בתוכם יש לנו חיילים מדהימים, מצד השליחות, מצד הנכונות שלהם להציל את עם ישראל גם אם זה יבוא על חשבון חייהם.

"אני גם רואה, מתוך השאלות שלהם, איזה צבא מוסרי יש לנו. יש, למשל, חיילים שמותר להם, מסיבות שונות, להסתובב עם טלפון נייד בכיס, אחרי שמוציאים ממנו את אפשרויות האיכון. חייל אחד שאל אותי האם כשנגמרת לו הסוללה מותר לו להטעין את המכשיר בשקע חשמלי באחד הבתים הנטושים בעזה. אני רוצה לראות עוד חייל בעולם ששואל שאלה כזו. אני גאה בצבא שלנו. יש לנו צבא שעושה את המשימה, ושומר על סטנדרטים מוסריים גבוהים שאני לא מכיר כמותם".

לפתחו של הרב רימון הגיעו במהלך המבצע לא מעט שאלות הלכתיות, כולל גם כאלה שקשורות ל"נוהל חניבעל" – אותו נוהל צה"לי שנועד לסכל חטיפה של חייל, וכולל במקרים שונים ירי לעבר החוטפים. במקרה כזה, אומר הרב רימון, יש ללכת לפי הוראות הצבא. פסיקה אחרת שלו ניתנה בעת החיפוש אחר הנערים החטופים, וסייעה למציאת שלוש הגופות. "באו אליי ביום שישי אנשים מבית ספר שדה כפר עציון", הוא מספר, "ואמרו שחשבו על דרך חדשה שאיש לא חשב עליה – להשוות תצלומים של האזור מלפני חודשיים עם תצלומים עדכניים. זה רעיון גאוני שהצבא לא חשב עליו. הם שאלו האם מותר להם לסרוק את שתי המפות במחשבים שלהם במהלך שבת. התרתי להם לעבוד בשבת".

מה היו הנימוקים?

"ראשית, ההנחה הייתה שמחפשים גופות, אבל באותה מידה אפשר היה למצוא רמזים למציאת אנשים חיים – אולי יימצאו רק שתי גופות, ולצידן ממצאים של אדם נוסף, שעודנו בחיים? שנית, גם אם יימצאו שלוש גופות, ככל שהגופות יימצאו יותר מהר יינצלו חיים של חיילי צה"ל, שעוברים מבית לבית בחברון בחיפושים אחר הנערים. שלישית, אם אכן הגופות נמצאות בשטח, יש חשש שמישהו אחר ימצא אותן קודם ויסחר תמורתן באלף מחבלים. כל השיקולים האלה הביאו אותי לקבוע שיש כאן פיקוח נפש, וכך התרתי להם לסרוק במחשבים בשבת. הגופות התגלו ביום שני, באחת הנקודות שנמצאו על המפה".

יש לנו צבא ששומר על סטנדרטים מוסריים גבוהים שאני לא מכיר כמותם". הרב רימון עם חיילי גולני צילום: חגי שררה

יש לנו צבא ששומר על סטנדרטים מוסריים גבוהים שאני לא מכיר כמותם". הרב רימון עם חיילי גולני
צילום: חגי שררה

יש פסיקה ציונית־דתית

הרב יוסף צבי רימון מכהן כיום כרב אלון שבות דרום וכראש מרכז הלכה והוראה בישיבת הר עציון. הוא נולד בשנת 1968 וגדל בתל אביב. הוא קרוי על שם סבו, המשורר יוסף צבי רימון, שאותו לא פגש מעולם, אך השירים הרליגיוזיים של הסב ודמותו מעוררת ההשראה השפיעו רבות על הנכד יוסף צבי.

"אני חי ונושם אותו", אומר הרב רימון על סבו, "אני רואה בו מורה דרך בהרבה תחומים. היו תקופות בחיי שבהן השירים שלו והרוח שלו ממש חיזקו אותי. אני לא בטוח אם ההשפעה שלו גלשה באופן ישיר לעיסוק ההלכתי שלי, אבל אני כן יכול לומר שהשירה שלו נותנת עוצמה וחיבור מיוחדים לקב"ה, גם ברגעים קשים". אביו של הרב רימון, דוד, היה ממייסדי המשטרה הצבאית, פעיל בהגנה, ובעל בית דפוס שכתב ספרים רבים ללימוד כתיבה עיוורת. ב־1968, שנת לידתו של הרב רימון, לקה האב בהתקף לב, ומאז שינה את אורחות חייו והחל לעסוק בספורט ובריצה. מדי יום היה רץ עשרה קילומטרים על חוף ימה של תל אביב, עד מותו בגיל 86. בנערותו נהג הנער יוסף צבי לרוץ עם אביו. כיום הוא מסתפק בביקור בברֵכה של אלון שבות, ו"משתדל להתמיד".

בנערותו למד בישיבה התיכונית נתיב מאיר, שם נקשר לדמותו של ראש הישיבה המיתולוגי, הרב אריה בינה. לאחר מכן למד בישיבת הר עציון, שם הושפע מראשי הישיבה, הרב יהודה עמיטל וייבדל לחיים הרב אהרן ליכטנשטיין. בצבא שירת בשריון, ולאחר שחרורו הפך לר"מ בישיבה. בשנים האחרונות הוא עומד בראש מרכז הלכה והוראה, שבו לומדים אברכים מבוגרים ממגוון רב של ישיבות בציונות הדתית. במסגרת מרכז ההלכה רואים אור ספריו של הרב רימון, ונכתבות תוכניות לימודים בהלכה לבתי הספר. לאחרונה ראה אור ספרו החדש על השמיטה (הוצאת "מגיד").

כשאני שואל את הרב רימון מי הן הדמויות שעיצבו את דרכו בהלכה, הוא מציין את ראשי ישיבת הר עציון שבה למד. “הם עיצבו את דרכי“, הוא אומר, “גם בלמדנות, וגם בראייה שמצד אחד מנסה להיות עמוקה ורצינית, ומצד שני רואה את החיים, את המציאות. יש להם הסתכלות הלכתית רחבה, שמתבוננת בעומק על דברים ומחוברת למציאות, אך לא פועלת מתוך תחושת בטן. יש הרבה אנשים שמחוברים למציאות, אך הם קובעים דברים לפי מה שתחושת הבטן שלהם אומרת. אני מאמין שצריך לפעול מתוך מחויבות מלאה לעולם ההלכה, ויחד עם זאת להבין שהתורה היא תורת חיים“.

האם ההבנה הזו היא חלק ממשהו שאפשר לכנות אותו "פסיקה ציונית־דתית"? אתה חושב שיש דבר כזה?

"זו שאלה מאוד מורכבת. אני מאמין שיש פסיקה ציונית־דתית, אבל מדובר יותר במאפיינים של פסיקה מאשר בהשתייכות סוציולוגית. אם אתה שואל מי הם פוסקי ההלכה שאני מרגיש קרוב אליהם, הרב שלמה זלמן אוירבך הוא בוודאי אחד מהם. בעיניי הוא גדול הפוסקים, הושפעתי ממנו מאוד, והוא מורה דרך עבורי.

"למי הוא שייך, לחרדים? אני מרגיש שהוא שייך אלינו. הרב אשר וייס, למשל, הוא דוגמה לפוסק בן דורנו שיש לו עומק וחיבור למציאות. הייחוד של פסיקה ציונית־דתית, בהרבה מובנים, הוא החיבור למציאות. לכאורה זה אמור להיות מאפיין של כל פסיקה – כל פסיקה תגיע למציאות בסופו של דבר, אך השאלה היא עד כמה היא מנותקת, ועד כמה המציאות נכנסת פנימה ומשפיעה.

"בפסיקה ציונית־דתית, המציאות נכנסת פנימה. כך היה אצל ר' שלמה זלמן וכך זה אצל הרב וייס היום, בעוד אני מרגיש שבמקומות אחרים בעולם החרדי זה לא נמצא. מצד שני, יש מקומות שבהם יש חיבור מוגזם למציאות, ושם אני לא מרגיש שהדברים מבוססים מספיק בהלכה. אפשר להגיע לקוּלות סוחפות שאין להן בסיס. אני לא שם ולא שם. אני מנסה ללכת עם גדולי הפוסקים, בדרך שאותה מובילה הפסיקה המרכזית בעולם היהודי במשך מאות שנים, ובתוך הגל הזה אני צולל לעומק ורואה כיצד מחברים את הדברים למציאות שלנו".

מריבה בלי חיבוק

אבל יש גבולות מסוימים שלא תחצה. יש מקרים שבהם תשים חיץ בפני המציאות החיצונית.

"אני אף פעם לא אחצה קווים הלכתיים ברורים, גם אם הם לא מסתדרים עם המציאות. אם ברור לי שמשהו הוא הלכה, כך אני אפסוק. מעבר לכך, יש דברים שעם ישראל קיבל על עצמו במהלך השנים, וגם אותם לא אבטל. אחד ההבדלים בין פסיקה אורתודוקסית לפסיקה לא־אורתודוקסית הוא המשקל שניתן למנהגים של עם ישראל. אני לא מדבר על חומרות קיצוניות, אלא על מנהגים מרכזיים. אני לא שייך לאלה שחולמים על ביטול גזרת הקטניות. יש מנהגים שעם ישראל בחר לקבל על עצמו, ופוסקי ההלכה אימצו אותם, ובעיניי צריך להמשיך ולקיים אותם. בתוך גבולות הגזרה האלה יש מרחב תמרון – האם משהו הוא ספק דאורייתא או ספק דרבנן; האם מדובר במנהג חדש או קדום, וכן הלאה".

תן דוגמה.

"הנה, כעת אני עוסק בענייני קדושת שביעית. מצד הדין, באופן עקרוני, אפשר להניח שאריות של ירקות ופירות מקדושת שביעית בתוך שקית, וכשהיא מתמלאת לקשור אותה ולזרוק לפח. מצד שני, בפסיקה ההלכתית החרדית וגם בפסיקה המקובלת אצלנו, רצוי להניח את השאריות כמה ימים בצד, עד שהן יירקבו, ואז לזרוק הכול לפח. עכשיו, אני יודע שעבור רוב האנשים המתנה עד שהירקות יירקבו היא סיוט, וגורמת סירחון במטבח. אמר לי מישהו: 'אשתי לא רוצה לשמוע על שמיטה, היא זוכרת את התולעים מלפני שבע שנים'. אז אני מציע לחשוב מה הרווח ומה ההפסד.

"אם מצד הדין אפשר לקשור מיד ולשים בפח עדיף לעשות את זה, ולא להוסיף חומרות שגורמות לכך שאנשים לא יקנו פירות מקדושת שביעית, כי הם לא רוצים תולעים במטבח, וכך נפסיד את כל הרעיון של השמיטה. צריך להסתכל על הדברים בצורה רחבה. יש זמנים שטוב להחמיר בהם ויש זמנים שטוב להקל. צריך להוביל את הציבור בדברים שהם מרכז ההלכה, אך גם להוביל את הציבור קדימה, למקום טוב. אני מאמין שאם לומדים הלכה בצורה נכונה ומרגישים את היופי שבעולם ההלכה, לאט לאט מרגישים שההלכה היא דבר שמח, שיש כאן מהלך נפלא שמקדם אותך. ברור לי שהעולם ההלכתי עוזר לאדם להיות שפוי, שמח".

מצד שני, יש הלכות שקשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לשמוח בהן. איסור נגיעה אחרי לידה, או אחרי הפלה, למשל. באחת השעות הקשות ביותר בחייה של אישה, אסור לה לגעת בבן זוגה.

"לפני כמה זמן בא אליי זוג אחרי לידה. הם סיפרו לי על מריבה שהייתה להם, והם לא הצליחו לסיים אותה בלי חיבוק ונשיקה. והם באו אליי עם ייסורי מצפון. ישבתי והקשבתי להם, ותוך כמה דקות הרגשתי שיש כאן בעיה זוגית. אם זוג לא יודע לפתור מריבה בלי חיבוק, יש כאן בעיה של תקשורת. השתדלתי לחזק אצלם את הכיוונים האלה, וזה שדרג את הקשר שלהם. פתאום הם הבינו שצריך ללמוד לתקשר לפעמים גם בלי נגיעה. באותם שבועיים של נידה, שהם קשים מאוד, אם אדם לומד כיצד ליצור חיבור אחר אל אשתו, אני מאמין שזה מוסיף לזוגיות. ברור לי שזה לא קל, אבל ברור לי גם שעולם ההלכה לא מצמצם אותנו באמת. כשהוא לכאורה מצמצם אותנו בדבר אחד, הוא פותח לנו פתח הרבה יותר רחב. עולם ההלכה לא באמת מצמצם".

אני לא מדבר על מקרה של בעיית תקשורת. אתה בוחר מקרה קל יחסית. אני מדבר על אישה שרוצה חיבוק מבן הזוג שלה אחרי הפלה – זה דבר טבעי, מובן, שלא קשור לבעיה שבין בני הזוג. איך האישה הזו חווה את עולם ההלכה? היא מרגישה שההלכה מצמצמת אותה, מתאכזרת אליה.

"אני חושב שזה בעייתי אם היא מרגישה שההלכה מתאכזרת אליה. ההלכה לא מתאכזרת לאדם. בכל מערכת שאתה יוצר, ב־95 אחוז מהמקרים אתה מרוויח, ויש חמישה אחוז של מקרים קשים. זה תמיד ככה, בכל מערכת. זה הכרחי. אי אפשר ליצור מערכת שבה זה לא קיים. יכול להיות שבמקרה שציינת היה שייך לתת חיבוק. יכול להיות שבאופן נקודתי, אם אנחנו היינו קובעים את ההלכות האלה, אפשר היה להתיר את החיבוק הזה. אבל קודם כול זו המערכת שקיבלנו, ומלבד זאת, אני מאמין שגם בקושי הזה יש ערך. אולי באותה נקודה החיבוק היה עוזר, אבל במערכת הכוללת, זה לא היה תורם. אני מאמין שיש מערכת גדולה יותר שצריך להסתכל עליה. באופן כללי, עולם ההלכה הוא מצוין, הוא הכי טוב שיש. מי שחי בעולם ההלכה בצורה הנכונה, הוא האיש הכי שמח בעולם".

לא לפח שמיטה

ספרו החדש של הרב רימון עוסק בשמיטה, והוא מנסה – בשפה בהירה, בשילוב טבלאות, הסברים ושפה קולחת – להנגיש את השמיטה לכל בית יהודי. "השאלה היא איך אתה מסתכל על השמיטה", הוא אומר, "אם אדם מחפש כל השנה איך לחיות ללא חשש שביעית, תהיה לו שנה מרגיזה, והוא ימצא כל פתרון כדי לברוח מהשמיטה. לעומת זאת, אם אדם קונה פירות וירקות מקדושת שביעית, וזוכר שאחרי אלפי שנים הוא זכה לחזור לארץ ישראל ולאכול מפירות שמיטה כפי שגדולי ישראל חלמו, הוא מבין שזו תחילת השיבה לבית המקדש.

"פתאום הקדושה מתפשטת בבית. יש אנשים ששמים את השאריות של הירקות ב'פח שמיטה'. אני, בעקבות חמי הרב אליהו בלומנצווייג, לא מוכן לקבל את המונח 'פח שמיטה'. 'פח' ו'שמיטה' הם מונחים שלא הולכים ביחד. אני מציע במקום זה להכין כלי יפה שכתוב עליו 'קדושת שביעית', ולשים שם את השאריות. וזה הבדל מהותי. האם אתה חי כל השנה סביב הפח של השמיטה, או סביב הקדושה. השמיטה היא שנה של הזדמנות לקדושה. אתה מפנים את הצורך לשמור על הטבע, לא להרוס את המאכלים, להבין שיש מישהו אחר שהוא בעל הבית. אני לא רוצה לחיות הלכה בפח, בצורה שלילית. אני רוצה הלכה של קדושה, של שמחה, לא של פאניקה וחרדה. שנת שמיטה יכולה להיות מעצבנת וחרדתית, אבל היא יכולה להיות גם הפוכה לגמרי. תחשוב מה זה כשאתה זוכה לקדושת שביעית בבית שלך – בתוך הסלט, בתפוחי האדמה של החמין. זה דבר מדהים. כל הבית מלא קדושה".

במסגרת שנת השמיטה, מציע הרב רימון דרכים נוספות להתחבר לרוח שנת השביעית. בין היתר הוא עובד על מיזם בשם "שעת שמיטה", שבו כל אדם מפקיר שעה אחת בשבוע לטובת עשייה חברתית; מיזם "משפחה מאמצת משפחה", שבו משפחות עוזרות למשפחות אחרות להתייצב מבחינה כלכלית. מיזם אחר הוא פארק השמיטה, שיוקם בתחילת השנה הבאה בגן הבוטני בירושלים, בעידודו ובתמיכתו של ראש העיר ניר ברקת.

"ישבתי אצל ברקת במשך שעתיים, והוא התלהב מזה מאוד. לאט לאט אנשים לא דתיים מגלים את היופי שבשמיטה. נתתי הרצאה בכנס 'לא בשמים' בפני קהל שרובו לא דתי, ובסוף ההרצאה ניגשו אליי חקלאים לא דתיים ואמרו שהם התחברו דווקא לחלקים ההלכתיים שבדבריי, והם מעוניינים ליישם אותם. הם אהבו את הרעיון הזה שבמשך שנה אתה לוקח הפסקה, אתה לא שולט בכול. אני חושב שאפשר ליצור נקודות השקה שתקרבנה את הציבור הישראלי ליהדות. תמיד יהיו רבדים הלכתיים, אבל אסור לזנוח את אלו שלא מוצאים עניין ברבדים הללו, וצריך להציע להם חיבור לערכים של המצווה, שגם הם חלק מהשמיטה ומרצון התורה. בשמיטה האידיאית היינו מקיימים את הערכים האלה גם כן, אז אין סיבה שלא נעודד אותם גם עכשיו".

במקום דונלד דאק

כחלק מן החיבור הזה עמל הרב רימון בשנתיים האחרונות על פרויקט שאפתני, שדבר קיומו מתפרסם כאן לראשונה – "פארק היהדות" הוא שמו הזמני. זהו סוג של דיסנילנד יהודי, כשאת דונלד דאק ומיקי מאוס מחליפים מתקני אקסטרים ברוח ישראל סבא. עלות המיזם נאמדת במאות מיליוני שקלים. בין המתקנים: סרט פעלולים שמציג באופן חווייתי את ההשלכות ההרסניות של לשון הרע; מכוניות מתנגשות שבהן אפשר להצליח רק אם פועלים בצורה מוסרית; טיול אופניים שבמהלכו מגיעים המטיילים לים גדול שנחצה לשניים ואז נסגר. הרב רימון מתקשה להסתיר את התלהבותו מן הפארק, אך מדגיש שלא מדובר בפסגת שאיפותיו.

"מרכז העיסוק שלי הוא כתיבת ספרי הלכה", הוא אומר, "אני מרגיש שזה מה שהקב"ה רוצה שאעשה בעולם – שאשקיע ואסדר ספרי הלכה, ואקח מה שנראה כעולם הלכתי לא ברור, מסובך, ואקרב אותו לכולם. אבל חוץ מזה, חשוב לי להיות מחובר לכל עם ישראל. אני לא מצפה שאדם יצא מן הפארק הזה ויחזור בתשובה, אבל אני כן מצפה שהוא יבין שהיהדות נותנת לו דברים שהוא לא חשב עליהם. זה חשוב לי, לכן אני מוביל את זה, אבל אני לא רוצה להישאב לשם. רוב היום אני יושב וכותב ונותן שיעורים. גם פארק היהדות צריך לצאת מתוך תורה. רב יכול מהר מאוד להישאב לעולם של גמילות חסדים וצורכי ציבור, אבל הוא שוכח ללמוד. המרכז הוא הלימוד".

הרב רימון מחלק את זמנו בין הישיבה לבין הקהילה שהוא עומד בראשה. "אני מאוד אוהב להעביר שיעור למדני בישיבה, ואחר כך שיחה לילדים בגן, ואחר כך שיעור לאנשים בני 50 ולנוער בגיל תיכון. אני מקבל הרבה מהלימוד בישיבה, אבל מכל מקום אני מתמלא. בשיחה עם ילדים קטנים, למשל, אני מקבל טוהר, תום. מגיע אליי ילד בכיתה א' ואומר שאמא אמרה לו שצריך להגיד קריאת שמע בלחש, כי יש תינוק קטן בחדר, והוא שואל איך לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' עוד יותר בלחש. לא מזמן שאלה אותי ילדה בת 4 האם מותר למצוץ אצבע בין נטילת ידיים ל'המוציא'. אלה שאלות שהקב"ה שמח בהן, בתום וביופי שלהן. מצד שני, אני מקבל שאלות רציניות, עמוקות, מבני נוער. אני משתדל להיות מחובר גם לנוער שעל הגדר, שבדרך כלל מרגיש שאין לו מקום ביישוב. לפני כמה שבועות אני יוצא מהתפילה, ונער אחד, שהוא כבר לא כל כך דתי, בא ואומר לי: הרב, אתה היחיד שבאמת אוהב אותי. ואני באמת אוהב אותו. לא צריך להיות אותו דבר כדי לאהוב".

גם שאלות על מקומן של נשים בבית הכנסת מאתגרות את הרב רימון ואת קהילתו. "אני מרגיש, באופן כללי, שאצלנו דברים מגיעים מתוך מקום אמיתי, ולא רק מתוך רצון לשוויון", הוא אומר, "אין בקהילה שלנו מקרים של נשים שעולות לתורה או נשים שרוצות להניח תפילין. יש דברים שאנחנו כן עושים, והם נעשים בצורה יפה וכנה, כמו דף יומי לנשים, למשל".

מה לגבי קדיש לנשים?

"אני לא אתיר לאישה לומר קדיש לבד, אלא רק אם יש גבר שאומר קדיש גם כן. בהרבה מקרים, אם האישה תאמר קדיש לבד בעזרת הנשים, לא ישמעו אותה".

מותר אבל אל תעזי!

ונניח שכן היו שומעים?

"בכל זאת, הייתי מבקש מגבר להגיד יחד איתה. זה מסובך מבחינה הלכתית שאישה תגיד קדיש לבד, כשאין גבר שמצטרף. בתחומים האלה אני משתדל ללכת בדרכו של הרב ליכטנשטיין. מספרים שפעם אחת שאלה אותו בתו, הרבנית אסתי רוזנברג, אם היא יכולה לקרוא את הכתובה מתחת לחופה של אחת התלמידות שלה. הוא ענה לה – אין בזה איסור, אבל שלא תעזי לעשות את זה".

מה אתה חושב על התשובה הזו?

"אני חושב שזו תשובה מופלאה. בעולם ההלכה יש הרבה גורמים שקובעים מתי אתה עושה משהו ומתי לא. גם קפיצות יכולות להיות דבר לא בריא. בשלושים השנים האחרונות השתנו המון דברים ביהדות האורתודוקסית. רק לפני כמה עשורים איש לא העלה על דעתו שאישה תלמד משנה, והיום יש מדרשות לבנות. יש דברים שאני כן עושה – אני נושא דרשה לכבוד כל בת מצווה בקהילה. אולי בבתי כנסת אחרים זה דבר רגיל, אבל כשאני הייתי ילד הרב לא דיבר בבית הכנסת לכבוד בנות המצווה, וגם באלון שבות זה לא היה נהוג עד לא מזמן. היום האבא עולה לתורה, ואני נושא דרשה לכבוד בת המצווה".

מה לגבי אישה שתישא דרשה בבית הכנסת?

"אישה לא תישא דרשה באמצע התפילה. אחרי התפילה יש שיעור של עשרים דקות, ואז זה אפשרי. עד לפני שנתיים נשים לא היו אומרות דרשה בכלל; המצב כיום הוא שב־98 אחוז מהמקרים גבר נושא דרשה, ופעמיים או שלוש בשנה אישה נושאת דרשה אחרי התפילה.

"אנחנו צריכים להיזהר לא לקפוץ רחוק מדי, משום שכל קפיצה כזו מזעזעת את המערכת. גם אם אולי משהו ישתנה בעוד שלושים שנה, זה לא אומר שכבר עכשיו צריך להתיר אותו. אולי זה יקרה בעוד שלושים שנה, ואולי לא. יתרה מזאת: אם אתה קופץ מהר מדי, אתה אף פעם לא יודע אם אתה קופץ לכיוון הנכון, ולפעמים נוצרות תוצאות לא רצויות. כן, יש מקרים, כמו קריאת הכתובה, שבהם גם אם משהו איננו אסור, אני אפעיל שיקולים נוספים ואאסור אותו. אני גם חושב שבכך אני פועל לטובת הנשים".

איך בדיוק?

"כי הקפיצות אינן טובות גם לנשים עצמן. לפעמים הן יכולות להוביל לתוצאות הרסניות, כי כשאתה קופץ מהר מדי אתה יוצר משהו חדש, שהנשים לא בהכרח יכולות לעמוד בו. בהתחלה יש התלהבות והתמדה, אבל ההתלהבות שוככת ואז מפסיקים להגיע, וזה דועך, וגם מה שהיה לפני כן כבר מתרופף. הניתוב הנכון צריך להיות איטי. כן חשוב לי שנשים ירגישו חלק מעולם התורה, מבית הכנסת, שתהיה להן תחושה אמיתית שהן חלק מהקהילה, וזה לא תמיד תלוי בתפקיד שניתן להן בבית הכנסת.

"השאלה היא עד כמה חשוב לך, כשאתה נמצא בבית כנסת, שעזרת נשים תהיה מלאה. עד כמה חשוב לך שנשים תרגשנה משמעותיות. בחופש הגדול, כשאני מדבר עם הנוער על תפילה במניין, אני לא אגיד רק לבנים לבוא לתפילה, אלא גם לבנות".

שאישה תוכל להתפלל

"אני אתן לך עוד דוגמה. לפני כמה זמן רצו כאן בבית הכנסת לחסוך בחשמל, ולהעביר את התפילות ביום חול מהאולם המרכזי לחדרים קטנים יותר, והתברר שאין אפשרות לעשות שם עזרת נשים. באו אליי נשים ואמרו שהן גם רוצות מקום להתפלל ביום חול, ומצד שני אמרו גברים – יש מספיק מניינים שיש בהם עזרת נשים, חבל על החשמל. אני נאבקתי ולא הסכמתי – אמרתי שלא ייתכן שאישה לא תוכל להתפלל, ואכן יצרנו מקום עם עזרת נשים. כל זה לא קשור למעמד האישה, זה קשור לשאלה עד כמה חשוב לך שלנשים יהיה מקום, עד כמה הן חלק. כשבבית הכנסת החליטו להפסיק לומר את ה'מי שבירך' לאישה כי זה ארוך מדי, אני התעקשתי שב'מי שבירך' של העולה לתורה יציינו במפורש את אשתו של העולה ואת משפחתו. הנשים חשובות לי, וחשוב לי שהן תהיינה חלק.

"יש אנשים בקהילה שאני שמרן מדי בשבילם", מודה הרב רימון, "אבל בסך הכול יש לנו קהילה נפלאה, ואני אוהב בה את כולם, וזה הדדי. אנחנו חיים באהבה ובשלום. לפעמים נוצרים מאבקים על נקודות שוליות, במקום להתמקד בדברים הגדולים שקהילה יכולה לבנות יחד. קהילות היום מתפצלות בגלל כל דבר קטן. אפשר לזרום יותר, כל אחד מוותר קצת, וביחד חיים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 באוגוסט 2014, ב-גיליון עקב תשע"ד - 888 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 7 תגובות.

  1. מעניין ומהנה לקרוא!

    רק לגבי עניין הכתובה יש לי תהייה-

    הרב רימון לא הסביר לדעתי היטב מדוע הוא אוסר זאת למרות שפורמאלית אין בזה איסור

    דבריו על כך שאולי מדובר בהתלהבות רגעית שלא תחזיק מעמד נראות לי במחיכ"ת קצת תמוהים

    וכי מה בכך? הרי לא מדובר בהרס הקידושין או משהו כזה שיערער לגמרי על כל המוסד כפי שאנו מכירים ומקסימום עוד כמה שנים יתברר שנשים פחות מתלהבות מכך ונחזור למצב הרגיל שגברים ימלאו את התפקיד הזה ושלום על ישראל

    לא מדובר כאן בהפיכת סדרי בית כנסת ותפילה או בחשש לאווירה לא נאותה וכו'

    הייתי מבין אילו הנימוק היה של חשש מנתינת פתח למגמות שליליות שנובעות מתנועות הפמיניזם הנשי בכללותן ולכן יש עניין בהעמדת חומה

    הייתי מבין אילו הנימוק היה "מנהג ישראל תורה הוא" [גם אם אפשר להתווכח גם לגבי השתנות העיתים בעניין דוגמת פסקו של ה"שרידי אש" על שמחות בת מצווה בדורינו וכו']

    אבל תמוה לי קצת שהשיקול הוא כזה ומבחינתי צ"ע

    • ראה אגרות משה, חלק ד, סי' מט.

      • ש. צ, את הסי הזה אני מכיר היטב, הבאתי אותו לא פעם ולא פעמים בתגובותיי כאן

        מעבר לכך כתבתי כאן שנימוק מסוג המתואר בדברי הגרמ"פ שהבאת נראה לי נימוק נכון מאוד והתפלאתי שלא הוא הובא ע"י הרב רימון

        על כך תהייתי

      • על כל פנים, דבריו של של הרב רימון לאפשר דרשה של אישה אחרי התפילה – פותחים פתח להצעה, שרבנית או מחנכת תאמר דברי ברכה לכלה, כשם שכבר קיים מנהג שרב מברך. קריאת כתובה היא 'כיבוד' שרק נשים מועטות שיכולות לקרוא טקסט ארמי תתכבדנה בו. למרבית הנשים יביא 'כיבוד' כזה רק מבוכה. לעומת זאת, אמירת דברי ברכה לכלה על ידי רבנית ומחנכת שבעצמה היתה פעם כלה ויודעת מנסיונה לקראת מה הכלה הולכת – יכולה לתת עידוד וחיזוק של ממש לכלה ולחברותיה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר.

        • ש.צ שלום רב

          האמת שלא חשבתי על מה שאמרת ויש דברים בגו

          הרי בדר"כ הכיבוד של קריאת הכתובה למרות משמעותו ההלכתית היותר נמוכה בהליך הקידושין ניתן לרב או תלמיד חכם בר אוריין והוא לא ניתן לאחד מחברי החתן וכד'

          זה כמובן לא לחינם ובין היתר זה מתוך הבנה שקריאה עילגת או קריאה לא מספיק זורמת של הכתובה היא איך נאמר לא מהדברים הנעימים שיכולים להיות לזוג המאושר

          מכיוון שאין עדיין עד כדי כך הרבה רמי"ות במדרשות ונשים למדניות והתהליך עדיין בעיצומו יכול להיות שבאמת לא שייך לפתוח בחידוש שאולי רק יביא לאכזבה מכיוון שרוב הנשים לא יהיו רלוונטיות אליו והרוב ירצו בכיבוד הנכסף בגלל ההתלהבות הראשונית

          נראה שממש כיוונת לדעתו של הרב רימון שחושש מהתלהבות שלא תצדיק את עצמה ותביא לאכזבה ושעדיף להשקיע באפיקים אחרים

          עכשיו דברי הרב רימון נראים לי מובנים יותר

          במקום לפעול לטובת מקרים בודדים שרק נראים "מפוצצים" ומייצגים עדיף וצריך לפעול בשטח של כלל הנשים וחיבורן לתורה

          נראה לי שמשום כך אף פעם גם לא עשו מזה עניין-היה פשוט וברור שמי שקורא את הכתובה הוא לא "גבר" כלומר אחד מחברי החתן או אחיו וכיו"ב אלא רב שבקיא בנוסח וקורא אותו באופן קולח

          נ.ב

          אגב לאחר מעשי הטבח שמבצעים מחבלי דעאש בנוצרים האשורים בעירק וסוריה כבר יש חששות אצל בלשנים מ"היכחדותה של השפה הארמית" :

          http://news.walla.co.il/?w=/2/2776280

          • להבין לנפשו של השואל

            זו גדולתו של הרב רימון, שכמורה הוראה מובהק יודע לא רק למצוא תשובה הלכתית, אלא 'לקרוא בין השיטין' של השאלה ולתפוס את המציאות שבה נמצא השואל. כמו בסיפור הידוע על הרב שנשאל אם יוצאים ידי חובת 'ארבע כוסות' בחלב, שהרב הבין מהשאלה שאין לשואל בשר, ודאג שיסופקו לו צרכיו. כך הוזכר בכתבה, שממשאלות החיילים הבין הרב רימון שקר להם, ודאג להם לשמיכות ולבגדים חמים.

            אף לאחר הגירוש הבין רב השכונה, מה שמדינה שלימה, מומחיה, יועציה ועוס"יה לא קלטו – שאת המגורשים יש לשקם ע"י החזרתם למעגל העבודה. הרב פשוט יישם את דברי הרמב"ם הידועים שהצדקה הגדולה ביותר היא להמציא לעני עבודה שתפרנס אותו..

            בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. התכוונתי לכתוב למעלה "הפמיניזם הדתי" בשורה 9 ולא "הנשי"

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: