שבבים עפים כשחוטבים ילדים | בכל סרלואי

הילד המוכה על ידי אב אוהב, בתרבות איכרית פטריארכלית, מצליח להיחלץ אל חיי החופש של ההשכלה ולספר את סיפורו בלשון עשירה ומסעירה ובעלת עוצמה מיתית 

פדה-פדרונהפָּאדרֶה פָּדרוֹנֶה – אבי, אדוני

גָּוִוינוֹ לֶדָה

מאיטלקית: מירון רפופורט

ספרית פועלים, תשע"ד, 235 עמ'

בגיל חמש נחרץ גורלו של גווינו לדה. בעוד הוא יושב בבית הספר יחד עם שאר בני גילו ומתחיל להכיר את הקסם שבו נעשות צורות גרפיות לעיצורים וקולות המתחברים לשפה, מתפרץ אביו כברק אל הכיתה כדי לקחת אותו אל כר המרעה, לחיים של רועה צאן. הוא נושא נאום נסער שבו הוא מנמק את העקירה הזו: האב זקוק לעזרת הילד כיוון שגווינו הוא בנו הבכור ולעדר נדרש משגיח שעה שהאב נוסע לעיירה הקרובה כדי למכור את החלב ולהביא ממנה מצרכים. הוא ישמש שוליה לאב העובד בכרמי הזיתים ובשדות, כדי שאחיו הקטנים ממנו יזכו ללחם. המורה המזועזעת מרחמת על הילד וטוענת שנוכחותו לא תועיל בשדות וכי בית הספר יכין אותו לחיים, הוא יעניק לו נוצות לפני שיפרוש כנפיים. האב הפגוע משיב לה בבוז כסערת הוריקן מתעצמת: "מה את יודעת על חיי הרועים? הרועים עפים כולם בלי כנפיים".

גיבור על

גווינו הקטן נלקח מבית הספר כדי להיות רועה צאן. חינוך החובה נכנע לחובה המעשית של חיי העוני, בעולם שבו הילדות היא תקופה קצרה המפרידה בין אדם המרוויח את לחמו לבין אוכל חינם. אביו מנתק אותו ממשפחתו החיה בעיירה קטנה ומרגיל אותו בהדרגה לחיים בטבע הפראי של כר המרעה: הילד הקטן והמפוחד נאלץ להתמודד לא רק עם אימי הטבע, אלא גם עם ימים שלמים של בדידות ללא מגע אנושי ועם האלימות הקשה והמתפרצת של אביו, המסכנת את גופו ונפשו לא פחות משודדים או חיות טרף.

זהו סיפור אמיתי (שעובד לסרט איטלקי עטור פרסים באותו שם בשנת 1977), אנושי וקטן כביכול – חייהם של רועים נבערים וקשי יום באזור נידח של סרדיניה – אבל לסיפור הזה יש איכויות מיתיות, החורגות בהרבה מגבולותיו הממשיים, ולדה – הגיבור המספר – מודע לכך. זהו סיפור על הולדתו של גיבור, כמעט אפשר לומר גיבור על. גיבורי העל הם חלשים במציאות אך הם מפתחים כוחות לא אנושיים על ידי מפגש עם כוח חיצוני. שלא כמוהם, לדה מפתח את כוחותיו ועוצמתו מתוך צמיחה פנימית, רצון אדיר והתקשרות לטבע. והכוח שלו להיות בן חורין גם בתוך מערכת חסרת מוצא של דיכוי, ולעשות את הצלקות של חייו לכדי מלאכת מחשבת של סיפור, הוא כוח האדירים שלו.

המיתוס היווני עסק במאבקם של האלים בעריצותם של הטיטאנים שקדמו להם, ובניסיון הדורות החדשים לקבוע את גורלם שלהם, בהתאם לחולשות האופי והבשר. הדרמה היוונית הלכה בעקבות המיתוס, אך עסקה באדם הנעלה והמורם מעם אל מול הגורל – הטרגדיה מציגה את חייהם ושגיאותיהם ההרואיות של אצילים ושועים, מול טעויות אנוש וזעם האל. הספרות המודרנית משאירה את ההתרחשות, אך מעתיקה את הזירה אל חייו של האדם הזעיר הנאבק באיתני הטבע או הגורל. סנטיאגו של ארנסט המינגווי ב"הזקן והים" נאבק במזלו הרע, בגלי הים ובכוחו האנושי המוגבל מול איתני הטבע. האדם הקטן חי ללא מאפייני גבורה, אך מתמודד עם אימי החיים בכוח תושייתו ותבונתו.

סיפורו של גווינו לדה עוסק כביכול באנטי גיבור, אך יש בו כוח מיתי. הוא נאבק בנתיב שהתוו לו חייו ובכוח טיטאנים מפלצתי הנחוש לשבור אותו כדי לעשותו לחומר חדש וצייתן, הוא נלחם במסמן הגורל האכזרי מכול – דמות האב. אביו, שאוהב אותו בדרכו המעוותת, מתווך לו את העולם הפלאי של הטבע וכופה עליו באלימות גופנית ורוחנית את מבטו ורצונו. הוא מנסה להכשיר את בנו לחיי העוני המנוול, המרוד של הרועים; להכנעה מוחלטת בפניו כדי שישמש לו עזר בפרנסת המשפחה. הילד הקטן אינו אלא כלי שרת בידי האב, האמור להפוך להעתק זהה שלו בבגרותו.

התמודדות עם אימי הטבע והבדידות  צילום: שאטרסטוק

התמודדות עם אימי הטבע והבדידות
צילום: שאטרסטוק

אילוף הסורר

האדונים האלה יש להם רק שני דברים בחיים: לציית תחילה ולצוות אחר כך. והם רוצים שככה תמיד יישארו פני הדברים. אחרת, כאילו במקום אוויר, הם ינשמו אש. ההון שלהם הוא הגוף שלהם. הציווי הוא הריאות שלהם, הצייתנות היא האוויר שלהם. הוא מרגיש עכשיו כאילו חסר לו אוויר, כי אני לא מכבד אותו. עד מהרה הוא יפתור את הבעיה. הוא מרגיש שהוא מת והוא רוצה לחיות.

פחות מעשרים שנה לאחר שלמד קרוא וכתוב, בגיל עשרים כמעט, מתאר גווינו לדה את הקונפליקט המרכזי של חייו: ההכרח לברוח מחיים של עריצות או צייתנות, על קשת האלימות שאין ממנה מוצא. אביו מתייחס אליו כפי שהוא מתייחס אל רכושו – עליו להשביע את רצונו ולהביא לו תועלת מוחלטת, מיידית. אם לא כן, הוא ינסה להכות, לגדוע, לקצץ או לסקל אותו כפי שיעשה לחיה, לעץ או לחלקת אדמה סוררת – במילים אחרות, הוא ירסק אותו עד להכנעה גמורה, עד שילמד לציית; כשיגדל ויהיה גבר אמור הבן לנהוג בדיוק כאביו בחלשים ממנו.

אך המכה אינה מלמדת ציות, אלא מעצימה את הכאב בנפש האדם עד שהיא מתפרצת. וכמו שמסביר האב לבנו כיצד יש להכות בעץ כדי לחטוב אותו: יש להשאיר חתך קטן בצד שאליו רוצים שהוא ייפול, ולהכותו בחוזקה מהצד השני. המכות שיפליא האב בגווינו כדי להטות אותו אל הדרך הישרה בעיניו משיגות בסופו של דבר את התוצאה ההפוכה: הבן כבר נחרץ בילדותו הרכה ברצון העמוק ללמוד, להשכיל, לדעת את חקרן של מילים. כל מכה שיכה בו האב מקרבת את עקירתו של בנו אל הצד ההפוך מכוונתו. כך כורים להם הרודנים את קברם במו ידיהם, בדמם של אלה שסבלו תחת ידם.

דיכוי הוא לעולם אינו מערך של יחידים. האב המתעלל בבנו מפרנס את משפחתו בעבדות אדמה אינסופית ובכלים פרימיטיביים, מחויב בעצמו לאדון שבפניו הוא מתרפס חסר אונים, מעין וָסָל עשיר. המערך החברתי־כלכלי באיטליה החקלאית מקיים גם במאה העשרים את שאריותיו של העידן הפיאודלי, שבו חיי האיכר וכמעט כל מחייתו הם רכושו של אדון עשיר. חיי העוני של האיכר – כמה שהם מחפירים וחסרי מוצא – עדיפים על חייו של הפועל בחווה, שהוא כעבד ממש, חסר שם, נדון לעבודת פרך ולחרפת רעב. חיים אלה מאיימים על האיכר, שיעשה הכול כדי לקיים את משפחתו בעוני דחוק ואת מעט העצמאות שיש לו.

שפת החמלה

בתחילת שנות העשרים שלו, אחרי שניסה בכל דרך להימלט מעריצותו של האב, מנסה לדה להגר ללא הצלחה להולנד, ולאחר מכן מתגייס לצבא. המערכת האטומה והיהירה מגלה לו כי הוא המיר את עריצות האב בעריצות המדינה ושכמו בילדותו הוא אינו אלא כלי בידיה של מערכת מנצלת ואכזרית. אבל תחת שיתמוטט בפני גורלו, נאחז לדה בכל כוחו בהשכלה היחסית שמאפשר לו הצבא. במאמצים עילאיים הוא לומד את השפה האיטלקית, השונה כל כך מהדיאלקט הסרדי שאותו הוא דובר מבית, ואת ידיעת הקרוא וכתוב, המאפשרת לו פתח לחיי החופש של ההשכלה.

הקריאה בספר נעשית לפלא. הילד נעדר השפה, שבמשך שנים הודר כמעט מכל חברה אנושית ורכש את הקריאה והכתיבה רק בשנות בגרותו, נעשה לבלשן וסופר מחונן. בגיל 37, בישירות ובחמלה, הוא מפרסם את יצירת המופת שלו על חייו. זהו מעשה ספרותי יוצא מן הכלל, החורג מעבר לסיפורו הפרטי: האישי רקום בחיי הטבע, מאופיין בהתבוננות אנושית עזה וחדת מבע, בלשון בוטחת ורגישה, המצליחה לעשות את עונות השנה, שרירותיות הטבע וגורל האדם לסיפור, וככזה הוא מתאפיין בסגולות האדירים של המיתוס.

אותה שפה המשמשת את האב כדי לפתות את בנו הרך לבוא איתו אל השדה, השפה שחסרה לו בשנות ילדותו כאשר הוא רועה את העדר ואין מילה או מגע אנושי שיתווכו לו את המציאות, הופכת לשפה עשירה, מסעירה ויפהפייה הנעשית למכחול דק שבו הוא מתאר את עולמו שלו המשתקף במרחביו העצומים של העולם.

לכאורה מדובר בסיפור אנושי קטן, אך הרכבתו מחומרים מיתיים מעצימה אותו הרבה מעבר לממדיו הקונקרטיים: הקשר בין ארוס, אדם ואדמה, הגבריות כמסמנת בעלות טריטוריאלית והצבא כמערכת של דיכוי, כוחו של הכסף והאופן שבו הוא מחליש את הנזקקים לו.

נקודת המבט של הסיפור היא של הילד שאביו מכה אותו כמעט עד מוות, אך בתודעת הבוגר שלו, כמו בתודעת הילד, הוא אדם חופשי ברמ"ח אבריו, גם באלה המצולקים והקשים ממכות ועמל של שנים. וזה מה שעושה את "פאדרה פדרונה" מסיפור אנושי ליצירה גדולה. היכולת לצייר כתב אישום חריף כנגד האכזריות הפטריארכלית בלי להיגרר לצדדיה הנפגעים או האנרכיסטיים. מכיוון שנקודת המבט בסיפור אינה נכנעת לכאב, זהו מבט שכולו אנושיות וחמלה. והמבט הזה מראה כי גם במציאות האנושית הקשה ביותר אין בריח שאפשר לשים בפני חירות הרוח: גם האדם הכבול לקרקע מדמם מכאב יכול לעוף ללא כנפיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 באוגוסט 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון ואתחנן תשע"ד - 887, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: