מאשפות ירים | חבצלת פרבר

נערה שחורה משכונת עוני בדרום אפריקה עולה לגדולה ומסתבכת במרדף בין שוודיה לישראל ולסין בספרו הקופצני של יונסון המבדח (תלוי את מי)

 האנפלפביתיתהאנאלפביתית שידעה לספור

יונס יונסון

משוודית: רות שפירא

כתר, 2014, 382 עמ'

יונס יונסון, המוכר לקורא הישראלי מרב־המכר הקודם שלו, “הזקן בן המאה שיצא מן החלון ונעלם“, הוא ללא ספק מספר סיפורים מעולה, מבדח, קופצני ורב המצאות. הפעם הוא קופצני עוד יותר מאשר בהזקן. אם הספר ההוא נחפז בעקבות גיבוריו ברחבי שוודיה, מעיירה קטנה לכפרים זעירים וחוות נידחות, הפעם היומרה של יונסון חובקת עולם ממש. טקסט הגב של הספר מסכם עבורנו את המהלך: “פצצת אטום עושה את דרכה בטעות לסטוקהולם במקום לתל אביב… מרדף חוצה יבשות שבו משתתפים שני סוכני המוסד ומלך שוודיה… מי שקושרת בין כל הנקודות היא נומבֶּקו מַייאֶקי…“.

הסיפור מתחיל בדרום אפריקה, מולדתה של נומבקו, בשנות השישים. ליתר דיוק: ברובע סוואטו הידוע לרעה. סוואטו היא שכונת העוני השחורה הגדולה ביותר בעולם. יקום מקביל אפריקני־ילידי לעיר הבירה יוהנסבורג, שבאותם ימים עוד הייתה הבירה התרבותית והכלכלית של הלבנים בדרום אפריקה. נומבקו, גיבורת הסיפור, עובדת מאז שהייתה בת עשר בשירות – אי אפשר לקרוא לזה מקצוע – הדוחה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: שינוע של חביות ביוב, שתוכנן נשאב מן המחראות הציבוריות ברחבי רובע הענק. בכסף שהיא משתכרת תמורת עבודתה היא מפרנסת את אמהּ, שקונה בכסף זה בעיקר טינֶר, שאת אדיו היא שואפת, וכדורים.

כשהסיפור מתחיל, נומבקו היא כבר בת ארבע עשרה. היא יתומה מאם ומאב ומועסקת כבוס של קבוצת העובדים בחלק הרובע שלה, לאחר שהבוס הקודם פוטר. בשונה מיתר עמיתיה בעבודה, נומבקו אינה בטלנית כרונית, אלכוהוליסטית או מכורה לסמים. ההיפך הוא הנכון: היא מוכשרת, אינטליגנטית ובעיקר שאפתנית. עד גיל ארבע עשרה היא הצליחה ללמוד קרוא וכתוב, גילתה כישרון מולד לסְפָרות ולחשבון, ולמדה על העולם מתוך קריאת ספרים והאזנה לרדיו. בגיל חמש עשרה, מצוידת בשלל של יהלומים לא מלוטשים שהגיעו לידיה בדרך־לא־דרך, היא עוזבת לראשונה את הצריף שבו גרה.

נומבקו מחליטה לצאת לפרטוריה, בירת יוהנסבורג, ולהיכנס לספרייה הלאומית. שם היא מקווה למצוא מענה לשאלה הגורלית: כיצד עליה לחיות את חייה. מראות העיר הגדולה מפתיעים, מדהימים ומסחררים את הנערה מסוואטו. הפרק הראשון מסתיים בדריסתה על המדרכה על־ידי אחת המכוניות הנוצצות הטסות בכבישי העיר. אבל אל דאגה: נומבקו נשארת בחיים, ולפניה עוד הרפתקאות ומסעות רבים.

הפרק השני מעביר אותנו לקצה השני של העולם, לשוודיה. אל פקיד הדואר הזוטר אינגמר ואל המלך שעמד בראש המדינה בשנות הארבעים: גוסטב החמישי. אינגמר העריץ את המלך מאז שנופף לו לשלום בילדותו והעביר את ימיו בניסיונות לפגוש אותו פנים אל פנים. כשסופסוף הוא מצליח, יחסו המתנשא של המלך פוגע בו כל כך עד שהוא מאיים עליו. “ואז הקערה התהפכה על פיה לגמרי“.

אנחנו שבים לדרום אפריקה, שבה נאבקת נומבקו על חייה. ובאופן הזה, בדרך של קפיצות ודילוגים, אנחנו מלווים לסירוגין את נומבקו מסוואטו, את תוכנית ההתחמשות הגרעינית של דרום אפריקה ואפילו את סוכני המוסד מישראל שמוצבים דרך קבע במרכז המחקר הגרעיני בפֶּלינדָבָּה, מצפון ליוהנסבורג. בהזדמנות זו מספר לנו יונסון על ההיסטוריה של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, על ראש הממשלה הלבן שלה, פורסטר, על הנשיא בּותָה, ולבסוף על מנדֶלָה ומאבקם של השחורים.

מראות העיר הגדולה מסחררים את הנערה משכונת העוני. נערה ברובע סוואטו צילום: EPA

מראות העיר הגדולה מסחררים את הנערה משכונת העוני. נערה ברובע סוואטו
צילום: EPA

כוונות טובות

הסיפור עשיר באירועים, בתפניות מפתיעות, ב"רעים" מכל סוג ומין ובביקורת מושחזת ומבדחת שיונסון מתיז לכל הכיוונים. הרבה ממה שהוא מספר מושתת על עובדות ממשיות – כולל שיתוף הפעולה הלא סימפתי בין ישראל לממשלת דרום אפריקה הלבנה בימי האפרטהייד. הוא מבקר קשות גם את הסינים, בעיקר בגלל הפגיעה שלהם בזכויות אדם ובשל המנהג שלהם לגנוב ידע טכנולוגי מן המערב.

שלוש מאות ושמונים עמודיו של הספר כתובים בסגנון ציני והומוריסטי ומלאים רעיונות סאטיריים ועלילתיים מטורפים. אפשר אפילו לומר שיונסון הוא קומיקאי מצוין, אם הומור בעל מאפייני סלפסטיק הוא סוג ההומור החביב עליכם. אבל עם כל ההערכה והחיבה, קריאת הספר לוותה אצלי בתחושה חזקה של אי נחת. גם אם אפשר להסביר זאת בכך שכוונתו של הסופר בוודאי הייתה טובה ושיונסון משתמש בניסוח אירוני וסאטירי, העובדה שהסופר בחר להתביית על דמות של נערה מדרום אפריקה וליצור את הצירוף של אפריקנית שחורה וסירחון של ביוב נראתה לי לא מוסרית, שלא לומר גזענית.

המחושים שלי הזדעזעו כבר עם המשפט הראשון של הספר: "במובן מסוים שפר עליהם גורלם של מפַנֵי המחראות בשכונת העוני הגדולה ביותר של דרום אפריקה. שהרי הייתה להם עבודה וגם קורת גג. סטטיסטית, לעומת זאת, לא היה להם עתיד. רבים מהם ימותו משחפת, מדלקת ריאות… כמה נציגים בודדים יזכו לחגוג את יום הולדתם החמישים…".

אפילו פרקי הסיום של הספר, שבהם נומבקו מגשימה את כל משאלותיה, מוצאת אהבה, יולדת בת ולבסוף אפילו הופכת לשגרירה של שוודיה בסין – לא הצליחו למחוק את רושמם הקשה של הפרקים הראשונים. מה שאולי התאים לפני חמישים שנה, בימים שבהם נחום גוטמן חיבר את "בארץ לובנגולו מלך זולו", נדמה היום כהסתכלות פטרנליסטית, מלמעלה למטה, של לבנים בעלי פריבילגיות על השחורים הנחותים בעיניהם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

פורסמה ב-5 באוגוסט 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון דברים תשע"ד - 886, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: