כל המתאבלים עליה | חיותה דויטש

תגובות לאסון נעות בין התנזרות מהחיים לבין המשכם תוך מתן פשר למתרחש. 
לעיירה בסדרה האמריקנית יש מה ללמוד מיחס חכמים לחורבן

מי שאי פעם נכח בחתונה בתוככי מאה שערים מכיר את התחושה הלא נוחה של השקט. מין שתיקה רועמת כזו, שמופרת על ידי תיפוף נטול מוזיקה. אין שמחה פה, אומר התיפוף. פה לא תנוגן מוזיקה עד שייבנה בית המקדש, ואתם, כן, אתם, החסרים את הנגינה השמחה ואת צלילי המוזיקה, אתם אשמים. אתם שכחתם. אנחנו זוכרים. תמיד.

נזכרתי בתחושה הזו כשצפיתי בפרקים הראשונים של סדרת הטלוויזיה החדשה והמדוברת "הנותרים". אנשים לבושי לבן מסתובבים בשתיקה ברחובות העיירה האמריקנית הקטנה. שותקים ומעשנים, מתבוננים באנשי העיר בעיניים מאשימות. נוכחותם מפחידה, מטרידה. נוכחות שאומרת אנחנו זוכרים, אתם שכחתם.

העולם שעליו מסופר בסדרה הוא עולם שעבר טראומה מטלטלת – שלוש שנים קודם נעלמו שני אחוזים מאוכלוסייתו, איש אינו יודע מדוע או לאן. הנותרים (שאריות – (leftovers, כשמו המקורי של הספר שעליו הסדרה מבוססת, נותרו עם האובדן ושאלותיו הבלתי פתורות. הסדרה לא עוסקת בפתרון חידת ההיעלמות אלא בתגובה האנושית אליה. כת לבושי הלבן מציגה דרך התמודדות אחת עם האסון – פרישות מוחלטת מהחיים הרגילים, מדיבור אנושי. שתיקה והתנזרות מהוויות העולם הזה, מעבודה, ממשפחה ומרכוש פרטי.

בין הורות למימוש אישי. מתוך "הנותרים"  צילומים: באדיבות יס

בין הורות למימוש אישי. מתוך "הנותרים"
צילומים: באדיבות יס

סוד האיזון

נטפל להן ר' יהושע, אמר להן, בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?

דיאלוג זה שמתנהל בין ר' יהושע לבין קבוצה שמכונה "הפרושים" עוסק בתגובה לחורבן. איך אפשר לחזור לחיים ולהתנהג כאילו דבר לא קרה, אומרים לו הפרושים, הרי כל מעשה מזכיר לנו את ההיעדר.

אבל תגובתם של הפרושים אינה התגובה היחידה, כידוע. יש מי שבוחר בתגובה הנמצאת בצד ההפוך של הסקאלה – ניהיליזם של "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיהו כב, יג). בני הנוער בעיירה הקטנה מייפלטון שעליה מסופר בסדרה, למשל. מבחינתם הם חיים בעולם חסר פשר, עולם אבוד מלכתחילה. יש מי שמנצל את האסון לעשיית רווחים – פרסומות בטלוויזיה מוכרות תחליפים זולים למשפחות מרוסקות ("רוצה לחבק את יקיריך שנעלמו? אנחנו נעצב לך בובות בדמותם"), יש אנשים שהשתגעו ואושפזו בבית חולים לחולי נפש ויש שאיבדו אחיזה בחיים והפכו לצמח.

יש מי שבוחר במאבק דון קישוטי נגד הסתמיות והשרירותיות של ההיעלמות, ללא הבחנה בין צדיק ורשע. איש כזה הוא הכומר, המתעקש וטוען שהיעלמותם של האנשים לא מחקה את משמעות מעשיהם. הוא מדפיס עיתון ובו מתועדים מעשיהם של נבלים שנעלמו. רוב אנשי העיירה כועסים עליו ונוטשים את הכנסייה שלו, מותירים אותו ללא פרוטה. בעיניים כלות הוא נאלץ לראות איך נמכרת כנסייתו ללובשי הלבן המעשנים. ובצד כל אלה, יש מי שלוקח אחריות למה שנותר, מנסה לאחוז בקצוות שנותרו פרומים ולאחות אותם, לחיות, להשליט סדר. לנהל עיר.

 אמר להם [ר' יהושע], אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות!

[אמרו לו הפרושים] אפשר בפירות.

[אמר להם] פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים!

[אמרו לו] אפשר בפירות אחרים.

[אמר להם] מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו.

אם הולכים עד הסוף עם טיעון "אי אפשר לחזור ולהתנהג כאילו כלום לא קרה" מגיעים לאבסורד של מאיסה בחיים בכללם. ההלכה היהודית לא אוהבת את הגישה המתנזרת הזו:

אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשרשכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדי אי אפשר, שאין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בהאלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה?… אמה על אמהכנגד הפתח…. (בבא בתרא ס ע"ב)

את הסוד היהודי הזה של האיזון בין החיים לבין האובדן – אנשי מייפלטון כמעט לא מכירים. אמנם במלאת שלוש שנים לאסון הם מעמידים גל־עד ומארגנים תהלוכת זיכרון, אבל הם לא מצאו דרך לזכור אותו במהלך החיים השוטף. בכל העיר אין ולו אדם אחד שמצליח למצוא את האיזון בין זיכרון האובדן לבין חזרה לחיים. כל אזרחי העיר רדופים באשמת ניצולים המקבלת בסרט טוויסט נוצרי. הנעלמים הגיעו – אולי – לגן עדן או לעולם טוב יותר. כל השאר נותרו פה, כשאריות נשכחות של ארוחה, לסבול בגיהנום העכשווי של המאה העשרים ואחת.

הסיפור היהודי על החורבן מציע לו פשר: שנאת חינם ומעשים מקולקלים. אסון ההיעלמות הפתאומי המתואר בסדרה (שיקוף לאירועי ה־11 בספטמבר?) נחווה כחסר פשר. כשיש פשר יש גם אופק של תיקון, כשהפשר נעדר – גוברת סכנת חוסר המשמעות. למעשה, יותר משמזכירה טראומת הנעלמים בסדרה את החורבן, או את אירועי ה־11 בספטמבר, היא מזכירה את השואה. האם ייתכן שעורך הדין המושחת שבגד באשתו ואנס קטינות נעלם ממש כשם שנעלמו תינוקות זכים וחפים מפשע, זועק הכומר. צופים שאוזנם רגישה ישמעו בזעקתו הדים מוכרים מאוד. השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

מתוך "תקופת מבחן"

מתוך "תקופת מבחן"

דילמת האמהות

אי הוודאות הקיומית הבסיסית, נושא מרכזי בסדרה, משתקפת בדרך שבה נחשפות בה העלילה והדמויות. קמעא קמעא, בדרך חידתית המגלה טפח ומכסה טפחיים. אחד הסיפורים החזקים הנחשף בדרך זו הוא סיפורה של אשת השוטר, האם הנוטשת. בתחילה מתעתעים התסריטאים בצופה, הבטוח ששני גיבורי הסדרה – השוטר קווין ובתו – הגיעו למקום השבור הזה בגלל שלורי, אם המשפחה, נעלמה יחד עם כל היתר. אט אט מתברר שהאם הנעדרת כביכול חיה אבל שותקת, אחרי שהצטרפה לכת לובשי הלבן, הפרושים.

התגלית מפתיעה מאוד, ואף מעוררת כעס. הכיצד נטשה האם את משפחתה? כיצד היא מוכנה לקחת על מצפונה את משפחתה המתרסקת? את הבת העצובה והאבודה, הבן המחפש אפיקים אלימים לחוסר המוצא שלו, והאב, השוטר, ההולך ומאבד את שפיותו? התשובה שטרם נאמרה ברורה כנראה מאליה: קול פנימי, קרע. שאלות של נאמנות וזהות. איני יכולה, אמרה האם. איני יכולה לתפקד במשפחתי הקטנה כאילו דבר לא אירע. לא אעמוד בכך.

אין זו כמובן הפעם הראשונה שבה עוסקת היצירה הדרמטית בקונפליקט בין הורות למימוש אישי. נטישתה של אם מעוררת על פי רוב אמוציות ואשמה הרבה יותר מאשר נטישתו של אב. אב נוטש הוא ברייה מצויה בקולנוע האמריקני. אם נוטשת – קצת פחות. בסרט "מרקש אקספרס" מצאנו אם שגוררת את בנותיה מלונדון הבטוחה למרוקו הפרועה והמסוכנת כדי להיענות לקול בתוכה הקורא למציאת פשר. גם בסרט "השעות" מצאנו אם שאומרת עד כאן, איני יכולה עוד.

אמהות במבחן

איני יכולה עוד, אמרה אם נוספת בהקשר אחר לגמרי, בסרט אחר שראיתי לאחרונה – סרטה התיעודי־אישי של הבמאית אביגיל שפרבר "תקופת מבחן", זוכה פרס דוקו־אביב לשנה זו.

רשמית, מי שעומדת (או לא) בתקופת המבחן בסרטה של שפרבר היא אריאלה הבת המאומצת, האתיופית, של המשפחה. אבל בעצם, מי שעומדת במבחן היא אם המשפחה, ולמעשה האִמהות עצמה, וגבולותיה.

משפחת שפרבר (הרב פרופסור דניאל, רעייתו חנה וילדיהם), זאת יודעים כל מכיריה, היא משפחה נפלאה ומיוחדת, הנושאת על כתפיה שליחויות ציבוריות מסוגים שונים. יותר משיש לסרט הזה תשובות, הוא שואל שאלות – על המוטיבציות של היותנו הורים, על גבולות של התמסרות, על חלוקת אחריות בין הורה לילד. תשעה ילדים לא הספיקו לכם, שאימצתם ילדה נוספת? מטיח אחד האחים בהוריו. אריאלה, הילדה האתיופית, מצטרפת למשפחה ומאתגרת אותה שוב ושוב בחציית גבולות – שכרות, סמים, גנֵבות, מאסרים ואף הריונות לא רצויים. בשלב מסוים מרימה האם ידיים ואומרת שאינה יכולה עוד. לא מימוש אישי הוא הנושא אלא היכולת לשים גבול. להגדיר יכולת. המתח העדין בין אחריות לאשמה, בין אהבה לייאוש, בין מה שהורה יכול לעשות למה שאינו – אלה קיימים בסרט הזה לכל אורכו, ובעזרתם הוא שובר את הלב, כשם שהוא מעניק תקווה.

שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ

——————

הנותרים

יס הו, HBO

דיימון לינדלוף וטום פרוטה, ארהב 2014

תקופת מבחן

אביגיל שפרבר

ישראל 2014

 —

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

פורסמה ב-5 באוגוסט 2014, ב-גיליון דברים תשע"ד - 886, לפנאי ולפנים - חיותה דויטש ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: