תנועה בחלל בדוי | אביטל נאור וכסלר

חלל זיכרון מומצא לאינתיפאדה השלישית, זמרות מתחנחנות השרות לסבתן בבית החולים, כלי רכב חופרים בקרקע ופרימת קרום החלמון; חוויות משתנות בתערוכת הבוגרים של המחלקה לאמנות בבצלאל

דלת שחורה. באותיות לבנות מופיעה הכתובת: פרופ' סיימון אמסלם, הסניף הירושלמי של ארכיון TIDא(Third Intifada Documentar) בצעדים הראשונים נראה כי נכנסנו לחלל זיכרון, ארכיב ייצוגי למבקרים, ובו כתוביות המפרטות את מטרתו לשמר ולאסוף תיעוד של האינתיפאדה השלישית. כל־כך ממוסד וייצוגי עד כי הוא מערער את הידיעה שאינתיפאדה זו טרם התרחשה. על הקיר ממוסגרים מכתבים באנגלית בין סיימון אמסלם לוואליד ראאד, אמן לבנוני עכשווי הפועל בניו יורק. מולם מוצגת מחברת עם חור. כתוב כי ספגה קליע והצילה את חייו של אמסלם במלחמת לבנון הראשונה, אך ברור כי המחברת היא מסוג שלא היה בארץ בשנות השמונים, והחור אינו של קליע.

“חורים“ נוספים בתצוגה של אחוה אמיתי ממשיכים להתגלות, לערער ולחתור תחת היסודות שהונחו בכניסה. תיעוד? שימור? בחדר נוסף תלויים ממוסגרים כתמי חומר וציורים מופשטים המודפסים ידנית בצבע על ניירות הצילום החשופים לאור קלוש, ניירות שהולכים ומתכהים עד השחרה מוחלטת במהלך ימי התערוכה. מעליהם מונחות מִקטרות מגוונות. שתיים מן המקטרות הן העתק של המקטרת מהציור המפורסם של רנה מגריט הידוע כ"זו אינה מקטרת", ציור העוסק ביחס בין דימוי, מילה ותפיסה. אך אמיתי ממיסה ומעוותת את המקטרות, ובכך מנכיחה את הנזילות של הזיכרון החזותי ושל השיח אודותיו.

נזילות הזיכרון החזותי. אחוה אמיתי, הצבע האדום, 2014

נזילות הזיכרון החזותי. אחוה אמיתי, הצבע האדום, 2014

זווית נוספת לשיח מרומז על אודות לאומיות, אמנות והפוליטיקה הפנימית של שני שדות אלו מתגלה בחדר חשוך שבו מוקרן מופע סטנד־אפ של גבר ישראלי. זהו קטע מבוים ומצולם המבוסס על טקסט מקורי שהציג ראאד בפרפורמנס בברלין ב־2011:

במהלך פתיחה של מוזיאון חדש לאמנות ערבית מודרנית ו/או עכשווית בעיר ערבית, ניגש תושב מקומי גאה אל עבר הכניסה רק כדי לגלות שאינו יכול להיכנס. האם נמנעה כניסתו בגלל לבושו הצנוע באירוע שהוכרז כרשמי? לא. האם היו אלו שומרי הראש הקשוחים שהגנו על שושלת השליטים שביקרו במקום בהמוניהם כדי להציג את סובלנותם וטעמם המעודן? לא […] הוא נוטרל והוצא מהזירה, הוכה קשות ואושפז במוסד פסיכיאטרי. אירועים אלה יתרחשו מתישהו בין השנים 2024־2014.

המופע שממשיך אינו מצחיק אלא משמש הסוואה לעיסוק ביחסי ישראל והעולם הערבי באמצעות שיח על אמנות. אמיתי יוצרת ארכיון פיקטיבי לדמות ולאירועים שחלקם מציאות ורובם בדיה. במציאות, דודה של האמנית, שמעון אמסלם, טבע בהיותו בן 12. אחרי מותו התברר שאין כל תיעוד מצולם שלו.

אמיתי יוצרת בתהליך עבודה מצטבר זיכרון ייצוגי לדמות חדשה ועכשווית – פרופ' סיימון אמסלם, מייסד הארכיון לאינתיפאדה השלישית. ארכיון לדוד שמעולם לא ראתה, אך הוא אינו עוסק בו, אלא מנוהל על ידו לכאורה. בכך מצטרפת אמיתי לעיסוק נרחב של אמנים עכשוויים כמו דור גז, עומר פאסט, מאיה ז"ק, קרן רוסו, ואליד ראאד, סופי קאל ואחרים בשאלות של הבניית זיכרון לאומי או אישי ובסוגיית הארכיב. אך האופן שבו היא יוצרת עתיד שכבר הפך עבר יש בו מן החידוש. בחיפוש שלה אחר עבר עלום יוצרת אמיתי עתיד לאומי אפשרי שטרם התרחש, ואותו היא טוענת שהיא מתעדת. הבחירה שלה לגעת ברגש החרדה הישראלית מאינתיפאדה נוספת היא חלק מדיאלוג עם תיעוד המהפכה האזרחית בלבנון שיצר ראאד (עם הקבוצה שהקים – "אטלס"). כך מצליחה העבודה שלה להתמקם על ציר שעוברים בו האישי והפוליטי מתוך דיון פנים־אמנותי על אופני הייצוג והתפיסה.

בית נייד, בית הרוס

מהלך דומה נוכח גם בעבודה המרשימה והמוקפדת של יעל סלומה. מדובר במיצב וידאו תלת ערוצי שהכניסה אליו היא דרך וילון שקוף ועדין. כשנכנסים בעדו מופתעים לגלות שבעצם מודפסת עליו טקסטורה של שיער בלונדיני גולש. בכל מסך נראית זמרת אחרת הלבושה שמלה ומעוטרת בתכשיטים מנצנצים ששרה ברגש או ממתינה לתורה, מפלרטטת עם הצופה במניירות של זמרות מחזמר, משפילה את העיניים בהתחנחנות מוגזמת המאפיינת את קוד הפיתוי הנפוץ בתרבות ההמונים. מאחורי הזמרת שבמסך המרכזי נראה נגן פסנתר שמלווה את השירה. הסאונד המתנגן, ליהוק הזמרות, העיצוב ואיכות הצילום משדרים חגיגיות בידורית, הידור נובורישי וקלילות, אך חזותן הישראלית המובהקת של הזמרות יוצרת סדקים בסגנון הבינלאומי הקליל של הסרט.

הקשבה למילים, ורגעים פתאומיים של כנות ועצב במבטן של הזמרות, מגלים מציאות אחרת. השיר, הבנוי מארבעה בתים, מתאר ביקור של אישה (האמנית?) אצל סבתהּ בבית החולים ואת השיחה החירשת המתחוללת ביניהן בוואריאציות שונות בנוכחות אחות בית החולים. מילות השיר חושפות ניכור בין דורות וקושי בהתמודדות עם רגשות, זקנה ומוות.

החזות הישראלית יוצרת סדקים בבינלאומיות. יעל סלומה, Be well, מיצב וידאו, 2014

החזות הישראלית יוצרת סדקים בבינלאומיות. יעל סלומה, Be well, מיצב וידאו, 2014

ביצירתה משתמשת סלומה בסיפור מהחיים. כל משפטיה של הסבתא בשיר נאמרו באמת, אך טקסט הקיר המלווה את העבודה הוא טקסט ביוגרפי בגוף שלישי על סלומה כסך כל עבודותיה, כלומר – קורות חיים שנבנו מתוך מיצבים שיצרה בעבר, ולא בהתבסס על חייה האישיים. גם בעבודה הזו לבדיה ולבחירת הנרטיב ועיצובו יש תפקיד שווה ערך למציאות הממשית. הסיפור מערער את הנתונים שאוסף המבקר מהמיצב ומהטקסט ומותיר אותו עם שאלות בלתי פתורות.

אמנים נוספים מבין בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל מתעסקים בשאלות של זיכרון וייצוג, ביניהם אמיתי שטרן. שטרן יצר מרפסת עץ מקיפה, המשמשת לתצפית על שטח בצבעי שחור לבן שהתחוללה בו קטסטרופה ונראים בו מבנים הרוסים ועקבות שרֵפה. עיצוב האתר מתבסס על צילומי מזל"טים של אזורים נידחים ולמרות הקרבה הפיזית של המבקר לדגם הוא בעל מראית של צילום־על מגובה רב. על אף העבודה הידנית והעמלנית של יצירת הדגם והמרפסת, האווירה בחלל המואר בלבן קרה ומנוכרת, רוח רפאים של אתר ריק מחיים. לטענת האמן מדובר ב"ארכיאולוגיה של תודעה" והחלל כולו הוא חלל בתודעת המרחב הישראלית, אם כי אין בנמצא עקבות גלויים לישראליות.

נקודת חולשה מבחינת האוצרות היא ההפרדה בין המיצב ל"סלע טבעי" לבן שפיסל שטרן, שכמו נלקח מהשטח כממצא ביטחוני או מדעי ונקשר לרפסודת עץ ברצועות הצבועות בכתום זרחני. הסלע מוצג בקומה אחרת של התערוכה בבצלאל ומנותק מהקשרו. ייתכן שההחלטה לשתול את הסלע במקום אחר היא חלק ממחשבה על זיכרונות שצפים בלי שליטה, כמו מראות מקרב באמצע יום חולין, אך הניתוק בתוך תערוכה כל כך עשירה בדימויים פוגע בעבודה כיחידה שלמה.

עיסוק במרחב ישראלי הנע על היחס שבין הבית הפרטי על חוויותיו לבין חוויות קולקטיבית של פליטים וקהילות עולה בעבודות של יותם ברששת ואנדרי און. שניהם עוסקים במרכיבים היוצרים בית אך מתוך התבוננות חומרית שונה. יותם ברששת יצר מיצב שטוף אור ורוח, שבו הוא עוסק בניידות ובארעיות שבמגורים במאחז אביגיל. אך מרוב אווריריות המיצב כמעט אינו נוכח בחלל וחלקים ממנו, כמו חתך תחתון של קיר הקרוואן ודלתו, המוצמדים אל קיר עליון, או דגל חב"ד המתנפנף בחלונות התקרה, עלולים לחמוק ולהתפספס.

אנדרי און הציב בחלל, על הרצפה והקירות, מערכים מסודרים של אריחים, חלקי גדר ולבנים, כונניות עם פסלי אבן עגולים ויציקות בטון שמהן מזדקרים ברזלים מאיימים. מרכיבים פיסוליים אלה משקפים מעטפת חיצונית ומנוכרת של בית וזוכים כאן לתפקיד של "תוֹך". אליהם מוצמדים תצלומים, חלקם קטועים, של משפחות וילדים שלא בהכרח קשורים זה לזה. המערכים וחלקי הריהוט מחולקים לאזורים המהדהדים אזורי מגורים בבית, מעוררים רצון לזהות: הנה, זה חדר הילדים, והנה המטבח, אך הניסיונות כושלים; זהו בית הרוס שחלקיו מוצעים למבקר כקטלוג שממנו ניתן אולי להרכיב בתים חדשים.

מעטפת חיצונית ומנוכרת של בית. אנדרי און, זרים מקומיים, מיצב, 2014

מעטפת חיצונית ומנוכרת של בית. אנדרי און, זרים מקומיים, מיצב, 2014

מסך מצהיב מחלמון

חלל ומעטפת הם מרכיבים חשובים גם במיצב של יפעת שטיינמץ הרסט. בהם מחפשת האמנית את העין הרואה פנימה והחוצה, החוששת מפירוק המעטפת המפרידה ביניהם. המיצב בנוי מפרגמנטים שונים: יציקת בטון של פְּנים חליל על סטנד תווים, כמו נקרש האוויר שעבר בחליל וקפא, חסר קול. לצידו מונחת ערמת נטלות פשוטות מפלסטיק לבן התחובות זו בזו, מן הסוג הנפוץ והזול שרווח במקומות ציבוריים. הנטלות, המיועדות לאגור מים ולהתרוקן, מחוררות בתחתיתן, מאבדות את השימושיות שלהן ונותרות בכל כיעורן החזותי פצועות ומיותרות.

על הרצפה מונח מסך ובו עבודת הווידאו "עין תחת עין פקוחה", המתעדת ביצה חיה בתוך שקית מים, כמעין רחם חוץ־גופי שהאמנית אוחזת בידה תוך כדי תנועה מן הבית אל החוץ. במהלך התנועה נחשפת סביבת הבית שבה נעים כלי רכב כבדים החופרים בקרקע, כשבמקביל להם מתרחשת פרימה של הקרום המקיף את החלמון הצהוב, ההולך ונקרע עד לרגע שבו המסך כולו מצהיב מחלמון שאבד. בסרט, כמו בחלקים אחרים של המיצב, תפקיד ה"עין" הרואה את הדימוי נע ומתחלף בין האובייקט (הביצה), האמנית, המצלמה והצופה.

המודעות למבט מתגלה גם בעבודה של אניעם דרעי, המציגה פרפורמנס ומיצב וידאו. כמו בעבודות קודמות, בעבודה "אֶדוֹם" בוחנת האמנית את היחס בין תנועה של גוף בפני עצמה לבין תנועת הגוף במהלך אקט היצירה של הציור המצולם ושל אקט הפרפורמנס בחלל.

אניעם דרעי, סימנים, וידאו 2014

אניעם דרעי, סימנים, וידאו 2014

גבר מצולם מאחור נע בחדר במהלך הגנה במשחק כדורסל נטול כדור, המתרחש מעבר לעינו של הצופה, אולי בדמיונו. ממול, מוקרנת על לוחות פריקים אמנית הנעה בשקט וברוגע מתוך ואל חדר שינה מינימליסטי שנחשף ומסתתר במקטעים שונים. דרעי מארחת את המבקר בחלל שמשמש בד בבד כבמה וכאחורי הקלעים, תוך שהיא בונה ומפרקת דימויים וניגודים, מגבירה את הסאונד ומחלישה אותו, חושפת מקרן ומכסה אותו. הדימוי ממשיך לנוע בתוך עצמו, סמוי מעין. במקביל לתנועה המכוונת והנשלטת שיצרה האמנית המבקר רשאי לנוע במבט או בגוף בין מרכיביה השונים של היצירה. ברגעים מסוימים המבט רצוי ובאחרים זו חדירה אל חלל פרטי שמתחולל בו טקס סודי וסתום.

מקבץ העבודות של הדר פרי הוא רגע שיא בבירור צורני וחומרי של האמנית, העוסקת גם בעצם תהליך היצירה, כמו אניעם דרעי. פרי בוחנת את הנייר כחומר. בתהליך ארוך היא מטעינה אותו ומעמיסה עליו שמן, פחם או גרפיט היוצרים משטח עשיר ושחור. הקו הנקי שמתקבל עומד בסתירה לתהליך המלכלך והעמלני של היצירה. ההצבה בחלל והמשקל שהנייר נושא הופכים אותו לחומר פיסולי, כך שהמרחב סביבו מתאים את עצמו לנוכחותו. הנייר מדמה לוחות מתכת המתפתלים על הקיר או ניצבים כמונומנט במרכז החלל, והופך ליריעה או למסך אלכסוני שנראה בו זמנית כבד ומרחף.

עיסוק בעצם תהליך היצירה. הדר פרי, ללא כותרת, 2014

עיסוק בעצם תהליך היצירה. הדר פרי, ללא כותרת, 2014

גם עבודותיה של מאיה רומבאק מנסות לפרוץ את מגבלות היריעה הדו־ממדית ולתפוס מקום בחלל. רומבאק רוקמת בחוטים צבעוניים בגוונים חוזרים צורות גיאומטריות משתנות על גבי שקפים גדולים. השטיחים השקופים תלויים מול חלונות החדר ודרכם ניתן להביט מהר הצופים לבתי שכונת עיסאוויה. רומבאק כותבת כי הדימויים מושפעים מהעולם המזרח־אירופי של משפחתה, אך נראה כי בהקשר המקומי הם הופכים לקישוטים בסגנון מוסלמי. מעניין שהם מזכירים את הדגמים הקישוטיים המשובצים באלמנטים האדריכליים במיצב של בושרא עבאסי, העוסק ביחסים שבין טבע ותרבות ובאסתטיקה סמלית מוסלמית.

את התערוכה מלווה מגזין, המשמש גם קטלוג (עורך: ירון אתר), ובו טקסטים פרי עטם של בוגרי המחלקה. בחינה של היחס בין הטקסט ליצירה של אותו אמן מגלה שערוצי יצירה שונים אלה חושפים מרכיבי אישיות שונים. המגזין מאפשר הצצה לשירה, פרוזה, הגות פילוסופית ועוד, ובולטת בו שיחה בין יפעת שטיינמץ הרסט לבין פרופ' חביבה פדיה בסוגיות של אסתטיקה ואתיקה, אלוהות והגשמה ותפקידה של פרשנות בתהליך היצירה (הראיון פורסם גם בכתב העת המקוון "ערב־רב").

זיכרון חזותי נוטה לשינויים: אחרי תנועה ומבט בין חללי תצוגה של ארבעים ושלושה בוגרי המחלקה לאמנות בבצלאל נותרות חוויות משתנות. שאלת האמת והבדיה מאבדת מחשיבותה ועודפות הדימויים נספגת בהכרה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

פורסמה ב-5 באוגוסט 2014, ב-גיליון דברים תשע"ד - 886 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: