מחוט ועד שרוך נעל | שלום רוזנברג

כשאברהם ויתר על שלל המלחמה הוא קבע את גבולות המוסר היהודיים לדורות. על הציצית והתפילין כסמלי תרבות

על ערכיו של אברהם אבינו "מעיד" הקב"ה (יח, יט): "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". "צְדָקָה", אידיאל הומני נפלא של ה"עָרב", כדברי לוינס, האחראי לרעהו. מכאן דאגת אברהם לזרים בעולם רווי סכנות, בקונטרסט בולט עם סדום. "וּמִשְׁפָּט", זאת משימתו של "העָרב לעָרב", להציל את רעהו מידי העושקים אותו. אברהם יוצא למלחמה כדי להציל את לוט ואת אנשי סדום מהשבי, ומתוך כך מגורלם המר: להימכר לעבדים.

שלל בחינת גזל

עם ניצחונו פונה אל אברהם מלך סדום בבקשה: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ". המלך מבקש את שחרור אנשיו, תוך שהוא מוכן להעביר לאברהם את כל השלל. אברהם עונה בצעד אצילי ומוותר בשבועה על "זכויות" המנצח/המציל: "הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ".

בספר המופלא "תנא דבי אליהו" (כה) מוסברת במשל שרשרת האירועים: "למה הדבר דומה? למלך שאמר לבנו: בני, צא והרוג את כל הליסטים הללו ולא תיקח כלום מן הממון שלהם אם יפלו בידך, כדי שלא יאמרו לא יצא בן המלך להרוג את הליסטים הללו אלא בשביל לקחת את הממון. בחזרתו יצא אביו לקראתו ואמר לו ברוך אתה בני”. כך מוסברים דברי אבינו שבשמים: “אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד”. במעשה זה זכה אברהם שייאמר עליו (תהלים כד, ד):  “מִי יַעֲלֶה בְהַר ה’… נְקִי כַפַּיִם…”. שלל המלחמה הוא בבחינת גזל.

גבולות מוסריים

על דברי אברהם דרש רבא דרשה עמוקה (סוטה יז, א): "בשכר שאמר אברהם אבינו אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל זכו בניו לשתי מצוות, חוט של תכלת ורצועה של תפלין". כך נולדו, לפי רבא, שני הסמלים המרכזיים של "המגדר הגברי" של היהדות, הטלית והתפילין. הם מהווים בעצם גבולות מוסריים לפעולותינו בשני התחומים הגורליים של חיינו – צבא ומשפחה, דהיינו אלימות ומיניות.

ואולי כן, הציצית והתפילין קושרים את האדם? רמז לכך מצאו החכמים בפרק "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם" (תהילים ב') המתאר מעין מלחמת גוג ומגוג: "יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ… עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ". לכאורה זאת מלחמה פוליטית נגד מלך ישראל: "נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ", אך לא רק! התלמוד הירושלמי (עבודה זרה ט, א) מלמד אותנו ש"מוסרותימו" זו מצוות תפילין, ו"עבותימו" זו מצוות ציצית. לפי פירוש זה, הפרק מתאר מרד נגד “עול מצוות”, דתיות ומוסריות. מרד ניטשה נגד מוסר העבדים משתקף בפסוקים.

אלא שאנחנו, בני ישראל, לא רק משקיפים במרד זה, אנו לדאבוננו קרבנות שלו. זו מלחמה “עַל ה’ וְעַל מְשִׁיחוֹ”. בשלבים היסטוריים שונים המאבק נגד הערכים מתחבר עם מלחמה נגד היהדות שספריה הביאו את “בשורת” המוסר. כך הפך ניטשה – לא ברצונו – לדמות הזדהות במהפכת הערכים, למערכת שקיבלה פירוש נאצי אנטישמי, ובה הטוב והרע הפכו תפקידים.

הסמל ממשיך

רבי נחמן מברסלב פיתח פרשנות קרובה אך לא זהה לזאת. הוא הפך את תהילים ב' לסיפור, הרביעי מבין סיפוריו המקובלים. החוט ושרוך הנעל מתקשרים שם עם שני מזלות, מזל שור (שמעורו מכינים רצועות) ומזל טלה (שמצמרו נעשות ציציות). מתוארת שם מדינה שבה המלך גזר "שלא היו רשאים יהודים שלובשין טלית ותפלין לישב במדינתו". הסיפור מסיים בפסוק נוסף בפרק: "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק…"

שני המזלות הסמליים שוחקים למלך. משטרים עתידים להיעלם, ועדיין היהודים ימשיכו להתפלל בסמליהם. מימי אנטיוכוס ואדריאנוס היו אבותינו נתונים מדי פעם בפעם בגזרות נגד הנפש היהודית. שיאן בעולם המודרני בגזרות הבולשביקים ברוסיה. הם נעזרו על ידי היֶבְסֶקֱצִיָה (ה"סקציה" הקומוניסטית היהודית) ואף "דורבנו" על ידה.

לנין הגדיר אותם כשקבע: "מי שבאופן ישיר או עקיף מקדם את הסיסמה של 'תרבות לאומית' יהודית הוא (ולא חשוב אם כוונותיו טובות) אויב הפרולטריון, תומך העבר ועמדת הכת של היהודים, שותף לרבנים ולבורגנות".

בחזרה למשורר

על העבותות, "חוטי" הציציות, נעמוד אי"ה בהזדמנות קרובה. "שרוך הנעל" רומז על רצועות הסנדלים הצבאיות של החייל העתיק. רצועות התפילין הן אנטיתיזה לרצועות אלו. כדי להקל על הבנת הקשר, מבקש אני להציג קונטרסט פסיכולוגי שאותו לא נמצא מפורש בספרי פילוסופיה, אלא בסיפורים, באגדות ובכלל בדמיונות. נמצא אותו בשירו של שאול טשרניחובסקי, "נוכח פסל אפולו". המשורר פונה אל אפולו כבעל תשובה החוזר לאלוהיו הראשונים, האל הפגאני המשתחרר משלטונה של תורת ישראל: "אל אלהי כובשי כנען בסופה – ויאסרוהו ברצועות של תפילין!"

ממה מנעו אותו התפילין? מלאחוז בנשק? מפיתויי הכיבוש! מי יגלה עפר מעיניך, המשורר, והיית עד למצוקת הדילמות הבלתי אפשריות העומדות בפנינו ובפני בנינו. ומי ייתן שהיית קורא את שיריהם של רבים מיורשיך, משוררי דורנו, שהמירו בתוכחות חד-ממדיות קלות את הדילמות הקשות.

אנא, ריבונו של עולם, עזור לנו בייסורינו, ייסוריהם של המתפללים בתפילין לא-לוהי צ-באות, תלמידי הציונות שיהושע וישעיהו צריכים לחיות בתוכם בצוותא, בני בניו של מי שעליו אמר רש"י: "וַיִּירָא יַעֲקֹב שמא ייהרג… וַיֵּצֶר לוֹ אם יהרוג הוא את אחרים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

פורסמה ב-5 באוגוסט 2014, ב-גיליון דברים תשע"ד - 886, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: