יש עיט בשמים | שלום רוזנברג

לפני ההומניסטים עומדת מלכודת. חלילה להם לשפוך דם, אך הם גם אינם מסוגלים להילחם ברוע

לפני ההומניסטים עומדת מלכודת. חלילה להם לשפוך דם, אך מתוך כך הם אינם מסוגלים להילחם ברוע, העומד לרצוח המונים ולשעבד אוכלוסיות תמימות רבות. דוגמה חשובה וטרגית מצויה בכתבים פילוסופיים שונים שדגלו בפציפיזם בשנות צמיחתו והתבססותו של הנאציזם. אנו לא זקוקים לחזור אחורה, דוגמאות חיות לא מועטות יש לפנינו היום. מוסריותם הקיצונית מהווה מלכודת. אלא שיש יוצאים מן הכלל. הבולט ביניהם היה עמנואל לוינס. משנתו המופלאה של לוינס מהווה ניסיון לבנות מוסר שיתגבר על קריסת השיטות המקובלות, ויחזיר את הממד המוסרי לאנושות. אלא שלוינס הוסיף תובנה קריטית, שהקוראים, ולדעתי אף החוקרים, דילגו עליה במזיד או בשוגג. היא כנראה אינה אסתטית מספיק. בעיניי היא מוכיחה שלוינס "דיבר אמת בלבבו".

צילום: Luc-Viatour

צילום: Luc-Viatour

הולך להרוג אדם

אחד מהכנסים השנתיים שאורגנו על ידי אינטלקטואלים יהודים צרפתים, הכנס של שנת 1963, הוקדש לנושא הסליחה. שיעורו של לוינס, שהיה נוהג להשתתף בהם, דן על סוגיה במסכת יומא העוסקת בסליחה ובפיוס. מדובר שם על מעשה שבמרכזו עמד רב, כינויו של אבא אריכא, אחת הדמויות המרכזיות בבניית עולם התורה בבבל. רב היה אחד הממונים על תקינות השוק בעירו. נראה לי שבהקשר זה התרחש סכסוך בין רב לבין אחד מקצבי העיר. הקצב פגע ברב וכמובן עליו הייתה מוטלת החובה לבקש סליחה ולהתפייס. הוא לא עשה זאת. הגיע יום הכיפורים ורב החליט: "אלך אני ואפייס אותו". בדרכו לחנות הקצב פגש ר' הונא את רב, והוא הזהיר אותו באמרה פרדוקסלית: "הולך אבא להרוג אדם".

רב לא קיבל את ההזהרה, המשיך בדרכו ונעמד לפני הקצב. הקצב היה עסוק במלאכתו, בניסיון לבקוע ראשה של בהמה שהתכוון למכור. הרים הקצב את עיניו וראה אותו. אמר לו: אבא! לֵך, אין לי דבר איתך. נשמטה עצם מעצמות הראש, פגעה בצווארו והרגו.

מחנכים מצויים המלמדים קטע זה היו ודאי מנסים להעביר לנו את התפעלותם מעונשו של הקצב בעקבות הפגיעה הכפולה בכבודו של רב: עד כדי כך חייבים אנו להיזהר בכבודם של חכמים. פשט! לוינס רואה בטקסט מסר אחר. הוא מצוי בדברי הקצב: "לֵך, אין לי דבר איתך". וכך כותב לוינס:

הביטוי מדויק להפליא ומדגיש את אחד ההיבטים העיקריים של המצב [מצבנו בעולם]. האנושות משתרעת על פני רמות שונות. היא מורכבת מעולמות רבים, הסגורים אלה בפני אלה בשל רמתם השונה. בני האדם אינם יוצרים עדיין אנושות אחת. הקצב נצמד לגמרי לרמת עצמו… הסיפור אינו בא לתאר את הנס אלא את המוות המאיים כשבני-האדם מסתגרים בשיטותיהם.

המסתגרים בשיטותיהם המוסריות אינם מבינים את עומק התהום שלפניהם. רב לא הבין כי היה טהור מדי. זוהי סכנתו של "הטוהר המסוגל להרוג כשהאנושות עדיין נמצאת בשלבים שונים של התפתחות". צדק ר' הונא כשראה מה שאחרים לא ראו: "את גודל האחריות שרב קיבל על עצמו, כשהאמין בטרם עת באנושיותו של האחר". קראתי נכון? אנושיותו של האחר – בטרם עת? כן! קראו ותקנו אותי אם טעיתי (אל עבר הזולת, תשע קריאות תלמודיות, עמ' 20-21).

טורף את הקרבן

עמדתנו המוסרית, פריו של רגש אוניברסלי, מותקפת על ידי רצונות ומאוויים רעים הנולדים בנו. תהליך זה מיוצג בדמותו של הנחש בגן עדן, המסית לפשע: "וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד, ז), בפירושו של רש"י: "ואליך תשוקתו – של חטאת, הוא יצר הרע, תמיד שוקק ומתאווה להכשילך".

מכאן הפער שבין ההבנה האינטלקטואלית של חובתנו המוסרית לבין רגשותינו ומעשינו המנוגדים לה. אלא שהנחש מייצג מלכודת אחרת, לא הרוע הפסיכולוגי, הסובייקטיבי, אלא הרוע המצוי לפנינו, בעולם החיצוני. הרוע הבא לידי ביטוי בפשע ובמלחמה המאיימים על האנושות. הנחש משנה עתה את בגדיו "וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ". הוּא, האדם, יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה הנחש תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. אין אפשרות להתפשר עם הרוע האבסולוטי, המוחלט, ההופך עמים, תרבויות ואמונות דתיות לשבויים שאיבדו את חירותם הקיומית, ומתוך כך גם את אנושיותם. ואכן, "עוף גוזל, חתוך את השמיים… רק אל תשכח, יש עיט בשמים, גור לך!". עיט? בשיר כתוב נשר. טעות בשיר.

הנשר אוכל נבלות, ומנקה את העולם מפגרים מסוכנים. בשל כך העניק לו הקב"ה חסינות בפני רעלנים "טבעיים", כמו אנטראקס, בוטולינום וכולרה! לא כך העיט. הוא עוף דורס, טורף על מנת לאכול את קרבנו אף שהוא עדיין חי. מעניין! מרומא האימפריאלית עד לרשות הפלשתינית והרייך בתווך, בחרו עמים את העיט כסמלם. אגב, על פי רוב נקבת העיט מטילה רק ביצה אחת. יש זנים שבהם היא מטילה שניים, אלא שאז פורצת לרוב מלחמת אחים, והחזק יותר הורג את אחיו. ההורים אדישים. והנשר? "עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו… יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

פורסמה ב-8 באוגוסט 2014, ב-גיליון ואתחנן תשע"ד - 887, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: