אפס סובלנות לדתות הרשע | יואב שורק

ישראלים רבים חרדים מלהגדיר את המערכה שבה אנו נתונים כמלחמת דת. הם צודקים: היהדות ניצבת במערכה כגורם אנטי־דתי, גם אם כולו אמונה

בפרשת "מסעי" שקראו בבתי הכנסת בשבת שעברה מצויה פרשה קצרה הנוגעת להתמודדותם הצפויה של כובשי הארץ. בימים אלה של מלחמה, יש בכוחם של פסוקים נוקבים אלה להעיר בתוכנו כמה תובנות על מהותו של הסכסוך הנוכחי, ועל דרכי ההכרעה בו.

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל־יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:

דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶםכִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶל־אֶרֶץ כְּנָעַןוְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־כָּל־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶםוְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל־מַשְׂכִּיֹּתָםוְאֵת כָּל־צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל־בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ.

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם־בָּהּכִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת־הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָה.

[…] וְאִם־לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת־יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶםוְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

יש משהו מרעיש בקביעה החמורה בפסוקים האחרונים. בניגוד לנרטיב הפשרה שאנו רגילים בו, בניגוד לתפיסות שרוממות ההכלה בגרונן, מציבה התורה כאן קביעה ולפיה הורשה שאינה מוחלטת, הותרת מיעוט מן האוכלוסייה המקורית, הילידית ("יושבי הארץ"), שלא הוּרש, כלומר שנותר בעמדת בעלות כלשהי, היא מתכון חד משמעי לאסון. הם לא ישתלבו אלא יהפכו ל"שכים בעיניכם", גורם חתרני שיפגע בכם בכל הזדמנות, וסופו להביא להורשתכם אתם מן הארץ: כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם.

מלחמה בדת

מדוע? מה כה נורא באותם יושבי הארץ? מדוע לא ניתן להותיר מהם?

אפשר שזוהי טענה ריאל־פוליטית. כלומר: כך הדבר. אם לא נעשה את מלאכת הכיבוש עד הסוף, יבואו הנותרים וינצלו את מה שהותרנו לא כדי למלט את נפשם ולשתף פעולה עם המשטר החדש, אלא כדי לחתור תחתיו. ואם כך הדבר, הרי העובדה שהתורה טורחת להזהיר אותנו על כך מלמדת שעם ישראל שונה מעמים אחרים, ונעדרים ממנו חושי ההישרדות הטבעיים. אין הוא מבין את כללי המשחק, עם של חסד הוא, ואם לא ייאמר לו במפורש שיש להשלים את המלחמה הוא יחוס על האויב, ימאס בכוחנות ויבקש להותיר מהם.

את הטענה הריאל־פוליטית הזאת ביקש בשעתו הרב מאיר כהנא להנחיל לחברה הישראלית, תוך שימוש רחב בפסוקים הללו. האיש, שהפך מוקצה מחמת מיאוס עד שכמובן נוח יותר היה שלא להזכירו כאן, ראה מה שאחרים סירבו לראות, וקרא בפסוקים את מה שאחרים העלימו ממנו עיניהם.

אבל ההקשר מלמד אותנו דבר נוסף. שורש הרעה שבשלה מסוכנים כל כך יושבי הארץ הוא העבודה הזרה שלהם. אחרי הפסוק המצווה להוריש באה מצוות איבוד הפולחן שלהם, ואז שוב בא פסוק המצווה על ההורשה. לומר לך שהציווי "ואבדתם את כל משכיותם" וגו' הוא לב ציווי ההורשה. לא יושבי הארץ מאיימים עלינו, אלא תרבותם, משכיותם ובמותם. כמו אצל מדיין שזה עתה ננקמה נקמתו, שביקש להזנותנו אחרי אלוהים אחרים, כך גם צפוי בארץ כנען: נורמות שידרדרו אותנו באחת אל מצב של "כאשר דימיתי לעשות להם" – כי עלתה רעתם לפניי – "אעשה לכם".

האם פירוש הדבר שמלחמת כיבוש הארץ היא מלחמת דת? האם באו כובשי הארץ כדי להכניע את אלוהי כנען בפני אלוהי ישראל? למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלוהים?

התשובה לשאלה הזו היא חד משמעית: כן ולא. כמובן שכן – הרי כך נאמר במפורש; כמובן שלא – שכן אין אלוהי ישראל כאלילי הכנענים, וכל בשורתו היא השחרור מהפולחן הנורא והעמדת האדם על מלוא קומתו.

כאשר הכתוב מזהיר את ישראל מעשות כחוקות התועבות של אנשי כנען, הוא מזכיר בסלידה ובזעזוע את העובדה כי "גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם". הכתוב טורח להדגיש שהדבר החמור ביותר שישראל עלולים לעשות הוא להעתיק את דרכי הפולחן המקומיות אל עבודת אלוהי ישראל. אם הייתה כאן מלחמת דת, מלחמת אלוהי ישראל באלוהי כנען, הרי שהעתקת הפולחן מאלילי כנען אל אלילי ישראל הייתה הניצחון המתוק והמובהק ביותר.

הם ואנחנו קרויים "מאמינים", אך זהו שיתוף השם בלבד. מוסלמים בהר הבית  צילום: EPA

הם ואנחנו קרויים "מאמינים", אך זהו שיתוף השם בלבד. מוסלמים בהר הבית
צילום: EPA

בשם האדם

אבל לא כאלה חלק יעקב. המלחמה, מלחמת הקודש שמכריז ישראל בכניסתו לארץ, היא מלחמה כנגד פולחני הגויים. כנגד דתם. לא מלחמת דת שבה כל אחד בא בשם אלוהיו, אלא מלחמה בדת, בפולחני המוות, בשעבוד קומת האדם אל גחמות האלים ובהפקרת אחריותו המוסרית אל הפטליזם ו/או המַגיה הכרוכים בתפיסות היסוד של הפגאניות הכנענית.

זוהי מלחמת המאמינים באדם כמי שנברא בצלם, וכמי שיש לו אחריות מוסרית מלאה, במי שאינם רואים אותו כאחראי ומכפיפים אותו לכוחות חלקיים, שאינם מחויבים למוסר אלא לכוחנות בלבד. לא במקרה באה התורה, באותה פרשה עצמה, ומדגישה את עוצמת העול המוסרי המוטל על בני האדם – החייבים להילחם ברשע ואסור להם להיות אדישים אליו:

וְלֹא־תַחֲנִיפוּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת־הָאָרֶץ.וְלָאָרֶץ לֹא־יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ־בָּהּ כִּי־אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ.וְלֹא תְטַמֵּא אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּכִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

הנה לנו התיזה כולה בפסוקים קצרים: אי אפשר לחיות עם העוול, עם שפיכות הדמים; האחריות לסילוקו מוטלת על בני אדם, ולא על אלוהים, ועליהם להרוג את הרוצח; כאשר בני אדם נאמנים לאחריותם המוסרית, אזי אלוהים שוכן בארץ ובתוך בני ישראל. אין כאן בני אדם כנועים הניצבים בצד אחד, כשמנגד ניצבים האלים רבי הכוח. "אני ה' שוכן בתוך בני ישראל", וישיבתם של בני ישראל בארץ שקולה ותלויה בשכינת הא־ל: "אשר אתם יושבים בה // אשר אני שוכן בתוכה".

זוהי בשורה מוסרית רבת עוצמה וייחודית לישראל, עד עצם היום הזה. כפי שהעיר הרב אורי שרקי בדברים שנשא לאחרונה אגב המבצע בעזה, המוסר המוכר בעולם הוא זה שדגלו אהבה וויתור, מעין פציפיזם החרד משפיכות הדמים בלי תלות בטוב וברע. אך זוהי בה בשעה גם בשורה הומניסטית מדרגה ראשונה, בשורה של מי שנלחמים בשעבודם של בני אדם לדתות המשפילות את קומת האדם. בהקשר אחר היינו מכנים זאת הומניזם חילוני. בעברית חז"לית אנו נכנה זאת אמונה.

ומשם לכאן

והנה, לא בשבעת עממי כנען אנו עוסקים כיום, אלא בערבים, בני שם. ולא בעובדי עבודה זרה, אלא במי שלכאורה הם מאמיני הייחוד, בני דת־אחות.

אלא שמסתבר שהבשורה היהודית, אותה אמונה הכרוכה בטבורה בהומניזם, לא יכולה הייתה להיקלט אצל הגויים שטופי הדת אלא בלבוש של דת (נצרות ואסלאם). לבוש של כניעה לאל והקטנת האדם. עבור הדת, באשר היא, העיקר איננו מה שמתרחש כאן ועכשיו. לא העולם שלנו הוא העיקר, אלא עולם אחר; ולא טובתם המוחשית של בני אדם היא העיקר, אלא טובת נשמתם.

 האגף הנוצרי במשוואה הזאת כבר השתחרר מעריצות הדת ושב והעלה על נס את האדם – בתהליך שראשיתו ברנסנס והמשכו בחילון – ויצר בכך את העולם המודרני. אלא שתהליך זה היה גם הרסני, ועדיין לא הגיע לאיזון. כיוון שצורתה של האמונה הנוצרית הייתה דתית, כלומר כזו המשפילה את האדם ואת העולם, הרי שהעלאתם זקקה מרד באמונה עצמה ו"הריגה" של האלוהים. כפירה זו היא חרב פיפיות: האדם הנגאל חדל אז מלהיות אדם שנברא בצלם, והעולם שבו הוא פועל חדל מלהיות עולם שיש לו בורא תבוני ומוסרי. התוצאה היא שעלייתו של האדם הובילה בסופה לרדוקציה של קומתו לכלל מערכת ביוכימית, הנעדרת עמוד שדרה מוסרי ברור. האדם ששוב אינו בצלם אלוהים איבד את היכולת להציב עמדה מוסרית תקיפה, נוטלת אחריות, היודעת להילחם על הטוב.

האגף המוסלמי הפונדמנטליסטי, לעומת זאת, שוקע יותר ויותר לתוך מוטציה נוראה של אותה דת ייחוד חביבה שאימץ בעבר: זוהי מוטציה שבה הכניעה לאל מוחקת את השיפוט המוסרי, שבה בתולות גן העדן של עולם אחר מוחקות את האחריות לנעשה בעולם הזה, שבה הרצח והמוות (אם אפשר – ביחד) הופכים להיות משאת נפש נאצלת. למעשה, זוהי קריקטורת זוועה של הדת והדתיות באשר היא. תחת אצטלה מונותאיסטית אנו עדים לרגרסיה אל הנוראות שבדתות, אל אלה שעליהן נאמר "גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם".

זה לא סיפור של לפני אלפי שנים בכנען שטופת הזימה והדם, אלא סיפור שמתרחש מול עינינו כאן ועכשיו, בעולם הנתון תחת איום של אסלאם מעוות, גדוש יצרי מוות, עולם שמולו עם ישראל נלחם – כמו אז, כמו אז – בשם האדם, קומתו המוסרית ואחריותו המוסרית.

איפה אנחנו?

כמה מטובי הוגי הדעות שלנו מדגישים שבמאבק שמתחולל בין המערב הליברלי והאסלאם הפונדמנטליסטי אנו מצויים, כביכול, בתווך. עמית הלוי – במאמר שפרסם באתר nrg – טען שהמערב החילוני הקורא למעשי חמאס “טרור“ נכשל בקריאת המפה, בגלל שהוא קורא אותה לפי מושגיו החילוניים. מוטי קרפל טען לפני שבוע על גבי מוסף זה שהאסלאם מהווה גילוי “תוהו“ של האמונה, ביטוי מעוות לבשורת האמונה שעתידה לכבוש את העולם ולנצח את הכפירה המערבית. הרב מנחם פרומן, עליו השלום, הדגיש כל העת את חיפוש הנתיב המשותף של “בני אברהם“, על בסיס התשתית המונותאיסטית המשותפת של המאמינים, יהודים ומוסלמים.

דומני שכל הכותבים וההוגים הנכבדים הללו שבויים יותר מדי במאבק שמתחולל כיום בתוכנו, בין החילוניות הליברלית ובין האמונה, וממהרים לזהות את היהדות עם הצד ה“דתי“ של המאבק, במקום עם הצד המערבי־חילוני. כמו רבים מדי בחברה היהודית הדתית, הם נוטים לשכוח ששורשי ההומניזם המערבי הם ביהדות, ושהמלחמה העמוקה ביותר של התורה אינה מלחמה בכופרים – אלא מלחמה בעובדי העבודה הזרה, במאמינים האומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. משפילי קומת האדם הם אויביה של התורה, ולא מרוממיה.

נכון, היהדות לבשה פנים דתיות במשך דורות ארוכים, ובניגוד למערב הליברלי כיום “יש לה אלוהים“. אבל האלוהים הזה איננו אלוהיהם. האלוהים הזה איננו צורר את האדם ואיננו מתחרה בו. האלוהים הזה מטיל על האדם את מלוא האחריות לנעשה בעולם, ואיננו משחרר אותו מדבר. האמונה באלוהים הזה היא שמעניקה לנו את הביטחון שאנו חיים בעולם שבו יש כוח לאמת ולטוב, כדי שאנו כבני אדם נוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו – לא כמערכות ביולוגיות אלא כנושאי צלם אלוהים.

נגד הורסי העולם

ערכי המוסר האנושיים הנוגעים לעולם הזה ולתיקונו כל כך חדורים עמוק בתודעתנו היהודית, עד שאנו מתבלבלים לעתים ומשוכנעים שכך הוא גם אצל מאמינים אחרים. אנשי שמאל רבים כל כך טועים כשהם סבורים שמה שמעניין באמת את התושב העזתי הוא חיי שלווה ושגשוג, ורק "משוגעים" מסיתים אותו להעדיף את מות הגיבורים בקרב. הם טועים, כפי שהיטיב עמית להסביר, כי הם משליכים מעולמם החילוני אל עולם אחר לחלוטין של המוסלמים בעזה. אך בדיוק באותה המידה יהודים דתיים רבים טועים כשהם סבורים שמה שמניע את האמונה הדתית של המוסלמים בעזה הוא אותו רצון בתיקון עולם שהם מכירים מעולמם שלהם, ושדמות אלוהיהם דומה לדמות א־לוהינו, אוהב החיים.

ואגב – גם ה"קיצוניים" שבנו, שלמשמע דבריהם מתחלחלות אוזניים יהודיות־שמאלניות כל כך, תופסים את אמונתם באופן שיש תהום בינה ובין אמונת הפונדמנטליסטים שממול. גם הרב ליאור או הרב גינצבורג, גם הקוראים לפגיעה באויב ללא הבחנה ואפילו הקוראים לנקמה, אינם מחזיקים בתפיסת עולם שבה ההרג הוא טוב, האלימות היא מצווה והמוות הוא גאולה. הם אוחזים, כמו כולנו, בתפיסת עולם המבקשת תיקון עולם, המבקשת צדק ומוסר לכל אדם, העמלה על תיקון המידות והחולמת על עידן משיחי של שלום. התהום שבין עולמם לעולמם של החמאסניקים היא היא התהום שבין אמונת היהדות ובין עובדי העבודה הזרה בשם אללה שמנגד.

במילים פשוטות – וכאן אני שב לדברי כל המעמידים אותנו לצד "המאמינים" הארורים צמאי הדם – לא במקרה אנו ראש החץ במלחמת המערב באסלאם הקיצוני. גם אם המערב נגוע באנטישמיות, גם אם הוא חלש מוסרית מכדי להתמודד מול עוצמתה היוקדת של אמונת העוועים שמולו וגם אם יש לו הרבה מה לתקן כדי להתרומם מכפירה ריקנית לאמונה מעצימת־אדם – גם אם כל זה נכון, עדיין בחלוקה של מי לנו ומי לצרינו אנו ניצבים בצד ה"חילוני" של המערכה. וכמו שהתורה לא נאבקה בכפירה אלא בעבודה הזרה – כי סכנתה גדולה לאין ערוך, ואילו הכפירה אין בה ממש – כך גם אנו מתייצבים בצד האנושי, ה"חילוני", של המערכה. בצד של אלה שאינם מקריבים את העולם כדי ליהנות בעולם אחר, בצד של אלה שאינם מקריבים את השיפוט המוסרי האנושי לטובת היגיון "אלוהי" המתיר דם כולם, בצד של אלה שאינם רואים בחורבן גאולה אלא פועלים כל העת לבנות את העולם ולתקנו.

כמו בימי כובשי כנען, גם כאן אנו בצד ה"חילוני" של המאבק, ומהווים ראש חץ של המערב, שערכיו ה"חילוניים" יונקים במידה רבה מאמונתנו. וכמו אז, אנחנו יכולים לנצח את המערכה הזו רק מתוך אמונה גדולה. אמונה ישראלית, אמונה שרואה את העולם כמופקד בידינו, ואותנו כמי שצריכים לעשות אותו לטוב יותר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוגוסט 2014, ב-גיליון דברים תשע"ד - 886 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 8 תגובות.

  1. מלחמת ישראל ויוון נגד כנען ועמלק

    בס"ד עש"ק ואתחנן תשע"ד

    רוח ישראל שואפת לדבקות בה' ולקבלת עול מלכות שמים; רוח יוון שואפת לעצמאות מחשבתית של האדם. לכאורה יש מאבק קשה ביניהם, אך 'בסופו של יום' יתכנסו שתי המגמות אל מקום אחד, שהרי 'בצלם אלקים עשה את האדם', הטוב שרוחו של האדם שואפת אליו מכוון כלפי הטוב האלקי, אלא שיש צורך בבירור רב ומעמיק כדי לגלות את האחדות. זה תפקידה של תורה שבעל פה – ליצור את 'תיאום הכוונות' בין האדם ליוצרו.

    לעומת זאת רוח כנען ורוח עמלק שואפות להתמכרות.

    כנען מתמכר לריגוש שבאהבה והפך את הזנות, האהבה ללא מחוייבות, לפולחן דתי. הרבה מרוח זו יש בעולם המערבי שהפך את ה'אהבה' לדת. 'וגם את בניהם ובנותיהם' יקריבו למולך האהבה. אז מה עם נוצר מהאהבה עובר שליבו פועם? אפשר 'לקצור' אותו כדי שלא יפריע לחייהם של הוריו. כמה בנים ובנות מוקרבים למולך רדיפת הקריירה של הוריהם, שאינו מותיר להם זמן להעניק תשומת לב לילדיהם – הגדלים כיתומים בחיי הוריהם.

    עמלק, לעומת זאת, מתמכר לריגוש שבשנאה. עמלק ההיסטורי בא ממרחק ת"ק פרסאות להילחם בישראל. עם ישראל אינו מסכן את עמלק. אין לו שום מגמה לכבוש את ארצו של עמלק או להתנכל לו. אבל עמלק יודע כל זמן שיש ישראל בעולם, יש מצפון שייסר אותו ולא ייתן לו ליהנות עד תום מריגוש השנאה.

    יסוד שנאתו של עמלק אינו בדת או באידיאולוגיה. שנאתו 'אינה תלויה בדבר' (כהגדרתו של רבי יוסף הצרפתי, יד יוסף, פרשת תצוה, דרוש שני. מובא בתשובת הרב עזרא בצרי נר"ו, בשו"ת יין הטוב [לרבי יצחק נסים], חלק ב, יו"ד סימן ד). זו שנאה לשמה.

    השונא יגייס להצדיק את שנאתו את כל האידיאולוגיות שבעולם. זה ינמק את שנאתו בכך שהיהודים רדפו את משיחם; זה ינמק את שנאתו בכך שהיהודים מנסים להשתלט על 'אל אקצא'; זה יאשים את היהודים בהמצאת הקומוניזם; וזה ישנאם בהיותם סוכני הקפיטליזם. כל אלה תירוצים – השנאה היא 'שנאה לשמה' (וכך יש שיתופי פעולה מפתיעים בין קנאים דתיים ולאומניים לבין ליברלים אתאיסטים – 'כלבא ושונרא עבדו שלמא אתרבא דביש גדא' – הכלב והחתול משלימים ביניהם על חלבו של הגדי המסכן).

    עם כל החומרה שהתורה מתייחסת לכנען ולעמלק, מפתיעה דרך התיקון הקלה שהתורה מציעה להם. הן לגבי כנען והן לגבי עמלק, קובע הרמב"ם בהלכות מלכים, שאם יקבלו עליהם שבע מצוות בני נוח מקבלים אותם (ודבריו מתיישבים יפה עם דברי שמואל לשאול: 'לך והחרמת את החטאים את עמלק'. ומכלל אתה שומע שבעוזבם את חטא אבותיהם, אינם עוד בגדר 'חטאים'). מי שעושה מהרוע אידיאולוגיה – מוצא את תיקונו על ידי אימוץ אידיאולוגיה של טוב, שבע המצוות המהוות את יסודות המוסר המחייב את כל הנברא בצלם אלקים.

    וכך אפילו מבני בנין של המן, זוכים ללמד תורה לילדי ישראל 'ומנו? – רב שמואל בר שילת' (סנהדרין צז, וכגירסת ר' אהרן הימן בעל 'תולדות תנאים ואמוראים'). רב שמואל בר שילת הוא סמל המחנך המסור שכל מעייניו נתונים לתלמידיו. ההתמכרות לשנאה – מוצאת את תיקונה בהתמסרות לאהבה.

    אבל דחיית השנאה לא מתחילה מריבוי אהבה, אלא מאיפוק. זו היתה טעותה של הנצרות, שחשבה שהעמדת אידיאלים ענקיים של אהבה תתקן את העולם. התחילו בדיבורים גבוהים על 'הושטת הלחי השנייה' וגמרו בתרבות של 'אוטו דה פה'…'. לעומת זאת התורה מתחילה בעשרת הדברות שכולן 'לא, לא, לא ולא'. כשמתחילים באיפוק וריסון עצמי, 'דעלך סני לחברך לא תעביד' – אז מגיעים בסוף הדרך ל'ואהבת את ה' אלקיך' ול'ואהבת לרעך כמוך'.

    בברכת שבת שלום, ש.צ. לוינגר

    • המתח שבין 'יוון' ל'ישראל', בין המחשבה האנושית לבין החכמה האלקית, נובע מהעובדה שהאדם רואה רק חלק מהתמונה, בעוד שהתורה מכילה את התמונה המליאה. כוללת ערכים הנראים לכאורה נוגדים זה לזה ומשכינה ביניהם שלום על ידי נתינת המקום הראוי לכל צד. כמה דוגמאות הבאתי בתגובתי: 'האם היהדות חד-ערכית', בתחילת הדיון על מאמרו של הרב איתי אליצור, 'חיים קלים', באתר זה.

    • מה בין המחבלים לאיסלאם ?

      בס"ד כ"ג אב תשע"ד

      האיסלאם ההיסטורי קרא למלחמה כדי להשליט את אמונתם בעולם. כל עוד זו באמת המטרה, כרוכה במלחמה התקיפה במי שאינו מקבל את מרות האיסלאם, גם הסבלנות למי שהגיע רק לאמונה חלקית. ולכן מי שקיבל עליו את המונותאיזם זכה למעמד של חסות בשלטון המוסלמי, כל עוד קיבל בהכנעה את עליונותו של האיסלאם.

      ניתוח השיר המתלהם של החמאס 'תקוף תעשה פיגועים' מגלה עובדה מעניינת. שם שמים לא נזכר בו במילה אחת! זו מלחמת האבירים החותרים למגע עם האוייב החלש וההססן ולפגיעה בו. ה'ציוני' ראוי לפגיעה לא משום אי-אמונתו, אלא פשוט מפני חולשתו.

      יש פה חזרה לתרבות הג'אהלייה שלפני מוחמד, שקידשה את המלחמה לשם מלחמה כתרבות אצילית, ובזה לחלש באשר הוא חלש, 'ולד אל מות', ראוי לזינוב בשל נחשלותו. בזה יש להם מקבילים גם באירופה המודרנית שמפני כבודו של מר גודווין לא אנקוב בשמם.

      אנחנו בדילמה לא פשוטה. מחד, המחבלים האלה אינם מסוגלים להבין ולהעריך איפוק מסיבות מוסריות. בקשת שלום נחשבת בעיניהם כחולשה המגרה את צמאונם לדם. מאידך, אנחנו מחוייבים כלפי עצמנו ומצפוננו להיות מוסריים. יש לדעת, שמחבלי החמאס לא זהים לאוכלוסיה שרובה היא מוסלמית דתית באמת. אדם שהוא דתי באמת, יודע להעריך איפוק מוסרי של מי שיש לו אלקים.

      נראה לענ"ד שככל שנדע למקד את מאבקנו\, פיזית והסברתית, באנשי הטרור החמאסי והפתאחי, שאינם מוסלמים ואין להם אלקים בכלל – נזכה להערכה בעיני האוכלוסיה המוסלמית באמת. בטווח הקרוב לא תהיה בזה תועלת, שכן קולו של העם הפשוט מושתק אך לטווח ארוך ייתכן שהשקעה תישא פרי.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. יפה מאד! מאמר מרשים ביותר! אם מקבלים את הדברים יוצאת מהם מסקנה לא צפויה. דבריו של אל"מ ויינטר לפני הקרב ולאחריו, אינם במקומם. כיוון שהם מתייחסים למלחמה בין דתות ובין אמונות ולא למלחמה שבין אמונה דתית לאמונה באחריותו של האדם. נמצא שיש לפחות מידה מסויימת של צדק בביקרות על מפקד החטיבה.

    • ואולי זו פשוט מלחמה על החיים ועל הבית.

      אם כדבריך, שמלחמתו של צה"ל נגד החמאס היא מלחמת האתאיזם נגד האמונה הדתית – אזי לא ראוי בכלל לדרוש מאנשים המאמינים באלקים להשתתף במלחמה זו, פן ח"ו ימסו את לבב אחיהם בהזכרת שם שמים רח"ל.

      ואולי יש להציע את הרעיון המקורי שזו פשוט מלחמה על החיים ועל הבית, מלחמה נגד מבקשי נפשנו?

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. אני מזדהה מאוד עם הדברים.

    רק צר לי לאכזב אותך יואב, אנחנו לא ראש חץ של המערב. היה זה מעודד מאוד לו לפחות היה עומד מאחורינו חצי עולם. אבל הוא לא: המערב ברובו, בעיקר אירופה, עושה רושם שהוא מייחל לניצחונם של אויבינו. למעשה אנחנו נלחמים נגד האיסלאם והמערב גם יחד; לולי התמיכה השקטה או הקולנית של רוב המערב באויבינו, היינו מצליחים הרבה יותר בצוק איתן.

    העובדה שרוב המערב איתם, מעידה כאלף עדים שיש תהום עמוקה גם בינינו לבין המערב. הוא עצמו קבע שהוא קרוב יותר לאויבינו מאשר אלינו.

  1. פינגבק: תגובות לגיליונות קודמים – 888 | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: הבה נדמיין חברה | חיים וידל | מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על תומר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: