אפס סובלנות לדתות הרשע | יואב שורק

ישראלים רבים מדי חרדים מלהגדיר את המערכה בה אנו נתונים כמלחמת דת. הם צודקים: היהדות ניצבת במערכה כגורם אנטי-דתי, גם אם כולו אמונה

בפרשת 'מסעי' שקראו בבתי הכנסת בשבת שעברה, מצויה פרשה קצרה הנוגעת להתמודדותם של הצפויה של כובשי הארץ. בימים אלה של מלחמה, יש בכוחם של פסוקים נוקבים אלה להעיר בתוכנו כמה תובנות על מהותו של הסכסוך הנוכחי, ועל דרכי ההכרעה בו.

וַיְדַבֵּר יי אֶל-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל-יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר:
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:
כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן אֶל-אֶרֶץ כְּנָעַן
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם
וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם
וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ.
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ,
כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָה.
[…] וְאִם-לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם –
וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם
לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם
וְצָרְרוּ אֶתְכֶם עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ.
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

יש משהו מרעיש בקביעה החמורה בפסוקים האחרונים. בניגוד לנראטיב הפשרה שאנו רגילים בו, בניגוד לתפיסות שרוממות ההכלה בגרונן, מציבה התורה כאן קביעה ולפיה הורשה שאינה מוחלטת, הותרת מיעוט מן האוכלוסיה המקורית, הילידית ('יושבי הארץ') שלא הוּרש, כלומר שנותר בעמדת בעלות כלשהי, היא מתכון חד משמעי לאסון. הם לא ישתלבו אלא יהפכו ל'שכים בעיניכם', גורם חתרני שיפגע בכם בכל הזדמנות, וסופו להביא להורשתכם-אתם מן הארץ: כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם.

מלחמה בדת
מדוע? מה כה נורא באותם יושבי הארץ? מדוע לא ניתן להותיר מהם?
אפשר שזוהי טענה ריאל-פוליטית. כלומר: כך הדבר. אם לא נעשה את מלאכת הכיבוש עד הסוף, יבואו הנותרים וינצלו את מה שהותרנו לא כדי למלט את נפשם ולשתף פעולה עם המשטר החדש, אלא כדי לחתור תחתיו. ואם כך הדבר, הרי העובדה שהתורה טורחת להזהיר אותנו על כך מלמדת שעם ישראל שונה מעמים אחרים, ונעדר את חושי ההישרדות הטבעיים. אין הוא מבין את כללי המשחק, עם של חסד הוא, ואם לא ייאמר לו במפורש שיש להשלים את המלחמה, הוא יחוס על האויב וימאס בכוחנות ויבקש להותיר מהם.
את הטענה הריאל-פוליטית הזאת ביקש בשעתו הרב מאיר כהנא להנחיל לחברה הישראלית, תוך שימוש רחב בפסוקים הללו. האיש, שהפך מוקצה מחמת מיאוס עד שכמובן נוח יותר היה שלא להזכירו כאן, ראה מה שאחרים סירבו לראות, וקרא בפסוקים את מה שאחרים העלימו ממנו עיניהם.
אבל ההקשר מלמד אותנו דבר נוסף. שורש הרעה שבשלה מסוכנים כל כך יושבי הארץ, הוא העבודה הזרה שלהם. אחרי הפסוק המצווה להוריש, באה מצוות איבוד הפולחן שלהם, ואז שוב בא פסוק המצווה על ההורשה. לומר לך שהציווי 'ואבדתם את כל משכיותם' וגו' הוא לב ציווי ההורשה. לא יושבי הארץ מאיימים עלינו, אלא תרבותם, משכיותם ובמותם. כמו אצל מדיין שזה עתה ננקמה נקמתו, שביקש להזנותנו אחרי אלוהים אחרים, כך גם צפוי בארץ כנען: נורמות שידרדרו אותנו באחת אל מצב של 'כאשר דימיתי לעשות להם' – כי עלתה רעתם לפניי – 'אעשה לכם'.
האם פירוש הדבר שמלחמת כיבוש הארץ היא מלחמת דת? האם באו כובשי הארץ כדי להכניע את אלוהי כנען בפני אלוהי ישראל? למען דעת כל עמי הארץ כי יי הוא האלוהים?
התשובה לשאלה הזו היא חד משמעית: כן ולא. כמובן שכן – הרי כך נאמר במפורש; כמובן שלא – שכן אין אלוהי ישראל כאלילי הכנענים, וכל בשורתו היא השחרור מהפולחן הנורא והעמדת האדם על מלוא קומתו.
כאשר הכתוב מזהיר את ישראל מעשות כחוקות התועבות של אנשי כנען, הוא מזכיר בסלידה ובזעזוע את העובדה כי 'גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם'. הכתוב טורח להדגיש שהדבר החמור ביותר שלישראל עלולים לעשות, הוא להעתיק את דרכי הפולחן המקומיים אל עבודת אלוהי ישראל. אם היתה כאן מלחמת דת, מלחמת אלוהי ישראל באלוהי כנען, הרי שהעתקת הפולחן מאלילי כנען אל אלילי ישראל היתה הנצחון המתוק והמובהק ביותר.

בשם האדם
אבל לא כאלה חלק יעקב. המלחמה, מלחמת הקודש שמכריז ישראל בכניסתו לארץ, היא מלחמה כנגד פולחני הגויים. כנגד דתם. לא מלחמת דת שבה כל אחד בא בשם אלוהיו, אלא מלחמה בדת, בפולחני המוות, בשעבוד קומת האדם אל גחמות האלים ובהפקרת אחריותו המוסרית אל הפאטאליזם ו/או המגיה הכרוכים בתפיסות היסוד של הפגאניות הכנענית.
זוהי מלחמת המאמינים באדם כמי שנברא בצלם, וכמי שיש לו אחריות מוסרית מלאה, במי שאינם רואים אותו כאחראי ומכפיפים אותו לכוחות חלקיים, שאינם מחויבים למוסר אלא לכוחנות בלבד. לא במקרה באה התורה, באותה פרשה עצמה, ומדגישה את עוצמת העול המוסרי המוטל על בני האדם – החייבים להילחם ברשע ואסור להם להיות אדישים אליו:
וְלֹא-תַחֲנִיפוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ, כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת-הָאָרֶץ.
וְלָאָרֶץ לֹא-יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ-בָּהּ, כִּי-אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ.
וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ–אֲשֶׁר אֲנִי, שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ
כִּי אֲנִי יי שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הנה לנו התיזה כולה בפסוקים קצרים: אי אפשר לחיות עם העוול, עם שפיכות הדמים; האחריות לסילוקו מוטלת על בני אדם, ולא על אלוהים, ועליהם להרוג את הרוצח; כאשר בני אדם נאמנים לאחריותם המוסרית, אזי אלוהים שוכן בארץ ובתוך בני ישראל. אין כאן בני אדם כנועים הניצבים בצד אחד, כשמנגד ניצבים האלים רבי הכוח. "אני יי שוכן בתוך בני ישראל", וישיבתם של בני ישראל בארץ שקולה ותלויה בשכינת האל: "אשר אתם יושבים בה // אשר אני שוכן בתוכה".
זוהי בשורה מוסרית רבת עוצמה וייחודית לישראל, עד עצם היום הזה. כפי שהעיר הרב אורי שרקי בדברים שנשא לאחרונה אגב המבצע בעזה, המוסר המוכר בעולם הוא זה שדגלו אהבה וויתור, מעין פציפיזם החרד משפיכות הדמים בלי תלות בטוב וברע. אך זוהי בה בשעה גם בשורה הומניסטית מדרגה ראשונה, בשורה של מי שנלחמים בשעבודם של בני אדם לדתות המשפילות את קומת האדם. בהקשר אחר היינו מכנים זאת הומניזם חילוני. בעברית חז"לית אנו נכנה זאת אמונה.
ומשם לכאן
והנה, לא בשבעת עממי כנען אנו עוסקים כיום, אלא בערבים, בני שם. ולא בעובדי עבודה זרה, אלא במי שלכאורה הם מאמיני הייחוד, בני דת-אחות.
אלא שמסתבר שהבשורה היהודית, אותה אמונה הכרוכה בטבורה בהומניזם, לא יכולה היתה להיקלט אצל הגויים שטופי הדת אלא בלבוש של דת (נצרות ואיסלם). לבוש של כניעה לאל והקטנת האדם. עבור הדת, באשר היא, העיקר איננו מה שמתרחש כאן ועכשיו. לא העולם שלנו הוא העיקר, אלא עולם אחר; ולא טובתם המוחשית של בני אדם היא העיקר, אלא טובת נשמתם.
האגף הנוצרי במשוואה הזאת כבר השתחרר מעריצות הדת ושב והעלה על נס את האדם – בתהליך שראשיתו ברנסנס והמשכו בחילון – ויצר בכך את העולם המודרני. אלא שתהליך זה היה גם הרסני, ועדיין לא הגיע לאיזון. כיוון שצורתה של האמונה הנוצרית היה דתי, כלומר כזה המשפיל את האדם ואת העולם, הרי שהעלאתם זקקה מרד באמונה עצמה ו'הריגתו' של אלוהים. כפירה זו היא חרב פיפיות: האדם הנגאל חדל אז מלהיות אדם שנברא בצלם, והעולם שבו הוא פועל חדל מלהיות עולם שיש לו בורא תבוני ומוסרי. התוצאה היא שעלייתו של האדם הובילה בסופה לרדוקציה של קומתו לכלל מערכת ביוכימית, הנעדרת עמוד שדרה מוסרי ברור. האדם ששוב אינו בצלם אלוהים איבד את היכולת להציב עמדה מוסרית תקיפה, נוטלת אחריות, היודעת להילחם על הטוב.
האגף המוסלמי הפונדמנטליסטי, לעומת זאת, שוקע יותר ויותר לתוך מוטציה נוראה של אותה דת ייחוד חביבה שאימץ בעבר: זוהי מוטציה שבה הכניעה לאל מוחקת את השיפוט המוסרי, שבה בתולות גן העדן של עולם אחר מוחקות את האחריות לנעשה בעולם הזה, שבה הרצח והמוות (אם אפשר – ביחד) הופך להיות משאת נפש נאצלת. למעשה, זוהי קריקטורת זוועה של הדת והדתיות באשר היא. תחת אצטלה מונותיאסטית, אנו עדים לרגרסיה אל הנוראות שבדתות, אל אלה שעליהן נאמר 'גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם'.
זה לא סיפור של לפני אלפי שנים בכנען שטופת הזימה והדם, אלא סיפור שמתרחש מול עינינו כאן ועכשיו, בעולם הנתון תחת איום של איסלאם מעוות, גדוש יצרי מוות, עולם שמולו עם ישראל נלחם – כמו אז, כמו אז – בשם האדם, קומתו המוסרית ואחריותו המוסרית.

איפה אנחנו?
כמה מטובי הוגי הדעות שלנו, מדגישים שבמאבק שמתחולל בין המערב הליברלי והאיסלאם הפונדמנטליסטי, אנו מצויים, כביכול, בתווך. עמית הלוי – במאמר שפרסם באתר nrg – טען שהמערב החילוני הקורא למעשי החמאס 'טרור' נכשל בקריאת המפה, בגלל שהוא קורא אותה לפי מושגיו החילוניים. מוטי קרפל, מעל במה זו, טען שהאיסלאם מהווה איזה גילוי 'תוהו' של האמונה, ביטוי מעוות לבשורת האמונה שעתידה לכבוש את העולם ולנצח את הכפירה המערבית. הרב מנחם פרומן, עליו השלום, הדגיש כל העת את חיפוש הנתיב המשותף של 'בני אברהם', על בסיס התשתית המונותיאסטית המשותפת של המאמינים, יהודים ומוסלמים.
דומני שכל הכותבים וההוגים הנכבדים הללו שבויים יותר מדי במאבק שמתחולל כיום בתוכנו, בין החילוניות הליברלית ובין האמונה, וממהרים לזהות את היהדות עם הצד ה'דתי' של המאבק, במקום עם הצד המערבי-חילוני. כמו רבים מדי בחברה היהודית הדתית, הם נוטים לשכוח ששורשי ההומניזם המערבי הם ביהדות, ושהמלחמה העמוקה ביותר של התורה אינה מלחמה בכופרים – אלא מלחמה בעובדי העבודה הזרה, במאמינים האומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתני. משפילי קומת האדם הם אויביה של התורה, ולא מרוממיה.
נכון, היהדות לבשה פנים דתיות במשך דורות ארוכים, ובניגוד למערב הליברלי כיום 'יש לה אלוהים'. אבל האלוהים הזה איננו אלוהיהם. האלוהים הזה איננו צורר את האדם ואיננו מתחרה בו. האלוהים הזה מטיל על האדם את מלוא האחריות לנעשה בעולם, ואיננו משחרר אותו מדבר. האמונה באלוהים הזה היא שמעניקה לנו את הבטחון שאנו חיים בעולם שבו יש כח לאמת ולטוב, כדי שאנו כבני אדם נוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלנו – לא כמערכות ביולוגיות אלא כנושאי צלם אלוהים.

נגד הורסי העולם
ערכי המוסר האנושיים, הנוגעים לעולם הזה ולתיקונו, כל כך חדורים עמוק בתודעתנו היהודית, שאנו מתבלבלים לעתים ומשוכנעים שכך הוא גם אצל מאמינים אחרים. אנשי שמאל רבים כל כך טועים כשהם סבורים שמה שמעניים באמת את התושב העזתי הוא לחיות חיי שלווה ושגשוג, ורק 'משוגעים' מסיתים אותו להעדיף את מות הגיבורים בקרב. הם טועים, כפי שהיטיב עמית להסביר, כי הם משליכים מעולמם החילוני אל עולם אחר לחלוטין של המוסלמים בעזה. אך בדיוק באותה המידה, יהודים דתיים רבים טועים כשהם סבורים שמה שמניע את האמונה הדתית של המוסלמים בעזה הוא אותו רצון בתיקון עולם שהם מכירים מעולמם שלהם, ושדמות אלוהיהם דומה לדמות אלוהינו, אוהב החיים.
ואגב – גם ה'קיצוניים' שבנו, שלמשמע דבריהם מחלחלות אזניים יהודיות-שמאלניות כל כך, תופסים את אמונתם באופן שיש תהום בינו ובין אמונת הפונדמנטליסטים שממול. גם הרב ליאור או הרב גינצבורג, גם הקוראים לפגיעה באויב ללא הבחנה ואפילו הקוראים לנקמה, אינם מחזיקים בתפיסת עולם שבה ההרג הוא טוב, האלימות היא מצווה והמוות הוא גאולה. הם אוחזים, כמו כולנו, בתפיסת עולם המבקשת תיקון עולם, המבקשת צדק ומוסר לכל אדם, העמלה על תיקון המידות, והחולמת על עידן משיחי של שלום. התהום שבין עולמם לעולמם של החמאסניקים היא היא התהום שבין אמונת היהדות ובין עובדי העבודה הזרה בשם אללה שמנגד.
במלים פשוטות – וכאן אני שב לדברי כל המעמידים אותנו לצד 'המאמינים' הארורים צמאי הדם – לא במקרה אנו ראש החץ במלחמת המערב באיסלאם הקיצוני. גם אם המערב נגוע באנטישמיות, גם אם הוא חלש מוסרית מכדי להתמודד מול עוצמתה היוקדת של אמונת העוועים שמולו, וגם אם יש לו הרבה מה לתקן כדי להתרומם מכפירה ריקנית לאמונה מעצימת-אדם – גם אם כל זה נכון, עדיין, בחלוקה של מי לנו ומי לצרינו, אנו ניצבים בצד ה'חילוני' של המערכה. וכמו שהתורה לא נאבקה בכפירה אלא בעבודה הזרה – כי סכנתה גדולה לאין ערוך, ואילו הכפירה אין בה ממש – כך גם אנו מתייצבים בצד האנושי, ה'חילוני', של המערכה. בצד של אלה שאינם מקריבים את העולם כדי ליהנות בעולם אחר, בצד של אלה שאינם מקריבים את השיפוט המוסרי האנושי לטובת הגיון 'אלוהי' המתיר דם כולם, בצד של אלה שאינם רואים בחורבן גאולה אלא פועלים כל העת לבנות את העולם ולתקנו.
כמו בימי כובשי כנען, גם כאן אנו בצד ה'חילוני' של המאבק, ומהווים ראש חץ של המערב, שערכיו ה'חילוניים' יונקים במידה רבה מאמונתנו. וכמו אז, אנחנו יכולים לנצח את המערכה הזו רק מתוך אמונה גדולה. אמונה ישראלית, אמונה שרואה את העולם כמופקד בידינו, ואותנו כמי שצריכים לעשות אותו לטוב יותר.

מודעות פרסומת

פורסם ב-1 באוגוסט 2014,ב-Uncategorized. סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. יישר כוח! דברים חשובים ועמוקים

  2. לידיעך/כם , הקצנת האיסלם הנאור נוצרה בעקבות , האימפריאליסטיות האירופית ששדדה אנסה רצחה ושיעבדה עמים שלמים לעבדות ,
    האירופיים , שהגיעו לכאן בעורמה בשם "ציונות- השקר" כדי להילחם באמונת הדת היהודית והמוסגלמית , שהם דתות זהות ,
    ההוחכה בעצם יצירת גוש האירו שגרמניה האימפריאליסתית מובילה אותו , אחרי שהבינה שבמלחמות היא לא תצליח להשתלט על העולם , וכך היא ושותפיה ההיסטורים המערביים , כובשים עולם בעורמה ללא מלחמה אלה בעזרת כוחם ועושרם ,
    הכלכלי שהגיעה אליהם משוד עמים ומדינות ועל זה נאמר הרצחתם וגם ירשתם !

  3. מצד אחד מדובר במאמר חשוב שמבהיר באופן חד משמעי אין חלקנו שלומי אמוני ישראל עם המרצחים הטרוריסטים המוסלמים לכל גוניהם ולמפורסמות לא צריך ראיה

    אבל….

    וזה "אבל" גדול מאוד השותפות עם המערב במאבק בטרור האיסלאמי גם לא אומרת שאנו שלומי אמוני ישראל מזדהים עם "ההומניזם המערבי" שיואב משבח במאמר!

    לא! אין חלקנו עם האידיאולוגיה ששמה את האדם במרכז במקום את הקב"ה במרכז ולא עם החילון והאתאיזם שצמחו ממנו ולא עם הפירוק של חשיבות האמון במסורת ובאמונה ולא עם צורת החשיבה המטריאליסטית שרואה באדם אוסף של תרכובות כימיות ושפירקה את מושגי ה"נפש" וה"נשמה" ושסוגדת ל"מדע" כאילו היה ה"מדע" דת חדשה

    צריך לומר בקול ברור שהאתאיזם שצמח במאות שנים האחרונות בעיקר כתוצאה מה"נאורות" וה"הומניזם המערבי" הוא אבי אבות הטומאה שאין לנו כאנשים מאמינים שום חיבור אליו ושהוא מנוגד בתכלית הניגוד לכל צורת החשיבה והערכים שלנו!

    צריך לזכור שלפני הטרור האיסלאמי שמאיים על העולם כעת הטרור הרצחני שאיים על העולם התבסס על הקומוניזם שהאתאיזם וההסתכלות על קדושת האדם בתחליף לקדושת ה' היוותה תשתית לקומוניזם המר והנמהר

    וכן מוטי קרפל דיבר במאמרו כאן על דברים שאם קצת נחשוב עליהם לעומק נגיע למסקנות קשות גם אם לא נעימות לנו ושאולי אין מתאים בזמן זה של מלחמתנו בחמאס המקום לחדד זאת:

    אם נהיה אמיתיים עם עצמינו ברור יהיה לנו המאמינים שבלא מעט תחומים נרגיש יותר ב"בית" עם מוסלמים אדוקים ונוצרים פונדמנטליסטיים מ"חגורת התנ"ך " האמריקנית מאשר עם ליברלים חילונים

    כך הדבר בעצם האמונה בדת ובחוקים שמיימיים שאנו מאמינים בהם וכך בעצם האמונה באדם כיציר אלוקים בעל נשמה ורוח ולא "אוסף מולקלות" חומרי גרידא

    כך הדבר -בהבדלים ומינונים חשובים אך בכל זאת-ביחס ל"ערכי המשפחה" וליחס לצניעות בענייני "בינו לבינה"

    וכך הדבר בעוד לא מעט תחומים אחרים של צורת החשיבה ואורח החיים

    בהרבה דברים המשותף לנו למאמינים אדוקים מדתות אחרות רב על המשותף לנו עם ליברלים חילונים ולכן אנחנו אכן בסוג של "טווח" שיואב במאמר מנסה להתנער בכל הכח מקיומו

    אז נכון שבסופו של דבר במלחמה זו בטרור האיסלאמי העולמי אנחנו בברית ובשותפות עם המערב הליברלי ואין לנו שום הזדהות עם הטרוריסטים המוסלמים ימ"ש שונאינו ומבקשי רעתנו שבאים בשם ה' ומחללים אותו

    אך מאידך חשוב לזכור שאין הברית עם המערב הליברלי היא ברית של הזדהות עמם ב100% אלא ברית שמבוססת על מלחמה משותפת מסיבות שונות

    מה שנקרא בלשון חז"ל "סבר כוותיה ולא מטעמיה" -חושבים כמונו אך לא מהסיבות שלנו

    חשוב לענ"ד לחדד דברים אלו כתגובה למאמר שיואב לדעתי מגזים בייחוסו אלינו היהודים המאמינים את השותפות לדרך של המערב הליברלי

    • מלחמה נגד מבקשי נפשנו

      בס"ד ח' באב ע"ד

      שבענו רעות מהקנאות הדתית, מוסלמית ונוצרית; שבענו רעות גם מה'איזמי'ם המערביים, ליברליזם, לאומיות, סוציאליזם וקפיטליזם. כולם עמדו מנגד בשעה שהשמידו את בני עמנו, וגם כיום הם מגנים אותנו בכל תוקף כשאנחנו מעיזים לעמוד על נפשנו. כל אחד יש לו תירוצים אידיאוןלוגיים לשנוא אותנו או להיות אדישים לגורלנו. ואנחנו, על אפם ועל חמתם, פשוט רוצים לחיות, ולכן אנחנו נלחמים נגד מבקשי נפשנו!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. בכדי להדגים את מה שכתבתי בתגובתי הקודמת אתן דוגמא היסטורית:

    לסובייטים ולנאצים היה לא מעט מן המשותף בפנאטיות כלפי האידיאולוגיה ובדרך בה הם ניהלו את מדינותיהן

    -טוטאליטריות,הוצאות להורג ומאסרים ל"מתנגדי המשטר", הערצה עיוורת למנהיגות ועוד- ולמרות השנאה העזה והמחלוקת האידיאולוגית בין שתי השיטות [הקומוניזם והנצאיזם] שני הצדדים גם העריצו את הפנאטיות והדבקות במטרה של הצד השני ומידי פעם היטלר וסטלין הביעו אמירות משבחות ומעריכות אחד כלפי השני למרות שלרגע הם לא שכחו שהם יריבים בנפש-גם לא בזמן הסכם אי הלוחמה של ריבנטרופ-מולוטוב שלא הגיע מאהבה גדולה בין הצדדים-

    ברור היה שבלא מעט בחינות ברית המועצות וגרמניה הנאצית נראו יותר מדינות דומות מאשר בריה"מ בהשוואה למערב הליברלי

    אך למרות האמור לעייל ברור היה שבסופו של דבר ולאור כל המכלול של התמונה ברית המועצות של סטלין מצאה את עצמה בברית עם ארה"ב ובריטניה נציגות המערב הליברלי כנגד גרמניה הנאצית והמשותף בין גרמניה הנאצית לבריה"מ לא גבר על המפריד ביניהן שהיה עצום ובריה"מ מצאה את עצמה באופן ברור בצד של המערב במאבקו בנאציזם למרות שגם אם המערב הליברלי היו לה פערים גדולים מאוד אך היא נלחמה עמו כנגד האוייב המשותף ולאחר מכן שבה ליריבות האידיאולוגית עם המערב לאורך תקופת "המלחמה הקרה"

    כך גם אם לנו כיהודים מאמינים יש דמיון רב שאין להכחישו עם האיסלאם האדוק וברבדים מסויימים יותר מאשר עם ליברלים מערביים בסופו של דבר השוני והפער הענקיים שאותם יואב ציין במאמרו באופן בהיר בינינו לבין הטרוריסטים המוסלמים יגרום לנו לחבור למערב במאבק נגד האויב המשותף אך ללא הזדהות עם המערב לגמרי מבחינה ערכית.

  5. יש משהו בדברי המגיב שלפניי ,

    הגיוני שיהודי דתי ירגיש יותר זהה בעמדותיו למוסלמי דתי בנושאים כמו היחס לזוגיות חד מינית, ולשמרנות בנושאי מין ואישות ולבוש הנשים, וכמו שהוא כתב שם למה שמכונה "ערכי המשפחה" והכבוד למסורת ועוד השקפות מסורתיות ודתיות מסוג זה מאשר עם עמדות של מצביע מר"צ טיפוסי

    לכן נראה לי שהכותב כאן מפספס את הנקודה הזו כשהוא מצהיר שבין היהדות הדתית לאסלאם הפונדמנטליסטי "אין כל קשר" ולעומת זאת בין היהדות הדתית למערב הדמוקרטי והליברלי יש קשר טבעי

    הדברים טיפה יותר מורכבים ונראה שהיהדות הדתית אכן נמצאת בטווח בין שני הצדדים אך בחרה מבין השניים לבחור במערב במלחמתו באסלאם למרות הרבה חוטים מקשרים לאסלאם דווקא

  6. בשורה תחתונה , המדובר במלחמת דת , ולא יועילו כל הנימוקים המלומדים.
    או ליתר דיוק – המדובר במלחמת סיפורים.
    מלחמה של נרטיבים :
    הסיפור הפלסטיני והמוסלמי , מול הסיפור היהודי והישראלי.
    את שני הסיפורים ניתן להוכיח \ לא ניתן להוכיח בערך באותה המידה , והמלחמה היא מלחמת הסיפורים.

    "איזה סיפור יותר צודק ?" \ "של מי גדול יותר ?" :
    האם בית המקדש עתיד להיבנות על הר הבית ויבוא המשיח וכולם יכירו בדת האמת ויהיו גרים גרורים , או שמא עתידה לקום חליפות מוסלמית גדולה על כל העולם וכל הכופרים ישרפו בגהנום לנצח נצחים.

    בשמם של הסיפורים והספרים שופכים בני האדם איש את דמו של רעהו , או ליתר דיוק כך הם עושים בשמו של אלהים (שכולם בטוחים שהוא בכבודו ובעצמו מאמין בסיפורים שהם מספרים).

    אולי גם על אבותינו הייתי יכול לומר טענה זו , אך אבותינו טובים מאיתנו בשני דברים :
    1. היה להם קשר ישיר לאל ולרצונו (כך הסיפור טוען לפחות). משה מדבר מתוך נבואה , חוויה אלוהית ישירה.
    2. כאשר משה אומר להשמיד את כל עמי כנען , זו נורמה מקובלת , ואין בג"ץ ואין בצלם. ועמי כנען עשו דברים נחמדים לא פחות לאויביהם (70 מלכים בהונותיהם מקוצצים וכדומה) – כך שבתקופה ההיא "החרם תחרימם" לא היה מעשה בלתי מוסרי.

    אך אצלינו (וגם אצל אויבינו) אין קשר ישיר לאל , כל מה שיש לנו זה ספרים , והספרים שישנם בידינו רלוונטיים לתקופה לפני 3300 שנה.
    צודק הרב כהנא שאם נהיה "אמיתיים" עם הספרים וניקח דברים כפשוטם , אז די ברור מה צריך לעשות היום. אך הוא לא צודק בכך שהוא חושב שמה שהיה רצון האל לפני 3300 שנה במציאות מסוימת , זהו רצון האל היום.

    (גילוי נאות : לשמחתי מה שאנחנו עושים זוהי הגנה עצמית צודקת בכל קנה מידה וממש לא "החרם תחרימם").

    ולצערי זו הטרגדיה בה נתונים שני העמים היום – מלחמת סיפורים בשמו של האל.
    ומה עושה האל ?
    לדעתי יושב בשמיים ישחק מההבלים הנאמרים בשמו מכל הצדדים.

    הפתרון האמיתי היחיד לדעת מהו רצון האל , הוא לשוב אל החוויה האלוהית הישירה – הנבואה.
    לשמוע את דבר האל כאן ועכשיו , ולא מה שהיה נכון לפני אלפי שנים.
    עד שזה לא יקרה , נמשיך להתקוטט.
    אך ההכרה בכך שזהו הפתרון זוהי כבר תחילת הדרך.

  7. האמת שחשוב להוסיף תהייה חשובה בנוגע למאמר הזה:

    השאלה הגדולה האם ארגוני הטרור שבאים בשם האיסלאם באמת מייצגים את המיינסטרים של פסיקת ההלכה האיסלאמית-השריעה?

    אני לא מהמבינים בתחום ולכן אינני בקיא כל כך אבל אני כותב מהשערה שבהחלט יכול להיות שאותם ארגונים לא מקובלים במיינסטרים של הפסיקה האיסלאמית

    בדיוק כמו שלהבדיל אלפי הבדלות נטורי קרתא וה"סיקריקים" והקרובים אליהם הם לא המיינסטרים ביהדות האורתודוקסית וגם בציבור החרדי פנימה הם נחשבים לקבוצה רדיקאלית מאוד

    השאלה מופנית למבינים בתחום מבין הקוראים

    • כשבזמנו קראתי את הקוראן , הבנתי כי הפרשנות של האירגונים הקיצוניים היא פרשנות ש"היטב מעוגנת בפשט" של הספר ויש להם על מי לסמוך.
      ועם זאת גם פרשנותו של הרב כהנא מעוגנת היטב בפשט הספר שלנו.

      ההבדל הוא שבאלפיים שנות גלות היהדות פיתחה מערכת שבעצם מנטרלת את הפשט לפחות מבחינת ההלכה , והופכת את הפשט ללא רלוונטי. כנראה שבאסלאם מערכת זו עדיין איננה משוכללת דיה.

      אגב , יש ספר שהייתי רוצה לקרוא ועוד לא יצא לי :
      http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%A7%D7%99_%D7%94%D7%A9%D7%98%D7%9F

  8. יוסף,מהידוע לי דווקא באיסלאם הסוני שהוא הזרם הגדול יותר יש מערכת הלכתית מפותחת

    גם לא שאלתי אם יש להם על מה לסמוך על פי הפשט של הקוראן אלא על פי המיינסטרים של הפסיקה האיסלאמית ולפחות זו הסונית

    ואגב לגבי ההלכה שלנו לא מדובר על "2000 שנות גלות" ,גם אם אתה לא מקבל את עובדת מסורת הפסיקה שלנו כנתונה מסיני איש מפי איש לכל הפחות אתה כן יכול לראות יצירה הלכתית מתועדת כבר בימי בית שני מתקופת הכנסת הגדולה ותקופת הזוגות

  9. מסכים איתך שיש באיסלאם מערכת הלכתית מפותחת , אך עדיין יש שלב מסוים שהם לא עברו.
    הנצרות בעבר גם היתה דת רצחנית , גם אנחנו היינו (עם כל הכבוד לנו) – ולא רק בתקופת התנ"ך אלא אפילו בשלהי בית שני (ידועים הסיפורים מהגמרא על כך שטומאה וטהרה היתה חשובה בעינהם יותר מחיי אדם).

    אני חושב שאנחנו התבגרנו , ולמרות שהפשט אצלינו "רצחני" לא פחות (ולא רק כנגד עמי כנען , אלא גם כנגד עוברי עבירות שונות בתוכינו) , כיום הפכנו לדת של "לפלפים" ומושגים כמו "תינוקות שנשבו" ו"דרכי שלום" שגורים בפיו של הדתי המאמין , באסלאם זה לא.

    • אדום וישמעאל

      בס"ד תשעה באב תשע"ד

      בנצרות קרה תהליך הפוך. ה'ספר' שלהם נוטף מור על אהבה וחסד עד כדי הושטת הלחי השניה למכה. סך הכל זה מובן, מחברי ה'ספר' שלהם היו יהודים במוצאם, שקראו במגילת איכה: 'יתן למכהו לחי ישבע בחרפה'. אך הביצוע של האידיאלים ניתן בידי אומות העולם שגדלו על ברכי התרבות הרומית, שקידשה את המלחמה, ושהבידור שהציעה לאזרחיה היו צליבות ומלחמות גלדיאטורים. ימי הביניים הוסיפו לקלחת גם את מורשת השבטים הפראים ממרכז אסיה, הונים, גותים וונדלים. כך שגם תרבות ימי הביניים רוממה ופיארה את האבירים הלוחמים, וגם הציעה לקהל בידור הולם: פרעות, ציד מכשפות ו'אוטו זה פה'. לשם הפיקנטריה – האינקביזיה בררה לכופרים ולמכשפות את השריפה חיים, כי זו מיתה 'ללא שפיכת דם'…

      המודרנה לא שינתה בהרבה את המנטליות הלוחמנית של אירופה הנוצרית, רק שיכללה אותה. קורותיה של אירפה הנוצרית בעת החדשה רצופים מלחמות. מלחמות על רקע דתי, כ'מלחמת שלושים השנה' ו'מלחמת מאה השנה'. בתקופה מאוחרת יותר, מלחמות על רקע לאומי, כשאנגליה, צרפת, אוסטריה, פרוסיה ורוסיה לא חדלות להילחם זו בזו. את תרבות המלחמה ייצאו לכל העולם, כבשו ארצות בכל יבשות העולם וניצלו באכזריות את תושביהן. לשיא הרצחנות הגיעה אירופה בשתי מלחמות העולם – הראשונה בה נהרגו כ-20 מיליון בני אדם, והשנייה בה נהרגו כ-60 מיליון (אותנו זיכו במעשר…). המודרנה תרמה לעניין את הגזים, הפצצות המשוכללות והטילים לטווח רחוק. אף מחנות עינויים והשמדה 'בתי חרושת למוות' היו פיתוח מודרני.

      רק מזה כשבעים שנה שהעולם המערבי נגמל מהרצחנות, בשל 'מאזן האימה' שיצרו פצצות האטום והמימן והטילים ארוכי הטווח, והן בשל התרבות הליברלית שפשטה. וכבר אנחנו רואים סימנים מדאיגים במערב. דוקא מתוך הליברליות הולכת וצומחת אנטישמיות חדשה, הכוללת גזירות על השחיטה וברית המילה. כך זה התחיל בשנות השלושים…

      באיסלאם ההיסטורי, היצרים האלימים באו לידי ביטוי הרבה פחות מאשר בנצרות ההיסטורית. ואולי, באופן פרדוקסלי, דוקא כשהרטוריקה פחות מתחסדת. מוחמד לא התבייש לדבר על מלחמת מצוה בכופרים והראה דוגמה גם של השמדת שבטים שלמים, אך הוא גם טבע את היסודות של מתן חסות לבני הדתות המונותאיסטיות המקבלים עליהם מיסים והבנעה. היה בזה גם יסוד פרגמטי, כך הצליחו המוסלמים להשתלט על ארצות רבות. אך היתה בזה גם מורשת אידיאל ה'נדיבות' השבטי, שבו החזק הוא מגינו של החלש.

      בנצרות, לעומת זאת, היתה 'אפס סובלנות' לדתות מונותאיסטיות אחרות. רק את היהודים הם סבלו, ולא מאהבה. אדרבה, עם היהדות היה לנוצרים חשבון מיוחד. הם טוענים שהם 'ישראל האמיתי', ואנחנו שדחינו את משיחם והרגנו אותו נדונים לעונש נצחי של גלות והשפלה. בהשפלתנו נשמש כעדי נצח לנצחון הנצרות.
      הקתדרלות באירופה מליאות פסלים המתארים את 'הכנסיה' העומדת בגאון ומולה 'הסינאגוגה' המושפלת.

      התקופות שבהן עסק האיסלאם במלחמת כיבוש לא היו ארוכות. מדובר במאה השנים הראשונות לאיסלאם, בכמה עשרות שנים אחרי מסעי הצלב (ובמקביל במערב – התפרצות ה'אל מוואחידון'), ובמאה השנים הראשונות של האימפריה העות'מנית. אחר כך באו מאות שנים של יציבות וירידה, שבהן הסתפקו בהחזקת הקיים. אף העובדה שלא קמה באיסלאם הירארכיה דתית חזקה ועמצאית, ואנשי הדת היו תלויים בשלטון ה'חילוני', שעניינו היה בשקט פנימי – מיתנה מאד את הקנאות המתפרצת. אף האיסור הדתי על שתיית יין ממנע את המצב של המון שיכורים מוסת לפרעות.

      את האופי הרצחני הפעיל קיבל חלק מהאיסלאם בתקופה המודרנית, במסגרת מאבקו בשלטון האימפריאליסטי. במאבק זה חברו חלק מהמוסלמים למשטרים מערביים טוטליטריים. כגון גרמניה הנאצית, שהמופתי היה בעל בריתה, וכגון רוסיה הסובייטית, שהיתה פטרונית לכל מיני טרור, לרבות טרור לאומני ואיסלאמי, שקיבלו את הכשרתם בברית המועצות. וכך זכה ידידנו ד"ר מחמוד עבאס בתוארו האקדמי מטעם 'אוניברסיטת פטריס לומומבה' במוסקבה על עבודתו המונומנטלית המכחישה את השואה..לגרמניה הנאצית ולרוסיה הסובייטית יש חלק ניכר בהפניית האיסלאם לכיוון הרצחני. גם מדינות המערב תורמות את חלקן על ידי אספקת נשק קונבנציונאלי וגרוע מזה. .

      [וראו עוד בהערותיי למאמרו של ד"ר אבי בקר, 'תור האמת', באתר זה. ש.צ.ל]

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: