זרקתי אבנים על אבו מאזן | אריאל הורוביץ

כשהיה בן חמש ניצל בנימין גייגר מפורע ערבי לאחר שהתחבא בתא שירותים. מאז, הוא מקדיש את חייו לשימור זיכרון היישוב היהודי בצפת. 
שמונים וחמש שנים למאורעות תרפ"ט

בכל יום מחדש חוזר בנימין גייגר לצפת. בחדר קטן בביתו שבמושב גאליה, עמוס תמונות, מגֵרות, קלסרים וחפצים ישנים בוויטרינות – פנקסים מתפוררים, כתרים של ספר תורה, קופות צדקה – הקים גייגר גלעד לחיי משפחתו בצפת, על כל האושר והסבל והגעגוע שכרוכים בהם.

השבוע, ממש בתשעה באב, ימלאו לו תשעים שנה, והוא מלא מרץ ותשוקה כמו צעיר לימים: כשהוא פותח את הוויטרינה ומוציא משם פנקס ישן שבו כתב סבו, בכתב יד זעיר, את תאריכי הלידה והפטירה של בני משפחתו (החל מסוף המאה ה־19); כשהוא מציג בפניי את התמונות שעל הקיר, ומגולל בפניי את סיפורן; ואפילו כשהוא נזכר ביום ההוא, לפני שמונים וחמש שנים, שבו כמעט איבד את חייו בסמטאות צפת. ההיסטוריה תקרא לימים הללו "מאורעות תרפ"ט", אך עבור גייגר, שהיה ילד בן חמש בפרוץ המאורעות, מדובר בזיכרון חי, נוכח, קיים, המלווה אותו בכל רגע. "תרפ"ט עשתה את האיש הזה", אומרת לי רחל, אשתו של גייגר, גם היא בת צפת, ואכן נדמה שאירועי הדמים של שנת 1929 נחרתו בנפשו של הילד בנימין, וגיבשו אצלו תודעה ציונית שלא קהתה עד היום.

הצלה בבית שימוש

בנימין גייגר נולד בדיוק לפני תשעים שנה בצפת. תשעה באב תרפ"ד. הילד הצעיר במשפחה של חמישה ילדים. אביו של גייגר, אליהו, נולד בצפת, דור שישי בעיר. אמו של גייגר, ברכה, נולדה בביירות שבלבנון, בעת שאביה שימש שם מלמד בתלמודי תורה של הקהילה היהודית. גייגר מתאר ילדות מאושרת, אך רווית עוני ומחסור. אביו נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות – חברה קדישא, לימודים בכולל, יקב, פקידות – כדי להביא אוכל הביתה. בשר אכלו בשבתות, אחת לשבוע, ובלילה ישנו על מחצלות.

בצפת שלפני מאורעות תרפ"ט, מספר גייגר, היחסים בין היהודים והערבים היו תקינים, טובים אפילו, אף שהם גרו ברבעים נפרדים. "גרנו איתם באותה עיר, בסמיכות, לא הייתה שום בעיה", נזכר גייגר. "היינו נכנסים אליהם והם היו באים אלינו. אם היינו צריכים לתקן משהו בבית הערבים היו באים לתקן אצלנו דברים, לעשות שיפוצים, וגם אנחנו עשינו קניות אצלם. היינו חברים, היו יחסים טובים מאוד. אני זוכר עד היום ילד אחד בשם מוחמד'ל – הוא דיבר יידיש יותר טוב ממני. הבדיחה הייתה שאפשר כבר לצרף את מוחמד'ל למניין. עד כדי כך הוא הכיר את השפה שלנו והמסורת שלנו".

מאורעות תרפ"ט נחתו כמהלומה על היהודים בצפת, שכלל לא ציפו למתקפה מצד שכניהם וחבריהם. היה זה ביום חמישי אחרי הצהרים. "שיחקתי עם כמה חברים על יד בית כנסת קוסוב", משחזר גייגר, "ופתאום אנחנו רואים יהודי בשם ר' לוי יצחק, שהיה שכן שלנו, רץ כמו משוגע. בחיים לא ראיתי אותו רץ כך. אחריו ראינו ערבי עם גרזן ביד אחת ונבוט ביד השנייה, מנסה לתפוס אותו ולהרוג אותו. אבל ר' לוי יצחק רץ כל כך מהר, הוא ראה את המוות בעיניים, והצליח לברוח ממנו. התחלנו מיד לברוח לכל עבר, אבל אני הייתי ילד קטן, ולא יכולתי לרוץ מהר כל כך. הערבי מצא אותי והתחיל לרדוף אחריי עם הגרזן בידו. והיינו רק אני והוא, ואני רץ, והבנתי שאני לא אספיק להגיע עד הבית שלי, והוא יתפוס אותי בדרך".

מה עשית?

"סמוך לבית שלי הייתה חצר של בית כנסת, שהדלת שלה הייתה קצת שבורה. אני גרתי ליד, אז ידעתי שכדי להיכנס צריך לדחוף את הדלת קצת, ואז היא נפתחת. דחפתי את הדלת ונכנסתי לחצר. היו בחצר שני בתי שימוש, ונכנסתי לאחד מהם. הערבי הבין שנכנסתי לשם, ואכן שמעתי את הדלת של החצר חורקת, והבנתי שתיכף הוא יפתח את הדלת של בית השימוש ויהרוג אותי. לא היו אז אסלות בבתי השימוש, אלא חורים שדרכם היו עושים את הצרכים. כששמעתי אותו מתקרב לבית השימוש, הבנתי שאני חייב לקפוץ מהר לתוך החור של הצואה, שאין לי ברֵרה אחרת. אז קפצתי, והתחבאתי שם, בחור המטונף הזה. ומתוך החור אני רואה אותו פותח את הדלת ומסתכל. הוא לא מצא אותי – הוא לא תיאר לעצמו שאני אהיה בתוך החור של הצואה, וכנראה הוא חשב שהצלחתי לברוח. הוא הסתכל עוד כמה רגעים ויצא. כך ניצלו חיי".

הילד בנימין חיכה כמה רגעים עד ששמע את רודפו עוזב את החצר, ואז יצא, מלוכלך כולו, מבור הצואה. "הבית שלנו היה במרחק של חמישים מטר משם", הוא מספר. "הצלחתי לרוץ ולהגיע הביתה, ופתאום אני מגלה שהדלת סגורה. חשבתי שאני משתגע. אני יוצא מהמחבוא, מלוכלך כולי, והנה הבית שלי נעול. רצתי מהר לבית של סבתא שלי, שהיה בקרבת מקום, ומצאתי את המשפחה שלי מתחבאת שם. בני משפחתי אפילו לא הכירו אותי מרוב שהייתי מטונף. לא היו אז מקלחות, ואבא שלי העמיד אותי על בור המים, שאב מים מן הבור ורחץ אותי, ואז הלביש אותי בכותונת לבנה גדולה של סבא שלי".

משפחת גייגר הסתגרה בבית הסבתא עוד כמה שעות, כאשר בחוץ נשמעו ערביי צפת, מחפשים דם והרג. "ראינו אותם מלמעלה, עוברים", משחזר גייגר, "אני זוכר עובד מאפייה אחד, עבדול רחמן קראו לו, שצעד בראש תהלוכה גדולה, מכה בתוף גדול וצועק: 'אטבח אל יהוד! אטבח אל יהוד!'. אחרי חצי שעה בא אחי משה ואמר שיש הוראה מהמשטרה הבריטית שכל היהודים צריכים ללכת לסראיה, שזו העירייה. אני הייתי יחף, וכל פעם מישהו אחר נשא אותי בידיו. ריכזו את כולנו ברחבה שם, ואמרו לנו להיות שם עד שיעבור זעם.

"הייתה שם חצר ענקית ואורווה גדולה של סוסים, ושוקת ענקית שממנה הסוסים היו שותים. הבריטים צופפו אותנו בחצר הגדולה כאילו היינו כבשים בעדר; שכבו שם כאלף איש, ותוך כדי היו יריות מדי פעם לתוך החצר. שתינו מים משוקת הסוסים. בבוקר הבריטים הביאו אוכל – הם הביאו פיתות, וזרקו מהמרפסת אלינו. ככה חטפנו אותן".

צילום: מרים צחי

צילום: מרים צחי

ממשיכים בשגרה

ביום שישי אחרי הצהרים חזרו היהודים לביתם. בית משפחת גייגר, כמו בתים רבים אחרים, נפרץ והושחת – בנימין מספר שלא היה כל כך מה לגנוב בבית המשפחה – וטליתו של האב נשדדה. אט אט התוודעו יהודי צפת לגודל ההרס והאובדן. "לא ידענו שזה הולך לקרות", אומר גייגר, "לא הכרנו את כל הרוצחים, אבל היו כאלה שהכרנו. היה למשל בחור צעיר, ערבי, שהרג את המורה היהודי שלו ואת אשתו. שרפו הרבה בתים וחנויות של יהודים.

"האבסורד הוא שביום ראשון, אחרי שהכול נגמר, הערבים באו לעבוד אצל היהודים כאילו כלום – לסיים עבודות שהם התחילו, לחפש עבודות חדשות. שאלנו אותם: איך עשיתם לנו את זה? אנחנו חיים איתכם כמו אחים. אבל הם אמרו – זה לא אנחנו, זה אספסוף, זה פושעים, חוליגנים. היחסים עם הערבים אחרי תרפ"ט לא חזרו למה שהם היו קודם – נזהרנו יותר, אבל זה לא שהפסקנו להעסיק אותם ולקנות אצלם. תבין, לא הייתה ברירה. חיינו באותה עיר, היינו חייבים להמשיך כרגיל. ב־1936, כששוב התחילו מאורעות, הסטטוס־קוו הזה הופר שוב, והפעם לתמיד.

"מה שעוד ערער את האמון שלנו בערבים היה כשגילינו שארגון ההגנה שלח מאיילת השחר שבעה בחורים להגן על היישוב היהודי בצפת במקרה של התפרעויות, אך אז בא אחד מהאצולה הערבית אל אחד מאצולת יהודי צפת, ואמר לו – אם אנשי ההגנה יעזבו את צפת, אני מבטיח שלא יאונה שום רע ליהודי העיר. אבל אם הם לא יעזבו, יהיו כאן פרעות. הקיבוצניקים של ההגנה חזרו לביתם, ולמחרת פרצו המאורעות".

אותו לילה אימתני עיצב את תודעתו של גייגר, ואת ההכרה בכך שהוא חייב להילחם על עירו. ב־1947 הצטרף להגנה, והיה ממגִני צפת. "היינו כאן 1,500 יהודים, והם היו 15,000 ערבים. איך הצלחנו בכלל?", שואל גייגר. "אני יכול להעיד רק על עצמי – אני הצלחתי כי זכרתי איך הם רצחו הורים וילדים. במו עינינו היינו עדים לזוועות, וזה השפיע עליי שלא אזוז מכאן. ידעתי שאם הם ייכנסו לרובע שלנו, הם ישחטו אותנו כמו תרנגולות. אם נפשל פאשלה אחת, הם ייכנסו לתוך הרחוב וישחטו את כולנו. זה גרם לנו לא לזוז מילימטר.

"זה התחיל שם, מהילד בן החמש שקופץ לתוך חור. זה רודף אותי כל השנים. ידעתי שב־1947 זה יכול לקרות שוב. וזה הספיק לי כדי להילחם. אני חושב היום על כל הדברים שעשינו בתש"ח, ושואל את עצמי איך יכולנו לעשות דברים כאלה קשים, מסובכים. זה רק הזיכרון של תרפ"ט. ראיתי אנשים שנהרגו, ראיתי את המוות בעיניים, וזה נחרת לי בנשמה. לא יכולתי לוותר.

"הקמת המדינה שינתה הכול. לילה אחרי הכיבוש לא היה ערבי אחד בצפת. 15 אלף ערבים ברחו בלילה אחד. נכנסנו לבתים והכיריים עוד בערו, הקפה היה חם. הם כבר היו בוואדי, אבל לא ירינו עליהם, כמובן. משם הם הלכו לגוש חלב, ואז ללבנון. עד היום יש בלבנון פליטים פלשתינים שגדלו בצפת ונזכרים בילדות שלהם בעיר".

אחד מהם, אולי המפורסם ביותר, הוא אבו מאזן.

"אני יודע איפה הבית של אבו מאזן. אולי פעם אחת אפילו זרקתי עליו אבנים. היינו זורקים אבנים אחד על השני כשהיינו ילדים, יהודים זרקו על ערבים ולהיפך, אז ייתכן שפעם זרקתי על אבו מאזן אבנים".

הלל כהן כותב בספרו "תרפ"ט" שיצא לאחרונה שמאורעות תרפ"ט היו הרגע המכריע שבו התעצבה הזהות הלאומית של שני העמים בארץ הזו. אתה גם ראית את זה כך?

"בהחלט. זו הייתה ההתחלה, וזה רק הלך והתעצם לאחר מכן. בהתחלה הערבים בצפת לא דאגו – הם ראו שבאו לצפת יהודים ספרדים מהמגרב ומדמשק ומעיראק, שדיברו בשפתם של הערבים והתנהגו כמוהם. אבל כשהתחילו להגיע יהודים מרומניה, מפולניה, מרוסיה, הערבים התחילו להילחץ. הם קראו ליהודים האלה 'מסקוב' – ממוסקבה, כלומר רוסי, וה'מסקוב' הטילו עליהם אימה. הם נתפסו בעיניהם כאכזרים יותר, ברברים יותר. המנהיגים הערבים הסיתו את בני קהילתם כאילו ה'מסקובים' ייקחו להם את האדמה, וזה מה שהניע אותם".

"הקמת המדינה שינתה הכול". גייגר בבחרותו

"הקמת המדינה שינתה הכול". גייגר בבחרותו

חוסר אמון מוחלט

גם כיום, כשהוא בן תשעים וכבר עזב את צפת, המראות והזיכרונות לא מרפים ממנו. רחל, אשתו של גייגר, מתערבת בשיחה: "תרפ"ט בנתה את האיש הזה", היא אומרת, "אנחנו יוצאים בערב לעשות סיבוב, ושקט ונעים ונהדר, על מה אנחנו מדברים? מי היה גר פה ומי גר שם, ומה הערבים עשו ואיך היה. ההיסטוריה חוזרת אלינו כל הזמן. כל בית מזכיר לנו, כל בן אדם. התמונות האלה עוברות, לא עוזבות אותך. זה מתעורר גם כשקורים כל מיני דברים בארץ".

אנחנו נפגשים ביום שבו התגלה כי רוצחיו של מוחמד אבו־חדיר, הנער הפלשתיני משועפאט, היו יהודים. "זה חורה לי", אומר גייגר, "אנחנו במלחמה, אבל אנחנו לא יכולים בשום אופן להידמות לאויבינו ולאכזריות שלהם. מה הילד הזה עשה להם? למה הם הרגו אותו? איך יהודי יכול להרוג ילד חף מפשע, שלא עשה כלום לאף אחד? אנחנו הרי רוצים להמשיך לחיות כאן, בארץ הזו, לא שהארץ תקיא אותנו".

אתה מאמין שנוכל יום אחד לחיות בשלום עם הפלשתינים?

"בתרפ"ט הבנתי שבשום אופן אי אפשר לסמוך על הערבים. לא יהיה כאן שלום. תעשה שלום, ומחר יהרגו אותך. זה לא עניין גזעני, אלא שאלה של חינוך והסתה. אם הם לוקחים ילדים קטנים ומלמדים אותם שאנחנו באים להרוג אותם, ומילדות הם מכניסים את זה לראש, איך הוא יכול, כשהוא יגדל, לעשות איתך שלום? כל מה שהוא יודע זה שהוא צריך להרוג אותך כי אתה רוצה להרוג אותו, וזה לא יוצא לו מהראש.

"הערבים צריכים להבין שאנחנו לא האויבים שלהם. אנחנו רוצים לחיות איתם ולעשות שלום. אבל הם לא שומעים דברים כאלה. אולי אבו מאזן יכול להבטיח שהכול יהיה בסדר, אבל מה עם הילדים והנכדים שלו? גם בתרפ"ט היו כאלה שלא רצו שיהיו פרעות, אבל הסיתו אותם. אני כבר בן תשעים שנה, וכל שנותיי אני חי בארץ הזו. אני לא מאמין שאראה את השלום בחיים שלי. אולי אתה, בחיים שלך, תראה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

פורסמה ב-8 באוגוסט 2014, ב-גיליון ואתחנן תשע"ד - 887 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: