האוטופיה תחכה | מרדכי מרמורשטיין

חזונה המרהיב של התורה בוטל בידי הפוסקים לנוכח המציאות הכלכלית וקטנות רוחו של האדם. על גדולתה ונפילתה של שמיטת הכספים

מצוות היובל, השמיטה ושמיטת הכספים הן הביטוי העליון של הצדק החברתי שאנו כה מרבים לדבר בו בעת הזו. המצוות הללו מבטאות את יציאת התורה למערכה הקשה מכולן עם טבע האדם. ואכן, דרכן של שלוש המצוות הללו לא צלחה. התחושה בתום 3,500 שנות מאבק היא “כי מנגד תראה את הצדק החברתי ואליו לא תבוא“.

מצוות שמיטת הכספים נראית אולי כאוחזת בשולי גלימתן של מצוות היובל והשמיטה, אך דומה כי מעקב אחר תולדותיה משקף יותר מכול את הרמת ידיה של ההלכה במלחמתה למען חברה אנושית צודקת יותר, טובה יותר.

שמיטה שהולידה השתמטות

אך בטרם נפנה לסוגיית שמיטת הכספים מן הראוי שנפתח במקומו של מוסד ההלוואה באתוס היהודי. על הפסוק המופיע בספר שמות "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך…" אומר המדרש: "כל 'אִם' שבתורה רשות, 'אם כסף תלווה' – חובה".

הרמב"ם רואה בהלוואה לעני את ההתגלמות העליונה של מצוות הצדקה: "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שֶמָך ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול. ועל זה נאמר 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', כלומר החזק בו עד שלא ייפול ויצטרך".

אם תרצו אנו שומעים פה הד לוויכוח המרתק את החברה המערבית המודרנית המתלבטת בין "מדינת סעד" ל"מדינת רווחה", בין חלוקת קצבאות שיש בהן כדי להנציח את העוני לבין סיוע באמצעות הלוואות ותמיכות ליציאה ממעגל העוני – או במילים אחרות: חלוקת דגים או חלוקת חכות לדיג.

את פירעון ההלוואה הזו מבקשת התורה לשמוט במוצאי שנת השמיטה: "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. וזה דבר השמיטה: שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגֹש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה'…".

מצוות שמיטת הכספים, כמו אחיותיה הבכירות היובל והשמיטה, היא מצווה הכרוכה בקרבנות כלכליים, ולפיכך קיומה מלווה כבר מראשית הדרך בקשיים רבים. מבחינות רבות קשיים אלה גדולים הרבה יותר מהקשיים שבקיום מצוות היובל והשמיטה. זאת משום שלהבדיל משתי האחרונות, את מצוות שמיטת כספים אי אפשר לאכוף: ההשתמטות ממנה התבטאה בהימנעות מהלוואה, והרי לא ניתן לאכוף את מתן ההלוואה.

מצוות ההלוואה לעני איננה מצווה המוגדרת על ידי ההלכה. שלא כמצוות הצדקה אין לה שיעור, אף אין לה שיעור מינימום. גם לא נקבע שיעור מינימום של עושר המחייב מתן הלוואות. מצווה זו היא יותר בגדר פנייה וולונטרית אל העשיר לתמוך בעני, ואם אינו עושה כך איש אינו יכול לבוא אליו בטענות ואיש אינו רשאי לבדוק את יכולתו הכלכלית ולדרוש ממנו להלוות. "כשנמנעים מלהלוות", אומר ה"כסף משנה", "לאו איסורא לגמרי הוו עבדי, דהא שב ואל תעשה הוא". חשבון אי מתן הלוואה הוא חשבון שבין אדם לא־לוהיו.

ההתמודדות עם ההשתמטות משמיטת הכספים היא, אם כן, קשה יותר, משום שהפכה להתמודדות עם השתמטות ממתן הלוואות, שנזקיה החברתיים והכלכליים קשים לאין שיעור. מצוות שמיטת הכספים נועדה להקל על קהל הלווים הנמנה עם השכבות החלשות, ובסופו של דבר השיגה בדיוק את ההפך, שהרי לא רק שלא הקלה על הלווים בשמיטת הכספים אלא אף מנעה מהם את ההלוואה עצמה.

הלוואה לעני כהתגלמות העליונה של מצוות הצדקה. תומאס קנינגטון, יתומים, 1885

הלוואה לעני כהתגלמות העליונה של מצוות הצדקה. תומאס קנינגטון, יתומים, 1885

עיטור ללווה הפורע

התורה ערה לחלוטין לקושי הנפשי הכרוך בקיומה של מצווה זו והיא מזהירה: "הִשָמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמֹר קָרבה שנת השבע, שנת השמִטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". היא אף מבטיחה יתרונות כלכליים בקיום המצווה: "נתֹן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א־להיך בכל מעשך ובכל משלח ידך".

מסתבר כי הן האזהרות והן ההבטחות לא הועילו, וכבר בתקופת המשנה סודקים חז"ל את חומת שמיטת הכספים. במסכת שביעית אומרת המשנה: "המחזיר חוב בשביעית, יאמר לו (המלווה ללווה): משמט אני. אמר לו (הלווה): אף על פי כן – יקבל ממנו, שנאמר: 'וזה דבר השמיטה'". חז"ל קובעים כאן כי על המלווה מוטלת החובה לכבד את רצונו של הלווה לפרוע את ההלוואה למרות מצוות שמיטת הכספים. המשנה הבאה אף מרחיקה לכת: "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה ממנו". הווה אומר: חז"ל אינם מסתפקים בכך שהם מתירים למלווה שלא לשמוט, אלא אפילו מעודדים את התופעה ומעניקים עיטור לכל לווה שיפרע את הלוואתו.

ההבחנה הזאת בין המלווה ללווה חשובה ביותר, ויש בה כדי לשפוך יותר אור על מצות שמיטת הכספים.

נכון הוא שהמלווה נדרש לשמוט את חוב הלווה בתום שנת השמיטה, אך זוהי תביעה למעשה של חסד המוצגת למלווה ואין בה קריאת עידוד ללווה לשמוט את חובו. ההלכה מבקשת להעביר אל הלווה את תחושת אי הנוחות שלה מעצם מתן ההיתר שלא לפרוע חוב, שבדין, לכאורה, מגיע למלווה, ואי החזרתו עשויה אף להיראות כגזל המלווה על ידי הלווה. ההלכה מתייחסת אפוא למלווה וללווה בשתי קטגוריות שונות לחלוטין. למלווה מופנית תביעה בלתי מתפשרת להלוות ולשמוט בשנה השביעית, ואילו ללווה אמנם ניתן היתר שלא לפרוע, אך גם מועבר אליו מסר שרוחה של ההלכה נוחה מאוד ממי שיפרע; או במילים אחרות: פנייה ללווה לא לנצל לרעה את רעיון שמיטת הכספים, אלא לעשות כל מאמץ להחזיר את החוב.

כשאדם מעניק הלוואה לרעהו העני הוא מתכוון לסייע לו לעמוד על רגליו, אך מטבע הגדרת ההלוואה המלווה מצפה לפירעונה. גם הלווה יודע ידוֹע היטב את מהותה של ההלוואה, ויודע שעליו מוטלת החובה לפורעה. מהי אפוא מלכתחילה ההצדקה לשמיטת חובו של הלווה למלווה? התשובה לכך נעוצה במועד שמיטת הכספים. לא בכדי נקבעה שמיטת הכספים במוצאי שנת השמיטה. מועד זה מבטא תקופה כלכלית קשה הנובעת משמיטת הקרקעות, ובוודאי בשולי המחנה יש שקרסו כלכלית ואינם מסוגלים לפרוע את הלוואותיהם. ההלכה מבקשת אפוא מבעלי היכולת להקל על מצוקתם של אלה ששמיטת הקרקעות פגעה בהם. אין לראות בכך קריאה גורפת לכל החייבים שלא לפרוע את חובותיהם, ולא יהיה זה בגדר ניחוש פרוע אם נאמר שמן הסתם היו לווים שניצלו לרעה את מצות שמיטת הכספים ובכך תרמו את תרומתם להימנעות מלהלוות.

עלבון לדיינים

מסתבר שגם הסדקים הללו לא הועילו, כפי שעלה בגורלן של תביעות הלכתיות רבות הכרוכות בקרבן כלכלי, עד שלא נותרה בידי הלל הזקן הברֵרה אלא להרים את ידיו לאות כניעה ולהרים את הכפפה ההלכתית: "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה, 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל' וגומר, התקין הלל לפרוזבול". מהו הפרוזבול? "זהו גופו של הפרוזבול: מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמין למטה או העדים".

הלל לא היה לגמרי בעל זכות היוצרים ל"פטנט" הזה. הוא נסמך על משנה קודמת שקבעה כי "המוסר שטרותיו לבית דין – אינן משמטין", בהסתמך על הפסוק "ואשר יהיה לך את אחיך". בבסיס המשנה ניצבת ההנחה שחוב הנשען על שטר המשעבד כנגדו קרקעות ונגבה על ידי בית דין הרי הוא כגבוי (כנפרע) מלכתחילה. אלא שהפרוזבול צועד צעד קדימה ומאפשר למלווה לגבות את ההלוואה בעצמו בהסתמך על שטר הפרוזבול, ללא מסירה ממשית של השטר לגבייה על ידי בית דין.

למעלה משלוש מאות שנה אחרי תקופת הלל לא היו עדיין אמוראי בבל שלמים עם תקנת הפרוזבול, ותהו מאין שאב הלל את הסמכות לבטל למעשה מצווה מן התורה ותשובתם: "אמר אביי: בשביעית בזמן הזה. ורבי היא, דתניא: רבי אומר, 'וזה דבר השמיטה שמוט' – בשתי שמיטות הכתוב מדבר, אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים. ותקינו רבנן דתשמט זכר לשביעית. ראה הלל שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, עמד והתקין פרוסבול".

שמיטת כספים "בזמן הזה" אינה אפוא מצווה מהתורה, אלא תקנת חכמים לבל תשתכח מצוות התורה. ראוי לציין ש"בזמן הזה" הוא זמנו של הלל. כלומר, עוד בתקופת בית שני לא נשמרה שנת היובל באשר לא "כל יושביה עליה".

ולמרות הסבר הגמרא נותרו אמוראים שלא השלימו עם תקנת הפרוזבול. שמואל, למשל, התבטא בחריפות רבה: "הא פרוסבולא עולבנא דדייני הוא. אי איישר חילי אבטליניה" (פרוזבול זה, עלבון הדיינים הוא. אם אאזור כוח, אבטל אותו).

אבל "החיים" היו חזקים מההלכה. בפועל, בארצות רבות, הלכו ונתמוססו עם השנים גם שמיטת הכספים וגם תקנת הפרוזבול, ולא נודע כי הייתה מצוות שמיטת כספים. על פניה לא הייתה לכך כל הצדקה הלכתית.

מי שיצא כנגד תופעה זו בכל שיעור קומתו ההלכתית היה הרא"ש, ולא בהצלחה מרשימה. הרא"ש ברח מאשכנז לספרד בשנת 1213 ולא ידע את נפשו בגלותו את ההתעלמות ממצוות שמיטת הכספים בארץ זו ואת היעלמותו של הפרוזבול. בתשובה לשאלה כתב הרא"ש:

הוי יודע שתמהתי על זה מיום באתי לארץ הזאת וצווחתי ככרוכיא דליכא דמשגח בי, ואמרו כי כבר נהגו כן בארץ הזאת ואי אפשר לשנות מנהגן. ואמרתי מנהג כזה שהורו לעבור על דברי תורה ולהוציא ממון שלא כדין אין הולכים אחריו, כל זמן שאין טעם למנהג. ואמרו לי כי הרבה יִפוי לשונות רגילין לכתוב בשטרות, שהן מורין על זה שלא תהא שביעית משמטת, ודקדקתי בשטרותיהם ולא מצאתי תנאי ויִפוי לשון שיורו על דרך זה. הלכך מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעית, וגם איני סותר מנהגם, אלא מניחם לדון כמנהגם.

כניעה לכוחות השוק

גדולי ישראל התקשו להשלים עם היעלמותה של תקנת הפרוזבול, ובנסותם ללמד בדיעבד זכות על עם ישראל תרו אחר ההצדקה ההלכתית לכך. משנה סדורה להסברת התמוססותו של הפרוזבול מספק לנו רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, שנפטר לפני כמאה שנה, בספרו "ערוך השולחן".

הרב אפשטיין מסביר שהלל הזקן תיקן את תקנת הפרוזבול לאחר שנוכח לדעת כי קיום מצוות השמיטה כרוך בהימנעות ממתן הלוואה; וכיוון שמצוות השמיטה בדורנו איננה אלא תקנת חכמים ואילו ההימנעות מהלוואה היא עברה על מצוות לא תעשה מהתורה, העדיף לבטל את תקנת החכמים. יחד עם זאת, מאחורי תקנת הפרוזבול ניצבת ההבנה שבאמצעותה נחשבת ההלוואה לגבויה מעיקרה. כיוון שכך מניח הרב אפשטיין שמקור ביטולו המעשי של הפרוזבול בחלק מארצות הגולה נבע מן העובדה שדייני ישראל בארצות הגולה נותרו למעשה חסרי סמכות ותוקף, ולפיכך מסירת החוב לדיינים חסרת תועלת וממילא הפך הפרוזבול מיותר. ועוד: היהודים בגולה היו חסרי קרקעות, ושטרי הפרוזבול אף לא היה בכוחם להבטיח את פירעון ההלוואה על ידי שעבוד קרקע, כך שלא היה בהם כל טעם. גדולי ישראל עמדו אפוא בפני הדילמה: מעבר על לא תעשה או מעבר על תקנת חכמים. הם העדיפו כמובן את האפשרות השנייה.

כך או כך, עם הסבריו של "ערוך השולחן" ובלי הסבריו, שמיטת הכספים נכנעה באופן מוחלט לכוחות השוק, ל"חיים", ובניגוד לשמיטת הקרקעות או לאיסור הריבית, כמעט ללא מאבק.

ואכן המהפך שעברה שמיטת הכספים במרוצת הדורות, הפער בין הרעיון הנשגב הטמון בשמיטת הכספים לבין הגשמתו, מעורר השתאות גדולה. ביטוי לכך נתן רבי יהונתן אייבשיץ ב"תומים" על "חושן משפט":

… ומה עצום מצוה זו, וטעם יש בה, ועל ידה ידע איש הישראלי אשר ימֵינו כצל על הארץ, וגרים ככל אבותיו אריסי בתי אבות ולה' הארץ ומלואו, ויֵדע כי לא שלֵמוּת אנושי לעסוק בקבוץ הקִניָנים ולאסוף חמרים חמרים… כי יראה כי שבתה הארץ שבת לה', ויד הכל שוה בארץ אשר עיני ה' בה תמיד… עשיר ורש נפגשו… ועבד חופשי מאדוניו, והיא שנת שביעית… אשר ישליך אדם אלילי כספו, ולא יאמר אלוקינו למעשה ידינו, הוא היקום והרכוש, כי אז אין כסף נחשב לכלום… ולכך נוהג שמיטת קרקע וכספים בשנה ההיא…

ומצוה זו גרמה לישראל שלא נשתקעו יותר מדי בעסק משא ומתן … כי לזו צריך הלוָאת איש באחיו ולהיות נושה איש ברעהו מזמן לזמן, וזה אי אפשר בהחזיק מצוה הנ"ל, כי בהגיע תור השמיטה ישמט הנושה ויצא נקי מכל חובו, ואם כן היה חובה עלינו להחזיק במדת ההסתפקות… מבלי לשום כל חושו וחילו לאסוף עושר שלא כמשפט התורה כי אם להיות מתמימי דרך ההולכים בתורת ה' יבטח באלוקי יעקב, הוא הנותן לחם לכל בשר… וכאשר היו אבותינו לא פנו אל הון, רועי צאן, מגז כבשים יתחממו, ומחלב עתודים ישתו וברכת ה' היא תעשר… ואם כן היא מצוה זו, למה לא נדבק בה בתכלית הדביקה ושמחה?

אין כמו תיאור זה כדי להביע באורח מופלא את היופי העילאי שמְחַבּרו מוצא במצות שמיטת הקרקעות ושמיטת הכספים גם יחד, תיאור שיש בו התרפקות נוסטלגית על עבר שבו קוימה המצווה כלשונה וכרוחה, וחלומות על ימים שבהם תשוב המצווה ותקוים מתוך שמחה. בתיאור המופלא הזה מצטיירת השמיטה כמושיעה וכגואלת המופיעה אחת לשבע שנים ומכה מכה ניצחת את מלחמת הקיום השולטת בנו באכזריות במשך שש שנים ומסרבת להרפות.

אמונתו התמימה של רבי יהונתן אייבשיץ מכמירת לב. אמנם מלחמת הקיום אינה מרפה מאיתנו, אך לבושתנו הדבר קורה משום שאנחנו איננו מרפים מאיתה. החזון האוטופי של ההלכה נמצא מאיתנו והלאה, ולפיכך נאלצו גדולי הפוסקים להיכנע ללחצים הכלכליים ולוותר לא רק על שמיטת הכספים כי אם גם על הפרוזבול, שלכאורה אינו דורש מאיתנו מאמץ כלשהו לבד מחתימה על פיסת נייר.

שמיטת הכספים היא הסמל המובהק למאבק ההלכה בחיי הקיום, ומה שעלה בגורלה יש בו אולי כדי לרמז כי אפשר שמלכתחילה יותר משציפתה ההלכה לקיומן של התביעות הכלכליות המרכזיות היא התכוונה להדריך את מנוחתו הרוחנית של האדם היהודי, לסמן את הדרך שעליו ללכת בה, להציג לו את חזונו המופלא של רבי יהונתן אייבשיץ כיעד שצריך לחתור אליו ללא לאות, להציב בפניו מגדלור שיש לשאת אליו עיניים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט אב תשע"ד, 15.8.2014

פורסמה ב-15 באוגוסט 2014, ב-גיליון עקב תשע"ד - 888 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: