אחר האש הגדולה | יהודה מירסקי

האמונה במוסר היא האמונה בריבונו של עולם. בעקבות שלוש שיחות מכוננות של הרב יהודה עמיטל. ארבע שנים לפטירתו 

­­

­­תכונה מרכזית ופרדוקסלית המאפיינת את ענקי הרוח לדורותיהם היא שילוב מופלא ומאוד אישי של נאמנות ותעוזה. בהקשר היהודי מדובר בנאמנות לתורה, למצוות ולעם ישראל, ובתעוזה בפרשנות, בדרכי העבודה המוצעות, בתורות ובנכונות לבחון וגם לבקר את עולם התורה, את עצמם ואת הדור, שוב ושוב, באור חדש.

עברו ארבע שנים מאז הסתלקותו של מורנו ורבנו הרב יהודה עמיטל, זיכרונו לברכה. אך נדמה שככל שהזמן עובר, מתחוורת יותר ויותר תורתו המיוחדת – המנחמת והמאתגרת גם יחד – של ענק הרוח, האנושי להפליא, שהתהלך עמנו ואיננו.

אמרו רבותינו: "אין אדם עומד על דעת רבו עד לאחר ארבעים שנה" (עבודה זרה ה, ב). כבר עברו כמעט שלושים וחמש שנה מאז התוודעתי לרב עמיטל לראשונה, עת הגעתי לישיבת הר עציון בחודש אלול תשל"ח. בימי חייו לא חשתי בצורך להבין את הרב, משום שהאתגר האמיתי היה לחיות מולו, אתגר ההתמודדות עם עצמנו, עם העולם ועם ריבונו של עולם, כפי שהוא הציב אתגר זה בפנינו. עם פטירתו החלה המלאכה של לימוד, הבנה ובחינה של יישום הלקחים של חייו ותורתו. השורות דלהלן באות מנקודת הראות האישית שלי – כיאה לרב עמיטל שתמיד הטיף לתלמידיו להטביע את חותמם הם על התורה כחלק מהמחויבות הכוללת לתורה ולישראל. או כפי שאהב לומר: "אני לא רוצה עמיטלים קטנים".

משלל השיחות שזכיתי לשמוע מפי הרב עמיטל במשך השנים שלוש נחרתו בזיכרוני, והן פותחות אשנב לעולמו המורכב ומרתק של רבנו ז"ל. אציג אותן כמיטב זיכרוני, עם מעט מאוד הרחבה, כדי שמילות ההסבר שלי לא יפיגו את כוח הדברים.

בנה אנשים. הרב יהודה עמיטל  צילום: מרים צחי

בנה אנשים. הרב יהודה עמיטל
צילום: מרים צחי

מחפש אש גדולה

השיחה הראשונה ניתנה בשבת פרשת וירא התשל"ט, בסעודה השלישית בישיבה. הרב פתח בדברי רש"י על המילים "ורחצו רגליכם": "כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו", והמשיך:

יש כאלה שעובדים את הקב"ה ויש כאלה שעובדים את עצמם דרך הקב"ה. משתחוים לאבק עפר רגליהם. הם עובדים את מסגרת החיים שלהם. הקב"ה יכול לתפוס מקום גדול במסגרת, הוא יכול לתפוס מקום כל כך גדול במסגרת שאין שם מקום לשום דבר אחר. אבל הכול בתוך מסגרת של ה'אני'.

הוא הוסיף עוד מספר מילים, וזהו. דממה מוחלטת, טעונה, שררה בחדר האוכל. היינו כולנו המומים, ולקח זמן מה עד שהתאוששנו והתחלנו לשיר, "אם אשכחך".

אני מהרהר בשיחה הזאת עד היום, ונפעם מהדרישה הנוקבת והמורכבת שהוא תבע בשיחה זו. כדי להתמסר לעבודת ה‘, להנכחתו בעולם הזה שלנו, עלינו לפתח סוג של מודעות עצמית, להכיר את עצמנו על סתירותינו, יומרותינו, על כל – ביטוי שהרב הרבה להשתמש בו – האנושיות שבנו, ולוודא שעבודת ה‘ שלנו היא לא עוד נדבך בטיפוח האגו שלנו.

מספר חודשים לאחר פטירתו של הרב נזדמן לי לשוחח ארוכות על אודותיו עם הרב שטיינזלץ. כששאלתי אותו איך הוא היה מנסח, מתמצת, את משנתו החינוכית של הרב עמיטל, הוא ענה בפשטות “הוא בנה אנשים“.

השיחה השנייה ניתנה בסעודת שבת בצהרים באחת השבתות של שנת התש“מ, שבת בוגרים שבה שבו לישיבה בוגרים עם משפחותיהם, נשותיהם וילדיהם. הרב דן בתגובתם של בני ישראל למעמד מתן תורה (דברים ה, כב): “וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה‘ אֱ־לֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ“.

“יש שאנשים“, הסביר הרב, “מחפשים אש – אבל אש קטנה כזאת, נחמדה, שלא תזיק לאף אחד. אל תהיו כאלה“, הוא התרה בנו, “לעולם היו בין אלה שמחפשים את האש הגדולה“.

הרב עמיטל, כידוע, לא היה סגפן, ולא הטיף לא לסגפנות ווודאי לא לבדלנות או התנזרות מהעולם הזה – גם לא בשם לימוד התורה. כל בוגר של הישיבה יודע לשנן את הסיפור החב“די הקלאסי שהוא הזכיר שוב ושוב על תוכחתו של בעל התניא לנכדו ה“צמח צדק“ כשהאחרון היה כל כך שקוע בלימודיו עד שלא שמע את בכיו של תינוק בחדר סמוך: “להיות כל כך שקוע בלימודים עד שאתה לא שומע תינוק בוכה, זה גם ביטול תורה“.

ומהמפורסמות היה יחסו של הרב עמיטל ל“בעלי בתים“ פשוטים– היחס החיובי והמעריך, לעומת הזלזול בהם שבהרבה חוגים נחשב לסימן היכר של בן תורה. בהלוויתו של הרב, חתנו הרב שלמה ברין הזכיר שפעם נשאל הרב בסעודת שבת: חז“ל אמרו שאת מצוות הדבקות בה‘ אנו מקיימים על ידי הידבקות לתלמידי חכמים. ומה בשעות שאינם בנמצא? רב אחד שישב לידו השיב “נדבקים בשכינה“. הרב דפק על השולחן וקרא: “אם אין תלמידי חכמים נדבקים ביהודים פשוטים. יהודים פשוטים הם הדרך להידבק בשכינה“.

כאן, כמו בכל הקשר אחר – הרב תבע התמודדות מורכבת. הוא ביקש חיים רוחניים סוערים, תבע מאמץ בתורה ובחיים הרוחניים בכלל, תוך כדי גילוי “אומץ שכלי“. את כל אלה דרש מתוך שמירה קפדנית על הסדר הטוב והשכל הישר. חיי רוח המעוגנים בנקיטת אחריות משפחתית, קהילתית וחברתית במעשים הכי פרוזאיים שהם הם יישובו של עולם, “סדרי התיקון“. בשנים הראשונות של הישיבה, העידו מבקרים, ניתן היה למצוא את הרב עמיטל בעצמו עושה ספונג‘ה בישיבה.

על משיחיות שקר

השיחה השלישית הייתה בכנס של תנועת "נתיבות שלום" בחורף תשמ"ג בבית אגרון בירושלים. הימים היו ימי מלחמת לבנון הראשונה. הסביר הרב:

יש היום בארץ ישראל שלושה סוגים של משיחיות שקרשל תנועת "שלום עכשיו", של תנועת "גוש אמונים" ושל אריק שרון. כל אחת מהן מציעה תשובה אחת ופשטנית לשאלות מורכבות. "שלום עכשיו" מציעה כוונות טובות, "גוש אמונים" מציעה "אמונה", ואריק שרון מציע כוח. אנחנו צריכים גם כוונות טובות, גם אמונה וגם, כשצריך, כוח.

דרכו הפוליטית של הרב עמיטל הפתיעה הרבה מתלמידיו ומוקיריו והכאיבה להם. אני רוצה להימנע מלקרוא לה "תפנית שמאלה" משום שגם אז לא ניתן היה לזהות אותו כשמאלני קונבנציונלי. הרב נותר חופשי מקלישאות ומוסכמות בנאליות מכל סוג שהן, ועמדותיו נשארו ביקורתיות ורעננות. הוא לא פנה עורף לתחנות חייו שקדמו לצומת הזה – יליד אירופה, ניצול שואה, לוחם בתש"ח, ממייסדי ה"הסדר", מהוגי הדעות החשובים ביותר של הציונות הגאולית (בספרו "המעלות ממעמקים"). הוא הביא עמו לתחנה הבאה את כל המטען הזה, ועמידתו נותרה בראש ובראשונה כרב, מורה ומחנך, המחויב כולו לעם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.

הרבה נכתב ונאמר בניסיון להבין תפנית זו. מספר הסברים הוצעו לכך, כשהעיקרי שבהם היה שברון לבו של הרב על אובדן תלמידים יקרים במלחמות. אך אין להתכחש לעובדה שאחד המניעים של הרב היה גם התחושה המוסרית הבסיסית שללא ניסיון לעשות שלום – על ההקרבה הכואבת הכרוכה בכך – נעשה, על אף כל רצוננו הטוב, עוול לבני אדם, לערבים, שגם הם נבראו בצלם. אני יודע שזה לא קל לקרוא משפט כזה בתוך המערכה הכאובה והצודקת שבה אנו נמצאים היום, וגם לא קל לכתוב אותו. אך גם זאת אמת נוקבת שצריכים להתמודד איתה, תוך כדי הגנתנו על העם היושב בציון.

תפיסתו המוסרית של הרב עמיטל הייתה מעוגנת היטב בעולמו הרעיוני והרוחני, מסכת שהשואה תפסה בה מקום חשוב. בספרו "והארץ נתן לבני אדם" הדגיש הרב את האנושיות, על שלל היבטיה, כמרכיב בסיסי בחיי התורה. אנושיות, שמשמעה יחס חיובי בסיסי לעולם ולבני האדם באשר הם. הרב האמין במוסר הטבעי, לפי ניסוחו הידוע של הרב קוק ש"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם… סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי הנטוע בטבע הישר של האדם הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה" (אורות הקודש חלק ג סי' יא; קובץ א, עה).

להבנתי, "קפיצת האמונה" לאחר השואה, בתורתו של הרב עמיטל, היא האמונה בטובו הבסיסי של העולם, כולל המוסר הטבעי של האדם, תוך כדי ההסתייגות שהשואה הוכיחה שהמוסר הטבעי בגרסתו ההומניסטית אינו חזק דיו לעמוד מול רוע רדיקלי. עמדתו של הרב עמיטל שכינונה של מדינת ישראל היא קידוש ה' בעולם, ושתכליתה של המדינה היא לקדש שם שמים על ידי התנהלות מוסרית מופתית (אמירה מדהימה מפיו של ניצול שואה), היא ביטוי לתפיסתו שלאחר השואה האמונה במוסר היא האמונה בריבונו של עולם. לפיכך, עומק חילול ה' בהתנהלות לא־מוסרית של המדינה הוא תהומי ממה שיכולנו לחשוב.

זהו הרקע ליציאתו לציבור לאחר הרצח בסברה ושתילה, כשאמר שהוא רעד מפחד יום הדין שהרי על חילול השם אין כפרה. המשבר ההוא של מלחמת לבנון הראשונה – מוסרי ומדיני כאחד – הוא זה שהביא אותו לשיחה ההיא על שלושת סוגי משיחויות השווא. ודא עקא, גם ברגע הקשה והמכונן ההוא הרב הטיף לחשיבה המכבדת את מורכבותם של הדברים, תוך כדי מחויבות לערכים הבסיסיים המתווים את דרכנו.

נכונות להסתכן

שלוש שיחות אלו נשארו איתי הרבה שנים, יותר מכל השיחות האחרות, משום שנדמה לי שהן מהוות שרטוט של גרעין החזון החינוכי־ערכי של הרב: חתירה לאמת בעבודת ה', עם מודעות למורכבות ונכונות לערוך ביקורת־עצמית נוקבת.

עבור הרב עמיטל, עבודת ה' היא דבר אמיתי המשחרר אותנו לא רק ממחדלי העולם הזה אלא גם מן הצרות של ההאלהה של עצמנו, בני התמותה. עבודת השחרור הזאת דורשת נכונות להסתכל בשפיות על כל החיים שלנו, כולל חיינו הדתיים והרוחניים. עבודת ה' זו דורשת גם תעוזה, נכונות להסתכן ותשוקה לגעת בדברים המהותיים שטמונים בהם יצירה אך גם הרס. עבודת ה' דורשת ביטול עצמי לפני הקדוש ברוך הוא, אך גם התבוננות מעמיקה מי ומה אנחנו בתור בני אדם. ובמישור הפוליטי־חברתי, כמו במישור הפרטי, שומה עלינו לערוך חשבון נפש נוקב מתמיד על טיב הפעילות שלנו ועל האידיאלים והנחות היסוד שמנחים אותנו.

מהרב עמיטל הבנתי את המילים "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג" (הושע יא, י).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' אב תשע"ד, 1.8.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באוגוסט 2014, ב-גיליון דברים תשע"ד - 886 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בכל פעם שאני קורא משהו חדש על הרב עמיטל, אני מרגיש שמישהו הדליק עבורי את האור.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: